גיבור רפובליקאי מזדקן של שנות ה-90 נהנה עכשיו מתחיה פוליטית מדהימה. ניוט גינגריץ‘, מן הפוליטיקאים השנויים במחלוקת ביותר של דורנו, נוסק אל פיסגת הסקרים חודש אחד לפני פתיחת הבחירות המקדימות לנשיאות. כמו ב-1994, גם הפעם הוא מבטיח מהפכה. האם האמריקאים יתפתו? האם הם רוצים עוד לוחם מרבה-קיטוב בבית הלבן?
אחד מתשדירי הבחירות המתרבים נגד ניוט גינגריץ'. השקופית הזו מזכירה לבוחרים הרפובליקאיים את עוונו הכבד של גינגריץ': תמיכתו ברפורמות בריאות על יסוד "מנדט אישי", זאת אומרת חיובו של כל אזרח ברכישת ביטוח בריאות. הרעיון הזה עומד ביסוד הרפורמות של הנשיא אובמה, שנוא נפשו של הימין. לפי שעה גינגריץ' עומד בהתקפות, אבל היעמוד לאורך זמן?
ארבעה שבועות לפני הסיבוב הראשון של הבחירות המקדימות לנשיאות בארה“ב, הסימנים מתרבים שהרפובליקאים חוזרים ומתאהבים בגיבור פוליטי של אמצע שנות ה-90. צרור של סקרי דעת קהל משורה של מדינות הראה השבוע יתרון ניכר, גדל והולך, לניוט גינגריץ‘. לפני 17 שנה הוא הנהיג את מפלגתו לנצחון היסטורי בבחירות לקונגרס, ונעשה היושב ראש הרפובליקאי הראשון של בית הנבחרים זה ארבעים שנה. הוא פתח עידן חדש בוושינגטון. מאז הנצחון ההוא, ב-1994, הדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים רק ארבע שנים.
אבל גינגריץ‘ היה איש ריב-ומדון, חסר טאקט, אגוצנטרי במידה שאפילו פוליטיקאים נאלצים להסתייג ממנה. הוא סולק בהפיכת חצר ב-1998, והשתרר הרושם שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה. הוא עשה הרבה מאוד כסף בהפקת סרטים, בכתיבת ספרים, בנשיאת נאומים ובייעוץ יקר לכל מיני חברות וארגונים. הוא נישא בפעם השלישית, והוא השמין מנחת, פשוטו כמשמעו. הוא דיבר הרבה מאוד, והביע דעות מעניינות ולא-שגרתיות שאדם יכול להביע רק כשהוא יודע שלא איכפת לו ואין לו חשבון.
כאשר החליט לטעון למועמדות מפלגתו לנשיאות בתחילת השנה, הוא היה קוריוז פוליטי ועתונאי. תקלה רדפה תקלה. בתחילת יוני התפטר כל הצוות המוביל של מסע הבחירות שלו, לאחר שגינגריץ‘ החליט פתאום לצאת לשבועיים של הפלגה בים האגאי עם אשתו. ה‘ניו יורק טיימס‘ דיווח אז בעמודו הראשון, כי ”מטה הבחירות של גינגריץ‘ קרס“, ו“מהלומה הונחתה על תקוותו לתחיה פוליטית“.
"גינגריץ'" (הקומיקאי בובי מויניהאן) משיב ב"לא" על השאלה אם הוא רוצה להיות נשיא, ויורד מן הבמה. פרודיה ברשת אן.בי.סי, עשריפ-וששה בספטמבר, בערך ששה שבועות לפני שהתחילה עלייתו בסקרי דעת הקהל. קישור לצפיה -- למעלה, בגוף הטקסט
לא רק יועציו בשכר נטשו אותו, אלא גם כמה מתומכיו הפוליטיים כבדי-המשקל. תכנית-הסאטירה המפורסמת של רשת אן.בי.סי, Saturday Night Live, הציגה את גינגריץ‘ בוויכוח טלויזיה עם עמיתיו. המנחה פונה אליו, ושואל, ”מר גינגריץ‘, האם אתה באמת רוצה להיות נשיא?“ בן-דמותו של גינגריץ‘ משיב בחיוך רחב, ”לא“, ויורד בחיפזון מן הבמה. זה היה הרושם הכללי: שגינגריץ‘ לא התכוון ברצינות, שהוא רצה רק להתענג עוד פעם חטופה אחת על תשומת לב. סוף סוף, בגיל 68 אנשים אינם מתחילים קריירות פוליטיות חדשות. או האומנם?
בתחילת שנת הבחירות של 1980, אחד הטוענים למועמדות המפלגה הרפובליקאית חגג את יום הולדתו הששים-ותשעה. במרוצת מסע הבחירות שלו הוצגו שאלות נוקבות על יכולתו השכלית ועל הסכנה שתתקוף אותו סניליות במהלך כהונתו. אבל הנשיא המכהן בימים ההם, דמוקרט, נמאס במידה כזאת על הבוחר, עד שהטוען הזקן ניצח ב-43 מ-50 המדינות של ארה“ב. את יום הולדתו ה-70 הוא חגג בבית הלבן. שמו היה רונלד רייגן.
גינגריץ‘ כרייגן? רק לפני כמה שבועות ההשוואה הזו היתה מעוררת גיחוך. רייגן הוא מושא געגועיהם של הרפובליקאים בעשרים השנה האחרונות. מפלגתם לא הצליחה להניב מנהיגים כריזמטיים כמותו. עניין רגיל הוא בשביל כל טוען רפובליקאי להישבע אמונים למורשת רייגן: כיווץ ממדי הממשלה, הסרת הפיקוח על הפעילות הכלכלית, הורדת מסים, התנגדות להפלות מלאכותיות, מינוי שופטים שמרניים לבתי המשפט, וכמובן מדיניות חוץ ובטחון תקיפה.
