קו המשווה

אם אמנם האולפן הוא המקפצה והמיקרופון הוא המנוף, שדרנים בפוליטיקה צריכים למסור דין-וחשבון. הם צריכים לשכנע את הציבור שהם לא העמידו פנים כאשר אמרו שהם עתונאים

בעצם, מדוע לא? עורכי-דין יכולים? לגנרלים בדימוס מותר? גם שדרנים יכולים לקפוץ לפוליטיקה. למען האמת, כמעט משונה שבארצות חופשיות שדרנים אינם מרכיבים ממשלות. כאשר הנכס החשוב ביותר של שאפתן פוליטי הוא שמו ותווי-פניו, מי לנו ידועי שם וידועי תווים יותר מן האנשים אשר על המיקרופון?

ב-1979 התפרסם בארה“ב ספר משעשע של תחזיות לשנות ה-80. עד סוף העשור, הבטיחו החזאים, ארה“ב תחדל לבחור נשיאים, ותתחיל לבחור את המגיש הראשי של חדשות הערב בטלויזיה. כן, בימים ההם עדיין לא היו כבלים, בוודאי לא היה אינטרנט. בכל איזור עירוני היו רק שלוש הרשתות הגדולות לצד כמה תחנות מקומיות. חדשות הערב, 23 דקות נטו, היו מאורע חדשותי חסר תחליף. בערך חצי האוכלוסיה צפתה בהן.

וולטר קרונקייט של סי.בי.אס היה חלק הכרחי בכל ביוגרפיה אמריקאית. הוא דורג בין עשרת האנשים רבי ההשפעה ביותר. הוא האיש שהודיע לאמריקה בתחילת 1968, כי היא אינה יכולה עוד לנצח במלחמת וייטנם. יש אנשים החושבים שהיא דווקא יכלה, אבל תחזיתו של קרונקייט הספיקה. ”אם הפסדתי את קרונקאייט“, אמר הנשיא לינדון ג‘ונסון, ”הפסדתי את האמריקאי הממוצע“.

קרונקייט אפילו הוזכר מפעם לפעם כמועמד אפשרי לכהונת סגן הנשיא. לאחר מותו, לפני שנתיים ויותר, התגלה שהוצע לו להתמודד על כהונת הסנאטור של מדינת ניו יורק. אבל קרונקייט לא התפתה.

(ראו-נא מסגרת על הפוליטיקה של קרונקייט למטה.)

הנשיאה ווינפרי

מפתיע עד כמה איש בעצם לא התפתה. לפני שנתיים היו ספקולציות שאחד המגישים הפוליטיים של ערוץ הכבלים MSNBC יתמודד על כהונת הסנאטור של מדינת פנסילווניה. לא התמודד.

מפעם לפעם אנשים שואלים מדוע לכל הרוחות אופרה ווינפרי, מלכת הטלויזיה, לא ניסתה לרתום את הפופולריות הנדירה שלה לקריירה פוליטית. היא משיקאגו. תארו לעצמכם שהיא היתה מחליטה להתמודד ב-2004 על מושבה המתפנה של מדינת אילינוי בסנאט. מי היה בכלל מעז להפריע לה? בוודאי לא חבר זוטר באסיפה המחוקקת של המדינה, אחד, ברק אובמה. ומי היה עוצר את מרוצתה של אופרה לבית הלבן?

היש חיים לאחר המדיה? כן, החליטה אופרה ווינפרי לאחר סיימה את תכנית האירוח המהוללת שלה. הם נמצאים במדיה. היא עכשיו הבעלים של ערוץ טלויזיה בכבלים, והיא מוסיפה להעניק את שמה ואת תווי פניה לירחון פופולרי. לפוליטיקה היא לא פנתה, לפי שעה

פרשן טלויזיה ימני מאוד, פטריק ביוקנן, ניסה שלוש פעמים בשנות ה-90 להיבחר לנשיא. בשתי הפעמים הראשונות, ב-1992 וב-1996, הוא ניסה את כוחו במקדימות של המפלגה הרפובליקאית. ב-1992, התנגדותו לנשיא בוש האב מילאה תפקיד לא מבוטל בדמורליזציה של המפלגה הרפובליקאית, אשר הובילה לתבוסת בוש בבחירות הכלליות. ב-1996, ביוקנן קצר כמה הצלחות, כולל נצחון במקדימות בניו המפשר.

