עוד קונפוציוס חי

מצילת אירופה, נושת אמריקה, נוטפת מזומנים, סין מגלה סימנים של שכרון-נצחון. הוא רוצה לייצא לא רק את תעשייתה אלא גם את תרבותה. היא חושבת ברצינות שאיש בן 2,500 שנה ישבה את העולם בקסמיו

גליון נצחון מיוחד של China Daily בבייג'ינג מכריז (עשרים-וחמישה בספטמבר 2011) "קונפוציוס חי". הוא בעצם די מת, לפני איזה 2,500 שנה. עמודיו של גליון הנצחון מנו את תהילות המיסיונרים של קונפוציוס בכל העולם, מסנטיאגו דה-צ'ילה, עבור דרך אנגליה וגמור בפיליפינים. איש אינו מסוגל לעמוד בקסמי תבונתו הנצחית של הזקן ההוא

כשלעצמה, הקבצנות זו אינה חסרת תקדים. ב-1976, בריטניה הגדולה ביקשה הלוואת-חירום מקרן המטבע הבין לאומית כדי להציל את הלירה סטרלינג, משהו שעד אותו הזמן עשו רק מדינות בעולם השלישי. בשנים ההן, כסף כווייתי הציל תעשיות אירופיות מהתמוטטות. אחר כך באו היפאנים.

ההבדל הוא בכמות ובאיכות. קרן המטבע קמה כדי לייצב מטבעות. כוויית היתה עשירה להחריד, אבל לא היה כל חשש שהיא תהפוך למעצמת-על, עם תיאבון יוצא-דופן לאוצרות טבע ועם רשימה ארוכה של אינטרסים גלובליים. מה שלא כן הפעם. כאשר אירופה המפרפרת על פי תהום מבקשת מסין להזרים עשרות מיליארדי דולרים לייצוב האירו, היא אינה יכולה להשתמט מפני התוצאות.

עכבותיה של סין בזירה הבין לאומית מתמעטות והולכות. היא תציג דרישות ותעמיד תנאים. קשה להתלונן עליה. סוף סוף, זה הכסף שלה, ואין שום סיבה שהיא לא תשתמש בו לתועלתה. זה מה שעשו הבריטים בימי זוהרם, זה מה שעשו האמריקאים עד זה לא כבר. בלשונו של מומחה אחד לסין בוושינגטון, המצוטט ב‘ניו יורק טיימס‘, תפקידה של סין באירופה מבטא ”שינוי טקטוני“, זאת אומרת הרבה יותר מרעש אדמה רגיל.

מישהו מצליח להיזכר איפה עמדה אירופה בדיוק לפני מאה שנה, ואיפה עמדה סין? או בעצם לא עמדה, אלא היתה שרועה אפרקדן, והתקיימה רק נומינלית? היא היתה פרוצה לכל רוח, כל דיכפין הוזמן להתכבד בנתחים טריטוריאליים ובאוצרות טבע. ספינת-מלחמה אירופית יחידה היתה משתקת את התנגדותה.

המחשבה שסין נקראת עכשיו להציל את אירופה מחייבת בדיקה חוזרת של כל מיני אמיתות מובנות מאליהן. בניגוד לכוויית, הסינים הגיעו אל המקום שבו הם עומדים בזכות כושר היצירה שלהם, בזכות העזתם של מיליוני סינים ובזכות חריצותם; וגם בזכות מניפולציה של שערי-חליפין, ובזכות ניצול כמעט-פיאודלי של כוח אדם. את כל זה השיגה סין על כידוניה של רודנות ברוטלית, שלהיטותה לצמצם את חרויות נתיניה גדלה בהתאמה להצלחתה.

”כוח רך“, לא כל כך

מה כל זה אומר? האומנם הגיעה הזמן ”ללמוד סינית“? פעם השאלה נגעה לצרפתית, או גרמנית, או רוסית, או יפאנית. הפעם, השאלה חורגת מגבולות המטאפורה, מפני שסין משקיעה מאמצים עצומים בהקניית תרבותה ולשונה.

