צפירת אזעקה עולה ויורדת בשביל גנרלים מזרח תיכוניים

שייקספיר היה מציע לשבת על הקרקע ולספר סיפורים עצובים על גנרלים, שרצו בסך הכול להציל את המולדת, ועכשיו הם נאבקים על כבודם ועל חייהם. טורקיה מעמידה לדין את הגנרל שהנהיג הפיכה צבאית ברוטלית ב-1980, והיה אחר כך הנשיא. גנרלים טורקיים אחרים יושבים בכלא, או ממתינים לגזר דינם. זו תזכורת מפחידה במיוחד לגנרלים של מצרים. אם הם מקווים להינצל מגורל הטורקים, ההזדמנות האחרונה עומדת לחמוק מידיהם, אם עדיין לא חמקה

אין לגנרל מי שיגן עליו. קנאן אוורן, כמעט בן 85, נראה מצוין, אבל הממשלה הניאו-איסלאמיסטית אינה מוכנה להניח לו ליהנות מן הפנסיה. הוא הושב על ספסל הנאשמים בארבעה באפריל. כאן הוא נראה לרוחב העמוד הראשון של עיתון טורקי ביום משפטו

שנים-עשר בספטמבר 1980: גנרל אוורן על שער העתון 'הורייט'. הכותרת: ההנהגה הצבאית נוטלת את סמכויות השלטון. הצבא היה כול-יכול, ונשאר כזה עד תחילת המאה ה-21. עכשיו, עשרות ממפקדיו לשעבר יושבים בכלא, ועל אלה שבשירות פעיל מהלכת אימים הממשלה הניאו-איסלאמיסטית

בעיני עצמו, בעיני עמיתיו, בעיני רבים מאוד מאזרחי ארצו, הגנרל קנאן אוורן לא עשה אלא מה שהיה צריך לעשות: הוא הציל את טורקיה מידי עצמה, בשנים-עשר בספטמבר 1980.

אכן, הוא פעל ביד קשה; הוא אסר המונים, הוא עינה, הוא אפילו הרג; הוא הוריד מעמד שלם של פוליטיקאים מנכסיו; הוא כפה חוקה חדשה עם כמה סעיפים דראקוניים במיוחד; ולבסוף הוא סידר לעצמו את כהונת נשיא הרפובליקה לשבע שנים.

אבל התוצאות לא היו כל כך רעות: הרחובות נוקו ממהפכנים שמאליים רדיקליים ומפשיסטים אלימים. שמאל וימין הוכו ללא רחם, ובמידה שווה. הבטחון הציבורי חזר ונכון. כלכלן דינמי הופקד על משרד האוצר (לימים ירש את אוורן בכהונת הנשיא), והתחיל רפורמות שפריין נקטף עד עצם היום הזה. בסופו של דבר, המערכת הפוליטית חזרה ונפתחה.

טוב, לא נפתחה לרווחה. סוף סוף, צריך להגן על המולדת מפני רוחות פרצים לא-מרוסנות.

חצי מאה לאחר הסתלקותו של האב המייסד אתאטורק, עדיין היה צריך להגן על הרפובליקה החילונית מפני מזימותיהם של ריאקציונרים איסלאמיים, הזוממים לחזור ולכונן את התיאוקרטיה העות‘מאנית. לכן החוקה העניקה שיניים חדות מאוד, ממש מלתעות, לתביעה הכללית. היא הוסמכה לרדת לחייהם של כל מי שחשד של פעילות אנטי-רפובליקאית דבק בהם.

הגנרל גם קבע משוכת ייצוג גבוהה מאוד בפרלמנט: עשרה אחוז. הכוונה היתה שקופה: למנוע כניסת איסלאמיסטים ופשיסטים, אשר יקשו על ממשלות חילוניות למצוא רוב. זה מה שחזר וקרה בשנות ה-70 הזכורות-לרע.

