כאשר היה נדמה שרוח אלקטורלית עזה נושבת בגבו של ברק אובמה, באו שני סקרי דעת קהל והפכו את הציפיות על ראשן: הנשיא בנסיגה. איך זה קורה, כאשר החדשות הכלכליות טובות והבורסה גואה? אמריקאים רואים את הסיפרה ”4“ מתגנבת ללוח המחירים בתחנות הדלק שלהם
מחיר גאלון דלק (ארבעה ליטרים) חצה את קו ארבעת הדולרים בתחנת הדלק הזו בפרוור קרוב של וושינגטון. "4" בשורת המחיר של הדלק מכניסה את האמריקאים ללחץ. גם את האיש הרוצה עוד ארבע שנים בבית הלבן (צולם בששה-עשר במארס 2012)
ישראלים חורקי-שיניים יכלו להירמז השבוע על מה שמלחמה באיראן תעשה לדעת הקהל האמריקאית. הם חורקים שיניים, מפני שנדמה להם כי הנשיא אובמה אינו תקיף מספיק. דעת הקהל בארה“ב היא בהחלט אנטי-איראנית. נשיא אמריקאי, כי יפנה אל האומה בנאום טלויזיה, כנראה לא יתקשה לשכנע את צופיו בצורך ביד חזקה, או חזקה יותר. אבל איך יגיבו האמריקאים כאשר יתברר להם המחיר, זה עניין שמוטב להביא בחשבון.
שני סקרי דעת קהל רבי-סמכות נחתו השבוע על וושינגטון. הם באו בהפרש של 24 שעות זה מזה. מי שחשבו את הראשון למעידה סטטיסטית יצטרכו להניח ששני הסקרים טעו, וזה קצת קשה.
שניהם — אחד מן ה‘וושינגטון פוסט‘ ורשת אי.בי.סי, השני מן ה‘ניו יורק טיימס‘ ורשת סי.בי.אס — הראו ירידה של ממש בציון שהאמריקאים מעניקים לנשיאם. הסקרים לא הסכימו על שיעור הירידה, הראשון העמיד אותה על ארבעה אחוזים, השני העמיד אותה על תשעה אחוזים.
שניהם הסכימו כי היא הפכה על ראשה, בתוך חודש אחד, את כיוון נשיבת הרוח.
בסקר של ה‘ניו יורק טיימס‘, הנשיא צנח ל-41%, כאשר הנשאלים התבקשו להעניק ציונים להתנהלותו. זו, הזכירו עורכי הסקר, ”רמה מסוכנת בשביל כל נשיא העומד על סף בחירות“.
הסקרים עוררו הפתעה כללית. הם לא התיישבו עם הרושם הברור של החודשיים האחרונים.
התבהרות האופק הכלכלי הגדילה את סיכוייו של ברק אובמה להיבחר לארבע שנים נוספות: הנתונים החודשיים על צמצום באבטלה, תוספת מרשימה של מקומות עבודה במיגזר הפרטי (זאת אומרת, לא על חשבון משלם המסים), גידול בצריכה הפרטית (ביטוי רגיל של ”אופטימיות“); שלא לדבר על הבורסה. לא זו בלבד שהדאו ג‘ונס התייצב סוף סוף מעל 13,000, אלא שהנאסד“ק חצה את רמת ה-3,000, והוא עכשיו גבוה ממה שהיה מאז התפקעה בועת הטכנולוגיה העלית, לפני אחת-עשרה שנה ויותר.
ההתאוששות הכלכלית צוברת תנופה, מכריז ה'וול סטריט ג'רנל', עשרה במארס, בעקבות נתוני התעסוקה החדשים
מקומות עבודה חדשים מגדילים את האופטימיות, מכריז 'דיילי ניוז' של עמק סן פרננדו, לוס אנג'לס (עשרה במארס 2012)
"גידול בתעסוקה מאיץ את ההתאוששות", מכריז העתון הזה, המופיע בבירת ג'ורג'יה. הוא מבליט את המספרים: 141.2 מיליון בני אדם מועסקים, המספר הגבוה ביותר מאז נכנס ברק אובמה לבית הלבן, בינואר 2009; 146.6 מיליון היה מספר המועסקים בנובמבר 2007, לפני שהתחיל המיתון הגדול; שלושה מיליון וחצי מקומות עבודה נוספו בארה"ב בשנתיים האחרונות. מספרים מרשימים למדי. אז מדוע באה הכותרת הבאה?
