חטיבת גבעתי נגד טיטוס הרשע

מה היינו יכולים לעשות לרומאים בשנת 70 עם שמונה מסוקים ועם הרבה נשק אוטומטי? הוליווד עומדת לבחון שאלה מן המין הזה. גדוד מארינס עומד להילקח מאפגניסטן לרומא. המשימה: לחסל את ליגיונות אוגוסטוס. אם הם יתחילו קודם, חניבעל יוכל לנצח, והעולם כולו ידבר עברית

מה יעשה ליגיונר רומאי נגד איש מארינס עם מ-16? מה יעשה אפילו ליגיון שלם נגד מארינס עם מ-16? מה תעשה הקיסרות הרומאית נגד גדוד אחד של מארינס? השאלות כבדות המשקל האלה עומדות לקבל תשובה בהפקה הוליוודית, שירחון הטכנולוגיה Wired מדווח עליה בגליונו החדש. משם גם לקוח הצילום

זה היה שמונה באב שנת 70. לירושלים נשארו 24 שעות. הכול היה אבוד. נציגי המורדים ביקשו לדבר עם טיטוס, הגנרל הרומאי, בן הקיסר. הוא חשב שהם ייפלו על ברכיהם, יבקשו מחילה, ויתחננו על נפשם. הוא היה מוכן לחוס עליהם. לפי יוסף בן מתתיהו, הוא היה מוכן לחוס אפילו על בית מקדשם. רק שיפגינו קצת ענווה וקצת חרטה.

הוא נשא נאום ארוך, שתורגם על המקום, כנראה לארמית, אולי ליוונית (בוודאי לא לעברית, איש לא דיבר בה). לפי יוסף, אשר בוודאי שם הרבה דברים בפי טיטוס, המצביא נזף ביהודים במיוחד על חוסר הריאליות שלהם. מעניין. הוא נהג בהם כמעט כפרופסור ליחסים בין לאומיים.

”המרוצים אתם, נכבדיי, למראה ייסוריה של ארצכם? אתם, אשר בקלות דעתכם הפוחזת ובטירופכם, בלי שים לב לעוצמתנו ולחולשתכם, המטתם חורבן על עמכם, על עירכם, על בית מקדשכם… אתם, אשר לא חדלתם למרוד ברומא מזמן שכוחות פומפיי מחצו אתכם [120 שנה קודם].

”האומנם סמכתם על מספריכם? והלוא חלק זעיר של הצבא הרומאי מספיק כדי לטפל בכם…“

”מה חשבת, טיטוס?“

טיטוס הפסיק פתאום. ברקע נשמעו קולות טירטור, שגברו והלכו. ליגיונרים הצביעו השמימה. היה חם בירושלים, חודש אוגוסט. טיטוס מחה את אגלי הזיעה ממצחו. לכל הרוחות, הוא אמר, או משהו כזה. יוסף בן מתתיהו נמנע מלהביא ציטוט מדויק.

”היי, טיטוס!“, נשמעה פתאום קריאה בהגיה מוזרה, בצליל כמעט שטוח, משהו מעין קול שיוף של עץ. ”מה חשבת, טיטוס?“

המתורגמן היהודי לא היה בטוח. ”קייסאר“, הוא אמר לאדוניו, ”אני חושב שזו עברית, אבל מעולם לא שמעתי מבטא כזה. נשמע כמעט כמו אקצנט גרמני, או גאלי“.

”היי, טיטוס“, הוסיף הקול ונשמע, ”האומנם סמכתם על מספריכם?“

סגן אלוף נ. ציחקק, ולחש, ”עברית של שבת. ’האומנם‘. ’מספריכם‘. אבל אחרת הייתי צריך להגיד את זה בארמית, וזה היה קצת יותר קשה“.

נ. המשיך:

”והלוא חלק זעיר של הצבא הישראלי מספיק כדי לטפל בכם…“

ששה, שבעה, שמונה… הליגיונרים ספרו בתדהמה את החרגולים הענקיים שהתקדמו לעברם, וחוללו סופות טורנאדו קטנות. עשרות גברים במדים חומים נפלטו מהם, בידיהם קני ברזל, פולטים אש ועשן…

היי, טיטוס! לאן בדיוק אתה חושב שאתה לוקח את המנורה?

להפריע לאוגוסטוס

טוב, לפני שניסחף קצת יותר מדיי בתיאור התפנית הפתאומית במהלך ההיסטוריה, צריך להסביר את מקור ההשראה של התערבות צה“ל במרד הגדול של המאה הראשונה. כל הזכויות בהחלט אינן שמורות לי. הוליווד תובעת אותן.

כתב העת Wired מדווח בגליון אפריל, כי סרט חדש מתרגש ובא, צירוף של ריאליטי-שואו ושל מדע בדיוני. בסיס-הצבא הגדול ביותר של ארה“ב באפגניסטן, סביב נמל התעופה של באגראם, מתפנה והולך. בוקר לא-עבות אחד הוא מועבר בשלמותו, בלי כוונה, אל גדות נהר הטיבר ברומא, בשלהי המאה הראשונה לפני הספירה. הוא מגיע לשם על נשקו המודרני, על מסוקיו, על הארטילריה שלו.

רומא עומדת בשיא גדולתה, מושל בה הגדול בשליטיה, ראשון קיסריה, אוקטביאנוס, זה הידוע יותר כאוגוסטוס. על פי ההיסטוריה הכתובה והבלתי-משתנה נשארו לו עוד איזה 30 שנה. הוא מעניק יציבות לכל העולם העתיק. הוא מניח לעמי הקיסרות להתקיים זה לצד זה בשלום, פחות או יותר.

אפילו ליהודים אין מה להתלונן. לא על אוגוסטוס בכל אופן. אולי על מלכם שלהם, הורדוס, בחסדי הקיסר. אבל חוץ מהקרבת קורבן יומי לשלום הקיסר בבית מקדשם, היהודים מורשים לעשות ככל העולה על רוחם. אוגוסטוס אינו אנטיוכוס.

כשארווין אכל פרעצל

מה יעולל גדוד המארינס לקיסרות רומא, לא ידוע לפי שעה. הרעיון הפלאי לשלוח אותו למשימה בשנת מינוס-עשרים נולד על האינטרנט, אלא מה. ערישתו עמדה באתר הרשת reddit.com, המתאר את עצמו כ“עמוד הראשון של האינטרנט“, מין לוח-גיהוקים ענקי, שמשתתפיו קובעים את סדר ההופעה בו באמצעות הצבעה.

”ביום רביעי אחד באוגוסט שעבר“, כותב Wired, ”ארווין קם משולחן-הכתיבה שלו ב-12 בצהריים. הוא הלך אל חדר האוכל של משרדו, חימם פרעצל במיקרוגל, ונשא אותו אל השולחן במגבת נייר. הוא נגס מן הפרעצל, והקיש כניסה אל reddit.com“.

עיני ארווין נתקלו בשאלה שעתה זה נמרחה על המסך. אחד, תחת הכינוי The_Quiet_Earth, תהה:

”האם הייתי יכול להרוס את כל הקיסרות הרומאית בימי שלטונו של אוגוסטוס, אילו נסעתי לשם במרחב הזמן עם גדוד נחתים?“

ג‘יימס ארווין, יועץ פיננסי בן 37 בעיר דה מוין שבמדינת אייווה, לא היסס. הוא ענה. בתוך דקות אחדות התפתחה מהומת אינטרנט, מאות עסקו בניתוח כוח האש של הליגיון הרומאי ובטווח חנינותיו. ”איך הרומאים יגיבו למראה מסוק אמריקאי? מה יקרה כאשר תיגמר לאמריקאים התחמושת?“

לפי Wired,  ”בתוך שעה אחת הוא הפך לידוען אינטרנט“ (”ידוען“, על משקל ”מרובע“, הוא מה שמציעה האקדמיה ללשון ל“סלבריטי“).

”בתוך שלוש שעות, מפיק סרטים התקשר אתו. בתוך שבועיים הוא קיבל הצעה לכתוב תסריט על יסוד הגיגיו ב reddit. בתוך חודשיים הוא נטל חופשה ללא תשלום ממקום עבודתו, כדי להפוך לתסריטאי הוליוודי במשרה מלאה“.

מה יעשה ג‘יימס ארווין במזלו המפתיע? האם יניב יצירת מופת בנוסח פול אנדרסון (ראו להלן), או spoof (האקדמיה לא הציעה תחליף)? אני מזמין את קוראי הרשימה לנסות את כוחם. כיתבו אליי עם אופציות למסעות-זמן עם סיירת מטכ“ל, או עם חטיבת גבעתי. לאן תרצו לנסוע, עם מנדט לשנות את ההיסטוריה (לטובה, אני מקווה).

השב“כ ל-1914, חיל האויר ל-1942

לא קשה לנחש שרובנו היינו רוצים להגיע לגראץ, אוסטריה, ב-1889, כדי להפיל את היטלר מן הערישה. אבל בשביל זה לא צריך סיירת מטכ“ל במסוקי אפאצ‘י.

לאן איפוא היינו רוצים להגיע?

אל טיטוס הרשע? כדי להראות לו? לא בטוח שזה צומת-הדרכים המועיל ביותר. סוף סוף, מה היה קורה אילו הופיע הקומנדו הימי בנמל קיסריה בשנת 67, והיה מטביע את ספינותיו של אספאסיאנוס, אבי טיטוס, לפני שחזר וכבש את יהודה מידי המורדים? אספסיאנוס לא היה נעשה אז קיסר רומא, האימפריה היתה נקלעת לתוהו-ובוהו, כוחה הצבאי היה עלול להתפורר, ואירופה היתה מידרדרת אל ימי ביניים מוקדמים והרסניים — או שהאימפריה הפרתית היתה כובשת את הים התיכון.

"הוד רוממותך, הסר נא דאגה מלבך. הפעם הישראלים יגנו עליך". יורש העצר של אוסטריה-הונגריה מתחיל את שעותיו האחרונות בסאראייבו, יוני 1914. מה שונות היו 98 השנה הבאות, אילו פרנץ פרדיננד לא נרצח ביום ההוא

אפשר לנסות עוד צמתים. אפשר להדוף את נבוכדנצר משערי ירושלים, במאה הששית לפני הספירה. אבל אז מי יודע אם היתה מתפתחת דת יהודית מונותיאיסטית. היא היתה זקוקה לגלות בבל כדי להתחיל להתגבש.