ב-2000, ביוקנן  התמודד מטעם מפלגה שלישית, אבל קיבל רק אחוז אחד של הקולות. הוא מילא תפקיד אירוני באיפשור נצחונו הדחוק להפליא של ג’ורג’ בוש הבן. דאבליו גבר על אל גור בזכות קצת יותר מ-500 קולות במדינת פלורידה. הקולות האלה הושגו במחוז אחד של פלורידה, שבו נשים יהודיות קשישות התבלבלו, והצביעו בטעות בעד ביוקנן במקום בעד גור, בגלל הפורמט המטעה של גליונות ההצבעה.

אבל ביוקנן מעולם לא היה עתונאי בתור שכזה. הוא מעולם לא התיימר לדרגה כלשהי של אובייקטיביות, אלא היה מליץ יושר של אידיאולוגיה (אולטרה-ימנית). הוא גם היה מכותבי הנאומים של ריצ’רד ניקסון, ושימש יועץ בכיר לרונלד רייגן. התמודדותו הפוליטית היתה איפוא עניין טבעי יותר מעיתונאותו.

בסנאט של ארה“ב יש כיום שני חברים עם רקע תקשורתי מסוים. סנאטורית מטקסס, קיי ביילי הא‘ציסון, היתה כתבת טלויזיה בתחילת דרכה. אל פראנקן, סנאטור ממינסוטה, נודע לציבור כקומיקאי בתכנית הבידור והסאטירה סאטרדיי-נאייט-לאייב, ואחר כך ניסה להגיש תכנית רדיו פוליטית.

בארץ כל כך מתוקשרת וכל כך מטולווזת היה אפשר לצפות שכוכבי טלויזיה יישבו על חצי המושבים בקונגרס, או יכהנו כמושלי מדינות. לא קרה. לא היתה כשלי יחימוביץ‘, לא היה כיאיר לפיד.

ההתבגרות הרטורית

אני מודה שכניסתם של יחימוביץ‘ ושל לפיד לפוליטיקה, גם כניסתו של ניצן הורוביץ, היו לצנינים בעיניי. אני מעדיף לפחות את העמדת הפנים של הפרדת עתונות מפוליטיקה. בלי העמדת פנים אין סטנדרטים, הכול פרוץ והרשות נתונה. אני חושב שבדיעבד כל השלושה יכולים להיחשד שבמרוצת עבודתם העתונאית הם שירתו שאיפות אישיות, שלא התיישבו עם מקצועיות ועם אתיקה.

על היוזמה לחייב עתונאים בתקופת צינון לפני שהם נכנסים לפוליטיקה כתבתי במקום אחר באתר הזה.

“עכשיו, כאשר מר לפיד נמנע מלהכחיש את יומרותיו הפוליטיות, כל הופעת טלויזיה שלו היא עצרת בחירות בכוח. והואיל והאויר הוא ציבורי, זה מצב עניינים המוכרח לעורר מידה של הסתייגות”. (“הבה נצנן”, 21 בינואר 2010)

אגב, התנגדתי לחוק הצינון.

כלפי זה אפשר להביא לפחות טענת-נגד אחת: ההשתפשפות.

בבריטניה, שהיא מקור ההשראה של כל הדמוקרטיות הפרלמנטריות, הטוענים לכוח פוליטי משתפשפים במליאת בית הנבחרים. פעם לא היו כלל ועדות בפרלמנט הבריטי, היה רק הנאום התקופתי במליאה. בכירים היו עוקבים אחר ההתבגרות הרטורית של זוטריהם; מנהיגים היו נבחנים על פי האקרובטיקה המילולית שלהם. כך צמח בנג‘מין דיזראלי, כך צמח וינסטון צ‘רצ‘יל.

הדייר הנוכחי בדאונינג סטריט, דייוויד קמרון, היה רק בן 39 כאשר נעשה מנהיג האופוזיציה, ללא כל נסיון מיניסטריאלי. מבחן הבגרות שלו היה רטוריקה. הוא נבחר למנהיג ב-2005, ואחר כך הציל את מנהיגותו ב-2008, בזכות יכולתו הווירטואוזית לשאת נאום רהוט וארוך באוזני ועידת מפלגתו ללא טלפרומפטר, ומבלי להציץ אפילו פעם אחת בטקסט. ארץ שלמה עקבה אחריו בהשתאות ובהערצה. הציצו-נא בווידיאו הבא, שבו נראה קמרון במיטבו, בהתנצחות עם ראש הממשלה, גורדון בראון, במליאת בית הנבחרים, באוקטובר 2007, מייד לאחר שבראון חזר בו מרצונו לערוך בחירות-בזק לנוכח מצב מפלגתו בסקרים.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=5xUy2inkGHQ[/youtube]

