אנחנו יודעים שהמשבר הפיננסי הוא לא סתם מחזורי, אלא מערכתי. האם גם המשבר הפוליטי? יוון ואיטליה מעמידות ”מומחים“ בראש ממשלותיהן. היתכן שדמוקרטיות אחרות יאמצו את הנוסחה הזו?
"היה שלום, ברלוסקוני; ברוך הבא, מונטי". הפוליטיקאי הפוליטי ביותר בתולדות הרפובליקה האיטלקית מפנה מקום ללא-פוליטיקאי הלא-פוליטי ביותר, כאשר קרנה של איטליה שוקעת אל תהומות חסרי תקדים, ואולי גם חסרי קרקעית (שלושה-עשר בנובמבר 2011)
"עידן חדש", מכריז העיתון היווני הזה למחרת מינויו של ראש הממשלה החדש, לוקאס פאפאדימוס, לא-פוליטיקאי, לשעבר נגיד הבנק המרכזי של יוון וסגן הנשיא של הבנק המרכזי האירופי
הפוליטיקאים של יוון ושל איטליה ויתרו השבוע על השלטון. לא ויתרו עליו לטובת פוליטיקאים אחרים, כפי שחוזר וקורה, אלא ויתרו עליו. נקודה. בחודשים הבאים, שתי ‘הנשים החולות’ (או ‘הגברים החולים’, אין כאן העדפה מיגדרית) של אירופה יתנהלו בהנהגתם של טכנוקרטים.
ביוון כבר התמנה כלכלן לראש הממשלה, סגן נשיא לשעבר של הבנק המרכזי האירופי. באיטליה יתמנה כנראה בשבוע הבא חבר לשעבר בנציבות האיחוד האירופי בבריסל. אפילו סילביו ברלוסקוני, אלוף-השיור, האיש שטיפטף פוליטיקה לכל מקום פנוי, אשר שש אלי כל קרב, נאלץ להסכים.
אף אחת מן השתיים האלה אינה מוכנה לבלוע את גלולת-הלענה האיומה של תכנית ההצלה האירופית מידי פוליטיקאי. הובאש ריחו של דור פוליטי שלם. האזרחים קצו במשחק הכסאות המוסיקליים, שמכוחו התחלפו מפלגות בשלטון מבלי לשנות כיוון ומבלי להגיד את האמת.
גם המצילים האירופיים אינם מוכנים עוד לקבל הבטחות מפוליטיקאים. קשה להאמין, אבל השבוע הם דרשו מממשלת יוון שתחתום על התחייבויותיה, לא רק תשמיע אותן בפומבי. מנהיג האופוזיציה באתונה, המועמד לנצח בבחירות הבאות על אף הרקורד הזמעזע של מפלגתו, התלונן על הפגיעה הזו בכבודה הלאומי של ארצו. לא כשלונה הכלכלי הוא מקור הפגיעה בכבוד, לא התנהגות הפוליטיקאים והאוליגרכים, אלא גינוניהם של מנהיגי אירופה המנסים להציל אותה (ואת עצמם, כמובן).
מה שקרה השבוע ביוון, מה שעומד לקרות בשבוע הבא באיטליה, לא יוכל לקרות כמעט בשום דמוקרטיה מערב-אירופית, או צפון-אמריקנית, או דרום-פאציפית. אי אפשר לעשות דה-פוליטיזציה זמנית של השלטון. אבל מותר לנחש שהרבה אירופים וצפון-אמריקאים היו סומכים את ידיהם על נוסחה כזאת. הפוליטיקאים נמאסו עליהם. כל הפוליטיקאים, יהיה מוצאם המפלגתי והאידיאולוגי אשר יהיה.
הפופולריות של הקונגרס האמריקאי — לרפובליקאים יש רוב בבית התחתון, לדמוקרטים יש רוב בבית העליון — פחתה עד מתחת לעשרה אחוז. אבל בבחירות בעוד בשנה בדיוק יתמודדו רק שתי מפלגות — זה המצב, פחות או יותר, מאז מלחמת האזרחים, לפני 145 שנה — אז בעד-מי-לכל-הרוחות אפשר להצביע?
זו שאלה שישאלו גם היוונים והאיטלקים, כאשר יילכו להצביע, כנראה בעוד כמה חודשים. הם ניסו כבר את הפוליטיקאים האפשריים, ותראו לאן הם הגיעו.