אפשר לעצור את בר כוכבא לפני שימרוד, בתחילת המאה השניה לספירה. או אפשר לעזור לו להדוף את הרומאים מביתר.

אפשר גם לשלוח פטרול בדיקה אל המאה העשירית לפני הספירה, כדי להכריע אחת ולתמיד את השאלה אם היתה מלכות דויד ושלמה. או 300 שנה קודם, כדי לבדוק מה בדיוק עשה יהושע לפני חומות יריחו (אילו היו ליריחו חומות).

אפשר לעשות גם דברים לטובת האנושות. למשל, לשלוח את השב“כ כדי להבטיח את נתיב הנסיעה של רכב השרד, אשר הוביל את הארכידוכס פרנץ פרדיננד ברחובות סאראייבו, כמעט לפני 98 שנה.

אילמלא נרצח יורש העצר של אוסטריה-הונגריה לא היתה פורצת מלחמת עולם — לפחות לא ב-1914, ואולי בכלל לא. ואם לא היתה מלחמת עולם ראשונה, אז גם לא היתה שניה. ואיזה מאה מיליון אירופים (מלחמות, מהפכות, רעב) היו נשארים בחיים, כולל ששה מיליון יהודים. ואירופה היתה שולטת עדיין באפריקה ובחלקים ניכרים של אסיה. והטורקים היו עדיין בירושלים.

בלוגר יהודי אנטי-ישראלי קיצוני בוושינגטון ביקר בחודש שעבר את סגן הנשיא של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, מפני שעל קיר משרדו בחר לתלות צילום של מטוס חיל האויר בשמי אושוויץ. ”חיל האויר הישראלי לא הפציץ את אושוויץ, ולא יפציץ אותה“, נזל הסרקזם ממיקלדתו של הבלוגר. אבל אני מודה, כי מכל המסעות במרחב הזמן קשה לחשוב על מסע מפתה יותר מאשר חיל האויר מעל אושוויץ, 1942. הוא היה מפציץ, זה בטוח.

הנימיץ אינה עונה

נושאת מטוסים גרעינית שטה במרחב הזמן ל-1941

הערגה להשתמש בנשק מודרני במצב צבאי לא-מודרני אינה חדשה. אינני יודע מי התחיל בה, אבל הוליווד כבר ניסתה. ב-1980 הוזמן קרק דגלאס להיות רב-חובל של נושאת המטוסים הגרעינית נימיץ (”הנימיץ אינה עונה“, באנגלית Final Countdown). היא משייטת לא הרחק מאיי האוואי, כאשר היא נקלעת אל סערת ברקים עצומה. לאחר שמסתיימת הסערה, נעלמים כל בסיסי ארה“ב מרשת הקשר של נימיץ.

מה קרה? מלחמה גרעינית? סוף העולם? קפיטן קרק (לא זה ממסע בין כוכבים) שולח מטוסים לצלם את בסיס הצי בפרל הרבור. הם חוזרים עם צילומים זהים לחלוטין לאלה של ששה בדצמבר 1941, יממה לפני התקפת היפאנים.

אהה, נימיץ נקלעה לדצמבר 1941. עכשיו רובצת על רב החובל אחריות מעניינת: היבוא לעזרת ארצו המותקפת, או יצפה מן הצד מפני שלא עליו המלאכה לגמור. את ההיסטוריה אין משנים.

הסרט לא רע. אני חושב אפילו שלא נס ליחו.

האיש על הכריכה הוא גנרל רוברט לי, מצביא הדרום במלחמת האזרחים. שימו נא לב לקלשניקוב בידיו

הארי טרטלדאב (Turtledove) הוא יוצר סיטוני של תרחישים היסטוריים היפך-עובדתיים (counter-factual). עשרות נפלטו מעטו ב-40 השנה האחרונות. עיינו נא בערך הנושא את שמו בוויקיפדיה (אנגלית), וראשכם יסתחרר.

אחדות מיצירותיו עוסקות בנצחון מדינות הדרום במלחמת האזרחים.

אחת מהן, כנראה מן הפחות מוצלחות (The Guns of the South), מייחסת את נצחון הדרום לאנשי ימין קיצוני לבן מדרום אפריקה, המאמינים שאבדן השלטון לרוב השחור היה יכול להימנע אילו ניצחו בעלי העבדים במלחמת האזרחים האמריקאית. הם מפתחים איפוא מכונת-זמן, ומשגרים מכולות של נשק אוטומטי אל צבאו של גנרל רוברט לי, ב-1862.

לא יוצאים אלא חודשים אחדים, וגנרל לי מכתיב את נוסח הכניעה לנשיא לינקולן בחזית הבית הלבן בוושינגטון. אגב, לי הופך אחר כך לנשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום, מאכזב את מיטיביו, הם מנסים לרצוח אותו, הוא נפטר מהם, ומשחרר את העבדים השחורים.

חופשת סקי במאה ה-11

כמה תת מקלעים היו נחוצים לנצורי ירושלים כדי לסלק את הרומאים? או את הבבלים? או את האשורים?

בעצם, האשורים הסתלקו מאליהם. התנ“ך מדווח שמלאך ה‘ ירד אל מחנה סנחריב, סמוך לחומות ירושלים, והיכה בהם ולא חדל. פרשנים מודרניים אומרים שלא מלאך היכה, אלא וירוס. היתכן שמישהו רב אותוריטה מאוד קורא את הרשימה הזו בחיוך קטן, מפני שהוא יודע משהו שאיש זולתו אינו יודע על זהות ”מלאך ה‘“? או שפשוט צפיתי ביותר מדיי סרטים מסדרת ”תיקים באפילה“ (x-files)?

מסופרי המדע הבדיוני העוסקים בנסיעה במרחב הזמן אני נוטה לפול אנדרסון. הוא אביה של ”סיירת הזמן“, אשר תקום בעתיד הרחוק להפליא, רחוק מאוד, איזה מיליון שנה, כדי למנוע ניצול לרעה של היכולת לנסוע ברחבי הזמן. לסיירת יש סניף בכל מאה.

היא נשלחת פעם אחר פעם למנוע הרפתקנים מלנסות ולשנות את המהלך התקין של ההיסטוריה. שניים מסייריה המודרניים מתפתים לצאת לחופשת סקי באיטליה של המאה ה-11. כשהם חוזרים לניו יורק של המאה ה-20, הם מגלים שאף בניין אחד בה אינו גבוה משלוש קומות, ברחובותיה נוסעים כלי רכב משונים עם ארובות קיטור, ותושביה מדברים שפה עם צליל סקנדינבי.

עד מהרה מתברר להם שקו הזמן שלהם פשוט נעלם. בקו הנוכחי אין ארה“ב, אין עולם אנגלו-סאקסי, אין אפילו נצרות ויהדות. אנשים מדברים בליל של לשונות ויקינגיות ושמיות, ועובדים אלילים. אכן, אין מנוס מלהניח שמישהו התערב במהלך התקין איזה 2,000 שנה קודם, כדי למנוע את עלייתה של האימפריה הרומית. איכשהו קרתגו של חניבעל ניצחה במלחמות הפוניות.

בקו הזמן הזה, סגן אלוף נ. אפילו לא יהיה זקוק למתורגמן. חניבעל דיבר עברית שוטפת, או בעצם פיניקית, אבל הן היו לשונות אחיות. הבעיה היא האקצנט וההגיה, אבל נדמה לי שסגן אלוף נ. ירגיש בבית.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

51 תגובות בנושא “חטיבת גבעתי נגד טיטוס הרשע”

  1. לא קורה לי בדרך כלל שאני רץ להגיב לפני סיום הקריאה בטוריך האפיים. אבל אני נמנע הפעם מהרגלי, ואני חייב להגיב:

    "לא קשה לנחש שרובנו היינו רוצים להגיע לגראץ, אוסטריה, ב-1889, כדי להפיל את היטלר מן הערישה. אבל בשביל זה לא צריך סיירת מטכ“ל במסוקי אפאצ‘י."

    ונניח שהיטלר נפל מהעריסה, או התקבל ללימודי האמנות בוינה … הנה כמה דברים שאולי היו קורים:

    מלחמת העולם השניה לא הייתה פורצת – קצת לא סביר בהתחשב בעובדה שהמיליטריזם הגרמני לא שבע ממלחמת העולם הראשונה. הכאוס בגרמניה ואוסטריה, ההשפלה והאינפלציה, כנראה היו מולידים היטלר אחר, אולי פרנץ או יואכים.

    ואילו לא פרצה מלחמת העולם השניה? אולי בכלל לא היינו כותבים כאן בעברית? המנדט הבריטי היה בא אל קיצו, וההזיה הקולוניאלית הציונית הייתה חולפת כפסיק בהיסטוריה.

    איפה הייתה תל אביב ללא העליה השלישית שעיקרה היה ה"ייקים" מגרמניה? ואיפה ישראל היתה ללא ההסכמה שבשתיקה על מעלליה בשטחים אילולא השואה?

    האם אומות העולם היו סולחות לנו כל כך הרבה ללא הקרדיט הזה?

    ואילמלא עמדו חיילים אמריקאים בשערי אושוויץ אל מול הזוועות, האם הייתה קמה בישראל בכלל מדינת כל יהודיה?

    אני סבור שהתשובה לכל אלו היא לא. ואני סבור שהדיון הציבורי בנושא הוא די רדוד. מפתיע אותי, שדווקא אתה חוטא בטור המצויין בכאלו קלישאות.

    1. אל נא באפך, עוז. אולי מוטב היה לך לסיים את הקריאה לפני התגובה. היית רואה שאני דווקא לא הצעתי להשתמש באופציית תיקון ההיסטוריה כדי להפיל את היטלר מן העריסה. אדרבא, הצעתי לשלוח את השב"כ לסאראייבו, 1914.

