ראש מטהו של מיט רומני אמר את האמת, שרעיונות משתנים על פי צורכי בחירות. עובדה, אצל מיט רומני הם משתנים זה 20 שנה. התוצאה: סערה עצומה (בצלוחית תה?). אבל האם דבקות ברעיונות יכולה להעלות פוליטיקאים לשלטון? האם הבוחרים מוכנים לשמוע את האמת, ולא להעניש את משמיעיה?
אין לך זמן טוב יותר לדעת מדוע אתה שונא פוליטיקאים מאשר הבוקר שלאחר נצחונם.
ביום ג’ שעבר נחל מיט רומני נצחון ברור במקדימות הרפובליקאיות במדינת אילינוי. לפי הערכה כללית, הוא הבטיח לעצמו בזה את מועמדות מפלגתו לנשיאות. רבים משועי המפלגה שישבו על הגדר, למשל מושל פלורידה לשעבר ג‘ב בוש (הבן של, האח של), המתינו לתוצאות האלה, כדי להסתלק מנייטרליותם ולסמוך את ידיהם על מועמדותו.
ואז בא הבוקר שאחרי. ראש מטהו של רומני הופיע ברשת הכבלים סי.אן.אן. הוא נשאל שאלה בסיסית למדי, החוזרת ומוצגת זה חודשים רבים: האם רומני ייצא ניזק מן הפניה החדה ימינה, שעשה במהלך הבחירות מקדימות?
כלל בדוק בפוליטיקה האמריקאית הוא שבבחירות הכלליות כל מועמד, רפובליקאי או דמוקרטי, צריך לנוע אל המרכז. שם נמצאים הבוחרים העצמאים, בערך שליש האמריקאים. הם אינם אוהבים קיצונים משום אגף, והם מכריעים בחירות.
זה הטעם שמפלגות מעדיפות להקדים ולסיים את התמודדויותיהן הפנימיות, כדי שיהיה די זמן למחוק את רישומן מזכרונו של הבוחר העצמאי. וזה בעצם מה שאמר ראש מטהו של רומני ביום ד‘ בבוקר: כאשר יתחילו הכלליות, יילחץ כפתור האיתחול, ויהיה אפשר להתחיל מחדש. להלן הוא השתמש בדימוי עממי מעולם הצעצועים. זה יהיה כמו המשחק Etch a Sketch, הוא אמר.
המשחק הזה היה פופולרי מאוד בכל העולם בשנות ה-50 וה-60. על מסך, שלא הזכיר אפילו את אייפאד 1, קל וחומר את אייפאד 3, צריך לצייר באמצעות סיבוב של שני כפתורים. כדי למחוק את הציור צריך לנער את הלוח. כן, ככה שיחקו פעם. פעם אנשים גם ישבו במערות, ואכלו בשר נא.
הוא ”שמרן באופן אנוש“
זה מה שקורה לפעמים אצל מקצוענים, בייחוד צעירים, הרגילים כל כך בעגה הטכנוקרטית, עד שהם שוכחים את ההבדל בין דל“ת אמותיהם ובין רשות הרבים. הדימוי מעולם הצעצועים היה מוצלח מאוד, אילו נלחש על אוזניהם של יודעי דבר. הוא לא נלחש. והוא היה מתנה בלתי צפויה למועמדים שהובסו באילינוי בלילה הקודם.
ריק סנטורום וניוט גינגריץ‘ טוענים זה כבר, כי מיט רומני מוכן להגיד כל מה שנחוץ כדי לנצח, ובכלל זה גם דבר והיפוכו; כי הוא מעמיד פנים שהוא ”שמרן“ (זאת אומרת, ימני) בשעה שהוא בעצם ”מתון“. מתינות אינה מחמאה במילון המושגים של המפלגה הרפובליקאית.
לרומני יש אוסף גדול של התבטאויות, תוצאה של קריירה פוליטית בת 20 שנה.
