אנוואר, אוהב ישראל (רק זה חסר למלזיה)

כבד חטאו של מנהיג האופוזיציה במלזיה הרחוקה. הוא הביע הבנה זהירה לצורכי הבטחון של ישראל. מפלגת השלטון, עם רקורד עשיר של אנטישמיות ואנטי-ציונות, מקווה להפוך את דבריו לעניין בחירות מרכזי. איך מתפתחת חממה של אנטישמיות ללא יהודים, ומה אפשר לעשות

אנוואר אבראהים היה יורש העצר של הפוליטיקה המלזית, לפני שעיצבן את הבוס. מאז, הבוס ויורשיו מנסים להיפטר ממנו. הנוסחה: הוא הומוסקסואל (עבירה פלילית), הוא אוהב יהודים (עבירה רוחנית). (גזיר מן ה'פייננשל טיימס', שפירסם ראיון רחב יריעה עם אנוואר ב-28 בינואר 2012)

על הפולנים שלאחר השואה נהגו להגיד, כי הם אמנם לא המציאו את האנטישמיות, אבל הם המציאו גם המציאו ”אנטישמיות ללא יהודים“.

כבר היו דברים מעולם: שייקספיר כתב את ‘הסוחר מוונציה’ שלוש מאות שנה לאחר שהיהודים גורשו מאנגליה. ביפאן של שלהי המאה ה-20 פרחו כתבי-פלסתר אנטישמיים, אף כי מעולם לא היתה שם נוכחות יהודית של ממש.

אפשר למצוא זנים מסוימים של אנטישמיות בחברות מעוטות יהודים, בדרך כלל בהשפעת איפיונים נוצריים עתיקים. חברות קתוליות נוטות להן יותר מחברות פרוטסטנטיות, אבל אין זה כלל ברזל.

באנגליה, למשל, מופיעים עכשיו רמזים עבים של אנטישמיות בתוך הכנסיה האנגליקנית, או לפחות רמזים של סובלנות כלפי גילויים אנטישמיים. הכנסיה הזו היא פלורליסטית יותר, אותוריטרית הרבה פחות, מן הכנסיה הקתולית. כל כך פלורליסטית, עד שלאחרונה בישוף אנגליקני סירב לנקוט צעדים משמעתיים נגד כוהן-דת הסר למרותו, לאחר שהכוהן הזה כלל קישורים לאתרי רשת של מכחישי שואה בנוסח המקוון של אחת מדרשותיו.

אם אינני טועה, באנגליה יש עכשיו שימוש בוטה בסטריאוטיפים אנטישמיים יותר מאשר בחברות אירופיות אחרות. אפשר למצוא אותם בדרך כלל ברטוריקה של השמאל הרדיקלי, אבל גם בין ליברלים. איש אינו מעיד על עצמו שהוא אנטישמי — זה עדיין טאבו, מאז מלחמת העולם השניה — אבל אנטי-ציונות היא מסווה נוח. לא כל אנטי-ציונות היא אנטישמיות, לפעמים קשה להחליט, אבל רק לפעמים.

בתחילת החודש פרצה שערוריה ספרותית קטנה באנגליה, כאשר המחבר של ספר חדש על פרשת דרייפוס הציע ליהודים לשאול את עצמם מדוע יש כל כך הרבה אנטישמיות. לפי הידוע לי הוא לא הציע לשחורים לשאול מדוע יש גזענות, או לנשים — מדוע הן נאנסות. העצה הזו הזכירה לי את מה שאמר אחד האינטלקטואלים הגדולים ביותר של זמנו, הבריטי ה. ג’. וולס, לשליח של המחתרת הפולנית, אשר דיווח לו בזמן מלחמת העולם השניה על השמדת היהודים.

“צריך לחקור מה מניב אנטישמיות בכל ארץ שבה מתגוררים יהודים.”

זה וולס הנפלא, שתובנותיו ההיסטוריות הנועזות פירנסו זן שלם של מדע בדיוני (כולל “מכונת הזמן”, הספר והסרט).