      אבל צריך להודות, כי האופציה הפופולרית ביותר בעולם המערבי לתיקון ההיסטוריה בדרך כלל כרוכה במשהו-רע-מאוד להיטלר.

      אגב, אילו עמדה הבררה בין מדינת ישראל ובין ששה מיליון היהודים, אני הייתי בוחר בששת המיליונים. הבררה כמובן אינה קיימת ומעולם לא היתה קיימת.

      ועוד אגב אחד, אני חושב שלא השואה כשלעצמה הקימה את מדינת ישראל, אלא חוסר החשק של האמריקאים, באיזור הכיבוש שלהם בדרום גרמניה, לטפל במשבר החמור של העקורים היהודיים. היחסים ביניהם ובין סביבתם הידרדרו במידה כזאת, שנשקף איום לסדר הציבורי. אבל זה עניין נפרד, שאולי יהיה כדאי לחזור אליו בהזדמנות אחרת.

      1. וכדאי גם לזכור שבין אותם מיליונים שמתו, היו רבים מאד (אמנם לא הרוב) שהיו ציונים או לפחות רחשו אהדה לציונות.

  2. סגן אלוף נ. לא היה מביו מלה, או היה מבין כמעט כל מלה, אבל אף משפט אחד לא היה נשמע הגיוני.

    כשאני יושב באוטובוס לרמת אביב, והתיכוניסטים לפניי מדברים, אני מרגיש כאילו אני שומע שייקספיר, וזה רק פער של דור וחצי.

    לו מדינת ישראל היתה קיימת ברצף של למעלה מ-2000 שנה, אי אפשר לדמיין איך היתה נשמעת העברית. או כמה עבה היה התנ"ך.

    לדוגמה: המלה איספניה (ספרד)ת בפיניקית או עברית עתיקה, היא אמירה של המלים "אי השפנים", ספק אם יש איזה סגן אלוף כיום שיצליח לפענח את זה בכוחות עצמו.

    1. אני מניח, אורי, שאתה היית שייקספיר במשוואת התיכוניסטים באוטובוס. הם היו דוברי קוקני.

      תהייתך בעניין העברית כמובן במקומה. ברור שאילו העברית היתה משמשת בדיבור יום-יומי במשך אלפיים שנה, היא היתה פושטת כל כך הרבה צורות עד שלא היה כל דמיון בינה ובין המקור. זו הסיבה שאני עדיין מקווה שתימצא דרך מעשית לדלג בין עולמות (עיין תיאוריית המולטיברס, בעברית, או באנגלית), ולבדוק בדיקה אמפירית איך היתה נשמעת העברית אילמלא חדלה להיות מדוברת, פחות או יותר.

      בניגוד למיתוס הציוני, ילדי ישראל לא היו יכולים לחזור לימי הנביאים, ולשוחח איתם, או לכתוב להם מסרי טקסט. הכתב היה שונה מעיקרו, ואין לנו מושג ממשי על ההגיה. שיטת הווקאליזציה של העברית, מה שקוראים ניקוד, הומצאה במאה התשיעית, לא פעם על חשבון הדיוק ההיסטורי, ובעיקר לצורכי כתיבה, לא לצורכי דיבור.

      התשובה הסבירה ביותר על השאלה איך היתה נשמעת העברית היא שלא היתה כלל עברית. היא חדלה להיות לשון הדיבור העיקרית של יהודי הארץ עוד בזמן הבית השני. ארמית ויוונית תפסו את מקומה.

      אליעזר בן יהודה כתב במבוא ההיסטורי הארוך של מילונו הגדול, כי העברית פסה מן הארץ כלשון דיבור במרוצת המאה השלישית, וגם אז היא היתה מוגבלת לכמה בתי מדרש. האוכלוסיה, בייחוד זו שבערים, נפרדה מן העברית עוד בימי המשנה.

      עניין היספאניה ואי-השפנים: זו תיאוריה בלבד, אין לה שום ראיה. יש טענות כבדות-משקל לא פחות על האתימולוגיה של השם "היספאניה", הקושרות אותו בשמות לטיניים או במלים מקומיות.

      אגב, כמה מסופרי ההשכלה במאה ה-19 אימצו את "אי השפנים", כדי לשוות מראה עברי ל"היספאניה". היתה אז נטיה בין הסופרים ההם להעניק מלבושים עבריים למלים זרות. הם הציעו למשל לעברר את "טלגרף", ולקרוא לו "דלג-רב".

      היו חוקרים, אולי עדיין יש, המייחסים שורשים שמיים, זאת אומרת פיניקיים, לשורת שמות בים התיכון. איתמר בן אב"י כתב על זה פעם רשימה רבת פאתוס, בהיותו נער, כאשר הפליג מיפו למארסיי ללמוד בפאריס. הוא דיבר שם על "מארסיי" כ"מר-סלע", "סרדיניה" כ"שר-דן", "סיציליה" כ"שיא-סלע", "בוספורוס" כ"בוא ספור (את הגלים"), וכן הלאה.

      כמובן קרתגו היתה שמית, "קרת חדשת", "העיר החדשה".

      השם השמי המפורסם ביותר של הים התיכון נובע מן הערבית, "ג'אבל אט-טארק", שהשתבש במרוצת הזמן והפך ל"גיברלטר".

      אכן, כפתור ופרח.

  3. הי יואב, יש אגב ספר שעוסק בחיסולו של היטלר בלידתו (ליתר דיוק מניעת לידתו ע"י חומר מעקר במים של אותה עיירה ציורית באוסטריה):

    ספרו של סטיבן פריי 'עושים היסטוריה' המוצלח למדי. התוצאה שם אגב, גרועה יותר – איש חזק ומיומן מהיטלר, ונוטה פחות למצבי רוח קיצוניים לוקח את השלטון.. והשאר לקורא.

    גם הספר 'ארץ אבות' של רוברט האריס הוא רומן בלשי (אפל למדי) שעוסק בעולם עשרות שנים אחרי תום מלחמת העולם, כזו שגרמניה ניצחה בה, ובבלש משטרתי מבוגר החוקר רציחות מסתוריות של נאצים ישישים.

    1. אכן, אין קץ למספר הספרים העוסקים בהיסטוריה חלופית, כולל עולם ללא היטלר, או ספרים המכניסים שינויים מעניינים בתולדות מלחמת העולם השניה. באחרונה יצא ספר, המתאר את המלחמה אילו הימלר ירש את היטלר בימיה הראשונים; ספר ישן מזה, כתוב היטב, מתאר את המלחמה אילו גרינג היה יורש את היטלר (כולל כיבוש ארץ ישראל בידי רומל ושיסוי האס-אס ביהודיה. אייכמן נרצח ליד חברון); ספר אחר (גרוע למדי, לא הצלחתי למצוא את שמו) מתאר את המלחמה, אם גרמניה היתה מקדימה לפתח נשק אטומי, ומשגרת טיל אל שמי מנהטן ב-1942.

      ספר אחר, אולי רציני מכל האחרים, "העולם בלי היטלר" (The World Hitler Never Made) יצא למרבה העניין בהוצאה האקדמית רבת היוקרה של אוניברסיטת קיימברידג' ב-2005. הוא מציע שורת תרחישים אפשריים שבהם אין היטלר, או שיש שינויים בקורות חייו.

      אני נסיתי להגביל את הרשימה הזו לספרים העוסקים ספציפית באנכרוניזמים: שימוש בנשק מתקדם במלחמות של העבר. אשמח לשמוע שמות נוספים של ספרים כאלה.

      1. אני זוכר סיפור מדע בדיוני על תאגידים, הקודחים משאבים בקווי זמן מקבילים, ובדרך גם מחסלים אוכלוסיות מקומיות. את הסדר משמש 'הכרטיס האפור' (שמעניק אפשרות לנסיעה בין הזמניםת אבל לא לזמן המתקדם של החברה שמנהלת את ההצגה).

        התאגידים מעניקים נשק מודרני למיטב הלוחמים בהיסטוריה — הונים עם מכונות יריה וכו'.

        הסיפור, מאת ברוס סטרלינג, נקרא "מוצרט במשקפי שמש שקופים".

  4. ישנה גם סדרת הספרים הזו. לא קראתי, והאמת שזה נשמע אידיוטי לגמרי. נראה כמו פנטזיות של אמריקאים, שהיו רוצים שעליונותם הטכנולוגית תפתור את כל הבעיות – וזה לא כך.

    יש לנו מושג כללי על שימושים בנשק מתקדם במלחמות העבר מההיסטוריה של הקולוניאליזם האירופי. הדוגמה הדרמטית ביותר היא הקונקיסטדורים הספרדים שהכניעו את ציביליזציות מקסיקו ופרו בזה אחר זה, מעטים מול רבים מאוד, אך חמושים על רובים ורכובים על סוסים.

    אם זאת, הצלחתם של האירופאים בטווח הארוך היתה תלויה בכך שהם הביאו (ללא ידיעתם) מחלות שחיסלו חברות ותרבויות שלמות. היכן שלא היו לאירופאים יתרון ביולוגי אלא טכנולוגי בלבד, למשל באפריקה, לא יכלו האירופאים לשלוט לאורך ימים.

        1. דני, ואתה זממת להסתיר את היהלום המבריק הזה מפנינו?

          עוצר נשימה, נפלא, הכתיבה מעוררת את קנאתי, הדילוגים האלגנטיים, הרוחב, השנינות, האירוניה הדקה.

          ברק יוסלביץ'

          ברכות. אני מקווה שתשקול למצוא זמן — הודו? — כדי להרחיב את היריעה, ולכתוב שני ספרים, אחד על ברק יוסלביץ' (מזהיר!) ושני על הרפובליקה הציונית של זיילנדיה החדשה. כל אחד מהם יכול להיות גם תרגיל נפלא על העבר, גם משל רב-כוח על ההווה. (הם גם יהיו סנסציה ספרותית בניו זילנד.)

          בשולי הרפובליקה של New Zion תצטרך כמובן להסביר מה היה קורה לעולם בקו-זמן מקביל, שבו לא היה מוסרט 'שר הטבעות' (Lord of the Rings).