מאז רייגן אין עוד מקום במפלגה הרפובליקאית למועמדים המתארים את עצמם ”מתונים“, או ”מרכזיים“. הכול חייבים להיות ”שמרניים בענייני כלכלה וחברה“. בתחילת הקיץ היה נדמה למספר ניכר של רפובליקאים שהם מצאו את עקבות רייגן בצירת הקונגרס מישל באקמאן. אחר כך הם מצאו דמיון כזה, אפילו פיזי, במושל טקסס ריק פרי. אחר כך הם פלירטטו עם מועמדותו הלא-סבירה של מנהל חברת פיצות, הרמן קיין. צילה של שרה פיילין, מושלת אלסקה לשעבר, ריחף באויר. אחר כך ריחף גם צילו של מושל ניו ג‘רזי, כריס כריסטי. הצללים הוסרו, והטוענים למורשת רייגן מעדו, כנראה לבלי קום.
ואו-אז, פתאום, ממקום לא ידוע, התחיל לבקוע שמו של ניוט גינגריץ‘. רפובליקאים התבוננו בו, בייחוד הקשיבו לו, והחליטו לקבור את ספקותיהם. גינגריץ‘ קם לתחיה בזכות ויכוחי הטלויזיה. בהדרגה התברר שעל הבמה עומד רק רפובליקן אחד המסוגל להתבטא ברהיטות על כל נושא, לבנות משפט כהלכתו, ולהביע דעות שיש בהן ממש.
”לכווץ את הממשלה“
במפלגה הרפובליקאית, הבחירות של השנה, אולי יותר מאשר כל בחירות אחרות מאז 1936 (שבהן חזר ונבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט), מתאפיינות באיבה אישית עמוקה כלפי היושב בבית הלבן. ההתנגדות לברק אובמה חצתה זה כבר את הגבולות הרגילים של אי-הסכמה פוליטית. בעיני הימין האמריקאי, כל מהותו של ברק אובמה מנוגדת לתחושת הייחוד של האמריקאים, לגאוותם הלאומית, להכרת הערך שלהם. הרפובליקאים להוטים לבחור מועמד לנשיאות, שיכה את ברק אובמה מכה אנושה. מה להם זירה מושלמת יותר מוויכוחי טלויזיה, ומי להם מושלם מגינגריץ‘.
צפו-נא בנאומו השבוע בפורום היהודי של המפלגה הרפובליקאית. הוא דיבר שם מבלי להתלהם, כמעט כלאחר יד, אבל עם זרם בלתי מופרע של רעיונות, של דעות, של איפיונים, של הערכות. הכול היה מחודד, מאורגן ומנוסח. האיש הזה ניצל היטב את זמנו בשנים האחרונות כדי לשרטט מפת דרכים למהפכה לאומית.
אין פה כל הפרזה. נשיאות גינגריץ‘ תהיה מהפכנית. הוא לא רק יבטל מייד — מייד, הוא הטעים, עוד במהלך טקס ההשבעה שלו — את רפורמות הבריאות של ברק אובמה, אלא יתחיל ”לכווץ את הממשלה הפדרלית בוושינגטון, ולפתח תודעה אזרחית שתמלא את הוואקום“. לשון אחר, את מקום הביורוקרטיה הממומנת, הכפופה לחוקים ולפיקוח, תתפוס מערכת וולונטרית. אמריקה תתנהל מאליה, מלמטה. או לא תתנהל.
אמריקה ניסתה נשיאות מהפכנית, לפני שלוש שנים בסך הכול. ברק אובמה הבטיח שנשיאותו תהיה ”טרנספורמטיבית“. הוא אפילו הכריז, שהוא מוכן להסתכן בתבוסה בבחירות הבאות ובלבד שיצליח להטביע חותם. הוא הקיף את עצמו ביועצים, שדחקו בו לנצל את המשבר הכלכלי ההיסטורי כדי להנהיג שינויים היסטוריים. והוא אמנם ניצל. רוב מסיבי של מפלגתו בשני בתי הקונגרס איפשר לו להעביר יוזמות חקיקה נועזות, בייחוד רפורמות הבריאות. ההעזה הזו עלתה לדמוקרטים באבדן שליטתם קצרת-הימים בבית הנבחרים. מאז, וושינגטון שרויה במבוי סתום, ואין לה היכולת לחוקק או ליזום בעניינים המצריכים יוזמה, בייחוד שאלת האבטלה.
האם לאמריקה יהיה התיאבון בשנה הבאה להתחיל מהפכה חדשה, מצד ימין? האם היא תרצה להושיב לוחם השש אלי קרב בבית הלבן? נאומו בפורום היהודי השאיר מעט מאוד מקום לספק מה הוא חוזה בארבע שנים של נשיאותו. הוא דיבר במפורש על הצורך להילחם נגד כל מי שינסו להאט את תיקוניו. קשה להעלות על הדעת מישהו מוכשר פחות ממנו ליצור הסכמה רחבה. הוא לא הצליח ליצור אותה כאשר היה יושב ראש בית הנבחרים, והרפובליקאים שלטו גם בסנאט. הוא התקשה ליצור אותה אפילו בתוך מפלגתו שלו.