סקר 'וושינגטון פוסט' ואי.בי.סי הראה השבוע, כי שיעור התמיכה בנשיא פחת כמעט בכל עניין שהוא, כולל איראן. אבל על כולם האפיל מחיר הדלק
ליטר בנזין ב-3.60 ש“ח. נורא
מלכתחילה לא היה מקום להניח שהחדשות האלה מבטיחות נצחון לאובמה. קודם כול, כל כך הרבה פאקטורים חיצוניים יכולים להתערב ולהשפיע: האי-ודאויות באירופה, האטת המשק הסיני, וכמובן מה שקורה או יקרה במזרח התיכון; שנית, שיפור כלכלי הוא עניין יחסי, עשרות מיליוני אמריקאים עדיין אינם חווים אותו; שלישית, זוהרו של הנשיא הועם בשנתיים וחצי האחרונות במידה כזאת שרוב קטן או גדול של אמריקאים עשויים להחליט שארבע שנים הספיקו להם.
הסייגים האלה מסבירים את הצורך בזהירות. הם אינם מסבירים מדוע, על רקע חדשות כלכליות טובות ממה שנשמעו זה שלוש שנים וחצי, הנשיא מאבד פתאום גובה. (שלושה סקרים שהתפרסמו מייד לאחר ‘וושינגטון פוסט’ ו’ניו יורק טיימס’ הראו תמונה שונה. אפשר לעיין בעקומה השוואתית אינטראקטיבית של כל הסקרים האחרונים באתר ה’וושינגטון פוסט’.)
כמובן, אין תשובה יחידה. אבל התשובה הסבירה ביותר, על פי עורכי הסקרים, נובעת מן הציונים שהנשאלים התבקשו להעניק לא סתם למדיניותו הכלכלית של הנשיא, כי אם לקטגוריות-משנה של מדיניותו. לא היה עניין אחד שעליו הנשיא נענש יותר מאשר האמרת מחירי הדלק.
האמרה? כל השומע, בישראל, או באירופה, יצחק. המחיר הממוצע של ליטר דלק בארה“ב (דלק נמכר בגאלונים, לא בליטרים, אבל ננסה לפרק) הוא בערך 95 סנט, או 3.60 ש“ח (הנתונים מובאים מאתר מינהלת האנרגיה של ארה“ב). השיעור הגבוה ביותר הוא בחוף המערבי, הנמוך ביותר — באיזור ההר, וההפרש ניכר. אבל מגמת העליה ברורה.
אמריקאים אינם רוצים לראות את הספרה ”4“, זאת אומרת ארבעה דולר לגאלון, בלוחות המחירים בתחנות הדלק שלהם. כפי שמראה הצילום למעלה, בתחנה ממוצעת בהחלט, “4” מתמקמת בלוחות ומשתלטת על התודעה.
עכשיו שוו בנפשכם מה יקרה למחיר הדלק אם תתלקח מלחמה באיראן, בין אם אמריקה תשתתף בה, או תצפה בה; ושוו בנפשכם מה יקרה בבורסה הפוליטית.
משהו מעין זה כבר קרה, לפני שלושים שנה ויותר, בשלהי נשיאותו של ג‘ימי קרטר: מחירי הדלק האמירו, תורים השתרכו בתחנות הדלק (תורים. באמריקה. זה מנוגד לכל מה ששוק חופשי מייצג), כמעט-מלחמה התלקחה עם הרפובליקה האיסלאמית של איראן שעתה זה נולדה. התוצאה: בפעם הראשונה מאז 1888, נשיא דמוקרטי מכהן הובס כאשר ניסה לחזור ולהיבחר.
ההשוואה בין אובמה לקרטר אינה מקורית ואינה חדשה. לפני תשעה חודשים היא נראתה סבירה לחלוטין. לפני שבוע היא נראתה מופרכת, אם גם לא מעיקרה. השבוע היא חזרה ועלתה על דעתם של אסטרטגים פוליטיים בוושינגטון. האומנם יתכן שהנשיא פגיע במידה כזאת, שמחירי דלק, שאין לו השפעה עליהם, יגזלו ממנו את האשראי על ההתאוששות הכלכלית?
קידחו, קידחו, קידחו
כמובן, הימין האמריקאי, ולא הוא בלבד, דוחה את ההנחה שלנשיא אין השפעה על מחירי הדלק.
אדרבא, הימין מחשיד את הנשיא זה זמן מה שהוא רוצה בהאמרת המחירים, כדי לקדם את יוזמות האנרגיה הירוקה שלו. אנרגיה כזאת תהיה כדאית מבחינה כלכלית רק אם מחירי הדלק יהיו גבוהים. אגב, האנרגיה הירוקה צוברת תנופה. השבוע שמענו, כי מספר המגאוואטים של חשמל המיוצרים במערכות סולאריות בארה“ב הוכפל בשנה שעברה (עדיין רק טיפה בים).
