תובעים לתיאבון

סנאטור בן 85 עם הרבה שרירים אינו מועמד טבעי להיות קדוש מעונה. מה הפך אותו לקדוש כזה, לאחר מותו? חוסר הרסן של פרקליטי מדינה, שהיו להוטים להרשיעו בכל מחיר. להיטותם מסכנת את השלטון החוק, שם, כאן ובכל מקום

"הסתרה שיטתית" (של מימצאים). הכותרת הראשית בעתון הזה, המופיע בבירת אלסקה, מסכמת את הדוח החמור על משפטו ועל הרשעתו של אחד הפוליטיקאים רבי ההשפעה ביותר בארה"ב, הסנאטור סטיבנס מאלסקה, ב-2008 (תאריך העתון הזה הוא ששה-עשר במארס 2012)

בדיוק לפני 25 שנה החליט תובע מחוזי ברובע ברונקס בניו יורק להעמיד לדין את ריי דונובן, שר העבודה לשעבר בממשל רייגן. הוא הואשם שעשה יד אחת עם משפחה מפורסמת שך הפשע המאורגן בניו יורק, הג‘נוביזי, כדי לזכות במיכרז להקמת קו חדש של הרכבת התחתית. זה היה משפט סנסציוני, והתקשורת עסקה בו יום אחר יום.

במאי 1987 זוכה דונובן מכל אשמה. הוא היה נשכח מלב, אילמלא הציג שאלה נוקבת מייד לאחר זיכויו:

”לאיזה משרד עליי לפנות, כדי לחזור ולזכות בשמי הטוב?“

לטד סטיבנס לא ניתנה הזדמנות כזאת. הוא לא היה עוד בחיים, כאשר בדיקה מקיפה הראתה בשבוע שעבר, שהתביעה הכללית של ארה“ב העלימה ראיות במהלך משפטו, ומנעה את זיכויו.

סטיבנס, רפובליקן שמרן, ייצג את מדינת אלסקה בסנאט בוושינגטון במשך שלושים שנה. הואיל והסנאט הוא מועדון חברים, שבו הוותק קובע הכול, לסטיבנס היתה השפעה עצומה על מהלך החקיקה. הוא היה מאלופי ”ההקצאות“, נוסחה שבאמצעותה חברי קונגרס משתי המפלגות עושים עיסקאות עם חברי קונגרס אחרים, כדי להזרים כספים למחוזות הבחירה שלהם. לזכות סטיבנס נזקפה אחת  ההקצאות הידועות ביותר לשימצה: הקמת גשר באיזור נידח ולא-מיושב של אלסקה, הלוא הוא ”הגשר אשר לא הוליך אל שום מקום“.

בקיצור, היו הרבה סיבות להתנגד לסטיבנס ולשיטה הפוליטית שהוא היה מעמודי התווך שלה. אבל אינה דומה התנגדות פוליטית לגיטימית לשימוש בכוח התביעה.

אלסקה אהבה אותו

באוקטובר 2008 הורשע סטיבנס בבית משפט פדרלי על קבל מתנות מבלי לדווח עליהן (רבע מיליון דולר הופחתו מחשבון השיפוץ של בית סטיבנס). ההרשעה באה שבועיים לפני הבחירות, שבהן קיווה סטיבנס לחזור ולהיבחר לתקופת כהונה שמינית, בגיל 85 (וממילא לכהן לפחות עד גיל 91). הוא כבר כיהן בסנאט יותר מכל רפובליקן אחר לפניו.

אלסקה סגדה לו. נמל התעופה של אנקוראג‘, הגדולה בעריה, נקרא על שמו. דיוקנו הופיע על בנייני ציבור. הפופולריות שלו היתה יוצאת דופן. הוא מעולם לא קיבל פחות משני שלישים של הקולות. ההנחה היתה שהוא יחבוש את כס הסנאטור עד יום מותו. יתר על כן, זה 34 שנה שאלסקה לא בחרה אף דמוקרט אחד לסנאט.

הרשעתו טרפה את הקלפים. בשנה גרועה במיוחד בשביל המפלגה הרפובליקאית, מייד לאחר התמוטטות המערכת הפיננסית, סטיבנס נידון להפסיד קולות. אבל הוא הפסיד את עצם מושבו, בהפרש קטנטן. התוצאה הלא-סבירה הזו איפשרה לדמוקרטים להגיע לרוב הנכסף של 60 מושבים בסנאט (מתוך 100). 60 הוא מספר הקסם, שמכוחו סיעת הרוב יכולה להפסיק סחבת פרלמנטרית (”פיליבאסטר“) של האופוזיציה. בזכות ה-60 הצליח הנשיא אובמה לזכות באישור הקונגרס לרפורמות הבריאות השנויות במחלוקת שלו.

מה אפשר לצפות מפוליטיקאי

הרשעת סטיבנס עמדה לשלוח את הסנאטור הזקן לכלא. אבל כאשר בא הזמן לגזור את דינו, התובע הכללי (זה תוארו הרשמי של שר המשפטים) עתר לבית המשפט לבטל את הרשעת סטיבנס. התובע הכללי, אגב, היה דמוקרט שהנשיא אובמה מינה זה מקרוב. הוא מצא שהתביעה עשתה שימוש לקוי בראיות.