זה מה שעשה בשנתים האחרונות האיש שנחשב עד השבוע שעבר למועמד ה“בלתי נמנע“ של הרפובליקאים, מיט רומני. בשתי המדינות הראשונות של הבחירות המקדימות, באייווה ובניו המפשר, כתבים שביקרו במטות הבחירות של גינגריץ’ מצאו קומץ קטנטן של מתנדבים בחדרים ריקים ללא טלפונים.
באייווה הכול הוא שאלה של ארגון. הבחירות , מסורתית, אינן בעצם בחירות. הן “אסיפות”, שמשתתפיהן צריכים לבלות בהן לפעמים כמה שעות כדי שקולותיהם יימנו. האסיפות האלה מתקיימות בערב. ערב באייווה בחודש ינואר הוא חוויה לא נעימה מעיקרה. הטפרטורה יכולה לרדת הרבה מתחת לאפס, עם שלג. (ראו סרטון לא-פורמלי ביוטיוב, המנסה להתיר את הסבך.)
כדי שאנשים יגיעו אל האסיפות, לפעמים בעיירות קטנות ונידחות, הם זקוקים לתזכורות, להפצרות ולעתים קרובות להסעות. צבא של מתנדבים צריך להתגייס לטובת המועמד. היספיקו לגינגריץ’ ארבעה שבועות כדי להכין את הצבא הזה?
חוכמת הנסיון אומרת שרומני ישכיל בסופו של דבר לנצל את יתרונו הארגוני. אבל כל זה יתהפך על ראשו אם גינגריץ‘ ינחל נצחון מוחץ בסיבוב הראשון, במדינת אייווה, בעוד חודש. זה מה שמראים הסקרים. או אז עשויה לנשוב רוח כל כך עזה בגבו, עד שהוא לא יהיה ניתן עוד לעצירה.
עליית גינגריץ’ בסקרים באמת מסחררת. היו לו חמישה או ששה אחוזים בחודש אוקטובר, חמישה-עשר אחוז בחודש נובמבר, עשרים אחוז בתחילת דצמבר, עכשיו יש לו יותר משלושים אחוז, וסקר אחד מעמיד את התמיכה הארצית בו בין רפובליקאים על יותר מחמישים אחוז. איך זה קורה?
חוץ מהופעותיו המרשימות בוויכוחים, המזל שיחק לו. הוא שיחק לו, קודם כול בעליבותם של המתמודדים הרפובליקאיים האחרים. הוא שיחק לו, מפני שהם כשלו בזה אחר זה, במהירות מסחררת.
מלכתחילה השאלה במקדימות הרפובליקאיות היתה אם יעלה יריב של ממש למיט רומני מן האגף השמרני הרדיקלי של המפלגה, זה שהתחזק כל כך בבחירות אמצע-הקדנציה לקונגרס לפני שנה ויותר. אמנם רומני נשבע אמונים לאותה מורשת רייגן, אבל שבועותיו לא הצליחו לעורר את אמון הרדיקלים.
הביוגרפיה הפוליטית והאישית של רומני שזורה דוגמאות של מתינות ושל פרגמטיות. הן דווקא יוכלו לעזור לו בבחירות הכלליות, כאשר יהיה זקוק לתמיכת מצביעים לא-מזוהים. אבל בתוך המפלגה הרפובליקאית, מתינות אינה נכס בעצם עוד מאמצע שנות ה-60.
הרדיקלים רשאים לחשוד בכנות שמרנותו של רומני. הם למודים נסיון. ב-1988 הם האמינו לג’ורג’ בוש האב, עם ביוגרפיה דומה להפליא ועם רקורד פרגמטי ומתון. הוא הבטיח להם שהוא השתנה. נשיאותו איכזבה אותם, בייחוד הסכמתו להעלות מסים.
הם רוצים שמרן מעורר אמון. מושל טקסס ריק פרי עורר את אמונם במשך כמה שבועות, ונהנה מיתרון מבטיח בסקרים. מעידות בוויכוחי הטלויזיה שמטו את הקרקע מתחת לרגליו. הוא צנח מ-30 אחוז ויותר לשמונה אחוזים ופחות.
עכשיו הוא נואש במידה כזאת, שתשדיר הבחירות האחרון שלו חוזר אל הרגל רפובליקאי ישן ומיושן: התקפה על שיווי זכויות ההומוסקסואלים. הוא מניח שזה יעזור לו בין מצביעים נוצריים אדוקים באייווה. אולי, אם כי סקרים מראים השנה שגם הנוצרים האדוקים מקדימים שאלות כלכלה לשאלות חברה, תרבות ומוסר.
אחר כך באה הצלחתו המדהימה של הרמן קיין, האיש שלא ידע שום דבר על ענייני ממשל ומדיניות חוץ. עלייתו ניזונה מירידתו של פרי. היא צברה תנופה מהירה, וקיין התייצב במקום הראשון, לפני רומני, הרבה לפני פרי, שנות-אור לפני גינגריץ’. התמיכה בו התחילה להתמוטט, כאשר לא ידע לענות על שאלה בעניין לוב. אבל הקרקע נשמטה מתחת לרגליו כאשר התחילו הגילויים על התנהגותו כלפי נשים.
גינגריץ’ היה הבא בתור. היוכל להאריך ימים יותר מפרי ומקיין? יתכן, במידה רבה מפני שהוא גואה בדיוק בזמן הנכון, חודש אחד לפני הבחירות באייווה. יש לו, אולי, די תנופה כדי להתחיל את המירוץ בתרועה גדולה. תרועה אחת אינה מספיקה.