הגנרל פרש מן החיים הפוליטיים, התיישב על שפת מרמרה הכחולה, צייר להנאתו, והזדקן באין מכלים. פקודיו ופקודי-פקודיו השגיחו על המורשת, והתערבו מפעם לפעם בפוליטיקה. הם עשו כן באופן אלגנטי, מבלי לתפוס את השלטון, מבלי לשלוח טנקים לרחובות. פעם אחת הם הפילו ממשלה באמצעות הודעה באתר הרשת של הצבא. פרשנים קראו לזה ”הפיכה פוסט-מודרנית“.

ההפיכה הזוחלת של טאייפ ארדואן נגד הצבא. עיתון טורקי מודיע על מעצר 26 גנרלים (עשרים-וארבעה ביולי 2010)

הגנרלים נגד המוסווים

ואו-אז קרה משהו לא סביר מעיקרו: איסלאמיסטים מוסווים הגיעו לשלטון. אחוז החסימה הגבוה עשה שמות דווקא במפלגות החילוניות. האיסלאמיסטים עשו תחילה עיניים לצבא, והתנהגו יפה. הגנרלים רטנו, אבל החליטו שעדיין לא הגיעה השעה להציל את המולדת. כשהגנרלים היו מוכנים להציל, הם גילו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם. המוסווים לא בזבזו את זמנם: הם יצרו מכניזמים נגד הפיכות, ולבסוף התחילו הפיכה זוחלת נגד הגנרלים.

בשבוע שעבר, שלושה חודשים וחצי לפני יום הולדתו ה-85, נקרא הגנרל אוורן מן הפנסיה. הוא הושב על ספסל הנאשמים בבית משפט באנקרה יחד עם אחד משותפיו בהפיכת 1980. כל השאר מתו. הגנרל מואשם בפשעים נגד האנושות. אם יורשע — ואין סיבה להניח שלא יורשע — אפשר שיוטל עליו מאסר עולם.

סופו המחפיר של קנאן אוורן הוא צפירת אזעקה עולה ויורדת בשביל כל שליט צבאי, במיוחד בשביל הגנרלים של מצרים. אין לי כל מושג באיזו מידה הם למדו את החדשות מטורקיה. עתוני קאהיר לא יצאו מגדרם לדווח (את הדיווח הבולט ביותר מצאתי בעמ‘ 5 של העתון ‘אלש[ו]רוק’, תחת הכותרת ”משפט היסטורי בטורקיה“). אבל גם בלי עזרת העתונים, לא יתכן שמצילי המולדת של מצרים החמיצו את האנלוגיה.

מאז נפל חוסני מובארק, בעינה עומדת השאלה למי הגנרלים המצריים ידמו בסופו של דבר. רוב הסימנים הראו שראשי הצבא מועידים לעצמם תפקיד של משגיחים לאומיים, מעין התפקיד שמילאו הטורקים עד לאחרונה; ממין התפקיד שמוסיף למלא הצבא הפקיסטני. הצעתי כאן לפני שנה ויותר השוואה גם עם צבא בורמה, שהיתה בשעתה קודרת, מפני שהבורמים היו אלופי הדיכוי. אבל בינתיים הגנרלים דווקא התחילו לאוורר את בורמה.

"משפט היסטורי בטורקיה", בעתון המצרי 'א-שורוק' (אלשרוק). לצד צילומו של גנרל אוורן מופיע, במקרה כמובן, צילום ראשו של גנרל אחר בדימוס

תאבונו של ארדואן

דוגמת טורקיה היא כנראה החשובה ביותר לענייננו, קודם כול מפני שהיא הקרובה ביותר, ושנית מפני שבשתי הארצות הצבא קיבל עליו תפקיד של מתקן דרך. בשתיהן הוא עלה כדי להפיל מלוכות כושלות. בשתיהן, הצבא ניסה להרחיק איסלאמיסטים מן הפוליטיקה. בשתיהן, הנסיון הזה נחל בסופו של דבר כשלון חרוץ.

