קו המשווה

מי שלא ראה אבל בפיונגיאנג השבוע, לאחר מות ”המנהיג היקר“, לא ראה אבל מימיו. המונים התייפחו בהיסטריה, גברים במדים התמוטטו על המדרכה. מה קרה כאן? האם זה היה אותנטי? משקיף אחד אומר שהצפון קוריאנים חושבים את עצמם ל”טהורים כילדים”, וחשופים עד כאב לזיהום חיצוני. הם פיתחו תלות נפשית בעריץ שהוא גם ”אבא“. מי בכלל מסוגל להבין, ומה יהיה על הקרינה הרדיו-אקטיבית

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=tieKL_5b2Io[/youtube]

משה לשם היה שגריר ישראל בקונגו — ובדנמרק. שני הפכים גדולים יותר כמעט לא יתכנו: קונגו היתה עריצות ברוטלית, עם פולחן אישיות יוצא דופן; דנמרק היתה, ועודנה, דמוקרטיה ליברלית להפליא, עם מלך לצורכי קישוט בלבד.

השגריר לשם ייצג את ישראל בשתי הלוויות ממלכתיות: זו של אם הנשיא מובוטו, בקונגו (שנקראה אז ”זאיר“), ב-1971; וזו של מלך דנמרק, פרדריק התשיעי, שנה אחת אחר כך. בהלוויית אמו, מובוטו ציווה על ההמונים לבכות: אנשים התייפחו ברחובות, ומרטו את שערם; בהלוויית המלך, הכול שמרו על איפוק מכובד. שגריר ישראל לחץ את ידי המלכה האלמנה, וסיפר לה על נסיונו בקונגו. המלכה חייכה, ואמרה: ”אה, מובוטו הוא קיסר, ואני רק מלכה פשוטה“.

את הסיפור הזה סיפר לשם בראיון לפני 35 שנה. מראות-האבל של השבוע מפיונגיאנג היו מזכירים לו בוודאי את קינשאסה של שנות ה-70. ”המנהיג היקר“ קים ג‘ונג איל נפח את נשמתו, ואזרחי ”הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה“ לא סתם התאבלו, לא סתם התייפחו, אלא געו בבכי, במחוות של סף-היסטריה. נשים קשישות התמוטטו על המדרכה; גברים צעירים כרעו ברך, וחבטו באגרופיהם על הבטון; נערות מחו מפלים של דמעות. היה נדמה שהארץ כולה זקוקה באופן דחוף לוואליום, מפני שהיא לא תעמוד באבל הזה.

כרסו העגלגלה, סנטרו הכפול

הקיסר השלישי לבית קים. הוא למד זמן קצר בפנימיה בשווייץ, ושיחק כדורסל, אם כי לא כל כך רואים עליו. אומרים שהוא חם-מזג, וסיפור אחד המתהלך עליו טוען שבנעוריו נהג להרוג כל בעל חיים שמצא בשכונת מגוריו

על אף התווית ”רפובליקה עממית“, צפון קוריאה היא קיסרות צבאית לכל דבר. המת היה הקיסר השני לבית קים, והוא ירש את אביו, מייסד המדינה, ב-1994. במות האב, קים איל-סונג, הוכרז אבל שנמשך שלוש שנים. קים השני לא ירש את תוארו של אבא. איש לא ירש את תוארו. קים הראשון מוסיף להיות ”הנשיא הנצחי“. קים השני הסתפק בתואר ”יושב ראש הוועדה הצבאית“. הוא לבש מדים צבאיים מגוחכים למראה, שהבליטו את כרסו העגלגלה. אפשר שכרס ופימה נחוצים לכל קיסר צפון קוריאני. קים השלישי ירש את הכתר בגיל 28. הוא שמן מאוד. מאוד, מאוד. עם סנטר כפול.

הסיפור היה יכול להיות אופרטה מבדחת, אילמלא היתה הקיסרות הצבאית הזו חמושה בנשק גרעיני, וכנראה גם ביכולת לשגר אותו למרחקים ניכרים. העולם החיצון רגיל לפחד מפני סודותיה של צפון קוריאה. השבוא הוא נחרד בייחוד מן הקלות שבה המשטר הצליח להסתיר את דבר מותו של קים במשך 48 שעות. בעולם שבו לוויינים מצלמים את חלון חדר השינה שלך, וציוד ציתות אולטרה-מודרני מתחקה אחרי כל הגה וסיגנאל, מות הקיסר לא נודע אלא כמה דקות לפני שהטלויזיה הצפון קוריאנית הודיעה עליו (הקריינית מיררה בבכי, אלא מה).