הספרדים יצביעו בעוד קצת יותר משבוע, והסקרים חוזים תבוסה ניצחת למפלגת השלטון הסוציאליסטית. ראש הממשלה הבא יהיה כמעט ללא ספק איש ימין. בצרפת, הבחירות לנשיאות ולאסיפה הלאומית יהיו באביב הבא, ולפי הסקרים, הימין ייקרע לגזרים, והנשיא הבא יהיה סוציאליסט. השמאל הצרפתי והימין הספרדי יטענו כאוות נפשם ל“מנדט סוחף“. המנדט היחיד שלהם הוא לא להיות קודמיהם.
להמציא אופוזיציה
הנוכחיים נמאסו בכל מקום. משברים פיננסיים עצומים כבר סילקו ממשלות שמאל בבריטניה ובפורטוגל. מפלגת שלטון ימנית נצחית באירלנד נחלה את התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיה. הקואליציה הימנית השולטת בגרמניה נחלשת והולכת בשורה של בחירות מקומיות, והן סוללות דרך לתבוסה ארצית בעוד שנתיים.
אפשר להתנחם בשסתום-הבטחון הזה של המערכת הפוליטית. אין צורך בבריקדות כדי להחליף ממשלה, ולכל מפלגת שלטון יש תחליף מיידי ואמין, או לא-אמין אך מיידי. אילמלא היו מפלגות אופוזיציה, אל-נכון היה צריך להמציא אותן. וגם המציאו: אטאטורק בטורקיה המציא פעם מפלגת אופוזיציה, אבל היא נעשתה פופולרית כל כך שהוא מיהר לבטל אותה. השאה של איראן הרשה משחק מוסיקלי, עד שחדל להרשות, ומאז פסקה המוסיקה ופסק השאה. ולדימיר פוטין המציא אופוזיציה לויאלית, עד שמרוב לויאליות היא חדלה להיות אופוזיציה. בקזחסטן, מועמד לנשיאות של האופוזיציה קרא לבוחרים להצביע נגדו. זאת אומרת נגד עצמו. באמת.
הנדסות פוליטיות עובדות, עד שהן חדלות לעבוד. הן מעוררות ציניות, וזה כשלעצמו לא מפריע לאוטוקרטים. אבל לפעמים הן מצליחות להביא את תחושת הגועל אל שיא מסוכן, ואנשים פורצים אל הרחובות, ודורשים בחירות חופשיות, עם ברירה אמתית. הם רוצים דמוקרטיה, שבה אפשר להעניש פוליטיקאים רעים, ולהחליף אותם בטובים מהם.
ויום אחד, זה המכונה ”התהליך הדמוקרטי“ חדל לעבוד.
או אולי נצעד צעד אחד אחורה, ונשאל איך אנחנו יודעים שהוא חדל לעבוד. האם ”תהליך דמוקרטי“ צריך להניב איזושהי תוצאה קונקרטית, חוץ מבחירה של ממשלה אחת לכמה שנים? האם הוא נמדד על פי ההצלחה הממוצעת של ממשלות הנבחרות מתוקפו? או אולי כשמו כן הוא, ”תהליך“, והוא צריך להימדד רק על יסוד תהליכיותו: עמידה בלוחות זמנים, איפשור של מערכת בחירות חופשית, עצם קיומם של מוסדות נבחרים?
"מהרו-נא", קורא עיתון כלכלי באיטליה לפוליטיקאים, מתחת לנתונים הקודרים על שקיעת אגרות החוב של הממשלה. שיעור הרבית עליהן הגיע ל-7.25%, בדרך אל מעמד של 'איגרות-זבל'. פירושו שהרבית על החוב הלאומי האסטרונומי (2.6 טריליון דולר) מרקיעה שחקים
כשהבוחר מתחיל לפקפק
השאלות האלה מקבלות תוקף מיוחד בימי משבר, ותוקף מיוחד במיוחד בימי משבר מיוחד. מערב-אירופה וצפון-אמריקה אמנם עומדות בעיצומו של משבר יוצא דופן. לא שרתה עליהן פסימיות כזאת לפחות שלושים שנה, ואולי שבעים שנה. ארצות, שהספיקו להחליף את השלטון בעיצומו של המשבר, הספיקו גם להתאכזב מבחירתן. סקר דעת קהל חשוב בארה“ב, בשבוע שעבר, הראה כי רק 44% סומכים את ידיהם על מנהיגותו של הנשיא אובמה. הוא נבחר השבוע לפני שלוש שנים. מאז מלחמת העולם השניה, רק גי’מי קרטר וג’ורג’ בוש האב שקעו מתחת לרמה הזו ערב נסיונם לחזור ולהיבחר.