בטורקיה, גירסה מעודנת של האחים המוסלמים עלתה לשלטון, הערימה על כל רואיה, מבית ומחוץ, והיא מוסיפה נדבך אחר נדבך לבניינה של טורקיה המוסלמית. יום אחד לפני פתיחת משפטו של גנרל אוורן, הפרלמנט הטורקי אימץ חוק חינוך חובה חדש, הכולל שיעורי דת. אין שום דבר פסול בהוראת דת, חוץ מזה שבהקשר הטורקי קל להבין למה הכוונה.

תאבונו של טאייפ ארדואן גובר עם האכילה. לאחר אימוץ חוק החינוך הוא נשא נאום נצחון, ואותת בו, שיסודות הרפובליקה החילונית עומדים עכשיו על הכוונת. אולי בפעם הראשונה, אם גם בעקיפין, הוא תקף את האב המייסד, אטאטורק.

עד עכשיו גם האיסלאמיסטים נאלצו להשתחוות לפני זכרו המקודש של מוסטפא כמאל, הנשיא הראשון של הרפובליקה החילונית אשר קידש מלחמת חורמה על הדת. אבל כל פמפלט של האחים המוסלמים, בכל רחבי העולם המוסלמי, מבהיר איזו מידה של שנאה ושל בוז רוחשים האיסלאמיסטים לאטאטורק ה“מיוהד“, האיש שהעז להשליך את בית עות‘מאן מכס הח‘ליפות המוסלמית.

מעשה קוריוז, ביום המשפט עצמו הובאה למנוחת עולם הנסיכה העות‘מאנית האחרונה, בת 91 היתה במותה. ארדואן שלח את רגשי הצער שלו, וסגנו ייצג אותו בהלוויה.

שלום לעפרה של אחרונת העות'מאנים. הנסיכה פאטמה נסלישאה (Fatma Neslişah) נטמנה באדמת אבותיה יום אחד לפני שנפתח משפטו של גנרל אוורן. למרבה העניין היא לא היתה רק נכדתו של אחרון הסולטנים, אלא היתה גם רעייתו של אחרון נסיכי מצרים. בעלה היה העוצר בחודשים האחרונים של המלוכה המצרית. היא, בתור אשתו, היתה המלכה בפועל

מה יהיה על ‘השבט החילוני’?

שום דמוקרט וליברל אינו יכול לרחוש אהדה לשיטותיו של צבא טורקיה במחצית השניה של המאה ה-20. הוא היה ברוטלי ועריץ. הוא דיכא מחשבה פתוחה, הוא רדף את המיעוט הכורדי הגדול, הוא עמד בין טורקיה ובין המודרניות. אבל, לטוב או לרע, הוא סיפק את המלט שמכוחו נשארה טורקיה בחיים, ומכוחו התקדמה לעבר אירופה, או לפחות לעבר אירופיות. בהיעדרו אין זו הגזמה להניח שטורקיה היתה מתפזרת לכל רוח, עוד לפני תשעים שנה.

נפילתו של הצבא הזה היא איפוא מן הדרמות הגדולות של המזרח התיכון. ישראל כבר יודעת, לפחות חלקית, את התוצאות של ירידת הצבא. התוצאות האלה מתחוורות יותר ויותר לטורקים חילוניים. עוד מעט, ברוח המינוח הישראלי, יהיה צריך לדבר על ‘שבט חילוני’ בטורקיה, בחסדי רוב דתי, וללא סיכוי לחזור ולנהל את המדינה.

לא קשה להצביע על הבדלים יסודיים בין טורקיה למצרים. אבל דוגמת טורקיה צריכה לימוד בגלל קוצר רוחם הגובר של האחים המוסלמיים. דווקא ארדואן ניסה לייעץ להם התאפקות, כאשר קפץ לקאהיר בשנה שעברה. הוא דיבר על הצורך לשוות מראה חילוני למדינה. הוא בעצם אמר להם להיזהר, ולהחשיב את מראיות-העין. הם העניקו לו קבלת פני גיבורים, אבל הודיעו בנימוס שאינם זקוקים לעצותיו.

