בזכות הפסימיזם

מיט רומני מבטיח להיות נשיא אופטימי, לא כמו הדייר הנוכחי בבית הלבן. אבל מה כל כך רע בפסימיות ריאליסטית? האם אמריקה יכולה להשתמט מן המציאות באמצעות ”אם תרצו אין זו שקיעה“?

"הו, כה עגום", מכריזה הכותרת ב'ניו יורק פוסט'. זה היה בימים הראשונים של נשיאות אובמה, פברואר 2009. העגמומיות גברה מאז, ועכשיו היא משמשת קרדום פוליטי בידי הרפובליקאים

בשבת, הרפובליקאים של מדינת דרום קרוליינה מצביעים בסיבוב השלישי של עונת הבחירות המקדימות לנשיאות. אם נאמין לסקרים, מיט רומני, מושל לשעבר, איש עסקים לשעבר, בישוף לשעבר בכנסיה המורמונית, ינצח במקדימות האלה.

דרום קרוליינה היא מדינה שמרנית ודתית מאוד, כמעט אין שמרנית ודתית ממנה בארה“ב. אם היא תעניק את המקום הראשון לרומני, הדעת נותנת שיהיה קשה מאוד לעצור אותו. חזקה לפחות על המשקיפים ועל המנתחים שיודיעו, כי המירוץ הוכרע.

זה יהיה מוקדם מאוד, הרבה יותר מוקדם ממה שקיווה הנשיא אובמה. הדמוקרטים איחלו לרפובליקאים מירוץ פנימי ארוך, מתיש ועקוב מדם (פוליטי). יתכן שעוד יהיה מירוץ כזה, ודם (פוליטי) אמנם יישפך. אבל אם המירוץ יוכרע הלכה למעשה בסוף השבוע הזה, סיכויי הרפובליקאים לנצח בנובמבר יגדלו, לפחות במידת מה.

זה גם אומר שהחודש תתחיל בעצם מערכת הבחירות הכללית. שערו בנפשכם, תשעה חודשים רצופים של תעמולה, של נאומים, של התקפות, של הקנטות. האמריקאים אינם סובלים פוליטיקה בימים כתיקונם, הם עומדים לשנוא אותה שנאת מוות בסוף המירוץ הזה.

מיט רומני אינו מבורך בכשרונות רטוריים, או בכשרונות ויכוח. אבל יהיה לו הרבה זמן להתאמן. ועידת המינוי של מפלגתו תתקיים רק בסוף אוגוסט. ויכוחי הטלויזיה עם הנשיא אובמה, שאיש עדיין אינו יודע את מספרם (ניחוש: שלושה), יתקיימו רק בספטמבר, או אוקטובר. רומני כבר הראה, בנאום הנצחון שלו במקדימות של ניו המפשר בשבוע שעבר, שהוא משתפר.

בנאום ניו המפשר היו לרומני כמה הברקות-טלפרומפטר, שאפשר לייחס לחוכמתם של כותבי נאומיו. כתיבת נאומים לפוליטיקאים באמריקה היא אמנות: אמנם רק מלים, אבל המלים האלה, לטוב ולרע, מאפיינות מועמדים וממשלים. בזכות כותבי הנאומים שלהם, הפוליטיקאים האמריקאיים נשמעים הרבה יותר ידענים, מעמיקים ושנונים ממה שהם. אחת ההברקות שבקעו מעטו של כותב הנאומים היה שימוש הלשון ”נשיאנו הפסימי“ לתאר את ברק אובמה.

כאשר ”נשיאנו הפסימי“ מתעורר בבוקר, הוא מתבונן סביבו ”ואומר בגאווה, ’יכול להיות גרוע יותר‘.

”יכול להיות גרוע יותר? האומנם זו המשמעות של היות אמריקאי? יכול להיות גרוע יותר?

”מובן שלא.

”תכונת-האופי העיקרית שלנו בתור אמריקאים היא האמונה הבלתי-מעורערת בידיעה שמוכרח להיות טוב יותר“.

(הנה קישור לנוסח האנגלי המלא של הנאום.)