אנטישמיות ללא יהודים נפוצה הרבה יותר בחברות מוסלמיות. לפני שנים, בימיו הראשונים של האינטרנט, התוודענו אל התופעה הזו בבנגלדש, הארץ בעלת האוכלוסיה המוסלמית השניה בגודלה בעולם (לאחר אינדונזיה). מטיף מוסלמי רדיקלי נשא דרשה פומבית בעיר הבירה דאקה. מאזיניו הגיבו במחיאות כפיים. ”מה זה? מה ההרגל היהודי הזה?“, הוא נזף בהם. השומעים השתתקו במבוכה. סוף סוף, איזה מוסלמי ירצה להיחשד בהרגלים יהודיים?

מטריד למדי, מפני שאימפולסים כאלה, לא-רציונליים מעיקרם, אינם ניתנים לטיפול רציונלי. ומטריד במיוחד, מפני שאת המישקע האנטי-יהודי הכבד הזה אפשר למצוא בין המוסלמים של דרום אסיה ומזרחה כמעט ביחס הפוך למרחק הפיזי מן המזרח התיכון.

מוסיקה יהודית, כסף יהודי

מלזיה, דווקא מלזיה, קבעה שיאים מיוחדים של פתולוגיה אנטי-יהודית. הזרעים התחילו לנבוט עוד בשנות ה-20 וה-30, כאשר הצלת אלקודס מידי היהודים היתה לעניין פאן-איסלאמי. אבל היא נכנסה להילוך גבוה במיוחד לפני קצת יותר מעשרים שנה, כאשר לשלטון עלה מהתיר מוחמד, בנו של מהגר מוסלמי מהודו, אינטלקטואל חריף, מטיף רב שנים לאפליה מתקנת לטובת הרוב המוסלמי המאלאי. עד זמנו, ההגמוניה הכלכלית במלזיה היתה בידי המיעוט הסיני הגדול.

מהתיר על האף היהודי

מהתיר על רקע תמונת-ענק של עצמו ב-2010, זמן רב לאחר שפרש מן ההנהגה -- אבל לא מחיי הציבור

האובססיה היהודית של מהתיר מוחמד היא רבת-שנים, ורמזים לה הופיעו עוד לפני 30 שנה. בספרו “הדילמה המאלאית” הוא כתב על היהודים:

“גזעים מופרדים זה מזה לא רק באמצעות מוצאם הלאומי, אלא בדברים רבים אחרים. האפיונים האלה חשובים. כיצד הם מתפתחים, זה עניין אחר – אבל כאשר גזעים מתחרים זה בזה בשדה נתון, האפיונים האלה ממלאים תפקיד חשוב עד מאוד. היהודים, למשל, אינם רק מעוקלי-חוטם, אלא גם מבינים כסף באופן אינסטינקטיבי… קמצנותם של היהודים ולהטוטיהם הכספיים העניקו להם שליטה מסחרית באירופה, ועוררו אנטישמיות”.

עד מהרה, מהתיר (הידוע בשמו הראשון) קנה לעצמו מוניטין אנטישמיים. ב-1984 הוא הביא לביטול מסעה של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, בניצוח זובין מהטה, מפני שעמד על הוצאת יצירה ”יהודית“ מתכניתה. היצירה ההיא היתה ”רפסודיה עברית (=יהודית) לצ‘לו ולתזמורת“ מאת ארנסט בלוך. הוא גם דרש שאהרן קופלנד, המלחין היהודי-אמריקאי, לא יזהם את אוזני המאלזים.

כעבור שנתיים הוא הכריז, כי הדיכוי שסבלו במרוצת הדורות

”הפך את היהודים למפלצות“ והם ”תלמידיו הנאמנים של ד“ר גבלס“.

ב-1995, מהתיר אסר את הקרנת הסרט ‘רשימת שינדלר’ בבתי-קולנוע מלזיים משתי סיבות: הסרט הוא “תעמולה ציונית”, והוא “מעליב את העם הגרמני”, לא פחות ולא יותר. בסופו של דבר הוסר האיסור, אבל לא לפני שמהתיר קצר תשואות-חן בקרב מוסלמים וחריקת-שיניים בקרב יהודים. היתה לו אחר-כך החוצפה לבוא להוליווד באביב 1997, ולבקש את עזרתה בהקמת עיר סרטים בלב הג’ונגלים של מלזיה.