ואמנם, הם השליכו את הזהירות לכל רוח. הם הפרו את הבטחתם שלא לשאוף לרוב בפרלמנט; הם העניקו לעצמם שליטה מלאה על תהליך הכתיבה של חוקה חדשה; ולבסוף, בשבוע שעבר, הם החליטו להציג מועמד משלהם בבחירות הממשמשות ובאות לנשיאות. אין זה כלל מן הנמנע שהם עומדים להשלים את השתלטותם על כל עמדות הכוח האזרחיות במצרים.

מהירות התקדמותם צריכה לעורר חששות אצל הגנרלים מפני צעדים מהירים שממשלת האיחוואן תעשה נגד הצבא. מה שלקח לארדואן בין חמש לעשר שנים עשוי לקחת לאיחוואן שבועות או חודשים.

כמו פברואר 1979

הגנרלים הטורקיים היושבים על ספסל הנאשמים (אוורן אינו הראשון המגיע לשם, גנרלים ואדמירלים, כולל רמטכ“ל אחד, קדמו לו), בוודאי מייסרים את עצמם. הם אינם מתחרטים על ההפיכות שחוללו, אלא על אלה שלא חוללו.

לא ברור כלל מה יכולים הגנרלים המצריים לעשות כדי להשתמט מגורלם של הגנרלים הטורקיים. אולי הם כבר איחרו את המועד. האם צריך להתייחס ברצינות אל החלטתו של גנרל עומר סליימאן להציג את מועמדותו לנשיא? משנהו של מובארק הוא בשר מבשרו של המשטר הישן. נצחון שלו בבחירות דמוקרטיות נראה לא סביר מעיקרו. הסקר האחרון חוזה לו תשעה אחוזים מן הקולות.

גנרל בחליפה, (עדיין) לא בדרך אל ספסל הנאשמים. גנרל ע(ו)מר סלימאן בגזיר מן העתון הקאהירי 'אל ג(ו)מהוריה', לאחר שהכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות (שבעה באפריל)

תהיה אשר תהיה הסיבה לגיחתו הפתאומית אל פוליטיקה אלקטורלית, סליימאן מבטא את מצוקתה של האליטה הצבאית. מרחב התימרון שלה מצטמצם, וזמן ההכרעה מתקרב. נסיון אפשרי של הצבא למנוע מונופוליזציה של השלטון בידי האחים המוסלמיים עלול להניב תוצאות איראניות. בפברואר 1979, שייריו של צבא השאה עשו נסיון נואש אחרון לסכל את עליית חומייני. התוצאה היתה שהם החישו אותה. התמוטטות מוחלטת של הצבא הקלה על כוהני הדת להחליף אותו בנאמניהם.

לעומת זאת, אם הצבא יחכה לשעת כושר, הוא עשוי לגלות שהחמיץ אותה.

דם כחול בעורקי הדיפלומטיה

פעם, זאת אומרת לפני מאה שנה בסך הכול, אחוות מלכים הבטיחה מידה של יציבות. דם כחול זרם בעורקי הדיפלומטיה הבין לאומית. הפגישות החשובות ביותר התנהלו בזמן מסע ציד, או כאשר מונרכים קשישים טבלו במעיינות מרפא אקסקלוסיביים. בסופו של דבר זה לא עזר. הדם הכחול הניב מלחמת עולם, שהטביעה את אירופה בדם אדום, וסיימה אחת ולתמיד את מיסדר המלכים.

בחצי המאה האחרונה, באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית התפתחה אחוות שליטים ממין חדש: הגנרלים והקולונלים, אשר עלו בהפיכות צבאיות כדי להציל את המולדת, ונשארו. ונשארו. ונשארו.