מבקרי הנשיא אומרים, כי כדי להנמיך את מחירי הדלק יש לנצל עד מקסימום את משאבי הנפט והגאז על אדמת ארה“ב ובמי החופים שלה. ”קידחו, קידחו, קידחו“ (Drill, baby, drill), אומרת סיסמה רפובליקאית אשר נשמעה עוד בבחירות של 2008. הם מאשימים את הנשיא, שהוא מסרב להסיר הגבלות קידוח על אדמת ציבורית תחת לחץ של שדולות לטובת איכות הסביבה, מקור היסטורי של תמיכה כספית ואלקטורלית במפלגה הדמוקרטית.
הנשיא, בשום פנים לא פוליטיקאי בחסד, טעה בחודש שעבר כאשר התפלמס בפומבי עם מבקריו. מה הם יעשו כדי להוזיל את הדלק? הוא שאל. והשיב: ”צעד אחד, קידוח; צעד שני, קידוח; צעד שלישי, קידוח“. לאחר הלגלוג הוא הוסיף, ”העם האמריקאי אינו טיפש“ (או טמבל, תלוי בתרגום).
אבל רוב גדול של האמריקאים, כפי שמלמדים סקרים, תומכים בקידוח, וחושבים שתצמח ממנו טובה (שני שלישים מן הנשאלים בסקר חדש של מרכז פיו, Pew, תמכו בהגברת הקידוחים. המספר הזה עומד בעליה מתמדת).
הנשיא מטופל זה כבר בבעיה של דימוי ציבורי. סדרת הערות שלו, עוד בבחירות הקודמות, החשידה אותו בהתנשאות ובחוסר רגישות.
לפני עשרים שנה בדיוק, בבחירות של 1992, נולד הביטוי המפורסם ”זו הכלכלה, טמבל“. טבע אותו יועץ מבריק במטה הבחירות של ביל קלינטון. אולי יועץ חדש וצעיר צריך לטבוע וריאציה על המימרה ההיא, ”זה הבנזין, טמבל“.
ולכן אם נתניהו יפציץ את איראן הוא יבחר לעשות זאת בתחילת הסתיו כדי שבתחילת נובמבר ההשפעה על מחירי הדלק תהיה בשיאה.
הרבה ממחיר הדלק בישראל, למשל, נובע משיעור מס שערורייתי. מהו ההפרש במחיר לליטר אם מנכים את גורם המס?
מחירי הדלק כיום גבוהים בשל האיום מן הנעלם. על פי רוב, האיום גרוע מהעימות.
לאחר עימות עם איראן מחירי הדלק יירדו, תהיה אופוריה והדמוקרטים יגדילו את כוחם בבחירות לקונגרס. ספק אם איראן יכולה להחזיק את מצרי הורמוז סגורים יותר משבוע שבועיים, או לגרום נזק לכוחות של בעלות הברית. היא עכבר ששואג.
איראן לא תסתכן בצעדים שיסכנו את השלטון האיסאלמי. וגם אם נגיע למצב שיירו טילים על ישראל, זה לא ישפיע על הצבור בארה”ב. יתכן שלא ניתן למנוע מהאיראנים להגיע לנשק אטומי, אבל זה כבר יהיה במרוץ בחירות אחר.
הסיבה העיקרית לעליית מחירי הדלק אינה האיום של מלחמה עם איראן, אלא היא הרבה יותר פרוזאית: ירידה תלולה בתפוסת בתי הזיקוק בארה”ב. ראה-נא את הידיעה הזו ב’ביזנסוויק’.
@יואב: הסברה שהדלק עומד בלב דעת הקהל אמנם מעניינת, אבל על פי הסקרים שציטטת חוסר-שביעות הרצון גבוה מ-50% גם בסוגיות של הגרעון התקציבי, ההתגרענות האיראנית והכלכלה כמכלול.