זמן קצר לאחר גיחתו להוליווד, המטבע המלזי, הרינגיט, קרס יחד עם רוב המטבעות של מזרח אסיה. בעוד שמנהיגים אסיאניים אחרים יצאו מגדרם כדי לקבל סיוע חירום מקרן המטבע הבין-לאומית, מהתיר תקף את הקרן, תקף את המוסדות הפיננסיים הבין-לאומיים — ותקף את “הספסרים היהודיים”, שהוא הטיל עליהם את האחריות למשבר. מהתיר הכריז אז,

“היהודים השאירו את הפלסטינים בחוסר כול, ומפני שאינם יכולים לעולל אותו הדבר למאלזים, הם החליטו להרוס את הרינגיט“.

הוא אפילו רמז שהיה רוצה לשלוח יחידת קומנדו, כדי שתחטוף את ג’ורג’ סורוס ותביא אותו למשפט במלזיה.

לאחר שחזר ונשאל על העניין, מהתיר הכחיש שהוא אנטישמי, והקונגרס היהודי העולמי קיבל את ההכחשה.

לימים פרצה שערוריה בין לאומית סביב הכרזתו, בראיון עתונאי, כי היהודים ”המציאו את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם“, כדי לשלוט בעולם. הוא הגיב על הסערה:

”הוציאו את דבריי מהקשרם — אבל התגובה מעידה שהיהודים אמנם שולטים בעולם“.

ב-2001, מהתיר הואיל לגנות את ההתקפה על המגדלים התאומים ועל הפנטאגון במליאת הפרלמנט המלזי, “אבל”, מיהר להוסיף, “אילו היו תוקפים את ישראל, הייתי תומך בהם”. זאת אומרת, אולי, אילו נכנסו שני בואינגים חטופים של ‘אל על’ בבית עזריאלי, או בבורסת היהלומים, או סתם באיזה גורד-שחקים באזור החוף, דעתו של מהתיר היתה נחה.

קשה לדעת באיזו מידה התפרצויותיו התקופתיות של מהתיר נגד היהודים ונגד ישראל משקפות את דעותיו שלו – ובאיזו מידה הן משרתות צרכים פוליטיים פנימיים.

אבל גם אם ברור שמהתיר לא המציא את האנטי-ישראליות ואת האנטי-יהודיות במלזיה, הוא אינו יכול להתחמק מאחריות לחיזוקן ולהפצתן.

היה רגע מעניין של אמת ב-1997, כאשר סטודנטים מלזים יצאו לרחובות למחות נגד השתתפותה של קבוצת קריקט מישראל בטורניר במלזיה. הם דרשו את גירושם של הישראלים. מהתיר השיב שהדרישה היא “טיפשות לשמה”, והנבחרת תורשה לשחק כדי להוכיח ש”מוסלמים יכולים להתקיים לצד לא-מוסלמים”.

לרוע המזל הוא נמנע מלהרחיב את בית הקיבול של הרעיון הזה, ולהחיל אותו גם על עצמו. גם בזקנתו המופלגת, אין לו כל חרטה על השנאה הפומבית שהנחיל ליהודים ולישראל.

מהתיר, צריך להודות ללא חמדה, אמנם שינה את ארצו. הוא שלט בה ביד ברזל במשך 18 שנה, והאפליה המתקנת שלו אמנם תיקנה הרבה מן הקיפוח. מלזיה הפכה למרכז של תעשיה עתירת-מדע וטכנולוגיה עלית. היא לא נעשתה דמוקרטית יותר, לעומת זאת. בתוקפם עומדים חוקי חירום, שהבריטים הנהיגו לפני ששים שנה, במאבק נגד מחתרת קומוניסטית גדולה (חוקי-חירום דומים, שנשאלו מן הבריטים, עומדים ביסוד המעצרים המינהליים בישראל).

אנוואר חטף פנס בעין

מהתיר שנא אופוזיציה כלשהי, חיצונית או פנימית. הוא פנה בארסיות מיוחדת נגד פוליטיקאי צעיר, דינמי, נאה, רהוט ומוכשר. שמו אנוואר אבראהים, ומהתיר דווקא הכשירו לירושה. כאשר כוכבו דרך יותר מדיי, מהתיר סילק אותו אותו מן הממשלה, הרחיק אותו מן המפלגה — ולבסוף טפל עליו ”מעשה סדום“. הומוסקסואליות היא עבירה פלילית במלזיה.