משטר צבאי, גלוי או מאוזרח, נעשה הנורמה מחוץ לאירופה ולצפון אמריקה.

אמנם כל המשטרים האלה הקפידו להיקרא ‘רפובליקה’, ואחדים נשבעו אמונים לאינטרנציונליזם פרולטרי ולסוציאליזם מדעי. אבל בעיקרם, המשטרים האלה היו קיסרויות צבאיות בנוסח רומא, או בנוסח נפוליאון השלישי.

הם לא פסו מן העולם, אבל הם מתחילים לצאת מן האופנה. בחודש שעבר תפסו קצינים זוטרים את השלטון במאלי, במערב אפריקה. פעם הקריטריון היחיד להכרה בקושרים כאלה היה יכולתם להודיע על ההפיכה בשידור רדיו, עם מארש צבאי הולם ברקע. עכשיו, שכנותיה של מאלי מאיימות בהתערבות מזוינת כדי להחזיר על כנו את המשטר האזרחי (שגם בראשו עמד גנרל, אשר חולל פעם הפיכה, אבל נעשה דמוקרט).

הגנרלים של בורמה הפתיעו את העולם, את נתיניהם ואולי גם את עצמם בסדרה של תיקונים פוליטיים אמתיים. בסוף החודש שעבר הם הרשו לגברת הראשונה של האופוזיציה, כלת פרס נובל לשלום סאן שו צ‘י, להתמודד בבחירות חלקיות לפרלמנט. 42 מושבים עמדו לבחירה, ומפלגתה של שו צ‘י זכתה ב-41 מהם.

אפילו הצבא הפקיסטני נזהר שלא להפיל את הממשלה האזרחית העלובה. פעם הוא לא היה מהסס, ואין זה מן הנמנע שהוא יחזור ויפיל בעתיד. אבל עכשיו לפחות נראה שהפיכות צבאיות אינן עוד ברירת המחדל שלו.

המלים בנות האלמוות, אשר ויליאם שייקספיר שם בפי המלך ריצ‘ארד השני, הידהדו באוזני שליטים ב-400 השנה האחרונות.

”הבה נשב על הקרקע

וסיפורים עצובים על מות מלכים נספר;

מהם הודחו, מהם בקרב נפלו;

באחדים דבקו רוחות הרפאים של קודמיהם המודחים…“

(מתנצל על התרגום הלא-מהוקצע, תרגומו של שמעון זנדבנק לעברית לא היה מונח תחת ידיי.)

החליפו-נא מלכים בגנרלים, והרי לכם הטרגדיה השייקספירית הבאה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

9 Responses to “צפירת אזעקה עולה ויורדת בשביל גנרלים מזרח תיכוניים”

  1. רני הגיב:

    שלום וחג שמח.

    קודם טורקיה, אח”כ מצרים.

    כרגע מונחות על שולחנו של חבר שתי הזמנות לכינוסים מדעיים — אחד בטורקיה, שני בקפריסין הצפונית — הכול משולם. הוא לא ייסע, כי אין לו זמן, ומנהליו מקנאים ועושים בעיות.

    חלפו הזמנים שלמישהו בממשלת ישראל היה עניין אמיתי שאחד כזה כן ייסע.

    הזמנות אלו לא היו נשלחותת אילו השולחים היו חושבים שזה מסוכן ולו במעט. זה כסף של ממשלת טורקיה, שכרגע לא חסר לה, מצבה הכלכלי טוב.

    צריך לזכור לאחר כל הפטפוטים, שלטורקיה יש הסכמי הגנה הדדיים עם ארה”ב ונשק גרעיני כביכול-משותף על אדמתה, לישראל אין שום דבר דומה. חוזה כזה עם ישראל היה פותר המון בעיות במזה”ת, אבל איש אינו מציע, ואיש אינו כותב על כך, ומדברים על כוחו של AIPAC.

    בעיני רוב הטורקים, עתיד מזהיר נשקף לארצם. לטורקיה, ולארדואן אישית, יחסים מצוינים עם ארה”ב וגם עם אירופה האמיתית, היכן שכסף מדבר.