לאייווה התחיל להינתן משקל מיוחד ב-1976, כאשר ג’ימי קרטר האלמוני השכיל לנצל אותה כקרש קפיצה אל מרכז תשומת הלב (ראו תשדיר בחירות של קרטר המתאר את השלבים המוקדמים במערכת הבחירות שלו).. ב-2008, נצחונו של ברק אובמה באייווה טרף את קלפי המפלגה הדמוקרטית, והפך אותו לפייבוריט. לעומת זאת, רונלד רייגן ב-1980, וג’ורג’ בוש האב ב-1988, הפסידו באייווה — אבל זכו במועמדות מפלגתם, ונבחרו לנשיאים.
לא זו בלבד שאייווה החקלאית ודלילת האוכלוסים אינה מייצגת את אמריקה, אלא שהרפובליקאים באייווה מייצגים עוד פחות את יחסי הכוחות הארציים של מפלגתם. הם נוטים להיות נוצרים אוונגליסטיים, עם עדיפויות שונות ועם הרגלים שונים. הם נוטים להצביע לטובת מועמדים דתיים, המרבים לדבר על אמונתם ועל אלוהיהם.
רפובליקן, פחות מדמוקרט, רשאי להפסיד באייווה מבלי להפסיד את סיכוייו הארציים. אבל אם גינגריץ’ ינצם שם, הדינמיקה במירוץ הרפובליקאי תשתנה. היא תשתנה מפני ששתיים משלוש המדינות הבאות במירוץ נוטות עכשיו בבירור לטובת גינגריץ’ (דרום קרוליינה האולטרה-שמרנית ופלורידה). יריביו של גינגריץ’, בייחוד מיט רומני, יצטרכו לנסות ולעצור אותו באייווה.
בשלושת הימים האחרונים התפתחה התקפה מסיבית על אופיו של גינגריץ’ ועל הרקורד שלו; בעצם על אופיו יותר מאשר על הרקורד. עיינו-נא למשל בשני דיווחים באתר הפוליטי המצוין politico.com, אחד על “חוסר היציבות האישית” של גינגריץ’ והשני על ביקורתם החריפה של שלושת הפרשנים הימניים הבולטים ביותר בעתונות האמריקאית. הנה גם תשדיר טלויזיה בוטה שפירסמו תומכים של רומני, אם גם לא באישורו המפורש (טכסיס רגיל בפוליטיקה האמריקאית, הנועד בדרך כלל לעקוף הגבלות חוקיות על הוצאות בחירות. במקרה הזה הוא גם נועד לאפשר לרומני להתנער ממנו.)
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=LvpCDzYA7o4[/youtube]
תשדיר חסר-רחמים נגד גינגריץ’ יצא עוד בסוף החודש שעבר ממטהו של המועמד האקסצנטרי ביותר במירוץ, נעלם במישוואה הרפובליקאית, רון פול. ציר הקונגרס בן ה-76 מטקסס הוא נושא הנס של המחנה הליברטריאני, שוחרי זכויות הפרט הרדיקליים המאמינים פחות או יותר שהממשלה הפדרלית צריכה להיעלם, וארה”ב צריכה לוותר על כל תפקיד צבאי מעבר לגבולותיה. רון נהנה מתמיכה ניכרת בסקרים באייווה, אם כי איש אינו חושב שיש לו סיכוי של ממש לזכות במועמדות מפלגתו. הנה התשדיר האנטי-גינגריצ’י שלו, שיותר ממיליון בני אדם צפו בגירסותיו השונות ביוטיוב, נכון לעשרה בדצמבר. הוא מאשים את גינגריץ’ ב”צביעות סדרתית”.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=CWKTOCP45zY[/youtube]
אם תשדירים כאלה יציפו את אייווה ואת ניו המפשר, את דרום קרוליינה ואת פלורידה, גם את נוואדה, בשבועות הבאים, קשה קצת להאמין שגינגריץ’ ייחלץ ללא פגע. לגינגריץ’ תמיד היה ברק, אבל מעולם לא היה לו ציפוי טפלון. מותר לשער שהאבנים יפגעו, וגם יזיקו. אני מוסיף להניח שהוא לא יהיה מועמד מפלגתו, אבל יהיה מוטב לחזור ולבדוק את ההנחה הזו במוצאי שלושה בינואר.
יש תופעה שמועמד ימני קיצוני מבוגר, שנראה שהקריירה הפוליטית מאחוריו, שנראה ומדבר כך לפני שנבחר. הרי בראי ההיסטוריה אחרי שנים רואים את כהונתו כמתונה אחראית ומתגעגים אפילו בשמאל: רייגן במקרה האמריקאי, צ’רצ’יל בבריטניה, דה גול בצרפת, בגין אצלנו.
ימים יגידו לגבי גינגריץ’.
אמת. גינגריץ’ משווה את עצמו בגלוי עם צ’רצ’יל ועם דה גול.