בשעה שהיה חבוש בכלא, קודם משפטו, מפכ“ל המשטרה של מלזיה, הוא ולא אחר, פרץ אל תאו והיכה אותו. אבראהים הופיע למשפטו עם פנס ענקי סביב עינו. מהתיר משך בכתפיו, והסביר ללא ניד עפעף שאנוואר נתן סנוקרת לעצמו.

אנוואר הורשע, ונידון לשש שנות מאסר. עירעורו התארך מאוד, והוא זוכה סמוך לסוף תקופת העונש. הוא התחיל קריירה חדשה כמנהיג האופוזיציה.

מהתיר הזקן אמנם פרש בינתיים, אבל שיטותיו לא השתנו. כאשר אבראהים הוליך את האופוזיציה להשג אלקטורלי מרשים, לפני ארבע שנים, התחדשו תלאותיו. הוא חזר והואשם במעשה סדום, ובית המשפט חזר וביטל את התביעה רק בסוף השנה שעברה.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=xmmafu1V6fM[/youtube]

הבחירות הבאות מתקרבות והולכות, ובהיעדר תחפושת של עבריין מין, מפלגת השלטון תופרת לאבראהים חליפה חדשה: של אוהב ישראל.

אנוואר אמר ל’פיינשל טיימס’ בסוף החודש שעבר על מפלגת השלטון:

“זה שלוש-עשרה שנה שמאשימים אותי, כי אני סוכן יהודי או שאני מתיידד עם עם יהודים. בימי בחירות, בכל כפר האנשים האלה מציגים צילומים שלי בחברת פול וולפוביץ [המדינאי האמריקאי היהודי השנוי במחלוקת, שהתערב לטובת אנוואר במרוצת הרדיפות המשפטיות נגדו]“.

אבל “אתה מניח את דעתם של המצביעים הכפריים, אם אתה מזכיר להם שהקוראן הוא תמצית החירות. כולכם נולדתם בני חורין, כולכם ילדיו של אדם הראשון [ראשון הנביאים בנרטיב המוסלמי]. מדוע איפוא אתם עולבים בציבורים אחרים, על יסוד גזעם, או דתם, או צבע-עורם?”

הגישה הזו (מעיר כתב ה’פייננשל טיימס’) אינה חביבה על הממסד הדתי האורתודוקסי של מלזיה, אבל אנוואר אומר שזה ויכוח בריא. “‘אה’, הם אומרים, ‘אבל זה פירוש שונה בתכלית’. אדרבא, יעמידו אותי השייח’ים האחרים על טעותי”.

אנוואר נשאל בסוף ינואר, בראיון עם ה‘וול סטריט ג‘רנל‘, אם ממשלה בראשותו תכונן קשרים דיפלומטיים עם ישראל. הוא התחמק מלהשיב במישרים, אבל אמר שהוא תומך ב“מאמצים להבטיח את בטחונה של מדינת ישראל“. רק זה היה חסר ליורשי מהתיר. אחד מהם הכריז, שאנוואר

”מעניק תמיכה עיוורת לכל מה שישראל עושה… עניין פלסטין הוא קדימות עליונה במדיניות החוץ שלנו, זה יהיה נושא במערכת הבחירות“.

”דיפלומטיה ללא דמיון“

הבחירות העומדות להתקיים בשנה הבאה עשויות להיות היסטוריות. הארץ הזו, שמהתיר הבטיח פעם כי היא תהפוך למעצמה תעשייתית עד שנת 2020, אולי תצליח לחצות את קו הגבול המפריד אותה כיום ממעמד של דמוקרטיה מלאה.

במידה שהמזרח התיכון נוגע לחיי מלזיה, הוא נוגע מכוח המופת של תוניסיה ושל מצרים, לא מפני שריב בין יהודים לפלסטינים מדריך את מנוחתה. אבל לפחות חלקים של מפלגת השלטון מאמינים שהתווית של ”אוהב יהודים“ תפרוט על הנימים ותעורר את האסוציאציות.

שאלתי מכר מוסלמי מהודו, אינטלקטואל ועובד מדינה בכיר לשעבר, לדעתו על הפאקטור הישראלי במישוואת הפוליטיקה המאלזית. הוא אמר, שלפחות במקצת זו תוצאה של חוסר דמיון מצד הדיפלומטיה הישראלית.