הכנסת של ישראל לרוע המזל אינה פורום לשיפור היכולת הרטורית. יש לזה שורה של סיבות, החל מהתמוטטות הסטנדרטים של העברית המדוברת, המשך בכללי ההשתתפות, וגמור במבנה האולם. המיקרופון באולפן השידור הוא איפוא תחליף ישראלי למליאת בית הנבחרים הבריטי.

מסע הלימודים של הילרי

אבל אם אמנם האולפן הוא המקפצה והמיקרופון הוא המנוף, הקופצים צריכים למסור דין-וחשבון על מעשיהם אצל המיקרופון.

לפני כל שאלה על תכניותיו הפוליטיות ועל עמדותיו בענייני חוץ ובטחון, יאיר לפיד צריך לשכנע את הציבור שהוא לא העמיד פנים כאשר אמר שהוא עתונאי; שהיתה לו תודעה עתונאית, ואתיקה, ודרגה מספיקה של ריחוק, והגינות בסיקור, ונכונות אותנטית להקשיב. אין כל סיבה להניח לו להשתמט מדיון כזה במשיכת כתף, בקריצה, בהרמת קול, או בהרמת גבה.

הוא צריך להראות שהוא יותר מקורא מלוטש של קריאות ביניים, יותר ממקניט לאומי, יותר מהשתקפות אלגנטית של סך כל חיספוסי החברה והתרבות. כניסתו לפוליטיקה תוכל להיות מעשה של אומץ לב, ובלבד שלא תהיה עוד סיבוב במלחמת רייטינג. כדי שהוא יהיה יותר משובר-כלים בנוסח אבא, כדי שהוא יטביע חותם חיובי רב-ימים, אין זה מספיק בשבילו להיות פופולרי. בוודאי אין זה מספיק בשבילו לאסוף סביבו רשימת אישים.

כאשר הילרי קלינטון החליטה להתמודד על כהונת הסנאטור של מדינת ניו יורק, אף כי מעולם לא התגוררה שם, היא שבתה את לבם של המצביעים בגילוי פומבי של ענווה: היא התחילה מסע לימודים של חודשים אחדים, על פני כל המדינה הזו (כמעט 20 מיליון בני אדם). היא באה להקשיב, באריכות, בסבלנות, בתשומת לב, בעניין.

משהו מעין זה צריך לעשות גם מר לפיד. הוא התרגל במשך שנים להיות נשמע, הוא התרגל לראשים המסתובבים לאחור, הוא התפלש באבק כוכבים. עכשיו הגיע זמנו להאזין בסבלנות.

המיקרופון שלך, וולטר. האומנם? שלך?

וולטר קרונקייט, שמת ב-2009, היה “האיש מעורר האמון ביותר באמריקה”. הוא רצה להשתמש באמון הזה, כדי “לסיים אחת ולתמיד” את מלחמת וייטנאם. הוא חצה את הגבול, מיזג חדשות ודעות, הפך את מיקרופונו למכשיר פוליטי, והתחיל עידן בלוגים 35 שנה לפני הבלוג הראשון. תודה? לא כל כך

(התפרסם במגזין סוף השבוע של ‘גלובס’, אוגוסט 2009)

התפוצה הרב-יבשתית של ההספדים לוולטר קרונקייט הזכירה לנו מה עצום היה מעמדו של מגיש מהדורת חדשות בטלויזיה — ומה הרבה פחות עצום הוא כיום. את תווי פניו של קרונקייט היה אפשר למצוא בעתונים בכל לשונות אירופה ובחלק ניכר מלשונות אסיה. מותר לנחש שכבוד כזה לא יינתן ליורשיו וליורשי-יורשיו.

הקלישאות היו חזויות ורצויות. הזכירו לנו שהוא היה “האיש מעורר האמון ביותר באמריקה”, עד שפרש, כמעט לפני שלושים שנה. ממילא, בני שלושים ומטה, אולי בני ארבעים ומטה, הכירו אותו רק במעומעם. הרבה עיניים צעירות התערפלו לפני שש שנים, כאשר ג’ים קרי חיקה אותו לא רע בסרט ששמו תורגם לעברית “ברוס הגדול מכולם” (שבו הוא, קרי, לא קרונקייט, הוזמן למלא את מקומו של אלוהים).