”העיר הזוהרת על הגבעה“

מליצות ריקות של פוליטיקאים? לאו דווקא. הטענה הזו, בכל מיני וריאציות, תעמוד במרכז מסע הבחירות הרפובליקאי.

’המפלגה הגדולה הזקנה‘, כפי שמכנים אותה באנגלית (GOP), מתרפקת על זכרון נשיאותו ה“טרנספורמטיבית“ של רונלד רייגן. הרפובליקאים מאמינים, כי הנשיאות ההיא שינתה את מהלך ההיסטוריה. הם מאמינים, כי רייגן היה הנשיא הרפובליקאי הגדול ביותר של המאה ה-20, אולי הגדול ביותר מאז לינקולן, לפני 150 שנה. בוודאי היה הכריזמטי מכולם. מאז לכתו, הרפובליקאים לא חדלו לייחל לבן-דמותו.

עלייתו של רייגן ונשיאותו היו טבועות בחותם של אופטימיות. נאום ההסכמה המפורסם שלו, כאשר ועידת מפלגתו מינתה אותו למועמדה לנשיאות, באוגוסט 1980, היה מלאכת מחשבת, וזכור בזכות הדימוי התנ“כי של אמריקה כ“עיר הזוהרת על הגבעה“, ירושלים שבין מטה למעלה. בימים ההם, בעיצומו של משבר כלכלי, כאשר האמריקאים התנסו באינפלציה הגבוהה ביותר בתולדותיהם, נאום רייגן היה כצורי לפצעיהם.

מול רייגן עמד הנשיא ג‘ימי קרטר, שטון הדיבור שלו התקדר והלך בערוב נשיאותו. הוא זכור, במידה של חוסר צדק, על ”נאום המחלה הלאומית“, שנשא בקיץ 1979 (ראו קישור יוטיוב, במסגרת למטה).

הוא הציג אז דיאגנוזה של המשבר הכלכלי, שנדפו ממנה ניחוחות קיומיים. הוא לא ייחס את המשבר למחזור העסקים; הוא לא הבטיח תרופות פלא באמצעות קיצוץ מסים והפחתת ההוצאות; אפילו לא באמצעות הסרת הפיקוח (אף על פי שהוא, לא רייגן, התחיל בעצם את העידן של דה-רגולציה).

הוא דיבר, לעומת זאת, על התנהגותם הכלכלית האנוכית של האמריקאים, המגדילה את תלותם באנרגיה מיובאת, ושומטת את הקרקע מתחת לרגלי ארצם. בטון הנוצרי אוונגליסטי האופייני שלו הוא דיבר על לב שומעיו, שישפרו את עצמם לפני שארצם תוכל להשתפר.

האמריקאים לא סלחו לו. הוא נעשה הדמוקרט הראשון, לפי שעה האחרון, בפוליטיקה המודרנית של אמריקה (זאת אומרת, לאחר מלחמת האזרחים), שלא הצליח לחזור ולהיבחר. תבוסתו סללה את הדרך לבכורה ימנית בפוליטיקה האמריקאית, שגם נשיאויותיהם של ביל קלינטון ושל ברק אובמה לא הצליחו לסיים.

”מחרחר התקווה“

מסר של אופטימיות צרופה עמד במרכז מערכת הבחירות של אובמה. כאשר הילרי קלינטון ביקרה אותו על עודף משיחיותו, הוא לגלג: ”מאשימים אותי שאני מחרחר-תקווה“. אבל זמן קצר לאחר השבעתו, דוברים של הימין התחילו להשתמש בצירוף המלים ”נשיאנו הפסימי“, כדי לתאר אותו. עוונו היה כבד מנשוא. הוא דיבר על מגבלותיה הנתונות של אמריקה. הוא גם נמנע מלאמץ את מטבע הלשון רב-השנים ‘הייחוד האמריקאי’ (American Exceptionalism), שבוקעים ממנו צלילים לא נעימים (ראו-נא את המסגרת למטה).

