בדרך אל ”רצועת החלודה“

מיט רומני ”חזר ותפס תנופה“, החליטו הפרשנים. אם הם אומרים אז הם יודעים. ביום ג‘ הבא יינתן הרמז העבה ביותר על מהלך הבחירות המקדימות של הרפובליקאים. עשר מדינות יצביעו ביום אחד, כולל שבשבת הרוח הפוליטית החשובה ביותר, מדינת אוהיו. התעשיה הכבדה המחלידה שלה היא הסיכוי הגדול, אולי האחרון, של ריק סנטורום

עובדות, עובדות, אבל הכול שאלה של פרשנות. 'לוס אנג'לס טיימס' דיווח ביום רביעי על נצחון רומני במישיגן בכותרת "רומני מונע אסון". זו היתה גם דעת עתוני מישיגן. אבל 'וול סטריט ג'רנל' מודיע בראש עמודו הראשון (למטה) "רומני מחדש תנופה", כותרת אבסטרקטית מכדי שיהיה אפשר לחשוב אותה למעוגנת בעובדות. העובדה הבולטת ביותר היא שסנאטור לשעבר מפנסילווניה עם טמפרמנט משונה התקרב להביס את בנו של מושל מישיגן לשעבר

בעולם פרללי, שבו אמצעי החיזוי היחיד הוא אינטואיציה פרטית, תוצאות הבחירות של יום שלישי השבוע היו מתקבלות בתדהמה כללית. הן היו שמות קץ ליומרותיו הפוליטיות של המנצח.

סליחה? איך נצחון היה מסיים יומרה? זה בדרך כלל עונשו של פוליטיקאי, המתקשה לנצח במגרש הביתי שלו. במקרה שלנו, זה פוליטיקאי עשיר ורב-אמצעים, שלצדו עומד כל הממסד של מפלגתו; זה פוליטיקאי המתמודד על מועמדות מפלגתו לנשיאות זה שש שנים, כמעט ללא הפסקה; ויריבו העיקרי הוא פוליטיקאי, שמעטים מאוד ידעו את שמו רק לפני שלושה חודשים, ללא מוניטין, ללא משאבים, עם מזג חם ולא-נשיאותי.

בנסיבות כאלה, נצחון בהפרש של ארבעה אחוזים שקול כנגד תבוסה. כבר היו דברים מעולם. לפני 34 שנה, נשיא אמריקאי החליט להימנע מלהתמודד על כהונה שניה, לאחר שנחל נצחון דחוק מדיי בסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות.

מה השתנה איפוא? מדוע הכותרת של יום רביעי באמריקה הודיעה, כי תוצאות המקדימות הרפובליקאיות במדינת מישיגן ”חידשו את תנופתו של מיט רומני“, המנצח הדחוק של יום שלישי? הסיבה היא הטיפטוף הבלתי-פוסק של סקרים יומיים, במשך שבועות וחודשים. הם הפכו את הבחירות לספורט תחרותי. מיליונים עוקבים אחריהם, בדרגות משתנות של אינטנסיביות, כדרך שהם קוראים את תוצאות הבייסבול והפוטבול בעתוני יום ב‘.

עשרה ימים לפני הבחירות במישיגן, ריק סנטורום, סנאטור לשעבר מפנסילווניה, הוביל בסקרים בהפרש מדהים של 15%. זה היה מדהים קודם כול מפני שרומני נחשב לפייבוריט; וזה היה מדהים מפני שרומני נולד וגדל במישיגן, ואביו היה מושל פופולרי של המדינה בשנות ה-60. הסקרים שינו את סדר היום. השאלה בשביל רומני נעשתה להיות-או-לחדול. אילו נוצח במישיגן, הדעת נותנת שהוא לא היה פורש מן המירוץ, אבל מלחמת האזרחים במפלגה הרפובליקאית היתה מתעצמת והולכת.

בין מרתון לספרינטים קצרים

לא היתה כשנה הזו, שבה נדנדה אלקטורלית הפכה מירוץ מרתון לסדרה ארוכה של ספרינטים קצרים. זו היתה במידה רבה אחיזת עיניים. כמעט כל התנודות התרחשו לפני שלמישהו ניתנה ההזדמנות להצביע. הסקרים הניבו אותם, בייחוד סקרי המעקב (טראקינג) היומיים של מכון גאלופ ושל ארגון ראסמוסן. אשר לסקרים הלא-יומיים, עם מידגמים גדולים ועם שאלות מסובכות, עוקצם ניטל. הם היו צילומי-מצב רגעיים. לפעמים הם איבדו תוקף עוד לפני פרסומם.