הנסיון להיכנס לנעלי קרונקייט הניב פאתוס נבוב, והסתיים במשבר אמון. דן ראדר, יורשו ברשת סי.בי.אס, מנהל עכשיו מאבק משפטי קולני נגד מעסיקיו לשעבר. ראדר דורש פיצויים ענקיים על הדחתו, לפני ארבע שנים ויותר.

הוא נדרש לעזוב לאחר שהכשיל את סי.בי.אס באופן מבהיל בזמן מערכת הבחירות לנשיאות, ב-2004. הוא השתמש במסמך מזויף, מבלי דעת, כדי לטעון שהנשיא בוש השתמט משירות צבאי בזמן מלחמת וייטנאם. זו לא היתה שעתו היפה של ראדר, עתונאי מנוסה ורב עלילות. היה קל לייחס לו משוא פנים פוליטי, או נטאי, ויריביו הרבים בימין מיהרו לעשות כן.

“לילה טוב ובהצלחה”

ראדר לא יסד את תרבות הנטאי בטלויזיה. היא נולדה זמן קצר לאחר שנולדו חדשות הטלויזיה. הוליווד חזרה והזכירה לנו לפני ארבע שנים (“לילה טוב ובהצלחה”) את תפקידו של אד מורו, הרפורטר המהולל של אמצע המאה ה-20, בסיום ציד המכשפות של הסנאטור מקארתי.

הנטאי של מורו — לצד אומץ לבם של אחרים — החיש את קיצו של אחד הפרקים הפחות נעימים בתולדות ארה”ב. אבל זה היה נטאי לכל דבר. האיש אשר על המיקרופון ועל המצלמה נשא נאומים פוליטיים, בזמן שיא של הצפיה, בימים שבהם היו לכל היותר ארבעה או חמשה ערוצי טלויזיה. הוא ניצל מונופול-למעשה כדי להשפיע על הפוליטיקה.

קרונקייט הביא את הנטאי אל שיא היסטורי. ב-1967, במהלך מסע לדרום וייטנאם, הוא הגיע למסקנה שאין עוד סיכוי לנצח, ואין טעם לנסות. חודשים אחדים אחר כך, במסע נוסף, הוא היה עד ראיה למיתקפת ראש השנה (“טט”) של הקומוניסטים, שהביאה אותם עד חצר השגרירות האמריקנית בסאייגון.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=Nn4w-ud-TyE[/youtube]

ב-27 בפברואר 1968, באחד השידורים המפורסמים ביותר בתולדות הטלויזיה, קרונקייט הודיע את מסקנתו: המלחמה תניב לכל היותר קיפאון, צריך לצאת משם ויהי מה, אם לא נצא העולם יתקרב אל “אסון קוסמי”. השידור נמשך 37 שניות. הנשיא לינדון ג’ונסון אמר אחר כך, “אם איבדתי את קרונקייט, איבדתי את תמיכת האמריקני הממוצע”. חודש אחד אחר כך, ג’ונסון הסתלק מנסיונו להיבחר לתקופת כהונה נוספת.

סגן הנשיא קרונקייט?

אם נקבל כפשוטו את מה שאמר ג’ונסון, קרונקייט שינה את מהלך ההיסטוריה. הואיל והיה איש רציני וג’נטלמן, הוא גם נהג ענווה. בשנותיו האחרונות הוא יעץ למראיינים לא להפריז בחשיבות הציטוט של ג’ונסון. אבל בשבוע שעבר נוספה עובדה מעניינת, המצדיקה עיון חוזר במניעי קרונקייט.

יועץ לשעבר של טוענים דמוקרטיים לנשיאות, פרנק מאנקייביץ, גילה ב’וושינגטון פוסט’, שקרונקייט התחיל השתדלות פוליטית דיסקרטית נגד המלחמה חודשים רבים לפני מיתקפת טט. הוא נפגש עם הסנאטור רוברט קנדי, והפציר בו להתמודד על הנשיאות נגד לינדון ג’ונסון, כדי לסיים את המלחמה. קנדי פסח על שתי הסעיפים, והחליט לבסוף להתמודד רק שבועיים לפני פרישת ג’ונסון. קנדי נרצח שלושה חודשים ופחות אחר כך.