באיזה שלב איפוא הבוחר בארץ דמוקרטית מתחיל לפקפק ברלוונטיות של המוסדות הדמוקרטיים? מתי הוא מתחיל להתפתות לדמגוגיה פופוליסטית, או אפילו לפתרונות שמכנים ”חוץ-פרלמנטריים“?
בדור האחרון ראינו בדרך כלל התרחקות מפתרונות כאלה. בדרום אמריקה, גם בתאילנד, גנרלים נהגו להדיח ממשלות אזרחיות, כדי להפקיד ”מומחים“ על ניהול המדינה, בדרך כלל פרופסורים שמרניים לכלכלה ולפיננסים. באירופה הלא-קומוניסטית (טורקיה אינה כלולה) לא היתה הפיכה נגד הדמוקרטיה זה 44 שנה (יוון, אלא מה, היתה האחרונה, ב-1967).
הסיכוי שממשלות במערב הדמוקרטי יופלו בכוח הוא קטנטן, כמעט לא-קיים. אבל הסיכוי שממשלות יתמוטטו, ולא יימצאו להן תחליפים הולמים מתוך המערכת הפוליטית, הוא קצת פחות קטן. הכול תלוי באורך המשבר הנוכחי ובתוצאותיו, וגם במהירות שבה יובאש ריחן של ממשלות חדשות. גיאורגיוס פפנדריאו ביוון נבחר רק לפני שנתיים, אבל השבוע היו רוב היוונים להוטים להיפטר ממנו. כמה זמן הם יתנו ליורשו, לכשייבחר?
וכמה זמן יתנו הצרפתים והספרדים למנהיגיהם הבאים? ומה יקרה בגרמניה עד הבחירות הבאות, ב-2013? דילגתי כאן על כמה ארצות באיחוד האירופי, העומדות לפני בחירות, כמו פולין וסלובקיה.
אליטיזם מדגדג
קשה קצת להאמין שהמשבר הכלכלי והפיננסי הרב-יבשתי הזה יפסח על המוסדות הפוליטיים, בייחוד כאשר מתחוורת עקרותם. משברים כאלה בעבר נטו לעורר שאט-נפש ציבורית מפני הפוליטיקאים. הדוגמאות של איטליה בתחילת שנות ה-20, בייחוד צרפת של שנות ה-30, צריכות להילמד בעיון מיוחד. התוצאות בהן היו קיטוב גובר, אלימות-רחוב, שינויים תכופים של ממשלות ומגמות אוטוריטריות גוברות. גרמניה אינה נזכרת כאן. לא כל משבר, קשה כאשר יהיה, מוכרח להניב היטלר.
סקרי דעת הקהל בארץ מספקים לנו בדרך כלל תחזיות פרלמנטריות: כמה מושבים ולמי. אבל התחזיות האלה אינן מספרות לנו על מצב הרוח. זו אולי הסיבה שישראל הופתעה כל כך מן האוהלים בשדרות רוטשילד. מפעם לפעם כדאי להציג שאלות חוצות קווים פרלמנטריים, על עצם המוסדות הפוליטיים. האם הם משרתים את צורכי האומה? ואם לא, האם צריך להעדיף ממשלת מומחים על פני ממשלת פוליטיקאים?
הפלירט עם רעיון ממשלת המומחים מתנהל בכל פינה. הוא בוקע מגרונותיהם הלא-דיסקרטיים של ראשי שב“כ ומוסד לשעבר, הוא נשמע בשיחות מנכ“לים ויושבי ראש מועצות מנהלים, הוא שזור באבחנותיהם של בנקאים ושל אנליסטים. אין בו כל חדש. רעיון המריטוקרטיה, זאת אומרת ”שלטון בעלי הערך“, מנסר בתרבות המערבית לפחות מאז אפלטון וסוקרטס. אליטיזם מדגדג את נחירי המערב לפחות מתחילת המאה ה-19. הוא מפתה, הוא מאיים, הוא עומד בשער.