בשבועיים האחרונים, הסקרים הציבו את ריק סנטורום במקום הראשון, ביתרון של עד תשעה אחוזים. והנה, האינדקס המצוטט ביותר של סקרים (מאתר רשת הנקרא realclearpolitics.com), מעמיד הבוקר את רומני ביתרון של קצת פחות משני אחוזים, 33 לעומת 31.3.

קורות הפכפכנותו של המצביע הרפובליקאי הממוצע מלמדות אותנו שיתרונות, מרגע שהם מושגים, נוטים לגדול לפחות במשך כמה ימים. בעל היתרון יכול להתברך בלוח הזמנים. אם היתרון אמנם יגדל בימים הבאים, הוא עשוי להביא את בעליו לחוף מבטחים.

יום ג‘ הבא הוא ”יום שלישי הגדול“ בלוח הארבע-שנתי של הפוליטיקה האמריקאית. עשר מדינות יצביעו ביום אחד. מאחר שבסופו של דבר ההתמודדות היא על צירים לוועידת המפלגה בסוף אוגוסט, ביום הזה מוכרחות כפות המאזניים להתחיל לנטות באופן ברור.

עד כה נבחרו פחות מ-200 צירים. זכיה במועמדות המפלגה מצריכה מינימום של 1,144 צירים. ביום ג‘ ייבחרו 400 צירים ויותר. נצחון מסיבי של רומני יאפשר לו להינתק מן הדבוקה, ולפרוץ קדימה. אם יפרוץ, הוא יוכל להתחיל להתרכז ביעד העיקרי: ברק אובמה.

העקומה הזו, באתר ה'וול סטריט ג'רנל', מראה כמה צירים נבחרו עד השבוע -- וכמה צירים ייבחרו בעשר המדינות המצביעות בשבוע הבא, ב'יום שלישי הגדול'

סנטורום, ”אחד משלהם“

זה לא יהיה פשוט, בייחוד אם תתאמת התחזית הנוכחית במדינת אוהיו. שם מוביל ריק סנטורום בהפרש ניכר. אוהיו היא מדינה קריטית לחלוטין, מפני שהיא נוטה להתנדנד. אילו התנדנדה לזרועות הדמוקרטים ב-2000 וב-2004, ג‘ורג‘ בוש הבן לא היה נבחר לנשיא, בפעם הראשונה או בפעם השניה. במירוץ צמוד מאוד, אוהיו עשויה להכריע את הכף.

זו מדינה תעשייתית גדולה, אשר ירדה מגדולתה. היא חלון הראווה של מה שמכנים ”רצועת החלודה“. המחלידה היא התעשיה הכבדה, שעמדה במרכז שגשוגה של ארה“ב מסוף המאה ה-19 עד שלהי המאה ה-20. הארובות במפעלי הפלדה של המערב התיכון היו עמודי התווך.

יומרותיו הנשיאותיות של סנטורום מיוסדות על טענתו שהוא מסוגל לגייס את תמיכתו של ”הצווארון הכחול“, זאת אומרת פועלי התעשיה משכבר הימים, שרבים מהם מובטלים, או עובדים בשכר מינימום משפיל בענפי השירותים. כחולי הצווארון נוטים להיות שמרנים בעניינים חברתיים, אבל רגישים לאי-צדק כלכלי. סנטורום, במובן הזה, הוא ”אחד משלהם“.

מיט רומני מעורר אצלם חשד אינסטינקטיבי. הוא בן טובים מרוחק, שעשה את הונו בין השאר בחיסול חברות כושלות. הוא נשמע לא-אחד-משלהם, כל אימת שהוא מנסה להישמע כאחד-משלהם, למשל כאשר הוא מדבר על חיבתו למכוניות (”אשתי נוהגת שני קדילאקים“, הוא אמר בשבוע שעבר לקהל במדינה שעשירית מעובדיה מובטלים).

2016?