שופט פדרלי ציווה על חקירה מקיפה של השימוש הזה. תוצאותיה התפרסמו בשבוע שעבר. הן היו חד-משמעיות: התובעים, מהיותם להוטים להרשיע, העלימו במתכוון כל ראיה שהיתה יכולה לעזור להגנת סטיבנס. הם גם הוליכו שולל את בית המשפט באמצעות ציטוט חלקי או מסולף של עדים.

סטיבנס טען בדיוק כדברים האלה במהלך מסע הבחירות הכושל שלו: שהרשעתו היא תוצאת מחדל חסר-תקדים של התביעה. שומעיו הנידו בראשיהם. סוף סוף, מה אפשר לצפות מפוליטיקאי, הוא הרי לא ירכין ראש בענווה ויכה על חטא. אבל הפוליטיקאי הזה צדק. הוא אמנם נפל קורבן לתאבון-ההרשעה של המערכת.

”תובעים צריכים לזכור“, כתב ה‘וול סטריט ג‘רנל‘ במאמר מערכת, ש“עשיית צדק אין פירושה הפשוט להכות את נציגי ההגנה“.

העיתון, שעמודי הדעות שלו תומכים בימין האמריקאי, קרא להחמיר מאוד עם תובעים המעלימים ראיות. בית המשפט העליון של ארה“ב פסק כמעט לפני ארבעים שנה, כי העלמת ראיות סותרת את הסעיף בחוקה המבטיח ”הליך משפטי הוגן“ (due process), אבל השאיר רחב להתגדר בו.

גארסון, כוכב עליון

מקרה סטיבנס ברור מאוד. רק סיבה טכנית מונעת פתיחת הליכים פליליים נגד התובעים שסרחו. בסמיכות זמנים שמענו, כי בית המשפט העליון בטקסס הורה לחקור תובע מחוזי על העלמת ראיות. אין להסיק מזה שעניין לנו במגיפה. הרוב הגדול מאוד של  התובעים אינם מעלימים ראיות, בוודאי לא בכוונה תחילה. אבל מה בעצם ההבדל, האם הוא הבדל של מניעים או של תוצאות? באיזו מידה הלהיטות להרשיע עלולה לגבור על חוש הצדק?

בשורה של דמוקרטיות מערביות נשמעות תלונות על תובעים להוטים קצת יותר מדיי. באיטליה, סילביו ברלוסקוני ניהל מאבק רב שנים נגד תביעה, שהוא האשים בנטיות פוליטיות שמאליות. הרבה מאוד איטלקים האמינו לו.

בספרד הורשע בחודש שעבר התובע המפורסם בלתאסאר גארסון על הפרת זכויות חשודים. הוא היה בשעתו כוכב בין לאומי, כאשר ניסה להביא רודנים צבאיים לערכאות על פשעים נגד האנושות. בית המשפט העליון של ספרד השעה את רשיון עריכת-הדין של גארסון למשך 11 שנה.

קל כמובן להשתמש בעובדות האלה לביסוס הטענות נגד מערכת המשפט בארץ. זו אינה כוונתי. המאבק נגד ”כנופיית שלטון החוק“ מוסיף להיות נפסד, ומעיד על מנהליו יותר ממה שהוא מעיד על יעדיו.

טד סטיבנס באמת אינו ראוי להיות קדוש מעונה. תובעים לא מרוסנים העניקו לו את המעמד הזה, שנה וחצי לאחר שנספה בתאונת מטוס. הם החלישו את אמון הציבור במערכת המשפט לרעת הצדק. טעויות כאלה צריכות לימוד, גם אם למישהו נדמה שאצלו, או אצלנו, זה לא יכול לקרות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 Responses to “תובעים לתיאבון”

  1. יוסי דר הגיב:

    הדיבור “כנופיית שלטון החוק” הוא אכן נפסד – ככל שהוא מבטא ביקורת לא עניינית על מערכת המשפט, הפרקליטות וכו’.

    אבל אסור שיהיה בכך לדכא ביקורת עניינית על המערכת הזו.

    הבעייה, שביקורת – עניינית שכל שתהיה – על המערכת מכניסה אותה באופן אוטומטי להגנה היקפית צפופה ומהודקת – מבלי כל נכונות לבררה באופן ענייני.

    ממש כמו היתה כנופייה.

    • יוסי דר הגיב:

      וכדי להיות קונקרטי אביא כאן בקצרה סיפור אחד – אחד מני רבים – שהתפרסם בזמנו:

      שר המשפטים יעקב נאמן היה כזכור גם שר משפטים לתקופה קצרה גם בקדנציה הראשונה של נתניהו לפני כ-15 שנה. המינוי של נאמן לשר המשפטים לווה אז בחששות שהוא ישמש שלוחם של גורמים אינטרסנטים שונים.