אבל מה אם אמריקה אמנם עומדת ב“מסלול ירידה“, כפי שאוהבים להגיד כאן (trajectory of decline)? לא בירידה מסחררת, לא על סף התמוטטות — אבל ירידה הדרגתית וברורה מן השיאים של כוחה הפוליטי והכלכלי. זה טבעי, לנוכח עלייתה הפנומנלית של אסיה, לנוכח התחזקותה המסיבית של סין, לנוכח עלייתן הדרמטית פחות של אמריקה הלטינית ושל אפריקה. וזו תוצאה טבעית של חוב לאומי שיצא מכלל שליטה (כמעט חמישה-עשר טריליון דולר) ושל קריסת התחרותיות של התעשיה האמריקאית (בזמן האחרון דווקא חל שיפור, אבל קשה לדעת אם אמנם יש כאן מגמה חדשה).

ענק-הענקים, גם כאשר הוא בירידה, הוא עדיין ענק בין הענקים. אבל הענק הזה צריך להתמודד ברצינות עם התוצאות של ירידתו. בנסיבות כאלה, פסימיות אינה ביטוי של חולשה. אדרבא, אפשר לראות בה ביטוי של אחריות, של כנות, של אומץ ושל מציאותיות.

פסימיזם ריאליסטי וריאליזם פסימיסטי

זאת אגב אינה הבעה של העדפת אובמה על פני רומני. אפשר בהחלט לטעון שגם אם משימתו הגדולה ביותר של נשיא ארה“ב היא לנהל את תהליך השקיעה, אובמה אינו המועמד המועדף. אבל קשה להתייחס ברצינות אל הטענה שאם-תרצו-אין-זו-שקיעה, ודי לאמריקאים לדבוק ב“ייחודם“ כדי לעקוף את ההיסטוריה בסיבוב.

המאבק בין אופטימיות לפסימיות בפילוסופיה מתנהל באופן כזה או אחר עוד מזמן יוון העתיקה — אבל ביתר שאת מאז סוף המאה ה-18, כאשר המלה ”פסימיזם“ באה אל העולם. העדפת הפסימיות נקשרה בדרך כלל בקודרים שבחכמי גרמניה, שופנהאור וניטשה. להלן נימנע מלצטט אותם, אבל הנה ציטוט מבן זמננו, ג‘ושואה פואה דינסטאג, פילוסוף מאוניברסיטת קליפורניה. במסה שנונה על ”פסימיזם ריאליסטי וריאליזם פסימיסטי“ הוא כותב, כי

”הפסימיות מזמינה את הריאליזם להרחיב עוד יותר את גבולות ספקנותו“.

לא מטבע עובר לבוחר, בוודאי לא באמריקה בימים האלה. פסימיות וספקנות נועדו לאירופים מתנוונים, לא לאמריקאים מלאי תקווה.

מיוחדת במינה

אמריקה, אלא מה. חסר לנשיא שינסה לבקר את ארצו על כשלונותיה. הוא חייב להיות אופטימי, אם הוא רוצה לחזור ולהיבחר. האשמה נגד ברק אובמה: הוא אינו מאמין ב“ייחוד האמריקאי“

התפרסם במגזין סוף-השבוע של ‘גלובס’, ששה באוקטובר 2011

”אמריקה נעשתה קצת רכה“, אמר הנשיא אובמה בסוף השבוע שעבר. מקצועני בחירות של מפלגתו נשכו שפתיים, אולי עד זוב דם. כמה שהמלים ההן הזכירו את ”נאום המחלה הלאומית“ של ג‘ימי קרטר, 1979.

העולם עמד אז בעיצומו של משבר אנרגיה חמור, תורים השתרכו בכניסה לתחנות דלק, והתעורר הרושם שהנשיא אובד עצות. הוא החליט איפוא לדבר עם האמריקאים בגילוי לב. הוא ביקש זמן שידור בטלויזיה, והכריז כי

אמריקה סובלת מ“משבר אמון… הפוגע בעצם רצוננו הלאומי…  גובר הספק במשמעות חיינו… רבים הרבה יותר מדיי מאיתנו נוטים עכשיו לסגוד להתענגות עצמית ולבולמוס צריכה. מעשינו חדלו להגדיר את זהותנו האנושית; בעלות על חפצים היא המגדירה אותה“.