איזה פירוש צריך לתת להפגנות האבל המזעזעות? קודם כול, אין זה עניין נדיר בשביל המונים לאבד את עשתונותיהם במות רודן. כאשר מת סטאלין, ב-1953, מיליוני אזרחים סובייטיים התאבלו עליו בכנות גמורה. הם האמינו ש“כבתה שמש העמים“. במוסקבה נמחצו אז מאות בני אדם למוות בעומדם בתור לחלוף על פני ארונו. כמעט 25 שנה של פולחן אישיות מוטרף טבעו חותם עמוק. סופר אז שאפילו אסירים במחנות-הכפיה של סטאלין התאבלו. מותר להניח שגם מועמר אל קדאפי, גם סדאם חוסיין, היו נהנים מהיסטריה של פרידה, אילו השכילו למות לפני שאיבדו את השלטון.

הכול לא הצגה

למתנגד של המשטר הצפון קוריאני יש הסבר אחר. רים צ‘ון ריונג שירת בצבא הצפון במשך 17 שנה, ונמלט דרומה בשנת 2000. הוא ניסה השבוע להסביר במסיבת עתונאים בסיאול בירת הדרום:

”גם אם אינך עצוב, ואינך רוצה לבכות, אין לך בררה. אם הדמעות אינן זולגות מאליהן, עליך להרטיב לפחות את פניך ברוק“.

אבל רים אינו מסיק את מה שנדמה שהוא מסיק. לא זו בלבד שאין הוא אומר, ”הכול הצגה“, אלא הוא מטעים, ”צפון קוריאה הרבה יותר מוצקה ממה שאתם חושבים“ (מצוטט בבלוג קוריאה של ה’וול סטריט ג’רנל’.)

עריק אחר מן הצפון, דו מיונג-האק, אמר באותה מסיבת העתונאים, כי האבל הפומבי המוחצן מתיישב עם הערכים הקונפוציאניים של החברה הקוריאנית. צריך להראות צער, לא רק להרגיש אותו, כאשר מת מנהיג.

קשה לדעת. המשטר שקד להציג את קים הראשון ואת קים השני כהוריה של קוריאה. קים השני כונה ”האב הגנרל“. במידרג הצפון קוריאני, אבהות ביולוגית היתה כמעט עניין טכני. קשרי המשפחה העמוקים ביותר היו בין העריץ ובין נתיניו. היסטוריון אמריקאי של קוריאה, ב. ר. מאיירס, כתב בספר שיצא זה לא כבר:

”בעוד שהנאצים חשבו את ה‘ארים‘ לבעלי עליונות גופנית ושכלית על פני כל הגזעים האחרים, ובעוד שהיפאנים חשבו כי עליונותם המוסרית הגנה עליהם במרוצת ההיסטוריה, הנה הקוריאנים מאמינים כי הם טהורים כילדים וממילא גם חשופים לחלוטין לפגיעתו הרעה של העולם החיצון. הם זקוקים איפוא למנהיג-אב כדי להבטיח את עצם שיורם“.

לדעת מאיירס, התפיסה העצמית הזו מחסנת אותם מפני שאיפות התפשטות בתור שכאלה, מפני שמשימתם העיקרית היא להימנע מכל חיכוך עם העולם החיצון. במשוואה רבת הפרדוקסים הזו, הרתיעה מהתפשטות מגבירה, לא מחלישה, את הסכנה שהם יאיימו על שלומה של דרום קוריאה.

”בעיית הבטחון העיקרית שלהם“, כותב מאיירס, ”אינה אמריקה, אלא שגשוגה של מדינה קוריאנית אחרת, אשר אזרחיה מקבלים ברצון את המשך חלוקתה של קוריאה“ (מתוך הספר ”הגזע הנקי ביותר: איך הצפון-קוריאנים תופסים את עצמם ומדוע זה חשוב“, ניו יורק, 2010).

לשון אחר, האיום הגדול ביותר הנשקף למשטר בצפון קוריאה הוא נכונותם של אחים קוריאניים מעבר לגבול לבחור מרצון אורח חיים, המנוגד מעיקרו לרעיון הטוהר וההסתמכות העצמית (juche, שהמשטר הצפוני מעמיד במרכזה של התיימרותו ללגיטימיות).