מעצמות גדולות תמיד ניסו לייצא תרבות. הבריטים הקימו את ‘המועצה הבריטית’, הצרפתים — את ‘המכון הצרפתי’, המערב-גרמנים — את ‘מכון גתה’, והאמריקאים כמובן הסמיכו ‘ספריה אמריקאית’ עשירת כרכים וקלטות לשגרירויותיהם בעולם. המשותף לכל אלה הוא האתוס הדמוקרטי והליברלי של הארצות המייצאות. מרכולתן כללה אורח-חיים. בימי הזוהר שלהן, הארצות האלה היו מקורות של השראה לא רק מפני שהן היו עשירות, אלא מפני שהן היו חופשיות (יחסית) וסובלניות (יחסית).

המלחמה הקרה בין המזרח הקומוניסטי למערב הדמוקרטי ניטשה לא מעט בשדות קרב תרבותיים. תכנית הג‘אז השבועית של ’קול אמריקה‘, שנקלטה בקשיים ניכרים במקלטי רדיו בברית המועצות, היתה תחמושת אפקטיבית כמעט כמו הפגנת שרירים צבאית. היא הפחידה את המשטר הקומוניסטי, כפי שחזרו והעידו הנסיונות לשבש את הקליטה. מדוע מדינות משטרה כל כך נחרדות מפני מוסיקה, בייחוד אם היא לא-קונבנציונלית? מפני שהן זקוקות להליכה בתלם. כל סטיה קטנה מהלכת עליהן אימים. (קיראו באתר רשת באנגלית על תפקיד הג’אז בהבקעת חומות הבידוד שבנה המשטר הסובייטי סביב נתיניו.)

כוח הפיתוי של המערב הדמוקרטי היה חשוב ואפקטיבי יותר מכוחו לגרום נזק צבאי. כמובן, זה היה אמור בחברות אירופיות, שהוסיפו לערוג אל אירופה, גם מעבר לגדרות התייל ולחומות. ”הכוח הרך“ הצליח פחות, הרבה פחות, בחברות לא-מערביות. בצפון-מערב פקיסטן, או בדרום סומליה, או בהרי תימן, ג‘אז לא כל כך עובד.

לסינים יש עכשיו יתרון מסיבי בהפעלת ”כוח רך“, כפי שהתחילו לכנות את יצוא התרבות. הם מנסים לפתות את העולם כמעט בכל אמצעי. הם משדרים, יש להם אתרי רשת ערוכים היטב, הם מפיצים עתונים יומיים בחמש יבשות, הם קונים מוספים שלמים בעתונים. יש להם למשל תוספת תקופתית ב‘וושינגטון פוסט‘. בשבוע שעבר הם הקדישו אותה לקונפוציוס, זה שעל שמו נקראים מכוני-התרבות הסיניים.

את העמוד הראשון מקשט איור צבעוני ענק שבו נראים אלברט איינשטיין, סנטה קלאוס, צ‘ארלי צ‘פלין ומארי קירי (אם אינני טועה) מסיבים סביב שולחן סיני מסורתי, ומעיינים בכתבי קונפוציוס. מתחת באה הכותרת, לכל רוחב העמוד, ”קונפוציוס חי“.

כותרת המשנה מכריזה,

”החכם הסיני הקדמון עוזר לארצו להפיץ את לשונה ואת תרבותה בחו“ל. המכון הנושא את שמו זורע את הזרעים של הבנה משופרת ושל קשר טוב יותר עם העולם“.

איינשטיין, סנטה קלאוס, צ'ארלי צ'אפלין ומארי קירי (?) בראש מוסף פירסומי מיוחד של סין בוושינגטון, המודיע כי עוד אביהם חי. קונפוציוס, זאת אומרת

דרישת שלום מירמיהו הנביא

עד שקראתי את מניפסט קונפוציוס ב‘וושינגטון פוסט‘ חשבתי שסין העניקה את שמו למכוניה רק לטובת הסמליות, או מפני שהוא אחד השמות הסיניים המעטים הניתנים להגיה קלה יחסית בלשונות המערב. אבל מן המניפסט הזה נראה שהסינים חושבים את מורה-ההלכה העתיק למותג עובר לסוחר; הוא כשלעצמו, לא המכון המסתתר תחת כנפיו, ימשוך את ההמונים.