לקרטר היתה אפילו בקשה, שבאמצע יולי 1979, בעיצומה של חופשת הקיץ, נשמעה קשה במיוחד:

”לטובתכם, ולטובת בטחונה של ארצנו, אני מבקש מכם שתימנעו מנסיעות מיותרות, שתתחלקו ברכב אחד, שתשתמשו בתחבורה ציבורית כל אימת שתוכלו, שתשביתו את רכבכם יום אחד בשבוע, שתצייתו להגבלות המהירות, ותתאימו את וסתי-החום בבתיכם כדי לחסוך דלק“.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=1IlRVy7oZ58[/youtube]

התקשורת העניקה לנאום את השם ”המחלה הלאומית“, אף כי הנשיא לא השתמש כלל בצירוף הזה. התוצאות ארוכות-הטווח של הנאום היו הרות-אסון. זמן קצר אחר כך ביקש הנשיא מכל הקבינט שלו להתפטר. בבוא הסתיו, הסנאטור טד קנדי החליט להתמודד על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות, נגד קרטר. הוא נכשל, אבל פילג את המפלגה ללא תקנה.

בנובמבר 1980 היה קרטר הנשיא הדמוקרטי הראשון מאז 1840 שנכשל בנסיון לחזור ולהיבחר לתקופת כהונה נוספת (במניין הזה לא כללתי את גרובר קליוולנד. הוא אמנם הפסיד ב-1888, אבל חזר ונבחר ב-1892).

לא מעט בזכות ”נאום המחלה הלאומית“, וכמובן הודות לתבוסתו בבחירות, קרטר נעשה מאז משל ושנינה לנשיאות כושלת. ”כמו קרטר“ הוא האיפיון מבשר-הרעות ביותר שאפשר להעניק לנשיא.

”עלינו לחזור אל המסלול“

ברק אובמה ממילא סובל מן ההשוואה הזו. שביעות הרצון הציבורית ממנהיגותו אמנם לא שקעה אל מצולות קרטר (אובמה מגיע בחלק מן הסקרים עד 47%, קרטר היה רק קצת מעל 30%). אבל הסקרים גם מראים שלמועמד רפובליקאי כלשהו יש סיכוי סביר בהחלט לנצח בנובמבר 2012. מדוע זה ירצה הנשיא לעורר אסוציאציות של ”נאום המחלה הלאומית“?

דברי אובמה על התרככות אמריקה היו הקדמה לתלונתו, בסוף השבוע שעבר, על אבדן כושר התחרות של ארה“ב בזירה הכלכלית בעשרים השנה האחרונות. ”עלינו לחזור אל המסלול“, הוא אמר. זה סביר, הלוא כן?

לא, לא כן. יש סוגי ביקורת שאמריקאים אינם אוהבים לשמוע. הנשיא קרטר, ב-1979, אמר דברים הצריכים להישמע. אמריקה אמנם שקעה בבולמוס צריכה, אמריקאים אמנם חדלו לעבוד ולייצר, משק האנרגיה שלהם אמנם התקרב להתמוטטות. אבל אמריקאים העדיפו את האופטימיות מעוררת ההתרגשות של רונלד רייגן.

ב-1980, נסיוב של אופטימיות היה חלק לגיטימי בהחלט של התרופה. קרטר צדק כאשר דיבר על ”משבר אמון“. לרוע מזלו הוא הצטייר כחלק מן המשבר הזה, לא כחלק מפתרונו. אבל אופטימיות לבדה אינה מספיקה כדי לפתור משבר עצום ממדים. השתמטות מביקורת עצמית איננה מדברת בזכותה של שום חברה דמוקרטית.

גם ישראלים אינם אוהבים ביקורת כזאת. אינני יודע מתי נולד מטבע הלשון ”הלקאה עצמית“ כדי לתאר ביקורת עצמית, אבל מותר לנחש שהוא מבוגר אפילו מגילה של המדינה.

מאמן מוטיבציה

מבקריו של ברק אובמה, בייחוד מן הימין, חוזרים ומטעימים עד כמה הנשיא היה חסר נסיון ניהולי כאשר נכנס ללשכה הסגלגלה. זה נכון. לפני בואו לוושינגטון, כסנאטור, ב-2005, הוא בילה כמה שנים באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. לפני כן הוא היה, בעצם, מאמן מוטיבציה. הוא אירגן צעירים בשכונות העוני של שיקאגו. שם הוא רכש את הסגנון הרטורי, שחישמל את אוהדיו במערכת הבחירות לנשיאות של 2008-2007.