ישראל, הוא אמר, אינה מנסה ברצינות להידבר עם מוסלמים מחוץ למזרח התיכון. הידברות לא היתה מסתיימת בהכרח בהסכמה, אבל היתה יכולה להניב מידה גדולה יותר של כבוד הדדי ומידה קטנה יותר של התפתות לסטריאוטיפים.

(ראו-נא במקום אחר באתר הזה פרטי יוזמה להידברות רוחנית בין “ילדי אברהם”.)

ישראלים לא תמיד מעריכים את העוצמה של רגשות אנטי-ישראליים אותנטיים בקצוות המרוחקים ביותר של העולם המוסלמי. מקפריסין עד שרי-לנקה, מקייפטאון עד קאראצ’י, מן הקווקז ועד הקילימנג’ארו, מוסלמים רוחשים איבה עמוקה לישראל.

לרוע המזל, ישראל לא הקדישה די זמן להרהר בבעיה הזו, המכבידה מאוד על יישוב הסכסוך עם הפלסטינים, ועלולה ללוות אותנו עוד שנים רבות אחרי שהסכסוך יסתיים.

השלום כי יבוא יצטרך להביא בחשבון את החממה הדתית והחברתית שבה צמחה אנטישמיות ללא יהודים.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

8 Responses to “אנוואר, אוהב ישראל (רק זה חסר למלזיה)”

  1. אלכס ג. הגיב:

    קשה להסכים שהידברות הייתה עוזרת. איך ישראל יכולה לארגן הידברות עם האוכלוסייה המוסלמית בפריפריה זו של העולם האסלאמי? וגם זאת בהנחה שהאנטישמיות נובעת מבורות ולא מדחפים הרבה יותר עמוקים. הרי לא ייתכן שהשפעתה של ישראל תהיה גדולה יותר מאשר ההשפעת העולם הערבי שבד”כ הרעיונות האלה “מיובאים” למלזיה ולאינדונזיה משם.

    אגב, בשפה האינדונזית (שהיא גרסה של השפה המלזית) יש מלה memperyahudikan, להתנהג כיהודי, להיות רע כלפי מישהו. מדהים, בהתחשב בעובדה שמעולם לא היו יהודים באינדונזיה.

  2. כפיר ק. הגיב:

    מאמר כרגיל מרתק, אבל נראה לי שזה קצת מטעה להגיד שהם לא מכירים יהודים, או להטיל את האשמה על ישראל שהיא לא מושיטה את ידה, כשישראל מאמנת ומחמשת בצורה מאוד גלויה את סינגפור השכנה.

    אז אולי זו לא היכרות אינטימית אבל שלום שלום לשכנים מעבר לגבול (או לים).

  3. רון נחמני הגיב:

    ליואב שלום, נהניתי לקרא את הכתבה המקורית, המאירה נושא שנמצא בשולי החשיפה התקשורתית המקובלת.

    שאלה לי אליך: אתה מזכיר את פול וולפוביץ’, ומכנה אותו “המדינאי האמריקאי היהודי השנוי במחלוקת”. האם אי פעם כינית פוליטיקאי ישראלי מהשמאל, או פוליטיקאי אמריקאי דמוקרט-ליברלי, כשנוי במחלוקת? אם כן, אנא הזכר לי מתי ומיהו אותו איש ציבור.

    • יואב קרני הגיב:

      מודה שאינני זוכר. אולי כלפי ג’סי ג’קסון, בזמן שהיה עדיין בחדשות. אבל אני ממעט מאוד להשתמש באיפיון הזה כלפי שמאל או ימין.

      אני מבין את עוקץ שאלתך, אבל נדמה לי שהחידוד באמת אינו במקומו, בייחוד בתגובה על רשימה שעסקה באנטישמיות. ציון הקונטרוברסיאליות של וולפוביץ בהחלט שייך, מפני שמרכזיותו בהכנת הפלישה לעיראק והמוניטין שלו כאינטלקטואל ניאו-שמרני ופרו-ישראלי, הוציאו את דיבתו רעה בכל העולם המוסלמי. מן הטעם הזה, ידידותו הפומבית כלפי אנוואר מנוצלת לרעת אנוואר. זה עניין מגונה, וולפוביץ הוא איש מעניין וכבד-משקל, אני הייתי שמח לטעון לידידותו, אבל זו עובדה.