העריץ האב מבקר בגן ילדים, בכפר הררי. זה ציור של מייסד השושלת, "הנשיא הנצחי" קים איל-סונג. הוא מובא בספרו של מאיירס, 'הגזע הנקי ביותר'. המחבר מסביר, כי כרזות תעמולה מן הסוג הזה נטו להציג את קים הראשון וגם את קים השני על רקע שלג, סמל של טוהר, וסמוך לילדים קטנים, ביטוי של חופש מדאגות. הגזע הקוריאני כולו משול לילדים קטנים, המתרפקים על אביהם הרחום

רק שיעזבו אותנו בשקט 

איך משקללים פאקטור כזה בתוך משוואה פוליטית? התשובה היא בדרך כלל שאין משקללים. ארה“ב חזרה ונכוותה’ כאשר הניחה שדיפלומטיה רציונלית תניב תוצאות רציונליות.

דיפלומטיה רציונלית היא זו של קח-ותן, בייחוד כאשר ה“קח“ משרת אינטרסים מובהקים של המקבלים, כמו למשל מאכיל את רעביהם, או מזין את תחנות הכוח החשמליות שלהם. תוצאות רציונליות הן קודם כול תוצאות חזויות.

לא כאן, לא עם הדמויות הפועלות, לא עם האתוס הלאומי הזה. צפון קוריאה מפחידה, קודם כול מפני שאי אפשר לנהל איתה יחסים פרגמטיים, אלא לפעמים. מי שחושבים כי נוסחת ”בעל הבית השתגע“ היא בסיס לתורת בטחון לאומי מוזמנים לשלוח את צועריהם אל האקדמיה בפיונגיאנג. שם בעל הבית אינו צריך להשתגע. הוא משוגע. התוצאה היא שאיש אינו משתעשע במחשבה לתקוף אותו, או להגיד לו מה לעשות. רק שיעזוב אותנו בשקט. המונים רעבים ללחם? מה לעשות.

יורשים, יורשים

צפון קוריאה לא היתה ה”רפובליקה” הראשונה בזמן המודרני שבה עבר השלטון מאב לבנו. אבל אין זה מן הנמנע כי היא הראשונה שבה מועבר השלטון מבן לנכד.

הנה תזכורת קצרה על הרפובליקות המורשתיות של זמננו:

• סוריה, כמובן, שבה מושל בית אסד מאז 1970.
• באפריקה — גאבון (משפחת בונגו מושלת מאז 1967); טוגו (משפחת אייאדמה, מאז 1967); קונגו (משפחת קאבילה, מאז 1997). נשיא אפריקאי אחד (בבוצוואנה) הוא בנו של הנשיא הראשון, אבל ביניהם היו ארבעה נשיאים. כיוצא בזה, במאוריציוס ראש הממשלה הנוכחי הוא בנו של ראש הממשלה הראשון, אבל ביניהם היו ארבעה ראשי ממשלה, גם מן האופוזיציה. באפריקה יש גם שלוש מלוכות מורשתיות (במרוקו, בסוואזילנד ובלסוטו).
  

  הפגנה נגד שלטון בונגו. "גאבון אינה מלוכה", אומרת הכרזה. לא, אבל גם רומא העתיקה לא היתה

• על חורבות ברית המועצות לשעבר אנחנו מוצאים רפובליקה מורשתית אחת, באזרבייג’אן, שבה שולטת משפחת אלייב (=עלייב) מאז 1993. בטורקמניסטן יש לא מעט אנשים המאמינים שהנשיא הנוכחי, ברדימוחמדוב, הוא בנו הלא-חוקי של קודמו, ניאזוב. אם נכונה השמועה, כי אז המשפחה מחזיקה בשלטון מאז 1985.
• בארגנטינה עבר השלטון מבעל, נסטור קירצנ’ר, לאשתו, כריסטינה, ועמד לחזור אל הבעל אילמלא מת פתאום. האשה נשארה, וחזרה ונבחרה לאחרונה לנשיאה. זה קרה כבר פעם אחת (גנרל פרון הוריש את הנשיאות לאשתו השניה), אבל ארגנטינה אינה שוות-ערך של צפון קוריאה, ואין להניח שקמה בה שושלת.
• בסינגאפור, ראש הממשלה הנוכחי הוא בנו של ראש הממשלה הראשון. בין אבא לי קוואן יו ובנו הפריד ראש ממשלה אחד שלא מן המשפחה. הדומיננטיות של משפחת לי נמשכת זה 50 שנה. שם דווקא יש פוטנציאל. רוחו של קונפוציוס מרחפת, ומעודד עריצים נאורים. אגב, לי קוואן יו היה מפורסם בבוז שרחש לרעיון של יצוא דמוקרטיה מן המערב לאסיה.