המבקרים אומרים, שארה“ב משלמת את המחיר על היעדר נסיונו הניהולי. יתכן. ביקורת על ”חוסר בגרות“ בבית הלבן של אובמה נשמעת גם מפי בעלי ברית. אבל אם הוא חסר נסיון ניהול, הנה לפחות יש לו נסיון במוטיבציה. מאמצים (לא אינטנסיביים) של הנשיא להרגיל את שומעיו לחולשתה של אמריקה הם מאמצי מוטיבציה. אבל הם מעוררים תגובות לא-רציונליות.

האשמה המוטחת בנשיא היא שאין הוא מאמין ב‘ייחוד האמריקאי’ (American Exceptionalism). במידת הקיצור, בעלי הרעיון הזה הניחו במרוצת השנים שאמריקה מתקיימת באטמוספירה נפרדת; שהמבנה החברתי שלה, ערכיה ומוסדותיה הפוליטיים שונים מעיקרם מכל ארץ אחרת בעולם, וגם טובים יותר. ההכרה ב’ייחוד האמריקאי’ היא מרכיב הכרחי ברפרטואר של כל מועמד פוליטי.

כמעט אפשר להגיד על ההכרה הזו, שהיא כשלעצמה מפרידה את אמריקה משאר העולם, לפחות העולם השייך לאיזור הדמוקרטי המערבי. ברק אובמה לא הועיל לעצמו, כאשר אמר בתשובה לשאלה עוד לפני שנעשה נשיא, כי הוא מאמין ב‘ייחוד האמריקאי‘, כפי שסיני מאמין בייחוד הסיני, ובריטי מאמין בייחוד הבריטי, וגרמני מאמין בייחוד הגרמני. זו היתה דרך אלגנטית להודיע שהוא אינו מאמין בייחוד, מפני שאם הכול מיוחדים במינם, איש אינו מיוחד במינו.

אמריקאי? האיש הזה אינו אמריקאי, אלא "סוציאליסט", והוא בכלל מזכיר את ג'וקר מ'באטמן'. שלט שהונף עוד במרוצת מערכת הבחירות של 2008, ללא הצלחה. הוא חזר והונף ב-2010, בימי השיא של תנועת 'מסיבת התה', בהצלחה ניכרת. ראו-נא גם את קישור היוטיוב שלהלן

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=SlcPIu98wRg[/youtube]

שערו הבלונדיני, עיניו הכחולות

הימין הרדיקלי החשיד את אובמה מלכתחילה שאין הוא פטריוט. הוגה דעות אחד של הימין כתב ספר שלם, שבמרכזו עמדה הטענה כי אובמה אינו אלא ”קניאתי בן שבט הלואו“, העוין את אמריקה ושואף לכשלון שיטתה הכלכלית. אנשים רציניים מאוד סמכו את ידיהם על האיפיון הזה, כולל הטוען הרפובליקאי לנשיאות ניוט גינגריץ’.

שליש האמריקאים, על פי סקרי דעת הקהל, האמינו שהנשיא לא נולד על אדמה אמריקאית, ולפיכך בחירתו היתה לא חוקית. התנועה הסהרורית הזו הגיעה אל קיצה רק לפני כמה חודשים, לאחר שהבית הלבן המציא סוף סוף את תעודת הלידה המקורית של אובמה.

הטענה שהנשיא אינו מאמין ב‘ייחוד האמריקאי’ היא לאמתו של דבר תחליף מנומס ל“הוא אינו אמריקאי“. והוא אינו אמריקאי בגלל הביוגרפיה שלו, והוא אינו אמריקאי מפני שהוא רוצה להפוך את ארה“ב לבת-דמות של ארצות אירופה.

משונה עד כמה הימין האמריקאי יוצא מגדרו להטעים את ההבדלים בין הדמוקרטיה המערבית הגדולה ביותר ובין בעלות בריתה הדמוקרטיות באירופה. כמעט אין חץ מורעל באשפתו של הימין האמריקאי יותר מאשר ”להיות כמו צרפת“. פרשן שמרני ידוע כתב פעם על אובמה ש“הוא בעצם שוודי“. הוא לא התכוון לשערו הבלונדיני של הנשיא ולעיניו הכחולות, אלא לפילוסופיה ה“אטאטיסטית שלו“, זו המעניקה מקום מרכזי למדינה בחיי הכלכלה.