ב 2007 גינגריץ’ פרסם מאמר בפיננשל טיימס בו השווה את מצב ארה”ב לצרפת ובהשאלה את עצמו לדה גול. עקב עליבות מנוע החיפוש של העיתון לא הצלחתי למצוא קישור למאמר ההוא אבל הוא זכור לי בבירור. במקום, הנה מאמר מהשבוע: http://www.ft.com/intl/cms/s/0/39aacf2a-21aa-11e1-a1d8-00144feabdc0.html#axzz1g9hcZE97
דוגמא חזקה במיוחד לתיאוריה הזו היא עלייתו של אריאל שרון ב99-2001
מפילר זמני לנתניהו הפורש זמנית לראש הממשלה הכי חזק מזה עשורים
אפילו למי שגר במדינה סופר-מפולגת כמו שלנו קשה להבין איך מרבית האמריקאים מסרבים לשלם עוד כמה דולרים בחודש על מנת לחיות במדינה שבה כיסוי רפואי לכולם (שמשמעותו מדינה טובה יותר עם פחות מחוסרי בית, פושעים ואנשים תלושים בשולי החברה). ואיך נושא מדעי כמו ההתחממות הגלובלית הופך לנושא שמפלג ימין ושמאל.
נמרוד – השאלה לפי דעתי לא קשורה לתשלום באופן ישיר. עלויות מערכת הבריאות בארה”ב הן הגבוהות בעולם הן במונחים אבסולוטיים והן כחלק מהתמ”ג, והחלקים היעילים ביותר שלה, אם אני זוכר נכון, הם אלה הממומנים על ידי הממשלה הפדרלית לטיפול בותיקי הצבא ובזקנים. הסיבה המוצהרת להתנגדות היא בעיקר אידאולוגי – חיוב האזרחים לרכוש שירות כביכול בניגוד לחוקה, מאחוריו מסתתרים אינטרסים כספיים כבדים של חברות הביטוח והתרופות ואחרים.
מצטרף לתמיהה (ואולי, יואב, תוכל להקדיש לכך פוסט?)
תוחלת החיים האמריקאית היא כמו של קובה ! (יש אפילו סקרים שטוענים שפחות), הרבה מתחת מדינות מערב אירופה ולישראל (עם כל תחלואי מערכת הבריאות שלנו). האין זה ברור שביטוח ממלכתי כזה או אחר ייתן לאמריקאים עוד 5-6 שנות חיים בממוצע?
אמריקה היא ארץ העשירים, ארץ החלומות. הגישה היא ״בוא, תגשים חלום וקח סיכון שתגמור ברחוב. רוצה ביטחון? לך להולנד״
למי התפיסה הזו כאשר הממשלה ממלאת תפקיד של מבוגר אחראי שדואג לצרכים של ילדיו – בעצם אין לאזרחים תמריץ לחיות את החלום. אל תשכח שאמריקה היא כל כולה פרוייקט ילדותי מראשיתו שהוקם כאלטרנטיבה לכל מה שהיה קודם. זוהי המהות של American exceptionalism, ושינוי של הערכים הילדותיים והבסיסיים האלה הוא איום על הרעיון המרכזי של הפרוייקט הזה.
אמריקה כאן כדי לאפשר לך להגשים את החלום השאפתני ביותר שלך, זה שאי אפשר להגשים בשום מקום אחר בכולם – לא כדי לתת לך ביטוח רפואי במתנה. אני חושב שרפובליקאים רואים את אנגליה של פעם או הולנד כאפשרות לגיטימית למי שמועניין בכך והם מפחדים פחד אמיתי מהעלמות האלטרנטיבה (ארה״ב) ולכן כה חוששים מכל שינוי (איום) – קטן ככל שיהיה.
בניגוד לדמוקרטיות שקמו כדי לתת מענה לתושבי איזור (שכבר נמצאים בו) שסבל משיטת שלטון טובה פחות, אמריקה נועדה לקלוט אנשים ממקום אחר שבאו לחפש הזדמנות טובה יותר. המטרה היתה לבנות ארץ אפשרויות בלתי מוגבלות, לא שחזור של ארצות שכבר קיימות.
מתנצל על כושר הביטוי המגושם שלי היום, טרם התעוררתי לחלוטין, אבל אני חושב שהצלחתי להבהיר את הנקודה. נכון?:)
יואב – פוסט מעולה, כמו תמיד. ברשותך, שתי הערות:
1. גינגריץ’ הוא כנראה האויב הכי גדול של עצמו, החל מהתנהלותו האישית דרך חוזי “ייעוץ” שחיפו על פעילותו כלוביסט וכלה בדיעותיו המשתנות חדשות לבקרים. אם למועמדים אחרים יש קופת שרצים על גבם לאלו של גינגריץ’ צריך בנק שלם.
2. מערכת הבחירות המוקדמות בארה”ב פגומה מעיקרה ולא דמוקרטית. אם נסתכל על הבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקאית נראה שהמטרה העיקרית שמעניינת את המועמדים היא אייווה; שאחריה, או לכל המאוחר אחרי הבחירות בניו המפשר, צפוי שחלק מן המועמדים יפרשו. למצביעים במדינות המאוכלסות ביותר, קליפורניה, ניו יורק, אילינוי, פלורידה וטקסס מוצגת רשימת מועמדים שסוננה על ידי מנשקי תנ”כים ומנפנפי רובים, שהניירונים האחרונים במוחם קפאו מקור, והבעיות שמטרידות אותם רחוקות מאלו של רוב האוכלוסיה.
אכן, חיים. אם כי להגנתו החלקית של התהליך צריך להגיד שאייווה וניו המפשר מאפשרות לטוענים לנשיאות לנהל פוליטיקה קמעונאית, זאת אומרת להתראות עם מספר ניכר של מצביעים פנים-אל-פנים, לדבר, לשמוע, להתחכך. זה מעניק סיכוי מסוים למועמדים לא-עשירים ולא-מפורסמים לזכות בתשומת לב.