    איני בטוח שבאמת יש התנגדות ללימודי דת בטורקיה, ואיני בטוח למה מתכוון ארדואן. לדעתי, הוא אינו מתכוון להפוך את טורקיה לאיראן או ערב הסעודית. בטווח הארוך? בטווח הארוך כולנו נמות.

    בכל מקרה, טורקיה תצא נשכרת מכל מה שיקרה במזה”תת למשל סוריה, גם ממלחמה גם מתכניות שיקום.

    אשר לנפט מצפון עיראק, לדעתי טורקיה תשלוט בו כך או אחרת.

    אם תצטמצם הילודה בטורקיה, ואם תימשך ולו במעט הגירת טורקים לאירופה, דברים רק ישתפרו.

    על אף החלטת טורקיה בעניין ישראל, גם היה ניתן לצמצם את החיכוך.

    כמו בכל נושא ומקום יש חששות גם בטורקיה, אבל בס”ה דברים נראים לא רע.

    אשר לגנרלים הנשפטים, כל מה שכתב בעל הבית, בשורות וביניהן, נכון — אבל כך היה בכברת הארץ הנקראת כיום טורקיה עוד מימי ממלכות החיתים, אכלסנדר ויורשיו, רומא, ביזנטיון…

    ההשוואה למצרים אינה ראויה.

    מצרים היא אסון מהלך. איך ייצאו מזה? איש אינו יודע. בניגוד לטורקיה, צבאם (נשק אמריקאי והכול) אינו מסוגל לעשות מלחמה. האוכלוסיה מתפוצצת, הבורות גוברת.

    נהל שיחה עם דוקטורנט מצרי ודוקטורנט טורקית או אפילו בוגר תואר ראשון בשתי הארצות, ותעמוד על הבדל בין שמיים לארץ.

    מספר התיירים פוחת ומתאיין לאפס. השקעות חוץ פוחתות, כמות המזון המיוצר יורדת. בעצם למי נוגע קיומה של מצרים? אפילו בלי תעלת סואץ ניתן לחיות, ואם באמת האקלים מתחמם, ואניות יפליגו מסין ומיפאן לאירופה דרך הים הצפוני — אז בכלל. מלחמה בישראל? איך? באיזה נשק? הפטפטת שיוצאת משם בלתי הגיונית.

    אין להשוות את העלית המנהלת את טורקיה משום בחינה לעלית המצרית, ממש אומללים עלובי נפש. חבל, אבל זה מה שיש.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, רני.

      לעניין ההשוואה עם מצרים: אני לא השוויתי את הארצות, את החברות, את הכלכלות, את ההשכלה ואת הפוטנציאל. השוויתי רק את מצב הדעת של הגנרלים. גנרלים פוליטיים לומדים מגנרלים פוליטיים. טורקיה היתה שיעור דרמטי בשביל כל גנרל, שהתרגל להניח כי משקלו הפוליטי והכלכלי הוא זכות טבעית ומובטחת.

      אין לי כמובן כל ידיעה על מה שמתחולל בחדרי החדרים של מפקדי הצבא המצרי, אבל קשה לי מאוד להאמין שמשפטי הראווה של הגנרלים בטורקיה, המתנהלים זה חודשים רבים, עם השיא של השבוע שעבר, לא הטביעו איזשהו חותם.

      אשר למגמת פניו של ארדואן בהכנסת לימודי דת לבתי הספר, אני חושב שצריך רק להתבונן בתרועות הנצחון שלו ושל מפלגתו כדי להבין את חשיבות החוק החדש.

      האופוזיציה החילונית המקרטעת התנגדה בתוקף, והשוותה את ארדואן עם הרודנים הטוטליטריים של אירופה בין שתי מלחמות העולם.