מדוע לכל הרוחות יצואני התרבות של סין חושבים שדיירי המאה ה-21 יישבו בקסמיה של סין בזכות תווי-פניו של איש מחמיר מאוד, אשר חי פחות או יותר בזמן ירמיהו הנביא? אולי הם שיכנעו את עצמם שהמערב הדקאדנטי זקוק למשמעת. מאחר שאין לו מופתי חיקוי משלו, המערב יחבק סיני קדמון שהוריש אתוס של משמעת, צדק וקבלה קפדנית של היררכיה.

כל זה גובל כמעט בפארסה. היתכן שסאשה ברון-כהן לבית בוראט התעייף מלהציק לקזחסטן, והחליט לעשות צחוק מסין? אני חושש שלא. הסינים לוקחים את עצמם ברצינות מופלגת, והם אינם סולחים למי שאינו שותף לרצינותם. הם מאמינים, כי הצלחתם הכלכלית המרשימה מאצילה עליהם את המנדט להורות את אמנות המימשל וההנדסה החברתית לעולם כולו. אוטוריטריזם סיני עבש צריך לעולל למחשבה המערבית בדיוק מה שעוללו מוצרי יצוא זולים לכושר הייצור המערבי. הזקן מן המאה הששית לפני הספירה הוא עכשיו אפליקציית-על באייפון סיני אוניברסלי.

מה אמרו זמביה ובורמה

זה לא מצחיק. למען האמת, זה די מפחיד. סין מתחילה להזכיר את המעצמות האוטוריטריות של סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים: פרוסיה-גרמניה, יפאן, רוסיה הצארית. את מי היא תזכיר בהמשך?

הגסות של הליכותיה, התובענות הבוטה של דרישותיה, ההתנשאות של חלק מאנשי העסקים שלה, ההפגנה הגוברת של שרירים צבאיים מעוררות גם דחיה, גם פחד, אצל קרוב ואצל רחוק. מה מעניין ששתי ארצות הסמוכות במידה רבה על שולחנה, אחת באסיה ואחת באפריקה המשוונית, מנסות לאחרונה להיחלץ מאחיזתה.

בזמביה העניה והרחוקה, מועמד האופוזיציה ניצח בבחירות לנשיאות בזכות הצלחתו לנצל גל אנטי-סיני. התנהגותם של תאגידים סיניים על אדמת זמביה ויחסם המשפיל אל עובדיהם האפריקניים היו הסיבה.

(מאמר ב’דיילי טלגרף’ מסביר ערב הבחירות בזמביה מדוע הן עומדות להיות משאל-עם על סין; הסינים דוחים את הפירוש הזה, כפי שמעידה הפרשנות באתר הרשת באנגלית של בטאון המפלגה הקומוניסטית, ‘יומון העם’.)

בורמה, שכנה מיידית של סין מדרום, היתה כרוכה על צווארה של סין במשך שנים. לדיקטטורה הצבאית בבורמה לא היו ידידים כמעט בשום מקום זולת סין. והנה עכשיו, הדיקטטורים מנסים לשפר את יחסיהם עם העולם החיצון. הם מרופפים את משטר הדיכוי שלהם מצד אחד, והם מטילים הגבלות חסרות תקדים על פעילות כלכלית סינית. עתה זה הם הקפיאו פרוייקט הידרו-חשמלי ענקי במימון סיני, שנועד לספק חשמל לצרכנים בדרום סין. גם כאן, התנהגות הסינים עוררה איבה ציבורית גוברת. (מאמר באתר הרשת של ‘ניו יורק טיימס’.)

נראה שהמשטר בסין מאמין בצירוף הקטלני של קונפוציוס ושל טכנולוגיה מתקדמת. כפיה, חניקת חרויות, סתימת פיות, הפחדה  וצחצוח חרבות הן נוסחת ההתקדמות שלו. כל רמז של מחשבה מקורית וביקורתית מהלך עליו אימים. מה הפלא שהוא מחפש את מקורות ההשראה שלו במאה הששית לפני הספירה.‎

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

12 Responses to “עוד קונפוציוס חי”

  1. נמרוד ברקין הגיב:

    תודה יואב על אבחנה חדה ונכונה (בעיני לפחות).