הרפובליקאים כבר יודעים שיש להם גלריה לא מוצלחת של טוענים לכתר. זו החמצה גדולה, במיוחד כאשר הנשיא הדמוקרטי נחשב לפגיע, ודווקא כאשר רוח נושבת בגבם. בעלת טור שמאלית ב‘ניו יורק טיימס‘, מורין דאווד, כתבה השבוע, שהרפובליקאים ”החליטו פחות או יותר לוותר על 2012, ולהתחיל להתכונן לקראת התקופה שלאחר-אובמה“, זאת אומרת להתמקד ב-2016. צריך להטעים את זמניותן הטבעית של הנחות כאלה, הניזונות מן הרושם שמשאיר רצח-האופי הדדי במפלגה הרפובליקאית.

רצח האופי הוא עניין רגיל במערכות בחירות. זו אחת הסיבות שנשיאים נוטים לנצח כאשר הם מבקשים תקופת כהונה שניה. הם פטורים בדרך כלל מן הצורך להתחרות על מועמדות מפלגתם. מועמד האופוזיציה המתייצב מולם, לעומת זאת, מגיע לשם מקץ מערכה רבת שריטות נגד יריבים פנימיים. השריטות, והצורך להשיב מלחמה שערה, מורידים פלאים את האהדה האישית כלפי המועמד.

מאז מלחמת העולם השניה, ארבעה נשיאים נאלצו להתמודד נגד יריבים פנימיים בעלי משקל. אף אחד מן הנשיאים האלה לא חזר ונבחר. גורלו של ברק אובמה שפר. הוא יהיה מועמד מפלגתו ללא התנגדות, פה אחד, מבלי שדבק בו רבב.

אין זאת אומרת שנצחונו בבחירות הכלליות מובטח. מוטב להוסיף ולהניח שהוא פגיע. גם סקרים החוזים לו נצחון — והם מתרבים בזמן האחרון — מטעימים את מומיו. הוא מוסיף לקבל ציונים שליליים מאוד על מדיניותו הכלכלית. מועמד רפובליקאי מבריק היה יכול למהר ולהתייצב על רגליו לאחר עינויי הבחירות המקדימות, ולנצל את המומים אלה. הרפובליקאים חוששים שלא יהיה להם מועמד כזה השנה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

10 Responses to “בדרך אל ”רצועת החלודה“”

  1. יוסי דר הגיב:

    תודה,
    אני מניח שאתה מתכוון לג’ונסון כמי שויתר על תקופת כהונה נוספת – זה היה לפני 44 שנים (ולא 34). אם אני זוכר ההחלטה שלו שלא לרוץ נבעה מדבריו של קרונקייט נגד ויינאם, הלא כן?

    אפרופו מועמדים רפובליקאאים – משום מה נדמה לי שהם שומרים ל-2016 את בוש הקטן (או שאני מגזים בערכו).

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, 44. החלטתו שלא להתמודד נבעה משורה של דברים, כולל קרונקאייט, אבל הקש ששבר את גב הגמל היה נצחונו הדחוק של ג’ונסון בבחירות המקדימות בניו המפשר, רק שני אחוזים יותר מן הנסאטור יוג’ין מקארת’י.

      אשר ל-2016, אם הנסיון מלמד משהו הרי זה שאי אפשר לשמור מועמדים במזווה. ארבע שנים הן הרבה זמן. הרפובליקאים יהיו כל כך רעבים לשלטון בבוא 2016, עד קשה לי להאמין שהם יפנו אל שם משפחה בעייתי. שורה של מושלים צעירים יחסית ודינמיים יחכו אז לתורם. נדון בזה בנפרד.

  2. ori hippo הגיב:

    זו שאלה שאני חוזר ושואל את עצמי, מדוע בעת כזו כשיש הזדמנות מצויינת לרפובליקנים להעלות נשיא עם רוב בקונגרס, הם לא מוצאים מנהיג מקובל. תורמים ותנאים יש, אז מה קרה פה? ומדוע אין מועמד עצמאי?

    אולי מרוץ צמוד במפלגה הרפובליקאית, שבו ינצח סנטורום ברגע האחרון, ימנע הזדמנות להתרכז בהכפשתו, וייצור התלהבות קצרת מועד ברגע הנכון, כאשר הוא יעמוד מול אובמה.

  3. ארן הגיב:

    יש מעט מאד אנשים שחושבים שלסנטורום יש סיכוי לנצח מול אובמה.
    הוא נגוע באותה בעיה של פיילין. הוא בור, גאה בבורותו, דוגל בביטול הפרדת הדת מהמדינה, ונוצרי פונדמטליסטי עד כדי בחילה.
    הוא למשל ענה לשאלה של הפלה אחרי אונס “שצריך לקבל את המתנה הזו מהאל לא משנה איך היא הגיעה.”