אנטוניו סאלאזאר: 36 שנה בפורטוגל
אחד ה”טכנוקרטים” המפורסמים של המאה ה-20 היה פרופ’ לכלכלה מאוניברסיטת קוימברה העתיקה, בפורטוגל. שמו היה אנטוניו אוליביירה סאלאזאר. ב-1926, הצבא בפורטוגל שם קץ ל-16 שנה של דמוקרטיה רעועה ומעוטת-השגים. סאלאזאר הוזמן להציל את הפיננסים של המדינה העניה ביותר באירופה. הוא לא נשאר טכנוקרט לאורך זמן. ב-1932 הוא נעשה ראש הממשלה, והחזיק בכהונה 36 שנה רצופות. הוא הכריז על הקמת ה’אשטאדו נובו’, ‘המדינה החדשה’. היו בה מרכיבים של פשיזם, האופוזיציה דוכאה ללא רחם, בתי הסוהר היו מלאים אסירים פוליטיים, ופורטוגל הקטנה סירבה לוותר על נכסיה האימפריאליים הניכרים באפריקה והניכרים-פחות באסיה. ארבע שנים לאחר מותו מת גם משטרו.
טכנוקרט מפורסם אחר היה חוסה אלפרדו מרטינס דה אוס (Martínez de Hoz). הוא עמד בראש תעשיית הפלדה הגדולה ביותר של ארגנטינה, כאשר הצבא חולל הפיכה, ב-1976, והתחיל את אחד המשטרים הצבאיים הברוטליים ביותר בתולדות אמריקה הלטינית. מרטינס דה אוס הוזמן להיות שר הכלכלה. מאחר שהגנרלים לא הבינו ולא כל כך התעניינו, למרטינס דה אוס ניתנו סמכויות כמעט בלתי-מוגבלות. הוא היה הדיקטטור הכלכלי של ארגנטינה בחמש השנים הבאות, ועשה ניסויים על בשרה, עם תוצאות קשות. להגנתו צריך להגיד שהוא קיבל ארץ במצב נואש, עם אינפלציה של 700%.
הרקורד המפוקפק שלו, כולל דיכוי ברוטלי של איגודים מקצועיים, לא הפריע לו לפתח קריירה פרטית חדשה לאחר שהדמוקרטיה חזרה, ב-1983. רק ב-2007 הוא הועמד למשפט, ובגלל גילו המתקדם (הוא עכשיו בן 86) הוא נידון רק למעצר בית. מנהיגי הכת הצבאית נידונו למאסר עולם.
שר הכלכלה רב-הכוח של החונטה הארגנטינית נישא על אלונקה אל בית הכלא. גזיר של העיתון La Nacion, בואנוס איירס, חמישה במאי 2010
טכנוקרטים שימשו לעתים קרובות ראשי ממשלה בארצות קומוניסטיות, למשל ניקולאי ריז’קוב, ראש הממשלה הלפני-אחרון של ברית המועצות. הוא היה מהנדס על פי הכשרתו, ושימש מנהל בשורה של מפעלים, לפני שנקרא למלא פונקציות טכניות בממשלה במוסקבה. משם התפתחה קריירה ציבורית, שהעלתה אותו במדרגות המפלגה הקומוניסטית. כאשר מיכאיל גובאצ’וב נעשה מזכ”ל המפלגה, ב-1985, ריז’קוב הופקד על נסיון לעשות רפורמה של שיטות הניהול בכלכלה הסובייטית. חודשים אחדים אחר כך הוא הוקפץ לכהונת ראש הממשלה.
בשיטה הסובייטית, ראש הממשלה היה שווה-ערך של מנכ”ל-על כלכלי. ההחלטות התקבלו בצמרת המפלגה, אבל הוא היה המוציא הראשי אל הפועל. זו היתה תקופה של שקיעה כלכלית הרת-אסון, והיא מילאה תפקיד מרכזי בהתמוטטות ברית המועצות. אגב, עדיין שלום לריז’קוב, הוא חבר בבית העליון של הפרלמנט הרוסי, ושלוש ממשלות — ברוסיה, באוקראינה ובארמניה — הרעיפו עיטורי כבוד על ראשו. זה יותר, הרבה יותר, ממה שקרה לגורבאצ’וב.