      שבועות ספורים לאחר תחילת כהונתו הודיע לו היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, כי בדעתו להגיש נגדו כתב אישום עקב פרט שקרי בתצהיר שהגיש בעבר בעניינו של אריה דרעי. נאמן התפטר מיד מתפקידו, והוגש נגדו כתב אישום.

      המשפט התנהל בפני שלושה שופטים – עניין חריג כשלעצמו במקרים מעין אלה – ונאמן זוכה לחלוטין פה אחד מכל אשמה.

      התברר שנאמן אכן היה חתום על התצהיר, אך בפועל מה שקרה הוא שנאמן הכתיב את התצהיר בטלפון ממכוניתו למתמחה שלו שישב במשרד, וכשנאמן הגיע למשרד הוא חתם עליו – לטענתו מבלי להבחין בפרט השקרי.

      עוד התברר – וזה הדבר החמור כאן – שהמשטרה לא זימנה לחקירה את המתמחה שבפועל כתב את התצהיר.

      הסיבה לאי זימון המתמחה לחקירה היתה מן הסתם החשש של הפרקליטות, שעדותו של המתמחה תסתור את העדויות המרשיעות, ומכל מקום אין ספק שהפרקליטות לא שכחה לחקור אותו.

      אכן, זו לא העלמת ראיות פרופר אבל זה בן משפחה קרוב מאד של העלמה.

      וכך, כיוון שהמתמחה לא זומן לחקירת משטרה הוא גם לא העיד מטעם התביעה בבית המשפט.

      כאמור השופטים זיכו את נאמן זיכוי מלא פה אחד – לא לפני שהוא קיבל התקף לב במהלך המשפט.

      העובדה שהפרקליטות לא ערערה על הזיכוי המהדהד הזה אומרת כמובן דרשני.

      בעקבות הזיכוי החלו האשמות כלפי הפרקליטות על שהדיחה שר והגישה נגדו כתב אישום בנסיבות המפוקפקות שתוארו לעיל.

      או אז החלו האשמות הדדיות בין היועמ”ש לבין פרקליטת המדינה דאז (עדנה ארבל כיום שופטת בית המשפט העליון) – כאשר כל אחד מהם מאשים את רעהו בהחלטה להגיש כתב אישום.

      יעקב נאמן, שכבר לא חזר לכהונת שר המשפטים, דרש וביקש והתחנן לראות את החומר בפרקליטות הנוגע לעניינות כדי שיוכל להיווכח מה היו הנסיבות להגשת כתב האישום המפוקפק הזה נגדו, אך מבוקשו לא ניתן לו – בלי לנמק באופן ענייני את הסירוב.

      הבקשות הללו של נאמן, שבינתים התמנה בזמנו לשר האוצר, חזרו על עצמן שוב ושוב אך הוא נתקל בקיר אטום – למעשה עד היום (במחשבה נוספת, טוב אולי שלא מראים לו את החומר, שאז הוא עלול לחטוף התקף לב נוסף).

      כל מי שמצפה שהפרקליטות תקיים עם עצמה בירור בעניין חוטא כמובן בתמימות מופלגת.

      ואם שר בממשלה זוכה לטיפול מעין זה, צא ולמד מה גורלו של אזרח מן השורה.

  2. ארן הגיב:

    יואב,

    אאל”ט התובעים במשפט של סטיבנס היו מינויים רפובליקניים. בכל מקרה מערכת התביעה הפדרלית בשנים שקדמו למשפט היתה בידיים רפובליקניות.

    • יואב קרני הגיב:

      נקודה טובה. והתובע הכללי (שר המשפטים) שסגר את התיק הוא דמוקרט.

      ללמדך שהבעיה כאן אינה בהכרח מפלגתית, או פוליטית, אלא מקצועית וטמפרמנטלית. הקנאות ברדיפת הצדק מאפיינת מעמד מקצועי שלם (אם כי כמובן יש טענות על פוליטיזציה של המערכת, והן נפרדות מן העניין שבו דנתי כאן).

      מעריך את התוספת, ארן.

      • ארן הגיב:

        אני חושב שהסיבה העיקרית שזה חשוב היא שאם קרי או גור היו הנשיא, הרפובליקנים היו צועקים מעל כל גג שזו מזימה דמוקרטית.

        תחשוב מה הם היו אומרים על העברת חוק הבריאות במצב כזה? (גולדפרב בריבוע)

  3. גיל הגיב:

    היי יואב, אני בדיוק כותב סדרת פוסטים על מערכת המשפט וההטיות השונות שגורמות להרשעות שווא. רוב הנתונים מגיעים מארה”ב. הנה הפוסט האחרון שלי.

    במובן מסוים, סטיבנס היה בן מזל שהוא לא הלך לכלא. הרבה מאוד אנשים חפים מפשע הולכים לכלא בארה”ב בגלל הליכי משפט קלוקליים. רק אתמול בתכנית הטלויזיה 60 דקות פירסמו כתבה על אדם חף מפשע מטקססת שהורשה ברצח אשתו, ושהה בכלא כמעט 20 שנה. התברר שהתביעה העלימה ראיות במהלך המשפט והוא כעת תובע את התובע המחוזי, משהו נדיר ביותר.

Leave a Reply