הוא תמך בזכות האשה להפלות מלאכותיות, הוא התנגד לזכות האשה להפלות מלאכותיות;
הוא תמך בהתלהבות ברפורמה של שירותי הבריאות, הוא התנגד בהתלהבות לרפורמה;
הוא תמך בחלוקת אמצעי מניעה לנשים, הוא התנגד לחלוקה;
הוא האמין בהתחממות האקלים, הוא לא האמין בהתחממות האקלים. וכן הלאה.
העימות במפלגה דחף את רומני ימינה. ”אני שמרן באופן אנוש“ (severely conservative), הוא הכריז פעם אחת, לקול לגלוגם של יריביו. ”מעולם לא שמעתי מישהו מכריז שהוא שמרן אנוש“, אמר שדר הרדיו השמרני רב-ההשפעה ראש לימבו.
”במה מאמינים הרפובליקאים?“
רומני אמנם ניצח ברוב ההתמודדויות, אבל לא הצליח לצבור תאוצה. בשורה של מדינות הוא חב את נצחונו לפילוג בין סנטורום לגינגריץ‘.
אמנם כל חישוב סביר מראה שלאיש זולת רומני אין סיכוי להשיג את רוב הצירים בוועידת המינוי הרפובליקאית; אבל הוא עדיין רחוק מן המספר הזה (1,144), וליריביו מימין אין כל כוונה לפרוש. הם ימררו את חייו לפחות עד סוף המקדימות, בתחילת יוני, ואולי עד הוועידה עצמה, בסוף אוגוסט, קצת יותר מחודשיים לפני הבחירות הכלליות.
מעידתו של מחנה רומני היתה מזיקה במיוחד מפני שהיא ניתנת לאיפיון פלסטי. אין צורך לצטט, צריך רק לטלטל את קופסת ה Etch a Sketch לעיני המצלמות. ואמנם, סנטורום הבטיח לנהל את מסע הבחירות שלו מכאן ואילך בצל האץ‘-א-סקץ‘. גם הדמוקרטים כבר מקרינים תשדירי אץ‘-א-סקץ‘, ומותר לנחש שהם לא יפסיקו עד חודש נובמבר.
ביום שבו המושל רומני הזכיר למפקפקים מדוע עליהם להוסיף ולפקפק, ה‘וול סטריט ג‘רנל‘ השמרני פירסם מאמר תחת הכותרת ”במה מאמינים הרפובליקאים?“ כותביו התלוננו שהמפלגה משתמטת מלהציג ברירה חד משמעית לפני הבוחרים. איכשהו, שמו של מיט רומני לא הופיע במאמר הזה אפילו פעם אחת, אבל תרעומת על מועמדותו ביצבצה מכל שורה.
בו ביום דווקא הגיעה תשובה רבת-עוצמה על שאלת המאמר. היושב ראש הרפובליקאי הצעיר של ועדת התקציבים בבית הנבחרים הגיש את הצעת התקציב של מפלגתו. זה לא סתם תקציב. זה מסמך אסטרטגי, המשרטט דרך לאיזון התקציב הפדרלי בתוך… (כיעכוע גרון קל)… בתוך 40 שנה. ארבעים. שנה.
חוץ מן האסוציאציה התנ“כית, ארבעים השנה האלה יכווצו את הממשלה הפדרלית לממדים היסטוריים. פול ריאן, אבי ההצעה, חוצה הרבה גבולות, שטוענים לנשיאות לא יעזו אפילו להתקרב אליהם. הדמוקרטים כבר מלקקים שפתיים. הם ישתמשו בתקציב ריאן, כדי לתאר את הרפובליקאים כאויבי המעמד הבינוני והחלשים.
”רעיון חדש ומטופש“
עצם ההצעה, יהיו ההסתייגויות ממנה אשר יהיו, היא תזכורת נחוצה שעדיין אפשר למצוא, פה ושם, פוליטיקאים העוסקים ברעיונות, במקום במחוות אלקטורליות. זה מרשים ורב השראה, חוץ מזה שהשראה אינה מספיקה בפוליטיקה. צריך גם לנצח.