לאן יוביל אותנו הדיון הזה, קשה לדעת. פוליטיקאים רפובליקאיים עומדים לחזור עד זרא על עניין הייחוד, והם יכריחו את הנשיא להישבע ”אמונים לדגל ולרפובליקה שהוא מייצג“, בוקר וערב. במקום לנהל דיון רציני בסיבות ההיסטוריות לירידת כוחה של אמריקה, מפלגת האופוזיציה תגיד לבוחר שאיש אינו אשם חוץ מן הלא-פטריוטים ההם מן השמאל. קפדו ראשו והצילו-נא את הרפובליקה.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

11 Responses to “בזכות הפסימיזם”

  1. עוז הגיב:

    תודה, על עוד פוסט מעניין.

    חוץ מזה אני חייב לשאול. אני מבין שבחרת לחיות באמריקה. אני בעצמי מתנדנד בין שיקגו לגרמניה. אוהב את אמריקה ואת אירופה. ואני נורא מוטרד כל פעם שאתה עוקץ את אירופה. מה הקטע הזה? כאילו שאירופה היא מקור כל הרע בעולם (היא בהחלט אחראית לכמה דברים מחורבנים…) ואין בה שום דבר טוב.

    אולי תסביר באיזה פוסט מה הקטע הזה של לגלוג גובל בבוז לאירופה?

    דרך אגב, אני מסכים שיש בוז אמריקאי לאירופה, אני אבל זה תמיד מפתיע לראות (לפחות בשיקגו, אני לא יודע על שאר אמריקה כל כך הרבה) איך כולם רוצים מכונת קפה איטלקית, משקפים איטלקיים, אוכל צרפתי, ואוטו גרמני וכיוצ”ב. בביקור האחרון שלי חלפתי על פני מרצדס שלוחית הרישוי שלה קראה DRVGRMN.

    והרי עם כל הבוז העמוק לאירופה, מבלי צרפת, לא הייתה אמריקה, ובלי גרמניה, גם כן לא הייתה גרמניה, ובלי מאות אלפי מהגרים אירים ואיטלקים גם לא.

    אני מזמין אותך לאתגר – כתוב בבקשה פוסט על הוגי דעות ופולטיקאים גרמנים ועל השפעתם על ממשל האמריקאי. הנה עוגן מעניין להתחלה פרידריך ליסט.

    ואם אתה רוצה עוד משהו, כשאתה נוסע בהיי-וואי או פייקווי מוושינגטון לבלטימור, שאל את עצמך, מי סלל את היי-ויי הראשון, ואיפה, וכיצד ולמה בא ההיי-ויי לאמריקה. זה גם סיפור מעניין, שזכיתי לחקור בעבר.

    מה חבל שאין לי כשרון הכתיבה שלך, והסבלנות לחקור ולכתוב כל כך הרבה.

    • יואב קרני הגיב:

      ידידי, אני חושש שלא ירדת לסוף דעתי, ואני מתנצל אם התחכמתי קצת יותר מדיי על חשבון הבהירות: מושא הלגלוג שלי לא היה אירופה, אלא האירופוביה השטחית והדמגוגית של פוליטיקאים רפובליקאיים.

      כשלעצמי אני אירופיל, המבלה זמן ניכר בקריאת היסטוריה אירופית, במעקב אחר פוליטיקה אירופית, ובניצול זמני חופשה כדי לסרוק את ערי אירופה ואת כפריה.

      האיבה לאירופה בפוליטיקה האמריקאית היא מן הביטויים המעציבים של אנטי-אינטלקטואליזם. במקום לשאול מה מרעיונות אירופה ראויים לעיון, או לאימוץ, מיט רומני תוקף את עצם האירופיות שלהם. הוא עושה כן לא מפני שהוא מאמין בזה, אלא מפני שהוא יודע כי רוב המצביעים הרפובליקאיים להוטים לשמוע את זה.