    הוא יפחיד כל כך הרבה עצמאים שהם ירוצו לאובמה לא משנה מה.

  4. דני פ הגיב:

    ב-2008 הפריימריס במפלגה הדמוקרטית היו צמודים מאוד ולקחו הרבה מאוד זמן, אבל אז היה מדובר במקרה הפוך – היו אז שני מועמדים חזקים ואטרקטיביים שעוררו התלהבות רבה. הבוחרים הדמוקרטים יכלו אז לבחור בין שני מועמדים שהם מעריכים, ולא רק לבחור ברע במיעוטו.

    כל עוד גם סנטורום וגם גינגריץ’ ביחד במירוץ (כלומר: הקול האולטרה-שמרני מפוצל) לא נראה לי שרומני יכול להפסיד. זה יקח זמן אבל הוא ינצח. בינתיים, למרות הרקורד הלא-מלהיב שלו, יש לו עד היום יתרון עצום בצירים לוועידה. אמנם בסופר-טיוזדיי הוא צפוי להפסיד ברוב המדינות, אבל יש מספיק מדינות בהם הוא יכול לנצח.

  5. דני פ הגיב:

    “שבשבת הרוח הפוליטית החשובה ביותר, מדינת אוהיו”

    מדינת אוהיו היא מדינת שבשבת בבחירות נשיאותיות מפלגתיות מכיוון שהיא יושבת על קו שבר בהיסטוריה ובפוליטיקה האמריקאית בין הצפון לדרום. אני לא חושב שהיגיון זה פועל בבחירות בפריימריז. בכל מקרה אוהיו בבחינה הזו אינה יושבת על קו שבר, היא מדינת ליבה של גוש סנטורום, שגדל במערב פנסילבניה השכנה. אם סנטורום לא ינצח באוהיו, הוא גמור.

    • יואב קרני הגיב:

      מסכים בהחלט. התכוונתי לומר שאם רומני יוגה באוהיו, תתעורר שאלה אם הוא יהיה מסוגל לנצח בה בבחירות הכלליות. קשה לדעת. אובמה הובס באוהיו במקדימות הדמוקרטיות, אבל ניצח בה בכלליות. כמובן, הנסיבות היו דרמטיות, צל כבד של התמוטטות פיננסית.

      • דני פ הגיב:

        טוב, לעומת זאת בפלורידה (מדינת שבשבת נוספת, בעלת אלקטורים רבים יותר מאוהיו) ניצח רומני וסנטורום סיים הרחק במקום השלישי… אני לא חושב שזה כל-כך משמעותי. בימינו המפלגות בארה”ב הן מאוד מגובשות אידאולוגית והבסיסים הדמוגרפים שלהם כה מקובעים שזה לא עד כדי כך משנה מי המועמד.

        • יואב קרני הגיב:

          אינה דומה פלורידה לאוהיו. אוהיו מייצגת כאן חתך של כל “רצועת החלודה”. רומני כבר נחל תבוסה איומה במיזורי, והפסיד במינסוטה. תבוסה באוהיו תטעים את חולשתו בכל המערב התיכון (מחוץ למדינת הולדתו מישיגן). יש להניח שהוא יפסיד גם בפנסילווניה, ולאו דווקא מפניש סנטורום בא משם. איש אינו יכול לנצח בבחירות לנשיאות בלי המערב התיכון.

          העניין אינו כל כך קבעונם של הרגלים פוליטיים, אלא שיעורי התלךהבות. אם רומני יוסיף לעורר כל כך מעט התלהבות בין רפובליקאים, לפחות חלק מהם עשויים להישאר בבית ביום ההצבעה.

  6. דודי ג. הגיב:

    “ארבעה נשיאים נאלצו להתמודד נגד יריבים פנימיים בעלי משקל. אף אחד מן הנשיאים האלה לא חזר ונבחר.”

    יש להניח שהסיבתיות היא דו-כיוונית. הם לא נבחרו מפני שהעימות הפנימי שחק אותם; ומועמדים בעלי משקל החליטו להתייצב מולם מפני שהרגישו שאין להם (לנשיאים) תמיכה חזקה בציבור.

Leave a Reply