על פי הגירסה הזו, קנדי הפציר בקרונקייט להתמודד על מושב הסנאטור של מדינת ניו יורק, שקנדי החזיק בו באותו הזמן. קרונקייט סירב, אבל גילה רמז של נכונות להתמודד על כהונה פוליטית. ב-1972, מאנקייביץ, אז יועץ למועמד הדמוקרטי לנשיאות ג’ורג’ מקגאוורן, הציע למנות את קרונקייט למועמד המפלגה לסגן נשיא. מקגאוורן אמנם התנגד בתוקף למלחמת וייטנאם, אבל היה אלמוני ומעוט אותוריטה.

תרחישים היפך-עובדתיים תמיד מעוררים הסתייגות. מה-היה-קורה-אילו תלוי ביותר מדיי משתנים. אבל מאנקייביץ טוען שהצמד מקגאוורן-קרונקייט היה מביס את ניקסון. במציאות העובדתית מגאוורן נחל את התבוסה האלקטורלית הגדולה ביותר של כל הזמנים.

מאנקייביץ אומר, כי המוציאים והמביאים של מפלגתו דחו את הצעתו, מפני שהיו בטוחים כי קרונקייט יסרב. שנים לאחר מעשה, הוא סיפר לקרונקייט על נסיונו. להפתעתו, קרונקייט השיב מייד שהיה מקבל את ההצעה, “כדי לסיים אחת ולתמיד את המלחמה ההיא”. אגב, היא הסתיימה גם בלעדיו, זמן קצר מאוד לאחר הבחירות.

קרונקייט, על פי הגירסה הזו, מצטייר כאיש שאחריות עתונאית ושאיפות פוליטיות שימשו אצלו בעירבוביה. הוא היה מוכן להפוך את שולחן המגיש לדוכן נאומים. גם אם לא היה הראשון, הוא היה כנראה החשוב ביותר.

חושינו, תאי מוחנו

אף כי הוא ראוי אל נכון להערצה על הרבה דברים — אולי אין הוא ראוי להכרת טובה על טישטוש הגבול בין חדשות לדעות. כיום המיזוג הזה מובן מאליו. הוא זולג מכל עמוד ראשון של עתון, הוא צורח מכל מהדורת חדשות בטלויזיה. אבל ההתקפה הבלתי פוסקת הזו על חושינו, ובעיקר על תאי מוחנו, לא היתה מובנת מאליה. היו ימים שבהם עתונאים ניסו — במידות משתנות של הצלחה, במידות משתנות של כנות — למסור עובדות כהווייתן, מבלי להודיע לשומעיהם או לקוראיהם איך לפרש את החדשות האלה.

היו ימים שבהם כתבי טלויזיה לא נשאו נאומים יומיים לאומה, לא גערו בפוליטיקאים, לא שיסעו באי הסכמה את מרואייניהם, לא היו להוטים לזנק מן המיקרופון אל הכנסת — וניסו להשאיר את הפוליטיקה בבית. חלק מנושאי הנאומים היומיים הם אנשים רציניים ומעמיקים — אבל אני חושב שהם השחיתו את המידות.

ראיתי הערה מעניינת באתר רשת של עתון קטן במישיגן, שהמשבר הכלכלי הביא החודש את סגירתו.

“אילו עתונאים היו מדווחים על החדשות מבלי להבליט את משוא פניהם, העתונות לא היתה במשבר”, כתב בעל ההערה.

אולי יש בזה משהו. הבלוגיזציה של העתונות התחילה הרבה לפני ה”בלוג” הראשון. האומנם יש צורך בבלוגים משלשום בעתון של אתמול, כאשר אפשר לקרוא את הבלוגים של מחר על הרשת של היום?

קרונקייט נתן, וקרונקייט לקח. מבורך? לאו דווקא.

בפורום באוניברסיטת תל אביב, ב-2006, במלאות 50 שנה למות עזריאל קרליבך, הרציתי על “עתונות ופוליטיקה, שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו, אלא לפעמים”. המעוניינים מוזמנים לצפות בווידיאו, להלן. כל המשתתפים: פרופ’ יורם פרי, יוסף לפיד ע”ה, אמנון דנקנר וד”ר מרדכי נאור ראויים להאזנה. הרצאתי מתחילה בדקה ה-66 של הסרט, ונמשכת 23 דקות.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=qmnD-hgEa2g[/youtube]

This entry was posted on שבת, ינואר 14th, 2012 at 19:27 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.