          ברק יוסלביץ'. איזה יופי. אני מפיץ מייד בין הפולנים.

          אגב, ההיסטוריון הנפלא זאב וולטר לקוויר (Walter Laqueur) כתב לפני כמה שנים תרחיש היפך-עובדתי, המתחיל את הציונות במחצית הראשונה של המאה ה-19, בהנהגת פוליטיקאי אנגלי צעיר ולא-כך-כך ידוע ששמו בנ'גמין דיזראלי. מדינה רב-לאומית קמה בסופו של דבר בין איראן ובין הים התיכון, שהיהודים הם המרכיב הגדול ביותר שלה, אבל רחוקים מלהיות רוב. המדינה הזו, שלימים ניתן לה השם "דיזראליה", היא איפוא תלת-לאומית, יהודית-ערבית-כורדית.

    1. כשהאירופאים יצאו מאפריקה – במקומות מסויימים היה כבר נשק אוטומטי בידי אפריקאים, זה המשווה הגדול, היו רעיונות שאיפשרו נסיגה מהקולוניאליזם, והם איבדו את הרצון לשלוט והנכונות לשאת במחיר.

      במקומות מסויימים הדחף היה כלכלי (האימפריה הבריטית, הילדה נסימי טוענת בצורה משכנעת, יצאה מקניה בלי קשר למחתרת המקומית, המאו-מאו, ועם הרבה קשר לקופת האימפריה).

      במקומות אחרים הדחף היה מוסרי: הגרמנים בדרום-מערב אפריקה היו מוכנים להשמיד עם בתחילת המאה העשרים, כדי להכניע מרידה. הרודזים לא, הדרום-אפריקאים לא, הפורטוגזים לא, וכן הלאה.

      זה לא שג'נוסייד הוא שיטה מי-יודע-מה מוצלחת בימינו להכנעת התקוממות (מבחינה טכנית, אני לא רומז חלילה שהוא היה שיטה כשרה מוסרית), אבל כל הרעיון של 'משא האדם הלבן' התפוגג לו בהדרגה אחרי מלחמת העולם השניה, יחד עם האימפריות עצמן, וזה לא היה קשור למחלות.

      1. אבל יגיל, אתה שידך לך רב בהיסטוריה צבאית, ואתה מרצה באוזני קציני צבא, מדוע אינך נענה להזמנה ושולח קצת קומנדו ימי למרחבי ההיסטוריה? מה היית משנה? את מי היית שולח?

        אם יש לך חשק, כמובן.

        1. אני לא עושה כלום, כי אין לי תשובה.

          ההערכה שלי אומרת, שגדוד לא יכול לחסל את האימפריה הרומאית – ולו מסיבות לוגיסטיות גרידא.

          גם אם הוא ייצא למסע טבח המוני באימפריה המפוזרת, ייגמר לו הדלק עוד לפני שהוא יספיק לעשות את זה, שלא לדבר על הצורך של המרינס להתחיל לגדל אוכל בשביל עצמם, או להסתכן במרידה של אוכלוסיה (עניין מסוכן גם ללא נשק מודרני) שנבזזה עד רעב, וגורמת לכך שכמות האנשים שיש להרוג גדלה פלאים (ולא אמרתי אף מלה אחת על מוסר, שגם הוא פקטור. אני מניח שגדוד מרינס לא יקים ערימת גולגלות נוסח טמרלן).

          אני גם מסוגל לחשוב על ניצול רומאי של חולשות הנשק המודרני, אם קם מצביא שמצליח לחשוב שלא מדובר באלים שיש להיכנע להם (סוף סוף, במוזמביק מארב דבורים קטל כמה חיילים פורטוגזיים חמושים, למשל).

          אם כבר, את רומי אפשר להחריב, וכך לפרק את האימפריה לתת-ממלכות, בנוסח סגניו של אלכסנדר. בתור יהודי גם האסוציאציה הראשונה שלי היא להתחיל משם.

          אבל ברגע שאני מחוייב לא רק לפוצץ דברים, אלא גם לחשוב על אסטרטגיית-ענק של כמה וכמה דורות, העסק נעשה מסובך במיוחד, דווקא בגלל שמשהו אני מבין בצבא.

          לו היו זורקים אותי לאנשהו, הייתי מנסה מיד להשתלט על השלטון, ואז לשמור אותו בידיי תוך שימוש מינימלי ביותר בכלי הנשק – כדי לא לגמור תחמושת, ותוך הנחה שאף אחד לא מבין אותם; אבל כמה דורות זה היה מחזיק, עד שהעלית שאני ושות' היינו מולידים הייתה מאבדת את היכולת שהבאנו מהמאה ה-21?

          1. וכמובן, עיקר שכחתי: עקב אכילס של כל כלי הנשק המודרניים הוא כמות האחזקה שהם דורשים.

            גדוד המארינס באימפריה הרומית יהיה במירוץ נגד הזמן להספיק כמה שיותר לפני שיידרש טיפול שגרתי במנועים, החלפת שמנים, תיקון ממסרות – שלא לדבר על טיפול אחרי טיסה למסוקים.

            במלים אחרות, לו היה קורה דבר כזה, המג"ד\מח"ט היה צריך להחליט על משימה *אחת* או שתיים חיונית, ובזה כנראה להסתפק – ולהצליח להשיג את כל מטרותיו באותה משימה.

            1. והמשימה תהיה?

              אני הייתי מציע, אם גם רק מתוך סקרנות, לשלוח מייד את המארינס לנהר הריין, כדי להציל את שני ליגיונותיו של אוגוסטוס מן השבטים הגרמניים בהנהגת "ארמיניוס" (הרמן) בשנת 9 לספירה.

              או אז הרומאים פורצים אל גרמניה, מספחים אותה, מלטנים אותה, ומרחיקים את גבולה המזרחי של קיסרותם עד נהר הוויסטולה, או אפילו עד הדנייפר.

              או-אז אין ונדאלים ברומא במאה החמישית, אין פראנקים בגאליה במאה הששית, הקיסרות המערבית מחזיקה מעמד עוד איזה אלף שנה; אין קרל הגדול; אין אנגלו-סאקסים בבריטניה; גם אם יש נצרות הנה אין רפורמציה פרוטסטנטית, אירופה לטינית מאוחדת מביסה גם את הערבים במאה השמינית וגם את העות'מאנים במאה ה-16.

              אם אין פראנקים בגאליה, אין צרפת; אם אין צרפת, אין מהפכה צרפתית, אין נפוליאון, אין רפובליקניזם.

              אם אין גרמניה, אין פרוסיה; ואם אין פרוסיה, אין קאייזר; ואם אין קאייזר, אין מלחמת עולם ראשונה; אין היטלר, אין שואה.

              אין ארה"ב, מפני שאין אימפריה בריטית. קולומבוס מגלה את אמריקה בשם רומא (הוא הרי היה איטלקי), והעולם כולו מדבר לטינית.

              מה קורה בארץ ישראל? אני מהמר על דוכסות יוונית.

              מרכז האוכלוסיה היהודית בעולם נמצא בפאתי מזרח, בשלטון פרסי, או טורקי, או מונגולי. אין יהודים במערב.

              אגב, דיון הרבה יותר רציני באפשרויות שהיו יכולות לצמוח מנצחון רומאי על הגרמנים בתחילת המאה הראשונה אפשר למצוא בפורום המקוון המוקדש להיסטוריה חלופית. שם יש חיבור מרשים על Roma Aeterna ("רומא הנצחית"). צריך קצת הרבה סבלנות, אבל התוצאות מצדיקות את המאמץ.

      2. בספר Empire ניל פרגוסון מתאר דו שיח בין צ'רצ'יל לרוזוולט בנוגע למימון המלחמה. על פי הטענה שם רוזוולט הודיע חד משמעית לצ'רצ'יל שאומנם הוא מוכן לסייע לו בהגנה על בריטניה, אבל המחיר הוא פירוק האימפריה. ואמנם זמן קצר לאחר תום המלחמה האימפריה החלה להתפרק.

        הספר בכלל מרתק ומומלץ מאוד – התיאור של קריסתה האיטית של האימפריה החל מימי ויקטוריה עד אמצע המאה ה-20 מעורר מחשבות רבות.

  5. משעשע… ומעניין שהנטייה האוטומטית של אנשים רבים היא לחזור אחורה עם נשק מתקדם, ולהפציץ את הדרך לסדר עולמי חדש.

    אני מודה שקצת מפתה אותי המחשבה לחזור לאתונה במאה החמישית לפנה"סת ולעזור לה לשמור על הדמוקרטיה לעוד קצת זמן – מי יודע, אולי היא הייתה מחזיקה מעמד לטווח ארוך, והיתה לנו היום מסורת דמוקרטית ארוכה יותר באלפיים שנה.

    אבל בסופו של דבר, כל פתרון כזה לא יכול (לתחושתי) שלא להיגמר בהשתלטות של קבוצה חזקה כלשהי על הנשק המתקדם, כדי להפוך את עצמה לרודנית החדשה.

    נראה לי שאם כבר חוזרים לעבר – אני אוותר על המארינס, ואשלח את טים ברנרס־לי עם איזו קבוצת חברים, להקים את האינטרנט הראשון של העולם העתיק. אולי בעולם שבו יהודים ורומאים, ויקינגים וסינים, בני מאיה וזולו נפגשים בפייסבוק ומשחקים שבץ־נא ברשת (ואולי גם זה תרגיל מחשבתי מעניין – איך היה נראה האינטרנט לו היו יכולים להקים אותו אז?), היה להם פחות קל לטבוח אחד בשני כמו שעשו במציאות.

    ובנוסף, משהו שצד את עיני ברשומה הזאת – אתה מאמין שאלמלא מלחמת העולם הראשונה, אירופה היתה עדיין שולטת באפריקה עד היום?

    1. גאולת אתונה היא רעיון נאה. אבל מה היה קורה לעולמנו בלי אלכסנדר הגדול?