לא היה ג’ימי קרטר ב-1976, לטוב ולרע, בלי אייווה; לא היה ג’ורג’ בוש האב בלי אייווה (הוא גבר שם על רייגן ב-1980, מה שבסופו של דבר הנחיל לו את כהונת סגן הנשיא); ב-1984 לא היה גארי הארט במפלגה הדמוקרטית בלי אייווה וניו המפשר (הוא אולי הנשיא הטוב ביותר שלא היה לארה”ב); וכמובן לא היה ברק אובמה בלי אייווה. אובמה הפסיד אחר כך כמעט בכל המדינות הגדולות שבהן התמודד.
אילו הבחירות התחילו בקליפורניה, בטקסס ובניו יורק, הן היו מלכתחילה סיטונאיות: הצפה של גלי האתר בתשדירים יקרים, שרק מועמדים ממומנים היטב היטב היטב היו יכולים לעמוד בהם.
אני מסכים שלאייווה יש השפעה דיספרופורציונלית מאוד, והיה עדיף שהבחירות יתחילו בשתי מדינות קטנות בעת ובעונה אחת. אבל צריך למהר ולהוסיף, שאצל הרפובליקאים הבחירות אינן מוכרעות באייווה או בניו המפשר. ההתפתחות של השנים האחרונות מראה שצומת הדרכים הגורלי שלהם הוא דרום קרוליינה.
היא עצמה אינה מייצגת — היא מתוארת לעתים קרובות כמדינה השמרנית ביותר בארה”ב. שם התחיל רונלד רייגן את עלייתו, ב-1976 (כאשר הנחיל תבוסה מפתיעה לנשיא המכהן של מפלגתו, ג’רלד פורד; פורד אמנם ניצח בסופו של דבר, לפני שהפסיד לקרטר בבחירות הכלליות, אבל רייגן נעשה יורש העצר של המפלגה). ב-2000, בדרום קרוליינה, ג’ורג’ בוש הבן בלם את תנופתו של ג’ון מקיין, אשר גבר עליו בניו המפשר.
מרכזיותה של ניו המפשר היא באמת אנקדוטה משונה, אבל צריך להגיד ליחה התחיל לנוס בסיבובים האחרונים. פעם היה מקובל להגיד שאיש אינו זוכה במועמדות מפלתגו מבלי לנצח בניו המפשר. הנשיא לינדון ג’ונסון הסתלק מן הנסיון לחזור ולהיבחר ב-1968 לאחר שניצח בהפרש קטן מדיי (שני אחוזים). אבל מאז ראינו את המועמדים המנצחים בניו המפשר מתרסקים זמן קצר אחריה. ביל קלינטון נעשה נשיא מבלי לנצח בניו המפשר (1992), כיוצא בזה גם ג’ורג’ בוש הבן (2000), גם ברק אובמה (2008).
נדמה לי שגם גינגריץ’ אינו צריך לנצח שם. הוא זקוק לנצחון באייווה, ואחר כך לנצחונות בדרום קרוליינה ובפלורידה, הנמצאות בהשג ידו, לפחות כרגע. אם מושל טקסס ריק פרי ינשור לאחר דרום קרוליינה, מדינות הדרום ייפלו בזו אחר זו בידי גינגריץ’.
אגב, גם תרחיש כזה אינו מבטיח לו את המועמדות. האירגון שלו כל כך לקוי, עד שהוא לא הצליח למצוא די נציגים להתמודד בשמו בניו המפשר, ולא הצליח להיכלל כלל בהצבעה באילינוי ובמיזורי. זו פשוט בדיחה. זה מה ששיכנע מלכתחילה לא מעט אנשים, שזה אינו מסע בחירות, אלא מסע-אגו.
יואב- אופי הפריימריז וסדר המדינות נקבע לפי תקנון המפלגות או מוסדר בחוק?
המדינות וגם רשות הבחירות הפדרלית משגיחות על הבחירות. המדינות קובעות את תאריכיהן. אינני חושב שהמדינות מחייבות את המפלגות לנהל תהליכי הצבעה אחידים. למשל, יש מדינות שבהן ההצבעה הכללית היא נומינלית בלבד, מעין תחרות-יופי, בעוד שחלוקת הצירים לוועידת המינוי של המפלגה הארצית נעשית בהצבעה נפרדת ומוגבלת. באייווה ההצבעה בשלושה בינואר תהיה ב”אסיפות” גלויות; בניו המפשר היא תהיה חשאית, באמצעות הקלפי; בנוואדה, בווייאומינג ובכמה נוספות תהיה מתכונת קרובה לאייווה; ברוב המדינות המתכונת תהיה קרובה לניו המפשר. יש מספר קטן של מדינות שבהן יש הבדלים בין שיטות ההצבעה בשתי המפלגות.
בקיצור, יש פה תערובת של מדינה ומפלגות.
גינגריץ’נהנה מפריחה רגעית בדיוק מהסיבות שציינת. נפילות של המועמדים האחרים, הממלכתיות שלו, ושבשבת בסקרים שמטבעם עולים ויורדים כל הזמן, אז עכשיו זה הרגע שלו. הוא יצליח אם הוא יצליח לרסן את עצמו אבל כבר היום הוא מסתבך בזה שהוא טוען שהעם הפלשתיני מומצא. אין לו סיכוי ממשי לדעתי לזכות במועמדות ובסוף זה יהיה רומני. אם יקרה הנס והוא יזכה, הוא יהיה טרף קל לדמוקרטים.