    אפשר להוסיף גם את ההתלהבות הישראלית מכל מה שמריח סיני בשנים האחרונות, תוך כדי התעלמות עיקשת מכל מה שמסריח בבייג’ינג.

    אבל אני מאמין שהתשובה לסין תבוא גם היא מאסיה- הודו. בזמן שאירופה עסוקה בלשכנע את היוונים להתנהג כמו בני אדם, וארה”ב צופה בקרקס של המירוץ לנשיאות, אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבניו-דלהי.

    שבת שלום!

  2. אילנה ינובסקי הגיב:

    תודה לך על המאמר המרתק

    לפני מספר שבועות חזרתי ממסע ארוך במיאנמר /בורמה , וראיתי במו עיני את קן הגז שמניחה סין, שיחבר את המקורות ישירות במקום להעביר את הגז באמצעים אחרים.

    אתה יכול לראות את מגרשי עצי התיק המיועדים לסין שהם נרחבים עד כדי שאט נפש. תושבי המדינה ממש לא שמחים על עושק מתמשך של אוצרות הטבע, שתמורתם משולמת בכלי משחית.

  3. רני הגיב:

    שלום

    ביחס לשכני סין. אני אוסף מפות ימיות. עוד מעט הן יהיו שוות כסף, כי הן לא יהיו יותר ויש בהן יופי מסויים.

    בחדרי על הקיר מפת איי פארסל, שם סין לוחצת את וייטנאם והפיליפינים, והלחץ נשמע הרחק. באינדונזיה פשוט פרעו בסינים פרעות רצחניות לפני 45 שנה. יש לי ספק רב אם כיום סין היתה מבליגה.

    באוסטרליה, העילית מודעת היטב לבעיית סין, רק לא ברור מה עושים. אני מניח שבכמה מרתפים מרווחים מדענים יפניים מכינים רקע לפיתוח נשק גרעיני, כי גם שם כל החשבון עם סין עוד לא נגמר.

    סין גם תשפיע כך או אחרת על ההתפתחויות בקוריאה. סין גם השמיעה דברים על הצי האמריקאי באוקינוס השקט. בעייה מעניינת היא סינגפור, עיר-מדינה סינית למעשה. נזכור שהעיר מתנהלת, פחות או יתר, לפי עקרונות קונפוציוס. אני מניח שכל מקרה היא תהיה בצד המנצח. הצורך של סין בנפט כבר מניע את ענייני המזה”ת ועוד יניע יותר.

    אני שמח שהסטטיסטיקה הדמוגרפית אומרת שלא אחיה זמן רב תחת הגמוניה עולמית סינית, יכול להיות מאוד לא נעים.

  4. דני פ הגיב:

    “[קונפוציוס] אחד השמות הסיניים המעטים הניתנים להגיה קלה יחסית בלשונות המערב”

    טוב, השם קונפונציוס הוא לטיניזציה… בכל אופן לא מדובר רק בהגיה – קונפוציוס הוא אולי הסיני היחיד שחי לפני יותר ממאה השנה ששיעור לא-זניח של הציבור במערב מכיר. אנו יודעים שיש לסין תרבות עשירה, אך איננו מכירים אותה כלל – אם הסינים היו מקימים את “מכון דו פו” או “מכון לי באי” (שני שמות של משוררים סינים דגולים ששלפתי כרגע מוויקיפדיה) אף אחד לא היה מבין במה מדובר.

    “נראה שהמשטר בסין מאמין בצירוף הקטלני של קונפוציוס ושל טכנולוגיה מתקדמת. כפיה, חניקת חרויות, סתימת פיות, הפחדה וצחצוח חרבות הן נוסחת ההתקדמות שלו. כל רמז של מחשבה מקורית וביקורתית מהלך עליו אימים. מה הפלא שהוא מחפש את מקורות ההשראה שלו במאה הששית לפני הספירה.‎”

    אני לא בטוח שהמסורת הפוליטית הקונפוציאנית היא כה דכאנית כפי שאתה מתאר – השליט הקונפוציאני הוא משרת הממלכה, ואינו יכול למשול באופן שרירותי – זו אינה דמוקרטיה, אך יש הכרה שיש קשר בין מוסר לפוליטיקה. ישנה בסין מסורת פוליטית הנקראת לגאליזם, הנחשבת נוקשה ממנה. בימי הקיסר הראשון, הלגאליסט הו ערך טבח במלומדים הקונפוציאנים שערערו על שלטונו. במאה ה-18 משכילים אירופאים, שרצו לשחרר את החברה שלהם מכבלי הדת המדכאת, ראו בסין מופת של חברה חילונית ורציונלית. אירופאים החלו לראות בסין עריצות מאוחר יותר, כאשר סין היתה חלשה וניתן היה לדרוך עליה.