הדוגמאות שלמעלה נלקחו מחייהן של דיקטטורות. הרבה יותר קל לטכנוקרט לעלות לצמרת המדינית במשטר רודני, ללא רסנים ובלמים, ללא הפרדת רשויות, כאשר רק מפלגה אחת פועלת, אם בכלל. בטורקיה, הגנרלים שתפסו את השלטון בהפיכה צבאית, ב-1980, מינו כלכלן מבריק, טורגוט אוזאל, לשר הכלכלה, וזמן קצר אחר כך לראש הממשלה. כשלעצמו הוא לא היה איש רע, ומילא תפקיד חשוב בליברליזציה של הכלכלה הטורקית. אבל את עלייתו הוא חב לחלוטין לכידוני הגנרלים. כשהצבא חזר, פחות או יותר, לקסרקטינים, אוזאל נכנס לפוליטיקה, ניצח בבחירות (בעזרת הצבא, שאסר תחילה על כל הפוליטיקאים הוותיקים להשתתף בהן), שימש ראש ממשלה במשך שש שנים, ולבסוף ניצל את הרוב של מפלגתו בפרלמנט כדי להיבחר לנשיא, ב-1989. הוא מת שנתיים וחצי לאחר השבעתו. מאז, רק פוליטיקאים עמדו בראש טורקיה, אם כי טכנוקרטים הוזמנו מפעם לפעם לכהן בקבינט.
טאנין של תאילנד (בתלבושת השרד של חבר מועצת הכתר) רצה לנקות את המערכת מכל קורטוב של דמוקרטיה
תאילנד, אלופת אסיה בהפיכות צבאיות, עשתה פניה חדה ימינה ב-1976, כאשר חרדה עמוקה מפני השתלטות קומוניסטית אפפה את כל דרום מזרח אסיה. הצבא הטיל את ראשות הממשלה על פרופסור שמרני, חניך אוניברסיטה רבת יוקרה בלונדון. האיש, טאנין גראייוויצ’יאן, האמין בשלטון החוק, כל זמן שהוא יכתוב את החוק. הוא חיבר חוקה, שהעניקה לראש הממשלה סמכויות כמעט בלתי מוגבלות, כולל הסמכות לחוקק. הוא עשה כמיטב יכולתו לסחוט כל טיפה מיותרת של דמוקרטיה מן המערכת התאית. הוא ביטל את המפלגות, העניק למלך (זאת אומרת, בעצם לעצמו) את הסמכות למנות את כל 360 חברי הפרלמנט. הוא רצה שבפרלמנט הזה יישבו רק ביורוקרטים וקציני צבא. הוא צינזר את העיתונים, הוציא ספרים אסורים מן הספריות הציבוריות, ואפילו הודיע על כוונתו להרוס את אנדרטת הדמוקרטיה במרכז בנגקוק. (על חוקת טאנין אפשר לקרוא בערך ‘חוקת תאילנד’, בוויקיפידיה, אנגלית, תחת כותרת הביניים ‘חוקת 1976’).
כל זה היה קצת יותר מדיי אפילו בשביל הגנרלים, והם הדיחו אותו כעבור שנה אחת. מפעם לפעם נמצאים לו מחקים. תנועת מחאה ציבורית, ‘החולצות הצהובות’, שחזרה וכבשה את רחובות בנגקוק, הכריזה כי “הדמוקרטיה אינה מתאימה לתאילנד”. (במקום אחר באתר הזה כתבתי על התנועה נגד הדמוקרטיה בתאילנד אגב אסוציאציות ישראליות. רשימות משלהי הרפובליקה הישראלית הראשונה, אוקטובר 2008.)
ככול שההתמחות עקב ריבוי הידע מתמקדת בתחומים צרים יותר, הרעיון של מומחה על כראש מדינה מאבד מערכו. מאידך גם הפוליטיקאי חסר הניסיון והמיומנות הוא בעייתי מאד- ע”ע אובמה.
אולי עלינו לעיין באפשרות לקבוע תנאי של השכלה פוליטית בסיסית לכל מי שמבקש להיות שר בממשלה. מסלול הכשרה כזה יכול לכלול ידע במשפט,לפחות משפט ציבורי` כלכלה, ניהול עסקים, מhנהל ציבורי, ניהול בכלל; הכשרה יסודית במדע המדינה ותחומים משיקים.
כמו כן אולי יש לקבוע תנאי כשירות במילוי תפקידים פוליטיים. אדם לא יתמנה לשר אלא אם כיהן לפחות שתי קדנציות כח”כ וקדנציה כסגן שר . הרעיון יידחה כמובן ואף על פי כן הוא נכון. אינך יכול למלא תפקיד פוליטי ללא ידע וניסיון. מאידך אם ידע וניסיון היו חזות הכול- ברלוסקוני היה מועמד אידיאלי, מהיותו פוליטיקאי מיומן ואיש עסקים מזהיר.