      הוא גמל להם בהצגה פומבית של העמוד הראשון של העתון ג’ומהורייט משנת 1930-וכמה, עם כותרת ענק על הידוק היחסים בין טורקיה הכמאליסטית ובין איטליה הפשיסטית (למטה). אתם מדברים? הוא לגלג.

      ארדואן מזכיר לחילונים מה עשו בשנות ה-30

      אינני יודע עד כמה מהירות הן האסוציאציות ההיסטוריות של רוב הטורקים, אבל האיש שהידק את היחסים עם הפשיסטים של איטליה היה אבא אטאטורק. אין זה כלל מן הנמנע, שזו היתה הפעם הראשונה שבה ארדואן תקף את האב המייסד. בהתחשב בקדושתו של מוסטפא כמאל, זה צעד סמלי רב משמעות.

      אני אינני נותן אמון ביכולת התיקון של מהפכנים, בין אם הם מן השמאל, או מן הימין, או מן החשיכה הכבדה של פוליטיקה דתית. אני מוסיף לחשוב, גנרית, לא רק בעניין טורקיה, שמהפכנים טוטליטריים לא יוותרו על היעד הסופי.

      היעד העיקרי של ארדואן הוא להאריך את חזקת מפלגתו על השלטון בעשרים שנה. הוא יכונן משטר נשיאותי, יעמיד את עצמו לבחירה, ויתחלק בחופי הריביירה של הים השחור עם וולודיה פוטין עד שנת 2025 לפחות.

      דה-כמאליזציה של טורקיה מוסיפה להיות מטרתו. אין זאת אומרת שהוא יכונן תיאוקרטיה בנוסח איראן. אבל הוא יכונן משטר שמרני אותוריטרי, שבו ההפרדה בין דת למדינה תתעמעם ותלך, ומגמת הגמוניה אזורית תתחזק ותלך.

    • משה עובדיה הגיב:

      רני, הטיעון שלך נכון בחלקו, בעוד מצרים נהנתה מהשקעות חוץ רבות עקב העובדה שהיא ביחסים טובים עם ארה”ב (וגם ישראל?) מדינות ערביות אחרות כמו סוריה נהנתה מתמיכה של ציר הרשע בלבד.
      בישראל רבים המערביים שרוצים לערוך השקעות נדלן עקב העובדה שזה יהפוך בעתיד לנכס מניב ללא ספק, יש כל כך הרבה אוכלוסיות שאפשר להתאים להן פרויקטים שלא כמו במקומות אחרים. ולכן זה משתלם למשקיעי חוץ רבים, ומזה המדינה גוזרת קופון כמובן.

  2. ארן הגיב:

    יואב,

    יכול להיות שהעמדת הגנרל לדין באשמת פשעים נגד האנושות היא גם קריצה לאירופה? “תראו כמה אנחנו מקפידים על זכויות אזרח, אנחנו מעמידים פושעי מלחמה לדין”

  3. אלכס ג. הגיב:

    הגנרל הזה נשפט לפחות על פשעים אמיתיים אם המיוחס לו אכן נכון. אבל עוד לפני כן, עשרות (או אולי מאות) אנשי צבא ועיתונאים נעצרו בהאשמות אבסורדיות של חתרנות מדינית (פרשת ergonekon). איך יתכן שמאות אנשים מתכננים הפיכת חצר?

    חוץ מזה, כדי להשלים את מהלך האסלאמיזציה אין צורך בחקיקה, הכול כבר מוכן. למשל, אין שום צורך לאסור אלכוהול, מספיק להגדיל את מחירו בעשרות אחוזים (מה שכבר נעשה בטורקיה); וגם לא צריך לכתוב חג’אב, מספיק ליצור אוירה שבה שום אשה לא תעז לצאת בגילוי ראש.

    במצרים המצב עוד יותר בשל לזה, כי אין שם “שבט חילוני” כמו בטורקיה.

  4. עופר צ.ז. הגיב:

    חגים ומועדים לששון.