    חוץ מזה כל המדינות שידעו תקופה של שקיעה ורק עתה נהנות מתחיה מוצאים השראה בעבר הרחוק (והמדומיין במידה רבה). כאשר הפנייה לאחור אין מטרתה להצדיק עוולות חדשות (ישראל!) אז אין כל רע בכך. וכאשר ארץ קומוניסטית מוכנה לא להביט לאחור בזעם – אז לפי דעתי מדובר בסימן חיובי.

    “הגסות של הליכותיה, התובענות הבוטה של דרישותיה, ההתנשאות של חלק מאנשי העסקים שלה, ההפגנה הגוברת של שרירים צבאיים מעוררות גם דחיה, גם פחד, אצל קרוב ואצל רחוק”

    היתה כתבה אתמול בניו יורק טיימס על טענות דומות נגד ברזיל מצד גורמים במדינות שכנות, למרות שהיא דווקא דמוקרטיה למופת.

    כלפי פנים סין כמובן אינה דמוקרטיה, והיא ודאי מתנהגת ככובשת בטיבט ובשיניאנג, אך כלפי חוץ התנהגותה אינה שונה ממעצמות אזוריות אחרות בעולם, שמסוגלות לפעול באפקטיביות ויוצרות מירמור נגד כוחן הרב. (אפשר גם לומר שלו סין תהיה דמוקרטיה, איני רואה שיחסה כלפי שכנותיה ישתפר).

    • יואב קרני הגיב:

      אני חושב, דני, שהמסורת הקונפוציאנית קרובה אל מסורת אוטוריטרית באירופה, עוד מימי אפלטון, שבמקרים אחדים התפתחה לפשיזם: זו הרוצה להמליך פילוסופים על החברה, זו החושבת שממשלת-מומחים היא שיטת השלטון הרצויה. אליטיזם ופשיזם הם קרובי משפחה.

      חוכמתה של הדמוקרטיה הבריטית היתה הצלחתה להשתחרר בהדרגה מתפיסות אליטיסטיות, עד שהנהיגה זכות בחירה כללית. הצרפתים לא הצליחו במאה ה-19, והתוצאה היתה תוהו-ובוהו מוסדי והתפתחות “הדמוקרטיה הטוטליטרית” (בלשונו המפורסמת של ההיסטוריון יעקב טלמון).

      אכן, יש דברים גרועים יותר מממשלת מומחים ומדה-פוליטיזציה של תהליך קבלת ההחלטות. משטרים צבאיים השתעשעו מפעם לפעם בנוסחאות כאלה: בטורקיה, בתאילנד, בפקיסטן, בארגנטינה… האומנם נסיונות כאלה חייבו מדינות-משטרה ומחנות-ריכוז? אינני יודע את התשובה. אבל בפועל זה קרה וחזר וקרה, בדרגות משתנות של חומרה.

      “קונפוציוס” הוא פעלול, טכסיס, אמצעי של לגיטימציה מצד משטר, ששאלת הלגיטימיות מטרידה אותו עד אובססיה.

      בימי מהפכת התרבות של מאו צה טונג, “קונפוציוס” הוצא מקברו כדי להתעלל בגופתו (מטאפורית). הוא נעשה שם נרדף לאויביו האמתיים והמדומים של מאו. הרדיקלים של מהפכת התרבות תקפו את “קונפוציוס” כל אימת שהתכוונו לראש הממשלה ג’ו אן-לאיי, שמאו התעלל בו עד מוות.