      האינטרנט כנראה היה מגיע קצת מוקדם מדיי למאה השלישית (אם לזמן ההוא אתה מתכוון). אבל אילו מחשבים היו מתחילים במאה ה-19 (יש ספר היפך-עובדתי העוסק בזה, שכחתי את שמו), אינטרנט בסביבות 1860 היה יכול לעזור. למה היה עוזר? להפצת אהבה, או להפצת שנאה? לא כל כך ברור.

      אשר לתהייתך על אפריקה ואירופה: אכן, אני חושב שאפריקה היתה נשארת תחת שלטון אירופי בהיעדר שתי מלחמות עולם. אולי גם הודו, אולי אולי הודו-סין. מלחמת העולם הראשונה היתה אקט ההתאבדות של העליונות האירופית בעולם. היא הביאה את אירופה עד פשיטת רגל כלכלית, היא המחישה לאליטה קטנה והיולית במושבות את פגיעותן של האדוניות הקולוניאליות, היא איפשרה את עליית הקומוניזם שתרם לרדיקליזציה במושבות.

      בלי מלחמת העולם הראשונה קשה לי להעלות על הדעת מה היה מוציא את אירופה מאפריקה. שום מעצמה אירופית לא תכננה ב-1900 שלא להיות באפריקה ב-2000, בוודאי ב-1960.

      1. אם אפשר עוד תגובה רצינית אחת, התשובה לכך מונחת לנו מתחת לאף – מדינת ישראל, בשום אופן לא מעצמה בסדר גודל עולמי, שולטת כבר יותר מ-40 שנה שלטון קולוניאלי מובהק (כולל שליטה במשאבי הטבע והעברת אוכלוסיה, שתיהן פעולות אסורות על פי החוק הבין-לאומי) בשטחים שנכבשו ממדינה אחרת. העולם לא ממש שש להתערב והאוכלוסיה הנשלטת די חסרת אונים.

        אף כי לא כדאי להסיק מסקנות חפוזות, אפשר להסכים שהסיכויים לשליטה אירופית באפריקה היו גדולים הרבה יותר אם מלחמות העולם היו נמנעות.

      2. קשה להגיד מה היה קורה בלי אלכסנדר הגדול, אבל אני לא רואה סיבה להניח שהיה פחות טוב – כנראה לא היינו זוכים להשמין מסופגניות בכסליו. אולי האימפריה הפרסית הייתה מאריכה ימים יותר, וזוכה להשפעה חזקה יותר על האיזור. אין ספק שבעברית של היום היו קצת יותר מלים פרסיות ופחות מלים יווניות.

        ומי יודע, אולי הם אפילו היו זוכים להתחזק מספיק בשביל להימנע מהכיבוש המוסלמי, והיתה לנו רפובליקה זורואסטרית מפוארת במזרח התיכון. סיכוי טוב שגם עות'מאן וחבריו שהיו מגיעים מהמזרח אל המרחב הזורואסטרי היו משתלבים בו ולא באיסלאם, ומאות שנות שליטה עות'מאנית במזרח התיכון היו שונות מאוד.

        לחלופין, אולי המשבר באימפריה הפרסית היה חזק מדי מכדי לעבור, ואם אלכסנדר היה נופל מול מסוקי הקרב האתונאים היה קם מישהו אחר במקומו. אם אני לא טועה, מקדוניה היתה ממלכה קטנה וחסרת חשיבות עד לאותו הרגע – אולי בלי אלכסנדר, הייתה קמה ממלכה קטנה אחרת, מחוץ למרחב השליטה האתונאי, והופכת לאימפריה ענקית ורבת השפעה – האימפריה הארמנית? האימפריה הקפדוקית?

        לגבי האינטרנט – אין לי סימוכין לכך, אבל אני משוכנע שהאינטרנט מקדם הרבה מאוד, אם לא אהבה אז לפחות סובלנות. נראה לי שיהיה קשה מאוד למדינה לפתוח במלחמת השמדה כמו שהיו נפוצות בעבר, כשהעם היריב הוא כבר לא מספרים חסרי פנים, אלא אנשים שמעלים סרטונים משעשעים ליוטיוב.

  6. אוהו, זה פוסט כלבבי. כל אחד אוהב לחשוב מה היה קורה אילו.

    אותי מעניין מה היה קורה אם טרוצקי האינטלקטואל, לא סטאלין, היה משתלט על המפלגה הקומוניסטית לאחר מות לנין. בלי אישיותו הרצחנית של סטאלין, האם היינו רואים קומוניזם נאור יותר ופחות מאיים על המערב? אירופה לא היתה מתחלקת אולי למערב ומזרח אחרי מלחמת העולם השנייה ולא היתה מלחמה קרה?

    וגם מה היה קורה אם איינשטיין לא היה כותב את מכתבו המפורסם לרוזוולט? האם פרוייקט מנהטן לא היה נוצר, ואולי איתו היתה מתבטלת או נדחית המלחמה הקרה, ולא היתה מיוצרת פצצת האטום לאחר המלחמה?

    1. כל פיזיקאי גרעיני בשלהי שנות השלושים היה יכול להבין את היתכנותה של הפצצה. אינשטיין לא היה היחיד, וגם לא הראשון. לבריטים ולגרמנים היו פרוייקטים אטומים משלהם. אפילו היפאנים חשבו בכיוון. הרוסיםת עם המודיעין שלהם שחדר לכל מקום, היו מעתיקים מהגרמנים.

      ללא סטלין כנראה לא היתה המהפכה התעשיתית הסובייטית בשנות השלושים. במצב כזהת הרוסים לא היו מצליחים לייצר טנקיפ T34 בכמויות ענק. התקפת-הנגד בסטלינגרד לא היתה מתקיימת, וכל מלחמת העולם היתה נראית שונה.

      1. זה נכון, אבל התוכנית הגרמנית לא היתה רצינית (אף על פי שלא ידעו את זה אז), ומכתב איינשטיין היה זרז רציני לתוכנית מנהטן.

        ברור שנשק גרעיני היה מפותח בשלב כלשהות אבל אם היה מפותח לאחר המלחמהת אולי לא היו משתמשים בו בכללת או שהיו מנסים אותו במלחמה אחרת.

  7. אפרופו פול אנדרסון, סיפור אחד שלו, Delenda Est, עוסק בטיילי זמן שמתערבים במהלך המלחמה הפונית השנייה, ומסייעים לחניבעל להחריב את רומא.

    1. בהחלט, הוא שכתבתי. זה הסיפור הטוב ביותר על טיול-זמן שאני זכיתי לקרוא, גם אם הוא חסר את הברק של מדע בדיוני בן זמננו.

      הסיפור הזה נכתב, אם אינני טועה, עוד בשנות ה-50, לפני הפופולריזציה — והוולגריזציה — של תיאוריית היקומים המקבילים מתוך כרעי הפיזיקה של הקוואנטים.

      אנדרסון לא הקדיש יותר מדיי תשומת לב לשאלת האמצעים. טייליו פשוט עולים על קטנוע, וקופצים למאה אחרת. זה סידור מכאני פשוט מדיי, קרוב מדיי אל מכונת-הזמן הפרימיטיבית של ה'. ג'. וולס.

      מייקל קראייטון עליו השלום, שהיטיב כל כך בדברים אחרים, איכזב לפי דעתי כאשר ניסה לעסוק במרחב הזמן (בספר Timeline, שתורגם לעברית "קו זמן". הסרט, אגב, היה עוד פחות מוצלח). אבל אם אינני טועה הוא הקדיש יותר תשומת לב מכל כותב אחר לשאלת התחבורה.

      אצלו, המעבר הוא בעצם שיעתוק (=רפרודוקציה): לא הגוף עובר למרחב זמן אחר, אלא הצופן הגנטי. תהליך השיעתוק כרוך בטעויות-דפוס קטנטנות. התוצאה היא שיותר מדיי גיחות אל מרחב הזמן עולות לטייל בעיוותי די-אן-איי גוברים והולכים. בסופו של דבר, אחד הטיילים התכופים והמשובשים מחליט להישאר במאה ה-13, ושם מתחילות הבעיות.

      אנדרסון, הואיל ולא הכיר עדיין את תיאוריית המולטיוורס, הניח שקווי-זמן נבראים, או נמחים מעיקרם. לימים, כאשר תיוולד סדרת הטלויזיה הפופולרית Sliders (שתורגמה לעברית "גולשים בזמן". לא בדיוק), הבעיה לא תהיה היעלמות של קו-זמן, אלא הנסיון לחזור אל קו-זמן מקורי. ממילא הגולשים לא יצטרכו לבזבז זמן על הדילמה המוסרית הכרוכה בביטול קו-זמן.

      אף על פי כן, בוודאי לצורכי הדרמה, יוצרי סרט הטלויזיה המצוין Stargate Continuum (2008) העדיפו את הדילמה המוסרית על פני המולטיוורס. באחד השיאים הנאים של הסרט, הגנרל הממונה על הטיילים בקו-הזמן המקורי שלהם נקרא מפנסיה, בקו הזמן שאליו נקלעו, על פי בקשתם. הם רוצים לשכנע אותו בצורך לחזור ולכונן את קו-הזמן ה"מקורי". הוא דוחה אותם על הסף, "איזו יוהרה", הוא אומר, ומזכיר להם שמיליארדי בני אדם יחדלו להתקיים.

      בספר Time and Again, על מסע לניו יורק של 1882, הטייל פשוט נכנס אל בית הצופה על סנטרל פארק, ויוצא ממנו מאה שנה קודם. ספר מקסים, אבל יותר בגלל אהבתו לניו יורק ולהיסטוריה העירונית שלה מאשר בגלל המדע הבדיוני.

      יש עוד דוגמאות בשפע, אבל אני חושב שעדיין נצטרך להמתין כברת זמן ניכרת עד שייפול בידינו הסיפור המושלם. ואם הוא ייפול, אין זה אלא מפני שכבר נפל, באשר אין נסיעות ברחבי זמן ליניארי.

      1. בנוגע להיסטוריה חלופית, דומה שהעוסקים בה נחלקים, לא שווה בשווה, בין מי שמתעניינים בשאלות הטכניות (נדמה לי שקוראים לסוג הספרות הזה Hard-SF) ובין מי שהאמצעים מעניינים אותם פחות מן ההיסטוריה עצמה. אני אומר לא שווה בשווה, כי נראה לי שהאחרונים שולטים בתחום. זה ז'אנר אמריקאי מאוד, ולכן הרגע המכונן שלו הוא מלחמת האזרחים, אפילו יותר ממלחמת העולם השנייה.