      מקווה שדעתך נחה, אבל למען האמת אני חושד שלא. כך או כך, אם נסית להוכיח שיש לי דעות פוליטיות, אני אשמח לחסוך לך את המאמץ: אכן, יש לי. (-:

  4. michael הגיב:

    אני בהחלט מסכים עם החלק הראשון של הבלוג שלך לגבי אנטישמיים, המסווים את דיעותיהם ב”אנטי ציונות”. רובם המכריע של ה”אנטי-ציונים” באירופה, בעיקר מקרב השמאל, הם ביסודם אנטישמיים רק שזה לא תקין פוליטית, ואנטי ישראליות מקובלת שם יותר.

    לגבי מלזיה ומהתיר, כמי שחי כמה וכמה שנים בדרום מזרח אסיה וביקר פעמים רבות במלזיה, הייתי אומר שהתמונה הרבה יותר מורכבת.

    למוסלמים רוב קטן למדי מכלל האוכלוסיה המלזית, המונה כ35% סינים ו10-12% הודים(אמנם מחציתם לפחות מוסלמים). מהתיר למעשה איבד כל סיכוי בזמנו לתמיכה פוליטית מהסינים עקב אותה מדיניות של “אפלייה מתקנת”, שפגעה מאוד בעיקר בסינים ממעמד הביניים. מצידו האחר מהתיר נלחם במפלגות איסלאמיות קיצוניות.

    צריך לזכור שבמלזיה נשמר איזון עדין מאוד בין חוקי האיסלאם, שחלים על המוסלמים אך לא על יתר האוכלוסיה, ובין השאיפה לחיים חילוניים. אשתו של מהתיר למשל, וגם שרות בכירות בממשלתו, הלכו גלויות ראש – מה שהכעיס מאוד את יריביו המוסלמיים. היה על מהתיר למנוע זליגה של קולות מוסלמים לאיסלאם הקיצוני, כדי שלא לאבד את הרוב של מפלגתו, UMNO.

    מהתיר ואשתו גלוית הראש לצד ראש ממשלת טורקיה ארדואן ואשתו המכוסה (צילום מ-2003)

    כיוון שמהתיר מותקף שנים (וכנראה בצדק רב) שהוא לא ממש דתי, אלא רק על פני השטח, הוא ניסה להתגונן, ולהראות את נאמנותו לאיסלאם. הדרך ה”קלה” שהוא מצא היא להתגולל על ישראל בפרט ועל היהודים בכלל. אין אנטישמיות ואנטי ישראליות במלזיה. המקומיים ממש לא אוהבים ערבים, ויודעים שה”אנטי ישראליות” היא בעיקר לצורכי פנים.

    ולגבי ג’ורג’ סורוס, ממש לא הייתי מתאבל אם קומנדו מוסלמי או אחר היה חוטף אותו, א-פרופו אנטי ציונות ואנטישמיות…

  5. אסף ברטוב הגיב:

    תודה רבה על עוד רשומה מאירת עיניים!

  6. דורון ארזי הגיב:

    אכן רשימה עתירת-מידע ונכונה הראויה למחמאות שניתנו לה לעיל. רק הסתייגות אחת: ישראל עשתה גם עשתה מאמצים עצומים להידבר עם המוסלמים של אסיה, בין השאר במיוחד במלזיה.

    די לעיין בספרו של ד”ר משה יגר, המומחה לענייני אסיה של משרד-החוץ שלנו בשנות ה-60 וה-70, על נסיונותיו לפרוץ את הדרך לקשרים מסחריים ודיפלומטיים עם מלזיה לפני שנים רבות, בשנים 1966-1964. (“מלזיה – נסיונות הידברות עם מדינה מוסלמית”, ירושלים 2000, הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית).

    זה היה לפני מלחמת ששת הימים והכיבושת והרבה לפני התעוררות האיסלאם הקנאי בן-זמננו. מלזיה עמדה בשלבים הראשונים של עצמאותה והתגבשותה המדינית (עוד לפני הפרידה מסינגפור, שהפכה את מלזיה לארץ בעלת רוב מוסלמי מוחץ).