      עכשיו “קונפוציוס” מזנק מקברו כדי להעניק לגיטימיות מוסרית, אינטלקטואלית והיסטורית ליורשי ג’ו אן-לאי. זה היה יכול להיות משעשע — כדרך שהמונגולים והאוזבקים סוגדים עכשיו לג’נג’יס חאן, אף כי כמובן אינם תומכים בהתפשטות טריטוריאלית רצחנית. לרוע המזל, סין היא מדינת-משטרה ענקית, הרוקמת מזימות נגד חירויותיהם של תושביה, ולהוטה לחמוס את אוצרות הטבע של שאר העולם.

      תודה, תודה על הקישור לכתבה על ברזיל ב’ניו יורק טיימס’. אכן, אילוסטרציה מצוינת של תוצאות ההיערכות החדשה במשוואה הבין לאומית. מה חבל שברזיל מפתחת הרגלים מגונים. אבל בניגוד לסין, שותפתה באחוות ה BRIC (לצד הודו ורוסיה), ברזיל היא ארץ דמוקרטית ורבת חרויות. יש לה סיכוי הרבה יותר טוב להשתפר.

  5. ארנון הגיב:

    לא ממש קשור לפוסט אבל כן קשור לסין.

    בלוג חדש (בשבילי) מתרגם מאמרים וטוקבקים מהרשת הסינית שקשורים בישראל לעברית.

    http://chinaeyel.wordpress.com/

  6. ori hippo הגיב:

    אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבניו-דלהי

    נמרוד, האם שקלת והגעת למסקנה שהתשובה ההודית עדיפה על הסינית?

    ההודים אינם מערבים, הנסיון של חברות שעובדות עם ההודים והסינים מראה שהם אגרסיבים ואינם ישרים וקשים בהרבה מאשר הסיניים. הם דומים יותר למוסלמים הערבים מאשר למערב. לו הודו היתה כיום בנקודה בה נמצאת סין היתה לעולם המערבי סיבה לחשוש.

    אילנה- השלטון במיאנמר, אליו צריך לבוא בהאשמות, את רוצה לומר שהסינים עושים משהו לא בסדר שהם סוחרים עם מיאנמר? כל העולם מוכר נשק למי שמוכן לקנות ממנו, ואם הם היו מוכרים תפוזים למיאנמר תמורת גז זה היה כשר יותר?

    רני- אם עדיף לך לחיות תחת הגמוניה אמריקאית, אין סיבה שלא תמשיך, לא שמעתי שהסינים מביעים איזה רצון להשתלט על מדינות זרות, יש קדושה למיעוטים ותרבותם בסין, וזה קצת דבל סטנדרט מצידך להזכיר שהסינים מוחים על תמרוני הצי האמריקאי ששולח מטוסי ריגול מעל חופי סין ומנטר מספינות ומטוסים תקשורת בסין, ואגב גם בישראל ובהרבה מדינות אחרות. אני לא רואה את הסינים שולחים מטוסי ריגול מול חופי ניו יורק

    דני- סין איננה מתנהגת ככובשת בשיניאנג ואף לא בטיבט. יש מיעוט מוסלמי פרימיטיבי אלים ביותר שמותסס על ידי גורמים איסלאמיים חלקם מבחוץ, ובטיבט התרגלנו לשמוע את המידע החד צדדי שלובה על ידי האמריקאים שהיה להם אינטרס ופחד קמאי מכל דבר בצבע אדום. שני המחוזות שהזכרת הם חלק מסין עוד קודם גילוי אמריקה (על ידי סינים לפני קולומבוס).

    יואב- השם קונפוציוס אינו מבוטא כך בסינית וגם לא קרוב לכך, והעובדה שכתב עתון למערבים החיים בסין החליט להעלות אותו מאוב לא עושה את זה מדיניות ממשלתית.

    אני לא מבין את הקסנופוביה הזו כלפי הסינים, של המגיבים בכלל ושל יואב בפרט. במה הסינים גרועים יותר מהמערב? מדוע הם איום לעולם? אם אצלם הבנקאים היו נוהגים כפי שבמערב, היו תולים אותם בראש חוצות על בגידה כמו פושעים כראוי להם. האם אתם באמת רואים אנשים קטנים צהובים יורדים מספינות והופכים את המערביים לעבדים שלהם? מגוחך.