        זה המובן שהופך את תת-הז'אנר הזה למוצלח כל כך בעיניי: הוא מנגן על מיתר רגשי מתוח. כולנו עסוקים במידה זו או אחרת בחרטהת ובשאלה איפה היינו לו טעינו פחות, או לפחות אילו טעינו אחרת. כולנו עסוקים גם בשאלה, מה היה קורה לולא ניצחנו.

        יש לקח מעניין, אכזרי, שאנחנו לומדים מהעיסוק הספרותי הזה: מותר לנו להתחרט על הטרגדיות ההיסטוריות בבטחה, משום שאין לנו אפשרות לשנותן. אילו יכולנו לשנות את העברת היינו נדרשים להיזכר שהטרגדיות האלו כוננו את העולם שאנחנו מכירים ואוהבים: השואה, גם אם לא כוננה את מדינת ישראל, בוודאי הפגישה הרבה מסבינו וסבותינו. רצח קנדי חולל, בתגובת-שרשרת, את העשורים הטובים ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

        והנה כמה המלצות קריאה וצפייה.

        לעניין מלחמת האזרחים, ב-2004 יצא לאקרנים מעטים מאוד סרט עצמאי בשם CSA: The Confederate States of America, העוסק באמריקה מודרנית, שנולדה בקרב גטיסברג עם תוצאות אחרות. הסרט מסופר דרך עדשת המצלמה של צוות דוקומנטרי בריטי, ומשובצות בו פרסומות בנות התקופה, שמציגות אמריקה מבהילה, שבה העבדות עדיין חוקית.

        ולעניין קנדי, השנה פירסם סטיבן קינג רומן עב-כרס, ששמו '11/22/63' (יום ההתנקשות בחיי קנדי), שבו מורה לאנגלית בן זמננו מנסה למנוע את הרצח. על אף הסיום המאכזב, המוכיח כי לז'אנר הזה יש כללים המחייבים ידיעה, יש שתי נקודות עניין ברומן:

        ראשית, מכניקת המסע בזמן מוצלחת. הגיבור מתוודע לגרם מדרגות בלתי נראה, שהופיע במקרה בחדר האחורי של בית קפה בעיר קטנה במיין. גרם המדרגות הזה מוביל תמיד לאותו היום, באותו המקום, בשנת 1958, מה שמאפשר לבעל הקפה לרכוש את הבשר להמבורגרים שלו בזול.

        שנית, וחשוב מכך, התחקיר המוצלח שעשה קינג מאפשר לו לתת לקורא את מה שכולנו, כחובבי חיטוט בפצעי עבר, רוצים לעשות, כלומר, לטייל ברגע מכריע בהיסטוריה וליהנות מכל הפרטים הקטנים שהופכים אותו למציאות ממשית: הדירה המוזנחת, שבה התגורר לי הארווי אוסוולד בגפו בדאלאס, החבורות על פניה של אשתו המוכה מארינה, מנהגיו יוצאי הדופן של פטרונו של לי, ג'ורג' דה מורנשילדט.

        כדאי גם לנסות ולצלוח מאמר בן שלושה פרקים, שכתב אלי אשד במגזין האגודה הישראלית למדע בדיוני, לפני יותר מעשור. הוא עוסק לא רק בתחום אלא גם, ובעיקר, באפשרויות השונות שעמדו בפני העם היהודי – בתנ"ך חלופי, בישו אחר, במלחמת עולם שנייה שתוצאותיה אחרות, וגם במלחמת יום כיפור שנגמרת אחרת:

        והנה רעיון שתאהב, יואב: בפורום כלשהו העוסק בהיסטוריות חלופיות מציע אחד, פול ריאן, את הרעיון הבא: הסנאטורית הדמוקרטית מטעם מילווקי, גולדה מאירסון, שלא היגרה לארץ ישראל, ואולי הביסה את רוברט לה פולט הרפובליקאי בבחירות לסנאט במדינת וויסקונסין ב-1946. בעולם האמתי, מי שגבר על לה פולט היה לא אחר מג'וזף מקארתי, צייד הקומוניסטים המפורסם.

        1. מעניין ביותר, יהונתן.

          הסרט הכמו-דוקומנטרי על הקונפדרציה של מדינות הדרום שייך לז'אנר הנקרא mockumentary, צירוף של "לעג" ושל "תעודה". הוא כמובן סאטירה על מדינות הדרום, שנונה למדי, הנמסרת כתכנית טלויזיה לכל דבר, עם דיווחים ועם פירסומות. מצטרף אל המלצתך.

          תודה על הזכרת סטיבן קינג. לא אהבתי ביותר את הספר, היו נסיונות מעניינים מזה לחזור אל העבר. אני אהבתי אחד מהם, לא מעמיק במיוחד, שהיה בסרט הטלויזיה הישנה Quantum Leap. שם הפיזיקאי המקפץ מקו זמן אחד למשנהו מנסה לעצור את אוסוולד, מאחר, ונעצר במקומו כחשוד ברצח.

          אחד הפרשנים הפוליטיים הרציניים והשנונים ביותר באמריקה בדור האחרון, ג'ף גרינפילד, פירסם בשנה שעברה אוסף מבריק של תרחישים היפך-עובדתיים. המעניין ביותר נוגע לא לג'ק קנדי, אלא לאחיו בובי, שגרינפילד היה מעוזריו במערכת הבחירות של 1968. בתרחיש הזה בובי אינו נרצח, ונבחר לנשיא. שם הספר Then Everything Changed.

          אשר לסנאטור גולדה מאירסון מוויסקונסין, רעיון נחמד שמשום מה איש לא התפתה לו בפורום שאליו הואלת להפנות אותנו. תאר לעצמך שגולדה ההיא היתה הופכת ליושבת ראש ועדת המשנה לענייני "פעולות לא-אמריקאיות" של הסנאי, רודפת קומוניסטים בחמת זעם, וללקסיקון העולמי היה נכנס המושג "גולדיזם", במקום "מקארתיזם".

          בהיותי נער קטון גדלתי על ברכי איבה עצומה לה ולשיטותיה הפוליטיות. היו בה ניחוחות מקארתיסטיים. אריה אליאב, שהיה מזכ"ל מפלגת העבודה בחלק מכהונתה, אמר עליה שהיא משתמשת בשיטת "המגלב והפחד".

          אבל קשה לי להאמין שאשה, קל וחומר יהודיה, היתה נבחרת בוויסקונסין בשנות ה-40. זה היה קצת מוקדם מדיי.

          לעומת זאת השתעשעתי לא פעם (ביני ובין עצמי) במחשבה היפך-עובדתית דומה על המדינאי הישראלי-אמריקאי המפורסם, בן ניתאי. מה היה קורה אילמלא הזמין אותו משה ארנס להיות המשנה לשגריר ישראל בוושינגטון בתחילת שנות ה-80? היתכן שהוא היה נשאר בבוסטון, או בפילדלפיה, דבק בחלופה הלא-תנ"כית לשם שהעניק לו פרופ' בן ציון, ומפתח קריירה נאה בפוליטיקה האמריקאית?

          הוא היה יכול להגיע לכל היותר לרמה (הגבוהה כשלעצמה) של מושל, או של סנאטור — אבל לא היה יכול להיבחר לנשיא או לסגן נשיא, מפני שלא נולד בארה"ב.

          אף על פי כן, מכוח הכריזמה, הליטוש והפופולריות הוא היה הופך לממליך המלכים של המפלגה הדמוקרטית (קשה לי להאמין שהוא היה מצטרף אל המפלגה הרפובליקאית, יהודים מבית טוב אינם נוטים לעשות דברים כאלה).

          יום אחד אולי היה הופך לחבר בקבינט של … ביל קלינטון? ברק אובמה? מתמנה למזכיר המדינה? נשלח כשגריר לטורקיה, והופך לידיד נפש של טאייפ ארדואן?

          במקום אחר, ולא מטעמים של מדע בדיוני, תיארתי את עלייתו של בניטו ניתאי למעלת שר האוצר, ואחר כך גם ראש הממשלה של איטליה.

  8. לתהייה מי התחיל את המסע לתיקון ההיסטוריה על ידי מסע בזמן אני יכול להזכיר את מרק טווין, ששלח יאנקי עם אקדח לחצר המלך ארתור ("יאנקי בחצר המלך ארתור").

    אני מודה שאני לא זוכר מי היה הקורבן שם, אבל זכור לי שקראתי עוד בילדותי על הביקור של הגיבור שחזר כמובן לזמננו, כשהוא מבקר במוזיאון ורואה שריון אבירים עם חור עגול, והמדריך מספר שלא יודעים מאין החור, ומשערים שזה מתקופה מאוחרתת כאשר כדור פגע בשריון שכבר לא היה בשימוש, ורק הגיבור שיודע אחרת מחייך בסתר לעצמו.

  9. פוסט נהדר. אין דבר כזה לכתוב יותר מדי על היסטוריה אלטרנטיבית, כי במציאות יש לנו ממילא רק אחת.

    רציתי להעיר שלדעתי הסרט "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו הוא למעשה פנטזיה דומה למה שאתה מתאר, שמוצג מטעמים אומנותיים כעלילה סינכרונית. כתבתי על זה אז תגובה ב"עין הדג" (מוסתר על ידי אזהרת ספוילר).

  10. כמה הערות:

    ראשית, מלחמת העולם הראשונה היתה פורצת בדרך זו או אחרת. המתח בבלקנים, מירוץ החימוש בין המעצמות וכו' חיכו לניצוץ. בנוסף היו לא מעט גורמים שחיפשו תירוץ לצאת למלחמה כדי לשפר את מצבם.