עד כמה שזה הזוי, יש הגיון מסוים במועמדותו של גינגריץ’: המפלגה הרפובליקאית נוהגת להציב מועמדים לנשיאות, הנמצאים זמן רב בעין הציבור: מקיין ב-2008, דול ב-1996. גם רייגן ב-1980 וניקסון ב-1968 היו מועמדים כאלה. גינגריץ’ עושה רושם פחות מכובד ורציני, אבל אולי זה כנראה עניין סובייקטיבי – אני חשבתי בשעתו שריק פרי הוא המועמד הרפובליקאי המושלם, מה שמראה שאני מבין קטן מאוד במה שהבוחר הרפובליקאי רוצה.
מעניין שאייווה וניו המפשר הן מדינות לבנות מאוד – מעל 90% לבנים שאינם היספאנים – הרבה מעל הממוצע הלאומי. זה די מתאים לרפובליקאים (שתי המדינות היו בשנים אחרונות כפות-מאזניים בבחירות הכלליות – יתרון נוסף), אך המפלגה הדמוקרטית הופכת במרוצת השנים באופן מובהק יותר ויותר למפלגת הלא-לבנים, ויגיע בוודאי היום שבו ישנו את השיטה, והמפלגה תבחר מדינות מסננות ‘מגוונות’ יותר (אם להשתמש במלה אהובה על השמאל האמריקאי).
שלום
אני מבין קצת מאוד בפוליטיקה של ארה”ב וקצת + בישראלית. חוץ מכך איני חושב שלאזרח ישראלי כרגע שכרגע בישראל יש מה לתרום לדיון בטבעו של גינגריץ’. אבל אמירותיו על הפלשתינים מעידות כי אינו שוטה כלל וכלל.
באמירתו שהפלסטינים אינם עם, אני מצטט מכותרת ב”הארץ” “הפלסטינים הם עם מדומה, המצאנו אותו”, (דרך אגב החלף לעם יהודי, והנה דברי אנטי ציונים מובהקים) גינגריץ’ מציג בעצם את העמדה הישנה של נאצר והבעת’. העם הערבי הינו אחד, וכל החלוקות הן משחק אימפריאלי נבזה. יש ערבים — אין עם לבנוני ירדני, פלסטיני, סורי וכו’. או, לחלופין, בלשון מישל עפלק, כל אלו, כולל תושבי קפריסין, הנם סורים. מכאן נובעות מסקנות תפעוליות לגבי הפליטים הפלסטינים, וירדן הלכה זה כבר בכיוון הזה (בזכות בין לאדן כבר יש
ישות גדולה יותר, ה”אומה” של כל המוסלמים).
הבוקר אני קורא ב”הארץ” תגובת “בכיר הרשות עריקאת: “הדברים גזעניים מאוד, ניסון לשלול קיום מעם”. גם דברי גברת עשראווי ( שסר חינה
מזמן – גם נוצריה גם אישה) ראויים לקריאה. אבל אם זה כך, ולדעתי זה כך, כמה וכמה מאלו הקרויים “אינטלקטואלים” צריכים לתלות על עצמם שלט “אני גזען” ונתחיל בנורמן פינקלשטיין, שלמה זנד, ונמשיך לרוברט פיסק — ועוד המון שמות בארה”ב המוכרים לבעל הבלוג יותר מאשר לי. כאמור גינגריץ’ אינו שוטה כלל.
יש לי רגשות מעורבים בעניין הזה. הצדק בהחלט איתך, גינגריץ’ אינו שוטה, אבל הוא חסר שליטה עצמית. התובנה ההיסטורית על הפלסטינים היתה מיותרת ומזיקה בקונטקסט הפוליטי. הוא מתקשה מאוד למתוח גבולות בין שעשוע אקדמי ופרובוקציה של פרשן ונואם, ובין מסע בחירות. הוא לא היה זקוק להסחת הדעת הזו, שהעניקה תחמושת ליריביו והקפיצה את התקשורת על רגליה. היעדר המישמעת אצל גינגריץ’ היא מן המפורסמות.
לגופו של עניין, שאלת ההיסטוריות של הפלסטינים מעניינת רק מי שאינם מעוניינים ליישב את הסכסוך. אכן, הלאומיות הפלסטינית היא דיירת חדשה על במת ההיסטוריה. אפשר לטעון לכל היותר שהיא הופיעה בשנות ה-20, ובמידה יותר גדולה של רצינות רק בשנות ה-40. אבל זה כל כך לא חשוב. גם אם הכרה לאומית זה מקרוב באה, היא אינה נמדדת בגיל אלא בתוקף ובכנות. העולם זרוע מדינות, שהגדרתן הלאומית מסופקת עד עצם היום הזה. וכי אפשר לדבר ברצינות על עם ניגרי, או על עם קונגואי, או על עם קניאתי? הרבה ספרדים אינם חושבים שאפשר לדבר על עם ספרדי. והדבר הבלגי היחיד בבלגיה הוא השוקולד.
רוב הלאומים האירופיים חסרו הגדרה לפני אמצע המאה ה-19. חצי הצרפתים לא דיברו “צרפתית” בזמן המהפכה הצרפתית. כיוצא בזה האיטלקים. הקרואטים והסלובנים לא ידעו שהם כאלה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. המקדונים לא ידעו אם הם בולגרים או סרבים; והמונטנגרים אינם יודעים עד עצם היום הזה מיהם. כמה מאלה המכונים גרוזינים אינם גרוזינים, אלא מינגרלים או אג’ארים או סוואנטים? ואיפה היתה הלאומיות הטורקית עד שאטאטורק הכריז, “טורקי הוא זה האומר טורקי אני”?