      בבחירות של 2004, הרפובליקאים כינו את המועמד הדמוקרטי ג’ון קרי “צרפתי” (דם צרפתי בעורקיו, דובר צרפתית שוטפת, מעדיף אוכל צרפתי, מתלבש כאירופי). זה התכוון להיות עלבון. אחד ממנהיגי הרפובליקאים בזמן ההוא, טום דיליי (ציר קונגרס טקסאני, אשר הורשע מאז על קבלת שוחד) היה פותח ארוחות בוקר במלים “בוקר טוב, או ‘בונז’ור’, כפי שג’ון קרי מעדיף להגיד”.

      עוז, אני גאה להגיד, אם גם בקריצה, Ich bin Berliner, או, כפי שג’ון קנדי אמר, ich bin ein Berliner, זאת אומרת “אני סופגניה”. (-:

      • עוז הגיב:

        יואב, אני שמח לשמוע שרק התחכמת.
        אחת מהסיבות שאני דווקא אוהב מאוד את שיקגו היא שהיא מאוד אירופאית. וראש העיר דיילי, לא התבייש מעולם לומר, שהמודל שלו לערים מוצלחות הוא גרמניה.
        חוץ מזה, לבד מתושבי אמריקה המקורים, ואולי כאלו שמוצאם באירופה. מי מתושבי ה”לבנים” של אמריקה אינו אירופי ? אני באמת חושב שזה טיפשי.

      • יובל פ. הגיב:

        והנה, רק החודש קרא רון פול לקול תשואות, כי הוא מייחל ליום שבו יוכלו האמריקאים להכריז בגוואה “אנו אוסטרים!” (בכוונו לאסכולה הכלכלית שמקורה שם, כלומר רעיון שבעיניו ראוי לאימוץ). ההסתייגות המיידית היא, כמובן, שרון פול אינו מייצג מאום זולת עצמו באטמוספירה הפוליטית הארה”בית.

        וקטנה בעניין ג’פ”ק: http://www.snopes.com/language/misxlate/berliner.asp

      • גל הגיב:

        יואב,

        האם תוכל להפנות למקורות המסבירים כיצד ומתי הפכה המפלגה הרפובליקאית לפופוליסטית ו”אנטי אינטלקטואלית” ? הרי במקור אלו היו הקלפים של המפלגה הדמוקרטית.

        • יואב קרני הגיב:

          אינני בטוח כלל שאפשר לתאר את המפלגה הרפובליקאית “פופוליסטית”. את הרובריקה הזו ממלאת בדרך כלל המפלגה הדמוקרטית, במידות משתנות של הצלחה. אנחנו וראים מפעם לפעם נסיונות במפלגה הרפובליקאים להשתמש בכלים פופוליסטיים, בייחוד בעונת הבחירות המקדימות. אבל בדרך כלל זה מסתיים שם. הפופוליסט התורן הפעם הוא ריק סנטורום, הסנאטור לשעבר מפנסילווניה.

          אשר ל”אנטי-אינטלקטואליזם”, אני ייחסתי את האימפולסים האנטי-אירופיים לאנטי-אינטלקטואליזם. העוויתות התקופתיות של הימין הדתי נגד תורת האבולוציה ונגד ההסכמה המדעית הכמעט מלאה על שינוי האקלים הן ביטוי אחר. אבל במפלגה הרפובליקאית יש לא מעט אינטלקטואלים, גם על פי מיזגם, גם על פי סגנונם, גם על פי צורת המחשבה שלהם. ניוט גינגריץ’ הוא בוודאי אחד מהם. השמרנים החדשים, תהיה הדעה על הפוליטיקה שלהם אשר תהיה, ייצגו אסכולה אינטלקטואלית. הרפורמה של שירותי הרווחה והסעד, באמצע שנות ה-90, ניזונה מדיון אקדמי ואינטלקטואלי רב שנים בקשר בין תלות במענקי סעד ובין פיגור כלכלי. וכן הלאה.
          ,

  2. חיים הגיב:

    יואב – המסקנה שלי בתור קורא חדשות היא שחלק גדול מהביקורת נגד אובמה נובעת מגזענות עטופה בכל מיני כיסויים. לכן לא ממש חשוב מה הוא יעשה, תמיד יהיה חלק באוכלוסיה שיחשוב אותו להתגלמות השטן עלי אדמות.