    האמונה של האליטות הצבאיות והפוליטיות שהמלחמה תהיה קצרה ומכריעה הפכה את התממשות המלחמה לכמעט בלתי נמנעת. (כמעט איש באירופה לא למד את הלקחים ממלחמת האזרחים בארה"ב, וכולם חשבו שהמלחמה הבאה תהיה חזרה על 1870, מלחמת פרוסיה-צרפת. יאן בלוך היה היוצא מן הכלל). [על חזונו המופלא של יאן בלוך, ראו-נא רשימה קודמת באתר הזה.]

    שנית, לגבי הנושא של הסדרה של 1632, לא קראתי מפני שאני לא ממש מחבב היסטוריה חלופית, אבל באופן כללי הסדרה דווקא מאד מודעת לבעיות של השתלת טכנולוגיה מתקדמת כמה מאות אחורה.

    לגבי הכיבוש האירופאי של האמריקות, יש מחקרים חדשים באפידמיולוגיה המראים כי השפעת מחלות היתה בולטת פחות ממה שהעריכו בעבר, וחלק גדול מההצלחה של קורטס נבעה מהסתמכות על בעלי ברית מקומיים שתיעבו את האצטקים. (לצורך העניין, בעלי ברית מקומיים היו תמיד חלק קריטי מההצלחה של האירופאים.)

    לגבי מלחמת העולם השניה, קיינס חזה את בואה עוד בוורסאי. כך שהריגת היטלר לא היתה מונעת אותה. מה שהיה נמנע זה די בבירור השמדה המונית, אם כי לא ברור מה היה גורלם של היהודים בהתחשב בכך שהגרמנים והרוסים תכננו את כיבוש פולין במשך כל שנות ה-20, ובהתחשב ברצחנות של סטלין.

    אם אנחנו מתרחבים למעבר לשאלה המקורית של גדוד מודרני בעבר, אז אנטיביוטיקה לאלכסנדר הגדול היא שאלה מעניינת. גם טרוצקי במקום סטלין היא שאלה מעניינת.

    לא קראתי את הספר על נשק אוטומטי לדרום, אני לא בטוח כמה זה היה משנה. נשק אוטומטי לא עוזר הרבה מול ביצורי שדה. מה שכן היה עוזר זה רימוני יד ו/או שריוניות (והרי זה מה ששבר את מלחמת התעלות באירופה).

  11. השפעה על ההיסטוריה היא בהשג ידו של כל אחד מאתנו, אנחנו כנראה משפיעים על ההיסטוריה באופן יומי אך לא מודעים לתוצאות.

    ההיסטוריה היונית מספרת על איכר ששמו היה הרוסטרטוס, אשר העלה באש את מקדש דיאנה באפסוסת אחד משבעת פלאי תבלת בכוונה להכניס את שמו להיסטוריה.

    מגילת רות מספרת לנו כיצד אדם קל ערך יכול להשפיע על העתיד, ולהביא ליצירת ממלכת שלמה ודוד, ולהולדת ישו.

    אבל מאחר שאנחנו מדברים פה במכונות זמן:

    דרק ג'נטלי בלש הוליסטי, גיבורו של דגלס אדמס (זה הידוע יותר מספרו 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'), מתאר טכנאי שהגיע בספינת חלל לכדור הארץ, ובשל טעות טכנית חולל את הפיצוץ שמכוחו נוצרו חיים אורגניים על פני הארץ. רוחו של הטכנאי ממתינה שהאדם יתפתח לדרגה, שבה יוכל לייצר מכונת זמן — ותינתן אז ההזדמנות לחזור ולתקן את הטעות שהביאה ליצירת האנושות.

    אמנם לא סיפור מלחמתי אבל קרוב לנושא.

  12. יואב , אהבתי מאוד לקרוא את המאמר שלך ואני מחכה לראות את הסרט בעניין חיילי המארינס נגד האימפריה הרומית.

    לפני כמה שנים קיימתי דיון די מעמיק עם חבר טוב שלי, בשאלה המוסרית בעניין האפשרות להתערבות בהיסטוריה האנושית.

    המסקנה שהגענו שנינו אליה, היתה שזה לא מוסרי, בעיקר בגלל הדוגמא שהציג בפני אותו חבר:

    לדבריו, הוא צאצא לסב ניצול שואה. לאותו סב, היו אישה וילדים שניספו בשואה ורק הוא שרד והקים שוב משפחה כשעלה לארץ – ממנה נולד החבר שלי.

    עכשיו, אילו נמנעה מלחמת העולם השנייה והשואה היהודית שבעקבותיה, לכאורה החבר שלי לא היה כלל נולד.

    אילו הנחנו את אפשרות החזרה לאחור בזמן כדי לשנות את ההיסטוריה האנושית, למי יש יותר זכות לחיות – לאלו שהיו קיימים תחילה וניספו באסון זה או אחר, או לאלו שנולדו לניצולים שהחלו דף חדש בחייהם?

    חומר למחשבה.

    גל

    1. אכן, רמזתי לדילמה המוסרית בחילופי הדברים עם יהונתן זילבר, אתה מוזמן לחזור ולעיין.

      תוכל למצוא גם קישורים לדיוני רשת על האתיקה של מסע זמן.

      הדילמה הזו היא כמובן רק שעשוע לוגי. במסגרת השעשוע הלוגי, אני חושב שזכותם של אנשים להישאר בחיים גדולה מזכותם של אנשים להיוולד. אין לי כל בעיה להימחק מקו-הזמן הזה אילו מחיקתי היתה מחזירה את ששת המיליונים, או את מאה מיליון האירופים שנהרגו במלחמת העולם השניה. הייתי מחזיר גם את עשרת המיליונים של מלחמת העולם הראשונה. בכלל, קו ההתחלה העדיף בעיניי הוא זה של 1913.

      המדע הבדיוני שלאחר תיאוריית היקומים המקבילים (מולטיוורס) יכול לפתור את הבעיה הזו באופן אחר: אקט החזרה לעבר ושינויו משפיע רק על קו זמן אחד. הואיל ותיאוריית המולטיוורס מניחה, כי כל אפשרות, אפילו הקטנה ביותר, קורמת עור וגידים באחד היקומים, ממילא אתה — אתה ממש, עם שינויים קטנטנים, או עם שינויים גדלדלים — חי באין-סוף יקומים, ומעולם לא נולדת באין-סוף יקומים.

      ממילא העבר אינו משתנה, המשתמש במכונת-הזמן פשוט מוקפץ אל יקום מקביל.

      אבל נדמה לי שכאן אנחנו מתקרבים מאוד אל שטח ההפקר שבין קצת רציונלי לסהרורי מאוד.

  13. אולי איזה גדוד של הצבא הקולומביאני של ימינו לסייע לאצטקים ולאינקה כנגד הקונקיסטדורים?
    או מכשיר טלגרף שיחבר בין רומא של המאה הרביעית לספירה והחזית ויסייע בהגנתה מפני הברברים?
    חטיבת הנדסה שתקים ביצורים בקו עקבה של המאה השביעית ותחסום את התקדמות צבאות האיסלאם מערבה?

    1. אני מהסס, יובל, בעניין חטיבת ההנדסה לעקבה.

      אני חושב שמכל המאורעות המצריכים התערבות דחופה של חטיבת גבעתי, אני הייתי מניח לפלישה הערבית להתרחש. הייתי מתערב אפילו לטובת צבא הפלישה הערבי בצרפת, במאה השמינית. הייתי גם עוזר לסליימאן המפואר לכבוש את וינה במאה ה-16, ולהרחיב את קיסרותו עד נהר הריין.

      הייתי עושה את זה מסיבות אנוכיות בהחלט: תחת שלטון מוסלמי במרכז אירופה ובמערבה לא היתה מתרחשת השואה. נצחון ערבי במאה השמינית היה חוסך לאירופה את ימי הביניים. אינני חושב שהוא היה מסתיים בערביזציה של אירופה. אני חושב שח'ליפות מוסלמית בצרפת ובאיטליה היתה נעשית ממלכה רב-לאומית, שהאליטה הפוליטית שלה אמנם היתה ערבית, אבל כל השאר היה אירופי לטיני.

      התערבות של חטיבת ההנדסה בעקבה במאה השביעית היתה משאירה את השלטון בארץ ישראל בידי רוטציה ביזנטינית-פרסית. תחת שלטון נוצרי יווני, הארץ היתה עוברת תהליך לא-הפיך של דה-יהודיזציה. על הזורוסטריאנים לא הייתי סומך. הם לא היו בני-דמותו של כורש, והם היו מנסים לכפות את דתם על תושבי הארץ כפי שעשו בארמניה.

  14. היסטוריה אלטרנטיבית היא אחד מהזרמים המתפתחים ביותר כיום – היא מאפשרת גם לאנשים אשר לא אוהבים מדע בדיוני להיכנס לתחום.

    הסדרה שהוזכרה באחת התגובות, שמתחילה בספר 1632, היא הנרחבת ביותר. בסדרה זו עיירה שלמה עוברת משנת 2000 לשנת 1632 באירופה, באמצע מלחמת 30 השנה.

    הסדרה, המונה 12 ספרים ומאות סיפורים קצרים (שנכתבים על ידי אנשים שונים) מקפידה על "ריאליזם" מסוים. לדוגמא, נושא התחמושת או סגסוגות הפלדה שלא אפשריות, ולכן לא ניתן לשכפל כלי נשק קיימים; ואופציית הקיטור, שנהפכת לישימה יותר בשל חוסר היכולת להפיק נפט. אגב, הסדרה מקפידה להביא את הסיפורים של ה"האנשים הפשוטים" ולא רק גיבורי העל…

    בנוגע ל The Guns of the South – הספר באמת קצת פשטני, אבל מצליח לתאר בצורה יפה את החיים במלחמת האזרחים ואת הקרבות העקובים מדם. מה שלא מוסבר באמת זה איך הגיעו דווקא הדרום אפריקאים — ומדוע גורמים אחרים מהעתיד טרם הגיעו.

  15. מתישהו צריך גם לענות לשאלה:

    אני הייתי שולח את השב"כ לשמור על בשיר ג'מאייל. האם אי פעם היתה אפשרות אמיתית לישראל לרכוש בעלי-ברית אמיתיים ונאמנים בעולם הערבי? אולי רק אז היה אפשר. אינני יודע. אבל זה מעניין אותי.