לקרטר כזכור היו גם בעיות איראניות קשות וגם כלכלה מדשדשת. רייגן יכול היה להריץ ב-1984 את It is morning in America (שה-halftime in America של קלינט איסטווד במחצית משחק הסופרבול התכתבה איתה) בזכות הבדלי הביצועים של הכלכלה תחת שלטונו בהשוואה לביצועיה בימי קרטר (ואני לא מייחס את המצב הכלכלי בתקופת כל אחד מהממשלים למדיניות של הממשל עצמו. זה דיון אחר לגמרי)
עצם הדיון על השינויים במגמות הסקרים הוא משעשע. הרי אי-אפשר לצפות לתוצאות אחידות בשורת-סקרים בדיוק כפי שאי-אפשר לצפות למצב-רוח “לאומי” יציב. מרגע שברור שיש שינויים בדעת-הקהל הנסקרת ברור שחלקם יהיו פחות חיוביים. רק התקשורת שזקוקה לעסוק במשהו הופכת את השינויים האלה לבני-משמעות.
בקיצור – הסיסמא על הבנזין אולי נשמעת קליטה, אבל הסיסמא המקורית מעידן קלינטון על הכלכלה היא הנכונה, לטעמי. כל זמן שהפרמטרים הכלכליים יוסיפו להיות ורודים, רוב הסקרים יהיו חיוביים.
ממילא, בהתחשב במה שהרפובליקאים עושים זה לזה בבחירות המקדימות שלהם; בהתחשב בזה שהמנצח המסתמן שם, מיט רומני, הוא מסוג המועמדים שלא יוכלו לנצח במישור הארצי; ובהתחשב בנטייה של מועמד(ים) עצמאי(ים) לקחת קולות מהרפובליקאים – אפשר להניח שרוב עבודתו של ברק אובמה תיעשה בידי אחרים, וכניסתו מחדש לבית הלבן תהיה יותר בזכותם מאשר בזכות השפעתו שלו על הכלכלה…
@ori hippo
איראן היא מעצמה אזורית לא פחות משמעותית מישראל. כנראה הרבה יותר. הן בבחינת רמת הצבא שלה והן בבחינת מספר בוגרי מדעי-המחשב במדינה. עימות גלוי עם איראן יימשך הרבה יותר משבוע-שבועיים. אם הסנקציות לא יובילו את המשטר האיראני לשנות את מדיניותו, העימות יהיה ממושך וקשה — לא משהו שנשיא מעוניין בו ערב בחירות, במיוחד לא נשיא שהצליח באחרונה “להחזיר את הבנים הביתה”.
גיל ש.- מהמעט שאני קורא אני מתרשם שאיראן מתקדמת מאוד בתחום המדעים המדויקים, בוגרי מחשב, פיסיקה, רפואה. זו הסיבה שיש לה פוטנציאל להיות מעצמה, עימות צבאי רק יזיק. בחברה המודרנית מתקדם מי שיודע להיות מקובל. מנהיגות נרכשת עם הצלחה, בניית אמון ויחסים טובים — לא מתוך איום פיזי.
הממשל האיראני הגיוני, ולא מטורף שכונתי כמו שמנסים להציג אותו, הוא נמנע עד כה מצעדים שיתרצו פגיעה צבאית בו. מותח את החוט אבל לא עד הקצה.
בטורקיה, רעמי פרסות סוסים מן העבר, המהדהדים באוזני ארדואן, דוחפים אותו לנסות להסיט את טורקיה ממסלול ההצלחה הכלכלית לעמדת הרודן השכונתי. טעות.
מאחר שאני לא חי בארה”ב, אני לא מרגיש את האוירה ,אך מה שאני שומע מאמריקאים הוא שבפועל הם לא מרגישים שמצבם משתפר, ולא אופטימיים לגבי העתיד — וכנראה זה מה שיקבע כשיגיע יום הבחירות.
מחיר הדלק סמלי ביותר, להיכנס למכונית ולנסוע הוא כמעט זכות חוקתית.
יתכן שבשל המצב הכלכלי יש לאחרונה נטייה בעולם להיות שמרנים יותר ופחות ליברלים.
(צפו-נא בקישור הבא ליוטיוב)
פיילין אמרה:”!Drill, baby, drill”; השדרן קית’ אולברמן הגיב:”!that woman is an idiot”.
אובמה הגביר את הקידוחים הימיים פי ארבעה מקודמו בתפקיד, גם לאחר האסון האקולוגי של BP במפרץ מקסיקו.
אפילו קדחה שמורת טבע, לא היו לארה”ב די משאבי נפט כדי לענות על הביקוש (אפילו לסעודיה אין).
להבנתי, הסקר של ה-NYT הינו (כמו כל סקר) תמונה נקודתית (snapshot) ברגע שפל שאולי אפשר להתעלם ממנו.
סקר מהיום (20.3) מראה 49% תמיכה בנשיא מול 50% של אי-הסכמה עם התנהלותו.