לפני 24 שנה, בבחירות של 1988, התמודד ג‘ורג‘ בוש האב על מועמדות הרפובליקאים. שורה של מועמדים ימניים ממנו ניסו לסכל את בחירתו. אחד מהם העלה את הרעיון של הפרטת הביטוח הלאומי. ”האין זה רעיון חדש ונועז?“, הוא שאל את בוש. ”בהחלט חדש“, ענה בוש, ”חדש ומטופש (nutty)“.
בוש ניצח בבחירות ההן. הדמיון בינו ובין רומני הוא כמעט מושלם: ביוגרפיה, מזג, משפחה, עסקים… שניהם היו צריכים לשכנע מפלגה שמרנית שהם שמרנים מספיק בשבילה. היא פיקפקה, אבל נאלצה להאמין להם. לבוש נשאר די זמן כדי לנוע אל המרכז, ולהבטיח ממשלה ”עדינה יותר, חביבה יותר“. בנו, 12 שנה אחר כך, עשה פניה זהה אל המרכז, והבטיח לשוות פנים אנושיות לשמרנותו (”שמרנות חומלת“).
ב-2012, שמרנים ”הולכים להקיא“ (בלשונו של ריק סנטורום) כאשר הם שומעים ביטויים כאלה, או אפילו כאשר נדמה להם שהם שומעים. אבל הם גם להוטים להוציא את ברק אובמה מן הבית הלבן. הדעת נותנת שלפחות בתוך המפלגה הרפובליקאית, הלהיטות תגבר על הבחילה; אבל רוב האמריקאים (ועוד כמה לאומים) יוסיפו ”ללכת להקיא“ כאשר ישמעו את הפוליטיקאים שלהם מדברים על אמונתם ועל רעיונותיהם.
אני לא חושב שנתקלתי במערכת בחירות שבה כל המועמדים מועדים בלשונם שוב ושוב.
מרבים להשוות את מערכת הבחירות אצל הרפובליקאים לזו של הדמוקרטים ב2008, שגם בה המועמד נבחר מאוחר.
אבל ב2008 הבחירות היו בין שני מועמדים מרשימים וחזקים שהיה ברור שכל אחד מהם יהיה בעמדת יתרון לנצח בבחירות. כאן נדמה שהמועמד שינצח יהיה מקרטע, אם כי יש עדיין הרבה זמן עד לבחירות.
האם לא ייתכן שהמחנה השמרני מוותר על הבחירות הקרובות מתוך הערכה שקשה מאד לנצח את אובמה והמלחמה האמיתית היא מי יוליך את המפלגה בבחירות שאחרי כן?
האם זה לא מסביר מדוע הם נוגסים ברומני, אף כי אין להם סיכוי בבחירות אלו-רק כדי לבוא למפלגה בעוד ארבע שנים, ולומר שהנוסחה של מועמד חסר מחויבות אמיתית נכשלה גם מבחינה אלקטורלית?
כמובן, כול יתכן, והספקולציה שלך בשום פנים אינה קלוטה מן האוויר. ריק סנטורום כמעט אמר כדברים האלה בסוף השבוע שעבר.
יש הלוך מחשבה שמרני, הגורס שאם אין הבדל בין הדייר הנוכחי בבית הלבן ובין הטוען הרפובליקאי העיקרי להחליפו, מוטב להתאמץ בזירות אחרות, כמו הקונגרס, ולהמתין להזדמנות לשלוח שמרן ׳אמתי׳ לבית הלבן ב-2016.
משהו ממין זה קרה ב-1976: התקוממות שמרנית נגד הנשיא הרפובליקאי המכהן, ג׳רלד פורד, לא הצליחה לשלול ממנו את מועמדות המפלגה לנשיאות, אבל מילאה תפקיד כלשהו בהכשלתו בבחירות הכלליות. ארבע שנים של ג׳ימי קרטר הכשירו את הדרך לעליית רונלד רייגן, שהשמרנים לא חדל להיכסף אל בן-דמותו.
אף על פי כן נראה לי שזה הלוך הרוח של מיעוט רדיקלי לא גדול בתוך המפלגה. השנאה העמוקה, הרעיונית והרגשית, כלפי ברק אובמה היא כל כך גדולה שבסופו של דבר כל תחליף יכשר.