דרישת היסוד של התנ”ך והביבלייה למנהיג היא כריזמה בלבד, נסיון והשכלה משניים. יש להניח שאדם שלא הוכיח את עצמו לא יגיע לעמדה שמאפשרת לו להיבחר. הבעייה בדמוקרטיה שההנחה הזו לא בהכרח נכונה. הנסיון של אובמה קודם היותו סנאטור היה בללמד מנהיגות ושיחות מוטיבציה לילדי רחוב, כנראה שזה מספיק לזכות במשרה החשובה ביותר בעולם. האם מדינה צריכה להתנהל כעסק לכל דבר?
“לא כל משבר, קשה כאשר יהיה, מוכרח להניב היטלר.”
בפוטנציה דווקא כן. מדוע ישראלים רבים מייחסים לגרמניה איזו “על טבעיות” או “אל אנושיות” ?
הדיקטוטרה של מישטר וישי לא הייתה גרועה יותר או פחות מהנאצים. אלא שההיסטוריה, ו”נצחונה” של צרפת שטפו וניקו את הזיכרון הלאומי. אבל למעשה צרפתים רבים שיתפו פעולה עם הנאצים ועם משטר וישי.
והאיטלקים והספרדים? גם להם היו דיקטטורים.
בפוטנציה לכל עם יש את הסיכוי להוליד דיקטטורים רעים. היטלר כשלעצמו הוא רק ראש הפירמידה אבל בשירותו פעלו המון אנשים – דגש על: אנשים, לא רובוטים או מפלצות, אנשים, בשר ודם – רעים טיפשים ומסוכנים. וכאלו יש בשפע בכל חברה.
ואולי דרושה הערכה מחדש של מוסד המלוכה? ואינני ציני, באמת! אינני מתלהב מסינדרום לואי ה-XIV, “המדינה זה אני”, בהחלט לא. בביקורי בוורסאי עם שלוש מאות החדרים, האגם המלאכותי שנחפר על ידי חיילים וחדר הנשפים המפואר, הבנתי מדוע פרצה המהפכה הצרפתית.
מאידך, יורש עצר גדל מינקות עם הידיעה כי יום אחד “כל זה יהיה שלו” ויהיה עליו לנהל זאת. בחלק מן המקרים זה מקנה חוש אחריות ואולי אפילו ענווה. אלו מכם שהם בעלי ידע ההיסטורי, אנא ספקו דוגמאות בעד ונגד תיזה זו.
למאיר —
דוגמאות הבעד והנגד לשושלת מלוכה בד”כ תבואנה יחדיו: שלטון מלוכתי יכול בדור מסויים להניב הצלחה רבה ובדור הבא להיות אסון ניהולי ושלטוני שקשה להתאושש ממנו. שלטון המהאראג’ות בהודו נתפס בעולם בד”כ תחת התוית של ה “Oriental Despot” — שליט מפונק מושחת ומנותק שכל המדינה משרתת אותו עד טמטום חושי כללי.
שוב, מהנסיון האישי שלי בעיר מייסור בדרום-הודו, בה שלטה עד לפני כמה עשורים שושלת ה Wodeyars, רואים דווקא את יתרונות השיטה: עיר שבנויה סביב הארמון (גיאוגרפית אבל גם דמוגרפית), בעלת מוסדות שלטוניים מטופחים ומסורת ארוכה של טיפוח אמנויות ותרבות ייחודיים. אין ספק שהרבה מהבטחון העצמי הנוכחי שמייסור מפגינה כעיר, המשלבת מסורת עמוקה ויוצאת דופן יחד עם מודרנה, היא חייבת לשלטון ה Wodeyars. (אבל הרבה יסכימו שמייסור היא סוג של פנינה יוצאת דופן). גם השושלת ששלטה בהיידרבד השכנה העמידה הרבה שכיות חמדה תרבותיות שספק אם מערכת דמוקרטית מסוגלת להכיל (וחבל שכך).
יחד עם זאת, יש הסכמה עממית בקרב אנשי מייסור שיורש העצר הנוכחי של שושלת Wodeyar (שכבר אינו מחזיק כמובן בתואר הרשמי מהאראג’ה, אשר הפך לבלתי חוקי תחת השלטון הדמוקרטי ההודי) הוא בחור לא כל-כך פיקח, שלא לומר אידיוט, ובעצם מזל גדול שאין לו סמכויות שלטוניות ממשיות בימים אלו.