לא כללתי ברשימה הזו מפלגות פוליטיות, שהנהגתן עוברת בירושה, כמו מפלגת הקונגרס השלטת בהודו, או מפלגת העם השלטת בפקיסטן, מפני ששתי המפלגות האלה בילו זמן מה באופוזיציה, ואל-נכון גם יחזרו אליה. הנהגת המפלגה אינה מבטיחה איפוא שלטון במדינה.

סיכוייהן של רפובליקות מורשתיות היו הרבה יותר טובים לפני האביב המזרח תיכוני האחרון. אל היורש של בית אסד עמדו להצטרף נסיכי כתר במצרים, בלוב ובתימן. סדאם חוסיין הכין את הירושה לילדיו. ספק אם אבות או ילדים יחזרו וינסו את הפטנט הזה בזמן הנראה לעין, לטובת בריאותם ושלמותם הפיזית.

האם רעיון הרפובליקה המורשתית, על פניו, הוא תמיד גרוע? התשובה הפשוטה היא כן, תמיד, גרוע; אבל התשובה הטיפה-יותר-מורכבת היא שאולי יש לו לפעמים צדדים של חיוב, לפחות ברודנות. הזמן המסוכן ביותר ברודנות הוא תקופת הדמדומים של רודן זקן, ואי הוודאות המשתררת לאחר מותו. בנסיבות כאלה עלולה לפרוץ אלימות, אולי אפילו מלחמת אזרחים.

בנסיבות כאלה, ומתוך חשש כזה, סמכה ארה”ב במהירות את ידיה על סידור מפוקפק מאוד בארץ הגדולה באפריקה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (זה שמה הרשמי, להבדיל אותה מן הרפובליקה של קונגו, השכנה הקטנה בהרבה). בינואר 2001 נרצח נשיא קונגו, לוראן קאבילה, על ידי שומרי ראשו. לא היו שום מכניזמים להעברה סדירה של השלטון, והדמוקרטיות המערביות הנהנו כאשר נשאלו אם יקבלו את בנו הצעיר של קאבילה, ז’וזף, שעדיין לא מלאו לו 30. זה היה תקדים רע מאוד, והבן אינו רומז אפילו על כוונה לפרוש יום אחד. בגיל 40 הוא יכול להיות שם עוד ארבעים שנה.

בבחירות בארה”ב יש עדיין ג’וקר אחד בחפיסת הקלפים הרפובליקאית. אם מאבק המינוי של מועמד לנשיאות לא יסתיים בהכרעה בבחירות המקדימות, וההחלטה תימסר לוועידת המפלגה, אפשר ששם משפחה מוכר יחזור ויעלה: בוש. האח הצעיר, ג’ב, מושל פלורידה לשעבר, מוכשר ומשכיל מאחיו הבכור, אולי יהיה אז המועמד. ואולי ייבחר לנשיא. ואולי יכהן שמונה שנים. מה שם ניתן אז לרפובליקה האמריקאית הגאה? לאחר שלושה נשיאים לבית בוש, האם גם היא תוכל להיחשב למורשתית? הסיכוי, צריך לומר, הוא קטן מאוד.

כתבתי על שושלות בארה”ב, אגב בחירתה של כריסטינה פרננדס דה קירצ’נר לנשיאה בארגנטינה, ב-2007.

כריסטינה לא תשיר לנו סולו: היתכן שהקירצ’נרים בבואנוס איירס, ואולי הקלינטונים בוושינגטון, יאותתו לכל הרפובליקות שמותר להסיר את הטאבו – ואפשר להתחיל להעביר את השלטון בירושה? והאם זה כל כך נורא? וּמי אמר שיש רק נפוטיזם רע?

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

This entry was posted on יום שישי, דצמבר 23rd, 2011 at 11:10 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.