מסכים בהחלט עם האנלוגיה לבוקי-סרוקי הכמו-אינטלקטואלי של שלמה זנד. מעניין אותי עד כדי שמחה לאיד לדעת מה חושב מר זנד על הערכותיו ההיסטוריות של ניוט גינגריץ’. אם היהודים הומצאו, ואם הפלסטינים הומצאו, אז מה נעשה? נבטל את שניהם? לטובת האינטרנציונליזם הפרולטרי של נעורי זנד?
מה נלעג הוא השיח הזה, כאשר אינטלקטואלים מימין ומשמאל מבטלים עמים בהבל פיהם.
אפשר להתחרט על המהפכה הלאומית של המאה ה-19, על ההמצאה הסיטונית של מסורות, לפעמים יש מאין, לפעמים אגב זיופים היסטוריים גלויים או סמויים. אינני בטוח שיש איזשהו לאום מודרני שלא הומצא. מחלציה של הלאומיות יצאו כל כך הרבה מפלצות עד שלפעמים נעים להשתעשע בתרחישים היפך-עובדתיים על עולם בלעדיה. לרוע המזל, הקלפים כבר חולקו, ואין בררה אלא לשחק בהם.
הערה קטנה: “האומה המוסלמית”, כמובן, אינה המצאה של בן לאדן. זו גירסת דינקותא של האיסלאם. “אומה” אין צורך להבין באופן המודרני. “אומה” היא קהילת המאמינים. אבל התיאולוגיה האיסלאמית, לפי מיטב הבנתי, דוחה את החלוקה לקבוצות לאומיות. כל המוסלמים שייכים ל”אומה”, או קהילת המאמינים. ממילא הענייו התקופתי שג’יהאדיסטים מגלים במאבקי השחרור של קבוצות מוסלמיות — הצ’צ’נים, הפלסטינים, הסומלים — אינו אלא העמדת פנים וניצול ציני של מאוויים לאומיים לטובת סדר יום גלובלי.
יואב,
האם הקביעה של גינגריץ’ הועילה או הזיקה לקמפיין שלו? ימים יגידו. לשיטתי די חלש לטעון שכן או לא, בהתאם לדעה הפוליטית של הכותב. אם אנחנו מנסים לקרוא את המפה, עדיף להשאיר את דעותינו בחוץ. ובפרספקטיבה של איווה, ד.קרולינה הדתיות ופלורידה עתירת היהודים, אם כבר, זה נשמע מהלך מחושב היטב שאין נזק בצידו רק תועלת והוא בטח לא פליטת פה (את האוונגליסטים והיהודים זה אולי לא ימריץ, אבל בוודאי לא ירגיז). הרי כפי שנכתב, אם הינו מעבירים את השגרירות לירושלים לפי הצהרות הקמפיין, כל הולילנד היתה שגרירויות אמריקאיות. מה כבר יקרה אם הוא יבחר? כל מנהיג פלסטיני חכם יסתום את הפה וימחה את הרוק מפרצופו, וגינגריץ, תמיד יוכל לטעון שאמר את הדברים כהיסטוריון ולא כפוליטיקאי (והרי אף איש אקדמיה בתחום לא באמת חולק על נכונות דבריו).
לגופו של עיניין, הניתוח שלך לגבי החשיבות של ה’פז”ם’ כעם נשמעת מוטת חלום פוליטי ולא עובדות. המציאות מוכיחה (וגם במקרה הפלסטיני) שעם אינו מסוגל לממש הגדרה עצמית ולמשול בעצמו ללא פז”ם מספיק. מה נחשב מספיק? שאלה טובה. פרמטרים חיצוניים כגון כמה עשרות שנים של דיקטטורה, ‘הקרבה’ במאבק בכובש, וחינוך מחדש לא הספיקו ל’עמים’ הבאים: סורים, עירקים, אפגאנים, לובים, צ’כוסלובקים, יוגוסלבים, או סומלים (ועוד איזה 50 מיקרים שמסוקרים בהרחבה בספרות המקצועית). היום אנשי המקצוע צופים בהנאה (אם כי צפויה) ב’אירופים’ הכושלים בניסיונם להפוך לעם (והנה גם התפיסה המרקסיסטית של איחוד כלכלי תחילה, כשלה). אם תבחן את הדברים בפרספקטיבה הזו, לא תפתיע אותך המציאות של הפלסטינים המסרבים כבר כמעט מאה שנה למשול על עצמם בעצמם (אגב, בניגוד בולט ליהודים בכל ההיסטוריה המתועדת). הפלסטינים עצמם לא רואים את עצמם כעם – אין אמנה חברתית, אין סולידריות ואין מחויבות הדדית. יש סיכסוך, יש יהודים, יש אל-אקצה בסכנה ויש דם ורוח. כור היתוך אין. כנראה שללא קוהרנטיות גנטית או כור היתוך אגרסיבי במשך מאות שנים, זה לא ילך.
בכלל, בקרב חוקרי מדע המדינה בישראל הדור לא רק פוחת, הוא ממש כמעט נעלם. ידע של מאות ואלפי שנים אבד לאקדמיה בישראל. במקום עובדות, פירסומים, ומחקרים מבוקרי עמיתים יש פובליציסטיקה, ווישפול ת’ינקינג, ומניפסטים פוליטים – לא פלא שכולם בזים למקצוע ולמטיפים מעל הפודיום. וללא תשתית מחקרית מדעית ומערבית, אין מעקה במדרגות ואפשר למעוד.