    באותו הקשר, אני תוהה לפעמים אם מלכתחילה ישראל היתה יכולה באמת למלא תפקיד של השתלבות והנהגה במרחב במקום להיאבק בו.

    מה היה קורה, נגיד, אם האידיאולוגיה השלטת של המדינה היתה מושפעת יותר מרעיונות שדומים לכנעניות, כבר מסוף מלחמת העולם השניה או אפילו הרבה יותר מוקדם? אידיאולוגיה כזו היתה יכולה לתת למדינה חזון ארוך-טווח ורחב-היקף יותר מהציונות. חזון אוניברסלי ולא יהודי בלבד, כזה שאולי דומה במשהו לזה של נפוליאון בונפרטה.

    אני מדמיין לעצמי אימפריה רב-לאומית המנוהלת מפלשתינה, תעשייתית ונמרצת, שמעכלת לתוכה את כל מרחב הסהר הפורה מחופי סיני עד המפרץ הפרסי, בשילוב של דיפלומטיה זהירה, אינטגרציה כלכלית וכיבושים צבאיים. האם זה היה אי פעם אפשרי?

    1. עדי, אני מודה שלא הייתי שולח את השב"כ להציל את ג'מאייל, אלא הייתי מנסה להציל את ישראל מאריק שרון במשרד הבטחון. שער בנפשך מזרח תיכון ללא מלחמת לבנון הראשונה. אין חיזבאללה, אין נסראללה, אין איראנים על הליטני; אין חמאס (לפחות לא במהדורה המיליטנטית הנוכחית); וכמובן אין סברה ושתילה, ואין כתם מוסרי שחור מאוד על שמה הטוב של ישראל.

      על תהייתך בעניין אימפריה רב-לאומית הנשלטת מפלשתינה — כיוונת בהחלט לדעתו של ההיסטוריון הגדול זאב וולטר לקוויר (Laqueur), אשר השתעשע בתרחיש היפך-עובדתי על אימפריה כזאת, הבוקעת מחלציה של תנועת תחיה יהודית ברבע השני של המאה ה-19, הופכת לרפובליקה משגשגת ונייטרלית, שבה מתגוררים היהודים, הערבים והכורדים אלה בצד אלה בשלום. לאיש מהן אין רוב מוחלט.

      את מלוא התרחיש אתה יכול לקרוא בשורה של מקומות, אבל הנה אחד מהם (אפשר להוריד קובץ PDF נאה).

      1. יואב, תודה על הקישור ללקוויר! מרתק.

        בעניין מלחמת לבנון הראשונה, האומנם דברים היו יכולים להיות שונים כל כך ללא מעורבותה של ישראל? השאלה ברצינות, היות שאני חסר את הפרספקטיבה להעריך בעצמי. הרי לבנון גם כך היתה בעיצומה של מלחמת אזרחים, מסובכת במעורבות של כוחות זרים, ובעלת מיעוט שיעי גדול וגדל.

        (ההצעה שלך להגן על פרנץ פרדיננד מחזירה אותנו לבעיה הישנה של היסטוריה אלטרנטיבית והיסטוריה בכלל: אילו מהתהליכים ההיסטוריים הם בלתי-נמנעים ואילו מהם ניתנים להשפעה על-ידי אירועים בודדים. אבל זו כנראה בעיה שאינה ניתנת לפתרון.)

        1. קשה לדעת, עדי. כדבריך, מלחמת אזרחים ניטשה בלבנון גם בלי עזרת ישראל (שבע שנים לפני 'מבצע שלום הגליל'). היא היתה נמשכת. תוצאותיה מי ישורנה.

          מה שברור למדי הוא שעזרת ישראל לבעלי ברית הנוצריים הרסה בסופו של דבר את כוחם הצבאי והרבה מכוחם הפוליטי, לא רק בדרום אלא בלבנון כולה. מבחינת ישראל, גישת יצחק רבין (תקופת הכהונה הראשונה שלו, ימי "הגדר הטובה"), היתה עדיפה על הגישה האימפריאלית שכפה שרון הר כגיגית על מנחם בגין. או אולי לא כגיגית.

          אפשר להניח, שאש"ף היה מוסיף למלוך במערב ביירות ובדרום לבנון בואך הליטני. אפשר גם להניח שבסופו של דבר היה מתפתח עימות צבאי בינו ובין השיעים. בהיעדר הקטליזטור של כיבוש צבאי ישראלי, אולי לא היתה מתפתחת החיזבאללה במידה שהתפתחה. אולי השיעים היו מוסיפים להיות נחלת אל אמל ונביה ברי.

          מי יודע. ברור למדי שמספר ניכר של ישראלים היו עדיין בחיים, וגם מספר עוד יותר ניכר של לבנונים. ואפשר להניח שעשרות אלפי טילים ו"ראקטות" של חיזבאללה לא היו מאיימים עכשיו על מרכזי האוכלוסיה בישראל. ולבנון בוודאי לא היתה פרוטקטורט איראני-סורי.

          ההיה כשלון אסטרטגי ענקי יותר מן הכשלון הזה?

            1. בהשוואה עם חיזבאללה זה היה קונפטי. בכל מקרה, לא היה צריך לכבוש את ביירות כדי להפסיק את זה. הממשלה החליטה אז ליצור שטח חופשי מירי בעומק 40 ק"מ. שרון הונה אותה.

          1. אני מניח שבסופו של דבר היה מתפתח גם עימות צבאי בין אש"ף לבין ישראל. כשיש לך מיני-צבא עם שאיפות עויינות שלא כפוף לממשלה, כולל ארסנל גדל והולך של טנקים (מיושנים, אמנם) וארסנל עצום של ארטילריה – סביר להניח שגם בלי שרון הייתה התנגשות מתישהו.

            הרי שרון, אם להזכיר, לא היה שר הבטחון בימי מבצע ליטני. אם כי כנראה שלא היינו רואים את 'אורנים גדול'.

            אבל אני לא מבין למה להניח שלבנון לא היתה הופכת פרוקטורט סורי. היא היתה בדרך לשם כבר קודם לכן, והסורים כבר החלו לשלוט בחלקים ממנה.

            1. מסכים איתך בשני העניינים.

              היה הבדל, כדבריך, בין ליטני לגירסה המורחבת של שלום הגליל (=אורנים). והיה אפשר לחיות לא רע גם בלי פרוייקט באשיר ג'מאייל.

              אכן, לבנון היתה הופכת לפרוטקטורט סורי, אבל כנראה לא לקונדומיניום איראני-סורי. עם סוריה היה אפשר לעשות עסקים, לפחות בזמן שלטונה המוחלט של שושלת אסד. עם איראן האיסלאמית מעולם לא היה אפשר לעשות עסקים, גם אם ישראל תחת שמיר ופרס, בשנות ה-80, שיכנעה את עצמה שאפשר.

  16. "בלוגר יהודי אנטי-ישראלי קיצוני בוושינגטון ביקר בחודש שעבר את סגן הנשיא של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, מפני שעל קיר משרדו בחר לתלות צילום של מטוס חיל האויר בשמי אושוויץ. ”חיל האויר הישראלי לא הפציץ את אושוויץ, ולא יפציץ אותה“, נזל הסרקזם ממיקלדתו של הבלוגר. אבל אני מודה, כי מכל המסעות במרחב הזמן קשה לחשוב על מסע מפתה יותר מאשר חיל האויר מעל אושוויץ, 1942. הוא היה מפציץ, זה בטוח."

    אני מאוד יכול להבין את הרצון הזה, אבל הבלוגר שציטטת (והמשפט שלו אינו נשמע לי סרקסטי, אלא פשוט עובדתי) צודק, יהיו דעותיו אשר יהיו. בהקשר הזה, יש הבדל בין משאלת לב תמימה לרצות לשנות טרגדיה הסטורית, לבין שימוש ציני בשואה מצד ראשי הצבא והממשלה הישראלים בשנים האחרונות, כמו באותה טיסה מעל אושוויץ, יחד עם אמירה מוזרה של ברק בהיותו רמטכ"ל ("אם צה"ל היה אז, זה לא היה קורה"; כנראה שלשיטתו, צה"ל היה מנצח את הוורכמט לא בשלוש שנים כמו הצבא האדום, אלא בשלושה ימים) וההשוואה הבלתי נפסקת (ולדעתי גם בלתי נסבלת ומגוחכת) בין אחמדינג'ד להיטלר ובין הגרעין האירני לשואה. אגב, אני עובד ביד ושם ואחד החוקרים כאן אמר לי פעם שגם הפצצת אושוויץ (זה כמעט קרה ב1944, לא ב1942) לא הייתה משנה את ממדי השואה.
    פנטזיות הסטוריות אלטרנטיביות הן מרתקות ואני מאוד אהבתי את "המזימה נגד אמריקה" של פיליפ רות' ואת "איגוד השוטרים היידים" של מייקל שייבון.
    אותי באופן אישי מעניין מה היה קורה לגרמניה ב1933 אלמלא הגיע היטלר לשלטון-הדמוקרטיה כבר הייתה גמורה באותו זמן והאלטרנטיבה היחידה, כנראה, הייתה סוג של דיקטטורה צבאית בראשות שלייכר ושות'.
    הבלוג שלך מרתק וכך גם התגובות. המשך בדרכך הברוכה!

  17. עוד שתי תרומות אם אפשר:

    1. הספר "רובים, חיידקים ופלדה" מתחיל בתיאור מסוג זה.
    פלוגת הרובאים של קורטס נוחתת בדרום אמריקה, ומכניעה אימפריה.
    בקחמרקה היא עמדה מול צבא של עשרות אלפי לוחמים,
    ופיזרה אותו לכל עבר מבלי שנפגע חייל ספרדי אחד.

    2. בספר "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" של מארק טוויין,
    אדם אחד מהמאה ה-19, חמוש בידע בלבד, הופך ליד ימינו של ארתור.
    ובהמשך הוא מביס את כל אבירי אנגליה, לאחר שהצליח לבנות
    מכונות ירייה וביצורים מודרניים…

השאר תגובה