    • יואב קרני הגיב:

      אורי, אין צורך לייחס ביקורת עניינית על סין ל”קסנופוביה”, ובאמת אין צורך לדבר על “אנשים צהובים קטנים”. ביקורת עניינית על ישראל אינה אנטישמיות, ביקורת עניינית על אפריקה אינה גזענות, וכיוצא בזה.

      כן, אני מוכן להסכים, הסינים היו תולים את הבנקאים בראש חוצות. הם הרי הוציאו להורג את ראש הרשות המפקחת על תרופות ומזון בגלל מעילה באמון. האמריקאים היו רק מכניסים אותו לכלא. זה יתרון נתון וחד-משמעי של מערכת הצדק הסינית.

      ‘צ’איינה דיילי’ אינו “עיתון הנכתב למערביים”. הוא שופר תעמולה בין-לאומי של ממשלת סין. והשם “קונפוציוס” ניתן למכוני התרבות הסיניים על ידי המשטר בבייג’ינג, לא על ידי עתונאי ב’צאיינה דיילי’ (תנוח דעתך, אני יודע ש’קונפוציוס’ הוא הצורה המערבית של השם).

      ההתיימרות הסינית ללמד את המערב איך לנהל את הפוליטיקה, את החברה ואת חיי המשפחה שלו על יסוד חוכמתו של דייר המאה הששית לפני הספירה היא כשלעצמה מעוררת לעג — אבל גם מטילה פחד. לאחר הפלירט בן שלושים השנה עם המאואיזם הרצחני, סין מעוררת את הרושם שהיא מאמינה כי יש לה עוד נוסחה טוטלית לניהול החברה, וגם אותה היא רוצה לייצא.

      אני מסתייג בהחלט מן האיפיונים שנתת להודים. אני תוהה לאיזו “קסנופוביה” היית מייחס את איפיוניך. האומנם אתה מפחד מפני “אנשים חומים קטנים”, אורי? והם “כמו ערבים”? אוי ואבוי.

  7. ori hippo הגיב:

    יש לעיתים גבול מעורפל בין גזענות ללימוד מנסיון חיים. ההודים שאתה נתקל בהם בארצות הברית בעיקר בתחום המחשבים, אינם תמונה של התרבות העכשוית בהודו. שהיתי חודשים בהודו, עבדתי עם הודים גם בארצות הברית וגם בהודו, התחלקתי בחוויות עם עמיתים למקצוע מחברות אחרות, עמיתים שיש להם נסיון עבודה וחיים גם בסין. אני גם נתקל יומית בדרום מזרח אסייה בהודים ופקיסטנים שמנהלים חנויות סידקית ולא רק אקדמאים. אחוז הפשיעה האלימה הגבוה ביותר בהונג קונג שם אני מתגורר שייך להודים, כך גם סחר הסמים. האיפיונים שלי נובעים מנסיון חיים. היתה לי בעבר דעה שלילית לגבי הסינים שנבעה מקריאת עתונות אמריקאית, אבל נסיון החיים האישי בשטח די שינה את דעתי.

    האם המערב לא מנסה ללמד את על העולם מהי דמוקרטיה? אני זוכר שכשאמריקה נכנסה לעיראק הסיסמה שלהם היתה אנחנו נלמד את הערבים מה היא דמוקרטיה ועתון ישראלי (‘הארץ’ אם זכור לי) השווה זאת בלעג לסיסמה של סטרבאקס: אנחנו נלמד את העולם מהו קפה טוב.

    בהחלט יש לאמריקה מה ללמוד על יחסי משפחה סינית שמרנית ובמצב הנוכחי כנראה גם כלכלה, השקעת כספים ברשתות תחבורה ובבריאות ועוד. כל אותן טענות שיש לך על התעמולה והיחסים הבינלאומיים הסינים הם משותפים לכל תרבות ולכל מדינה, כל מדינה נוטה ליפות את ההשגים שלה.