    ראש ממשלת מלזיה דאז, טונקו עבדול רחמן, נמנה על זן של מנהיגים מוסלמיים מתונים, נינוחים, מעשיים, לא-קנאים, שקלטו ערכים ליברליים (והרבה אנגלופיליה באופן אישי) מתוך מורשת האימפריה הבריטית.

    הטונקו אפילו הפגין רצון טוב באופן אישי כלפי השליח הישראלי. בכל זאת נכשל נסיון ההתקרבות כשלון חרוץ – ולא בגלל היעדר מאמץ מצידנו. הפרטים מצויים בספרו של יגר, אבל מותר לסכם ולומר כי בכל צומת החלטה משמעותי קבע בסופו של דבר השיקול “מה יאמרו המוסלמים”, בתוך מלזיה ובעולם המוסלמי הרחב. בסופו של דבר מדיניותה הפומבית של מלזיה התיישרה עם הקו הערבי-איסלאמי הקיצוני ביותר. וזאת עוד הרבה לפני עליית מהתיר, שאמנם ייצג קו אופוזיציוני ורדיקלי יותר כלפי הטונקו במפלגת UMNO השלטת, אך הצליח לערער את מעמדו של הטונקו רק בשנים 1971-1969, והגיע אל ראשות הממשלה רק ב-1981.

    ואם כך לגבי הטונקו, שביסודו אכן היה אליבא דכולי עלמא מוסלמי מתון, אפשר רק לתאר מה היו שיקוליהם ותחושותיהם של האחרים (למשל, סגנו ויורשו, עבדול רזאק), שהציגו פרופיל מוסלמי חד יותר.

    אין מה לעשות: נראה שאנחנו נידונים לעוינות בסיסית מצד חלקים ניכרים של העולם המוסלמי בלי קשר למעשינו ולמאמצינו, בגלל עיוותי-החשיבה שלהם ולא בגלל אלה שלנו. לא בכל דבר אנחנו אשמים.

  7. ועוד הערה, לגבי אנואר איבראהים עצמו: בשנת 1998, כמדומני, במהלך המאבק הציבורי עם מהתיר, שקדם למשפטו הראשון ולכליאתו, הופיע אנואר איבראהים בעצרת-עם גדולה בקואלה לומפור, ותקף בה את מהתיר ואת שחיתותה של מפלגתו (UMNO), וגם את קשריו של מהתיר עם בנקאים ועם אילי-הון זרים.

    זה היה נסיון להפגין יותר רדיקליות מראש הממשלה לאחר התבטאויותיו של זה האחרון נגד קרן המטבע הבין-לאומית ונגד הממסד הפיננסי העולמי בעקבות משבר המטבע של 1997. הקהל החל לצעוק ספונטאנית: “יהודים! יהודים!” אנואר הופתע בעליל, התבלבל קצת, ואחרי כן חזר לעצמו והמשיך בנאומו מבלי לנצל את ההזדמנות ולהסית נגד “היהודים”.

    זה כשלעצמו — ההימנעות משילהוב והסתה אנטישמיים — נחשב אז למעשה של אומץ-לב ציבורי נדיר, ואמנם יוחס להכרותו עם פול וולפוביץ ועם יהודים אחרים, בדרך כלל מתוך הממסד האמריקאי.

    אבל אנואר לא יכול להרשות לעצמו להוכיח את תומכיו, לפנות לרגש האנושיות שלהם או לגנות את האנטישמיות הספונטנית שלהם כ”לא איסלאמית” – כנראה ידע צדיק את נפש בהמתו.

    ויש לציין שמבחינתו האישית אנואר הוא מוסלמי אדוק יותר ממהתיר, ותמיד חשב את עצמו (בכנות) למודרניסט איסלאמי, שאינו רואה סתירה בין איסלאם לדמוקרטיה ולהומניזם.

    והנה, גם הוא, גבול האומץ שלו היה ההימנעות מנאום אנטישמי, לא משהו יותר מזה.

    אולי אי-אפשר לגנותות בנסיבות שלו ובחברה שבתוכה הוא חי, אך הדבר אומר דורשני (ובייחוד כיום, לאחר שכרת ברית נגד ה-UMNO עם מפלגת PAS האיסלאמית.)

Leave a Reply for אלכס ג.