כל עוד הביקורת מסתכמת ב-approve/disapprove, קל לכולנו להיות ביקורתיים. אך ברגע שאובמה יתמודד לא מול עצמו אלא מול מועמד רפובליקאי בשר ודם – אחוזי התמיכה בו יעלו (לכך יש ביטוי בכל סקר וגם בקישור הנ”ל).
לזכותו של אובמה עדיין ניתן לזקוף את רפורמת הבריאות (מהפכה ללא מרכאות), הצלת תעשיית הרכב, הנסיגה מעיראק (או כמו שאומרים ב’צה”לית’ – ‘התקדמות לאחור’) והרפובליקאים פשוט לא מפספסים הזדמנות לפספס הזדמנויות עם הגרסה שלהם ל”הדרת נשים”, קסנופוביה (=שנאת זרים) באמצעות חקיקה, ומאבק פנים-מפלגתי המספק בידור אין-סופי ואמירות מביכות שגם בוחר “טמבל” לא יוכל להשלים עימן.
באופן מסורתי, מחירי הדלק עולים בקיץ, וזו באמת סכנה לשאיפות הכהונה השנייה של אובמה.
אם זאת, אני עדיין חושב שהסכנה האמיתית והכמעט יחידה לאובמה, הינה העבודה האפורה שעושים הרפובליקאים תחת הכותרת של Voter Suppression עליה הגבתי לפני מספר פוסטים.
אשמח לקרוא את תגובתך המלומדת!
אני חושב שהזכויות על Drill baby, Drill שייכות למייקל סטיל הנ”ל, יומיים לפני שהוכרז מינויה של פיילין.
מסכים איתך כמובן שסקר דעת קהל, כל סקר דעת קהל, הוא צילום-מצב של הרגע שבו נעשה. לפעמים אפילו המתנה קצרה לפני פירסומו שוללת את תוקפו. ראינו כדבר הזה ערב הבחירות המקדימות בפלורידה, כאשר סקר מורכב וחשוב של ‘וול סטריט ג’רנל’ ושל רשת אן.בי.סי העניק יתרון ניכר בזירה הארצית לניוט גינגריץ’ על פני מיט רומני. סקרי מעקב שפורסמו ביום עריכתם הראו באותו הזמן עצמו שרומני עבר לעמדת יתרון.
הנקדוות האחרות שאתה מציג הן בהחלט בעלות-משקל, אם כי בין השגי אובמה אתה מונה את רפורמות הבריאות. בערך חצי האמריקאים אינם חושבים את הרפורמות האלה להשג; ויתכן מאוד שהמסתייגים יהיו מיוצגים מעבר למשקלם היחסי בין המצביעים בנובמבר, מפני שהתנגדות נמרצת נוטה להביא מתנגדים אל הקלפי. הסקר של ראסמוסן, גם סקרים אחרים, חוזרים ומצביעים על נקודת התורפה החמורה ביותר של הנשיא: ההתנגדות לרפורמות הבריאות בארבע מדינות מתנדנדות במערב התיכון, שכנראה יחרצו את גורל הבחירות לכאן או לכאן.
הנסיון לצמצם את ממדי ההצבעה של מיעוטים גזעיים הוא רב-שנים ומתועד. הרפובליקאים טוענים שלגיטימי למנוע הצבעה לא חוקית. הם צודקים. אבל שיטותיהם מעוררות חשד, שכך הם מנסים להתגבר על הגרעון הגדל והולך שלהם בין לטינוס, או יוצאי אמריקה הלטינית. בבחירות צמודות מאוד, כאלה של שנת 2000, מאמצים כאלה עשויים להשפיע על התוצאות.
אגב, הסקר שאתה מואיל לקשר, זה של ארגון ראמסוסן, מראה אמנם תיקו סטטיסטי בין סך כל המרוצים מן הנשיא אובמה ובין שולליו, אבל הוא מראה פיגור גדול מאוד של הנשיא (14%) בקטגוריה החשובה מאוד של אלה השוללים “בתוקף” (strongly) ובין אלה המחייבים “בתוקף”. זה מצב מסוכן מאוד בשביל נשיא.
כיוצא בזה, סקר ראסמוסן מראה שהנשיא נמצא בתיקו סטטיסטי עם רומני, הפרש של אחוז אחד בלבד לטובת אובמה.
אני מעיר בזה בסוגרי-סוגריים, ששיטות הדגימה של ראסמוסן עוררו ביקורת בעבר, והביאו את ראסמוסן לכל מיני טעויות. מקובל להניח שדגימת ראסמוסן מעניקה יתרון לא-מציאותי לרפובליקאים. אינני יודע מספיק כדי להעריך.