    אחד ההבדלים בין רייגן לקרטר הוא יחסם לחוב הלאומי – בימי קרטר החוב הלאומי הוסיף לרדת, כפי שהיה מאז תום מלחמת העולם השניה. בתקופת רייגן, לעומת זאת, החוב שנה כוון ועלה באופן ניכר, הן במונחים אבסולוטיים והן כחלק מהתל”ג. בקצרה – בעוד שקרטר ניסה לגרום לאמריקאים לחיות על פי הכנסתם, ריגן מימן את החגיגה באמצעות הלוואות.

  3. רני הגיב:

    הערה להבהרה. היום דיברתי עם ישראלי, לא מלומד, לא אינטלקטואל גדול, שישב היום, שבת, מול הטלוויזיה בדרום קרוליינה, שאליה היגרו הוא ומשפחתו.

    יש לארה”ב בעייה באיוש משרות מהנדס, לבן, פיקח, בעל מוסר עבודה, לעבוד על קו הייצור. החוסר בלובשי חלוק לבן מטריד פחות אבל מורגש, יש הרבה אסיאתים, כבר אין אירופים, אבל הסינים וההודים הטובים חוזרים הביתה.

    על השוני באיכות כ”א באולמות הייצור בארה”ב פעם אחרת. תגובתו הלא אינטלקטואלית על מה שהוא רואה בתעמולת הבחירות בטלויזיה שזה זבל לא רגיל, שמעודד לחזור לישראל, כי מה שרואים זו תעמולת בחירות שטחית, דמגוגית, לא עניינית ואמוציונלית ברמות שאין נמוכות מהן.

  4. עמית הגיב:

    הנה פיסקת הסיום, באנגלית, של הרומן ‘גטסבי הגדול’ מאת פ.סקוט פיצג’ארלד

    בעיניי הטקסט מייצג באופן כמעט מושלם את רעיון התנועה האמריקאית, זו המתנדנדת בין התקווה לבין מפח הנפש (או בין ההכרח להיאחז בתקווה, אף כי התוצאה הידועה היא מפח נפש):

    פיסקת הסיום של 'גטסבי הגדול'

    • יואב קרני הגיב:

      אלפי תודות, עמית, אכן אפילוג מצוין לרשימה.

      אגב, אתה שלחת את סיומת גטסבי, באופן טבעי, כחלק מן הטקסט. אני המרתי אותה לצילום בגלל התצוגה הגרועה של טקסטים משמאל לימין במהדורה העברית של WordPress, שהאתר הזה משתמש בה. יתכן מאוד שיש דרך לפתור את זה, אבל היא אינה ידועה לי.

      כך או כך, אם תחת ידיו של מישהו מקוראיי נמצא תרגום המופת של גדעון טורי לעברית (1973), אני אשמח לתת את הטקסט הזה בעברית. כולנו, או כמעט כולנו, קוראים אנגלית ללא קושי, אבל האתר הזה אינו דו-לשוני. מפעם לפעם אני נמנע מלפרסם מסרים המגיעים הנה באנגלית, גם אם הם רלוונטיים בהחלט.

      הסכנה של גלישה לאנגלית, או של עצלות לשונית, מרחפת על כל שיחה אינטליגנטית בעברית. אני חושש שאחדים מן המלומדים והמעניינים באורחיי שוזרים את הטקסט שלהם באנגליציזמים ובאמריקניזמים במידה הגורעת מן האתסטיקה של כתיבתם.

      אני אינני מתכוון רק לשימוש במלים אנגליות, אלא עוד יותר מזה לתבניות תחביריות אמריקאיות, או לתרגומים מכאניים של ניבים אמריקאיים, שאין להם כל משמעות ספרותית, היסטורית או רגשית בעברית. זו זכותם כמובן, אני אינני שוטר-לשון. הסתייגותי היא רק הבעה של משאלה סגנונית.

  5. ori hippo הגיב:

    גדעון טורי תרגם את הספר פעם נוספת לעברית עכשוית ב 1999

Leave a Reply for עוז