אם אני זוכר נכון ב 1980 היתה התקוממות משמאל נגד קרטר. טד קנדי התמודד נגדו בבחירות המקדימות, ולפי טענת קרטר גרם להפסד בבחירות הכלליות.
קנדי בוודאי לא הועיל, בייחוד מפני שסירב לאחות את הקרעים בוועידת המפלגה. זכורה במיוחד היא השתמטותו מללחוץ את ידי קרטר לאחר שנשא את נאומו.
אבל בסופו של דבר, קרטר הפסיד בגלל קרטר, ובגלל הנסיבות (אינפלציה, תורים בתחנות הדלק, שבי הדיפלומטים באיראן, הידרדרות במעמד ארה”ב בעולם).
הסיבות שמנית יואב לא במקרה תקפות (כלכלה, דלק,איראן, הידרדרות במעמד ארה”ב בעולם).
המועמדים המקווים שיצליחו להגיע לקו הגמר חזקים מספיק לאייש תפקידי מפתח שיאפשרו להם להשפיע, לפחות יצדיק את ההוצאות לתורמים. צוות שיכלול חלק מהמועמדים מאחורי רומני יהיה חזק דיו לזכות בבחירות, יציגו אותו כ The Right Stuff (קשה לי להשתמש בביטוי בהקשר זה בלי להרגיש עווית בפנים).
היתרון של אובמה בסקרים לא רב, צריך רק עוד התעוררות קטנה ברגע האחרון לסגור את הפער. כרגע הסקרים מראים שהרפובליקאים כנראה יזכו ברוב בשני בתי הקונגרס. מצב כזה יהיה ניצחון עקר לאובמה. נשיא רפובליקאי עם רוב בשני בתי הקונגרס עדיין בהשג יד, ואולי עדיף לאמריקה ולעולם.
הפרש הנצחון בבחירות לא יהיה בהכרח קטן, אבל הדרך אליו תהיה רצופה קרבות-מגע. אני לא הייתי מהמר כלל על נצחון אובמה, גם חזרתי וכתבתי כדברים האלה זה שנתיים. ברגע שיוכרע המאבק הפנימי אצל הרפובליקאים יימחק כל יתרון של אובמה בסקרים. אני לא אופתע כלל אם רומני ייהנה מיתרון ממשי (זאת אומרת, יתרון גדול מסטיית התקן) בואך חודש אוגוסט, כאשר המפלגות יערכו את ועידותיהן.
האומנם מוטב לארה״ב שמפלגה אחת תחזיק בבית הלבן ובקונגרס? שאלה מסובכת מאוד, הנוגעת לעצם ההיגיון החוקתי של ארה״ב. מהיותי אוהד של השיטה הפרלמנטרית על פני השיטה הנשיאותית, אני נוטה לחשוב שממשלה זקוקה לרוב פרלמנטרי. בהיעדר רוב כזה מזומן לה שלטון עקר.
בזכות חלוקת כוח בין שתי הרשויות אפשר לטעון שהיא מעניקה אלמנט חשוב של בניית קונסנסוס בתוך תהליך קבלת ההחלטות. חוכמת הנסיון מחייבת אותנו לפקפק בהנחה הזו (אם כי אפשר בהחלט לטעון לטובת עקרון המעולה של ממשלה באמצעות הסכמה רחבה).
הבעייה עם רוב הרעיונות שהם מחורבנים. במפלגה שמתהדרת בתואר שמרני היינו אולי מצפים לא להתפתות לכל רעיון אבל דווקא זה לא המצב – המפלגה הרפובליקאית בימינו היא יותר ימנית רדיקלית מאשר שמרנית.
לגמרי – שני אנשים שהצליחו בכל תחום אליו פנו. לא רק בגלל שנולדו עם כפית כסף בפה – הם אנשים שהתברכו בכל תחום אפשרי (ואני אומר זאת כתומך של המפלגה הדמוקרטית).
מסכים, דני, רדיקלית ולא שמרנית. זה מה שינסו הדמוקרטים לטעון בבחירות הכלליות. מועמדותו של רומני תקשה עליהם.