ככה שאי אפשר לדעת!
כן, אידיוטים בצמרת זו מכה! ומכיוון שהשושלות האירופיות התחתנו בינן לבין עצמן, הדגנרציה התקדמה…
הצעתו של משה דווקא נראית לי. הסיכויים למימושה הם, איך לומר, נבחר בביטוי האמריקאי – Slim and none!
שבוע טוב!
יואב – הכלכלנים בישלו את הדיסה הזו, ועכשיו מוסרים את השלטון לכלכלנים על מנת שיפתרו את הבעייה… זה די מכעיס – ואני לא חושב שזה יעבוד. יש כאן שאלה של אינטרסים – האינטרסים של איטליה ויוון אינם זהים לאינטרסים של גרמניה. גרמניה שולטת בבנק האירופאי וזוהי בעייה שאף טכנוקרט אינו יכול לפתור.
בסקירה שלך עולה שהטכנוקרטים לרוב אינם השליטים האמיתיים אלא באי כוחם של אחרים (לרשימה הזו היה אפשר גם להוסיף את ראש ממשלת הודו, ולהבדיל את הכלכלנים של פינוצ’ט). המקרה של יוון ואיטליה הוא מיוחד מפני האנשים מאחורי פאפאדימוס ומונטי אינם יושבים באתונה או ברומא אלא בבריסל ובפרנקפורט, וגם בפריס ובברלין.
ישראל ממחישה לפי דעתי את הגבולות שבהם טכנוקרטים יכולים לפעול. נהוג שבית המשפט העליון והבנק המרכזי הם נחלתם הבלעדית של טכנוקרטים בתחומם (משפטנים וכלכלנים בהתאמה), אך ב-30 השנים האחרונות, בהשפעה אמריקאית, החלה בישראל מגמת האקטיביזם השיפוטי שיוצר תגובת נגד של הפוליטיקאים בעצמם, מה שיוביל בסופו של דבר לכך שתהליך הבחירה של השופטים יהיה יותר פוליטי (כזה הוא המצב בארה”ב). גם הכלכלנים הניאו-ליברלים באירופה ובשאר העולם לא יהיו מחוסנים מפני הדינמיקה הזו.
באמת מעניין שבשלהי ימיה היתה ברה”מ טכנוקרטיה, אם כי לא של כלכלנים אלא של מהנדסים (אם כי גורבצ’וב שמוטט את השיטה ואת ברה”מ כולה היה עורך דין). אולי הביקורת על כלכלנים היא מוגזמת, אם היו מוסרים את השלטון למהנדסים התוצאה היתה עוד יותר גרועה.
משה – מה שאתה מציע די קיצוני ולא כ”כ דמוקרטי (למשל בישראל ההטרוגנית בצורה קיצונית זה לא יכול לעבוד) אבל אפשר לומר שצרפת מתקרבת למודל אותו אתה מתאר – רוב האליטה הפוליטית מורכבת מבוגרי ENA – הביה”ס הלאומי למנהל (אם כי ברוב המדינות המיושבות יש מסלול די קבוע שבו משתכפלות האליטות – אוקסברידג’ בבריטניה, האייבי ליג בארה”ב וכו’). אם יש לכך תוצאות בשטח – האם איכות הממשל בצרפת טובה יותר מאשר בארצות אחרות – אינני יודע.
מאיר – אני נוטה לחשוב שפוליטיקה דמוקרטית לוקה ב”עכשוויזם” – נטייה להעדיף את ההווה על פני העתיד, ובאמת יש סיבה לחשוב אריסטוקרטיה בעלת אתוס של “האצילות מחייבת” תהיה פחות חשופה לבעיה זו. אך יש על-כך הרבה בעיות במונרכיה – לפעמים עולים לשלטון כסילים, או ילדים, או דגנרטים. וכאשר אין חוקי ירושה מסודרים (ולמה שיהיו?) צפויות מלחמות רבות – אחוז הקיסרים הרומאיים שסופם היה מוות אלים היה גבוה מאוד. אך הבעייה החמורה ביותר היא העדפת אינטרס האליטה על פני הציבור הרחב – ולואי ה-14 הוא דוגמה מושלמת לכך.
דני, תודה על הפרספקטיבות העשירות. אני חושב שבהדרגה אורחיי יגיעו הנה פחות כדי לקרוא אותי, ויותר כדי לקרוא אותך.