    אילו הייתי גנרל מצרי מהדרג הבכיר הייתי קונה כרטיס טיסה למדינה שאין לה הסכמי הסגרה עם מולדתי, או לערב הסעודית; אילו הייתי קצין זוטר הייתי מתחיל לגדל זקן.

    אך לא זה העיקר, הניסיון מלמד ששלטון דתי סמכותי יכול להביא להשגים בטווח הקצר, אך לטווח הארוך יותר הוא בולם את התפתחות המדע, מביא לבריחת מוחות, מערער את הכלכלה ומסתכסך עם השכנים. בטווח הארוך נוסף דיכוי כלפי פנים, שחיתות והתפוררות.

    אין זה משנה אם מדובר בשלטון האפיפיורים, באימפריה הספרדית או באיראן שלאחר חומייני; ולכן לא הייתי מזדרז לקבוע, כי מעמדה האזורי של טורקיה יתעצם ויילך, או שטורקיה תצא נשכרת מכל מה שיקרה במזרח התיכון.

    מנקודת המבט של הביצה המקומית, ארדואן הספיק להסתכסך עם ישראל, עם סוריה ועם צרפת; האיראנים ביזו אותו בפומבי, כשהודיעו שאינם סומכים עליו עוד; ואפילו המצרים הראו לו בנימוס את הדלת החוצה.

    מבחינה כלכלית, חלום ההצטרפות לאיחוד האירופאי נכנס להקפאה עמוקה, וגם שיתוף הפעולה הכלכלי עם סוריה אינו רלוונטי. יחסי המסחר עם איראן פורחים, אך בעידן הסנקציות הדבר מסוכן.

    מדינה כורדית עצמאית בפועל בעיראק היא מקור צרות לטורקיה, וכך גם התבססות של אל קאעידה בסוריה.

    נכון הכלכלה עדיין פורחת על בסיס הנתיב שקבע המשטר הקודם, זה שראשיו עומדים לדין, אך כמה זמן זה יימשך ומה יקרה אחר כך? עוד מדינה מזרח תיכונית מפגרת?

  5. ori hippo הגיב:

    דיון מצוין, כרגיל.

    בשל המצב הכלכלי העולמי הגרוע וחוסר היכולת של ארצות הברית להשפיע, התהליך שאנחנו צופים בו הן בטורקיה והן במצרים הוא מהלך הפתיחה של התגבשות גוש איסלאמי, אשר יתאחד מחוסר ברירה יותר מאשר מרצון, ויאיים על אירופה חלשה. בתרבות האיסלאמית, יותר מאשר במערב, יש נטיה לצמצם חילוקי דעות פנימיים על ידי חיפוש אויבים מבחוץ.

    בתקופה שקדמה לקרל הגדול, במאה השמינית, נעשה נסיון של האיסלאם להיכנס מספרד לצרפת, במאה ה-16 התפשט האיסלאם להונגריה, ובמאה ה-21 אנחנו עומדים בעיצומו של תהליך דומה. אין חדש, בני אדם לא משתנים.

    מאוחר מדי להנהגה הצבאית המצרית הצבאית להימלט, הנסיון הראשון יגרום להתמוטטות ואנרכיה.

  6. אתי בן זיו הגיב:

    מעניין לקרוא את הדברים שלך וגם של המגיבים.

    בטורקיה אני מבקרת הרבה, ואני פוגשת גם את התקווה שאכן המצב ישאר טוב ואפילו יוטב, יחד עם הפחד מעליית השמרנות ואיסלאם הקיצוני.

    במצרים אין לי כלל ניסיון.

    ככה, מתחושות בטן: לטורקים החושבים – לא פשוט בכלל, ואני שואלת את עצמי, אם הגנרלים הטורקיים, כמו גם אחרים, יכולים להבין מתי הקדרה שלהם מתחממת ומתי כדאי לעזוב, או שהם כמו צפרדעים – מתבשלים בלי להרגיש. עד שמאוחר מדי.

Leave a Reply