    ושוב אני חוזר ומדגיש שלסין מעולם לא היו נטיות קולוניאליות ושום נסיון להתפשט מחוץ לגבולותיה. סין משתמשת בשמה של אישיות תרבותית כדי להדגיש את המסורת בת 3000 השנה שלה זה הכל. אולי נאיבי אבל לא יותר. ותקופת מאו היתה תקופה של כישלון שעל גבה נבנתה חברה טובה יותר. יש לך דעה מקובעת לגבי המשטר הסיני ואתה משוחד ואינך פתוח לשקול שזה אולי קצת אחרת.

  8. טום מ. הגיב:

    אורי – רוח דעותיך על סין מזכירה לי שבזמן שהתחלתי להתגורר ולנהל עסקים בבייג’ינג — במשך כ-13 שנה — בשנות ה-90, לפני החזרת הונג-קונג לריבונות סינית, העיתון ההונג-קונגי The South China Morning Post היה מקור מידע מהימן על המתרחש בסין.

    לאחר 1997 החליפו את צוות העורכים בהדרגה, והפכו את העתון לאמצעי תעמולה סיני – אמנם מתוחכם – ואתה כנראה לא מודע שאתה מושפע על ידי אותו “כוח רך” שעליו יואב קרני כותב כאן. במקום לכתוב על פשעי השלטון נגד העם עדיף להבליט את פשעי ההודים בהונג-קונג.

    לגבי טענתך כי “לסין מעולם לא היו נטיות קולוניאליות”, די לעקוב אחרי המעשים של החברות הממשלתיות הסיניות באפריקה כדי להתרשם להיפך. סין משתלטת על מקורות נפט, נחושת ועוד — בשחיתות ובאלימות. לדוגמה אנא עיין במאמר הזה של ה Economist ובזה של ה New York Times.

    זה לא הופך כל סיני לפושע בעיניי- רובם אנשים חרוצים והגונים, אך כדי להצליח בעסקים כדאי להיות קשור למשפחות המיוחסות. אני מניח שלא ל”יחסי משפחה סינית שמרנית” כאלה התכוונת שאמריקה צריכה ללמוד מסין.

  9. גיל הגיב:

    ועוד מספר נקודות כתגובה לאורי —

    לגבי “”לסין מעולם לא היו נטיות קולוניאליות” — לאורך תקופות רבות בהיסטוריה סין הפגינה שאיפות התפשטות וכיבוש, ויחסיה עם שכנותיה רצופים מהמורות ומלחמות. טיבט היא סוג של מקרה לדוגמא. ה”טיפול” של סין בטיבט (ובאופן משני בהודו, שנמצאת מעבר לטיבט) יכול לשמש נורת אזהרה ואי אפשר להתעלם מכך.

    אורי, צר לי על הנסיון האישי הלא-מוצלח שלך עם ההודים. יכולתי לפרט כאן את ההיפך הגמור לאחר כלמעלה משנה בה חייתי בעיר דרום-הודית, אבל זה נראה לי טרחני. ברמה הבינלאומית, חולשותיה הפרטיקולריות של הודו — שחיתות ציבורית, מוסר עבודה לקוי, ראייה מערכתית מוגבלת, וגיוון כמעט משתק של מסורות עצמאיות וחזקות — יכולות גם לשמש כתעודת הביטוח עבור המערב מפני מגמת התפשטות כוחנית מצד הודו, יהא זה כוח “רך” או “קשה”. למצער, לא כך הוא המצב הוא לגבי סין, שמוכיחה, כמו שיואב כותב בבהירות רבה, דבקות במטרה ונכונות מטרידה להקרבה (ממשית, פיזית) של קורבנות בדרך.

  10. ori hippo הגיב:

    הודו:תמ”ג 2010: 1.73 טריליון דולר
    השקעות חוץ ישירות 2010: 24.6 מיליארד דולר

    הודו הינה הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם. בעשור האחרון התמ”ג של הודו צומח בכ-7.5% ברבעון. סיפורי שחיתות שלטונית הם דבר שבשגרה ונדרשות ארבע שנים על מנת לאכוף הסכמים עסקיים באמצעות המערכת המשפטית.

    במדד היתרי הבנייה, מדורגת הודו בין שלוש המדינות הגרועות ביותר בעולם ונדרשים למעלה משבעה וחצי חודשים לקבלת היתר בנייה במדינה.

Leave a Reply