דוגמת ראש ממשלת הודו היא אמנם מעולה: טכנוקרט בראש ממשלה דמוקרטית. אם כי צריך להוסיף שהוא אינו מנותק מן הפוליטיקה במידה שפאפאדימוס ומונטי יהיו מנותקים ממנה, לפחות לפי שעה.
גם בצרפת של הרפובליקה החמישית שימש טכנוקרט בראש הממשלה: ריימון באר, ראש ממשלה אפקטיבי ופופולרי תחת הנשיא ז’יסקאר ד’סטיין (1981-1976), פרופסור לכלכלה אשר שירת מקודם בכהונות ביורוקרטיות בכירות. הוא נעשה אחר כך פוליטיקאי בזכות עצמו, וגם ניסה את כוחו בהתמודדות על כהונת הנשיא, אבל הטעים תמיד את המרחק בינו ובין “המיקרוקוסמוס הפוליטי”.
מעניינות מאוד הערותיך ההשוואתיות על מערכות המשפט של ישראל ושל ארה”ב ועל התוצאות הבלתי-נמנעות של “אקטיביזם שיפוטי”. הפוליטיזציה של כהונות ציבור בארה”ב היא אמנם שם-דבר. בחלק מן המדינות האינדיבידואליות של ארה”ב, חברי בית המשפט העליון של המדינות נבחרים בבחירות כלליות. כמובן תובעים כלליים נבחרים כמעט בכל המדינות, והם נוטים להפוך את הכהונה לקרש קפיצה, לפעמים לכהונת מושל (אנדרו קואומו בניו יורק הוא הדוגמא האחרונה, וגם קודמו המבויש אליוט ספיצר), לפעמים לכהונת סנאטור בוושינגטון (למשל, ריצ’רד בלומנת’אל, זאת אומרת בלומנטל, מקונטיקט).
לעומת זאת, נשיאים נוטים למנות הרבה יותר טכנוקרטים לקבינטים שלהם ממה שאפשר למצוא במשטרים פרלמנטריים. הסיבה היא כמובן שנשיאים חופשים למנות לקבינט את מי שהם רוצים. חברי קבינט אינם צריכים, ואינם יכולים, להיות חברי קונגרס. בבריטניה, כל חבר ממשלה מוכרח לשבת בבית הנבחרים או בבית הלורדים.
בקבינט כיום יש חמישה-עשר חברים, מהם שמונה בעלי נסיון פוליטי (שני סנאטורים, שני מושלי מדינות, ארבעה צירים בבית הנבחרים) ושבעה לא-פוליטיקאים. בקטגוריה השניה אפשר למצוא את שר האוצר, את שר המשפטים, את שר החינוך ואת שר האנרגיה. זה האחרון הוא חתן פרס נובל בפיזיקה. לא רע אילו היה אפשר להחליף לפחות את אחד מחברי ממשלת ישראל בחתן פרס נובל, או בכלת הפרס. המלאי מתרחב והולך בשנים האחרונות, ואולי לא היינו מרגישים בחסרונו של המוחלף.
אני מוסיף כמה הרהורים על ערך האריסטוקרטיה בפוליטיקה בתגובה נפרדת למאיר גוטמן.
שוב, חן חן לך על דני על אור היקרות שאתה שופך כאן.
תודה יואב. מה שאתה כותב תמיד מעניין אותי ואני נהנה מהשיח כאן.
לא “הכלכלנים” הכניסו אותנו למשבר הנוכחי.
אסכולה ספציפית בכלכלה (אסכולת שיקגו/ ניאו ליברליזם) יצרה את המשבר הנוכחי.
נקודה שניה,
אני לא ממש מעורה במה שקורה באירופה, אבל הסיבה המרכזית למשבר האמון בפוליטיקה האמריקאית היא שמלכתחילה “האבות המייסדים” יצרו שיטה שמקשה על המשילות, והם הצליחו.
בנוסף לזה המערכת בוושינגטון מקוטבת כל כך היום שאין שום יכולת למצוא פתרונות של פשרה.
(בין הסיבות לקיטוב ששמעתי יצירת יותר מחוזות בחירה בטוחים, שינוי בתרבות הפוליטית שיצר ניוט גינגריץ’, שדחף צירים לבלות את סופי השבוע במחוזות הבחירה ולא בוושינגטון דבר שיצר פחות הזדמנויות לאינטרקציות חברתיות בין דמוקרטים לרפובליקנים)