להציל את אירופה מיוון

הפוליטיקאים שלה הצליחו לחזור ולהדהים: בואו נעשה משאל-עם, הם אמרו, ועצרו את נשימת אירופה. אחר כך התברר שהם לא התכוונו ברצינות. רצינות? האם הם יודעים לאיית את המלה?

"משאל עם", מכריזה הכותרת בעתון היווני הזה, שלושה בנובמבר. למעלה נראים הקנצלרית מרקל והנשיא סרקוזי מצביעים לעבר ראש הממשלה פפנדריאו. כותרת הגג אומרת, "אולטימטום דרמטי מגרמניה ומצרפת". האולטימטום התקבל, משאל-העם בוטל

”פיאסקו“ אינה מלה יוונית. קורה. פירושה המקורי באיטלקית הוא ”לעשות בקבוק“, אבל היא נקלטה משום מה בלשונות המערב בהוראת ”כשלון מוחלט“. היוונים יכלו בהחלט לשאול אותה השבוע לתיאור המנהיגות הפוליטית שלהם. היא הנחילה להם כשלון כל כך מחפיר, עד שקשה עוד להתייחס אל יוון ברצינות.

למען האמת, קשה זה זמן מה, לפחות שנתיים, מאז התברר מה עוללה קבוצה קודמת של פוליטיקאים לפיננסים של יוון. תאונה היסטורית הפכה את הארץ הקטנה הזו למרעום המתקתק של אירופה. התמוטטותה הפיננסית, ב-2009, נעשתה אקורד הפתיחה, ואחר כך מוסיקת הרקע, של משבר האירו.

בסוף השבוע שעבר השתרר הרושם, שנמצאה סוף סוף נוסחת חילוץ. מנהיגי גוש האירו החליטו לפטור את יוון מן הצורך לפרוע 50% מחובותיה (350 מיליארד אירו, או 480 מיליארד דולר). היא עדיין תכרע תחת עול החובות הקיים, אבל הוא יהיה קל במאה מיליארד אירו. זה אומר חיסכון נאה של ארבעה מיליארד וחצי אירו בשנה בתשלומי רבית בלבד.

חוץ מזה, יוון עמדה לקבל שמונה מיליארד אירו כדי לכסות את השיקים שלה, על חשבון 130 מיליארד שהובטחו לה עוד בקיץ שעבר. בתמורה היא התחייבה להעמיק את הקיצוצים, את הפיטורים, את ההפרטות ואת הייסורים. התוצאה המבוקשת: היא לא תפשוט את הרגל, לפחות לא בינתיים; ושערי החליפין ומדדי הבורסות באירופה יתאוששו בהתאם, לפחות לקראת חג המולד.

ראש ממשלת יוון, גיאורגיוס פפנדריאו, חזר הביתה, בישר לעמו בנאום טלויזיה על ההצלחה — ואיבד מייד את עשתונותיו. כדי לעמוד בתנאי התכנית הוא זקוק לאמון הפרלמנט, שבו יש למפלגתו רוב זעיר. רגע אחד, פרלמנט אמרנו? לא, לא. משאל-עם. הוא זקוק למנדט ציבורי, לפני שיוריד את הגיליוטינה. מנהיגי גוש האירו התקשו להאמין למשמע אוזניהם. איש לא דיבר איתם על משאל-עם, שיעכב את תכנית-ההצלה ויבהיל את השווקים. משאל העם נועד להיערך בסוף השנה, והיוונים עמדו להודיע בו אם הם רוצים להישאר בגוש האירו.

היה אפשר לשאול אותם שאלה פשוטה יותר ודרמטית פחות, כמו למשל אם הם תומכים קונקרטית בתכנית שממשלתם אימצה תחת לחץ. אבל עורכי הדין של הממשלה אמרו לה, שזה לא יילך. משאל-עם על עניינים פיננסיים מחייב הסכמה של 60% מחברי הפרלמנט. משאל עם על עניינים קיומיים, להיות-או-לחדול, מצריך רוב פשוט. לך תבין אותם.

”תקריב כל קורבן“

זה עמד להיות העונש הגדול ביותר של קוראי עתונים על ההפקרות הפיננסית באירופה: בשבועות הבאים נגזר עלינו לשמוע הרצאות יומיות על המערכת הפוליטית של יוון. למשל, אין לנו בררה אלא לשנן את שמו של מנהיג האופוזיציה, אנטוניס סאמאראס. הוא הודיע השבוע, כי מפלגתו ”תקריב כל קורבן“ — עיצרו-נא את נשימתכם: היודיע מר סאמאראס כי ”כל קורבן“ יוקרב להצלת האומה? להמשך השתייכותה לגוש האירו? לטובת אופיה האירופי? לתיקון הטעויות האיומות שעשתה מפלגתו כאשר היתה בשלטון, עד לפני שנתיים?

לא, לא. מפלגתו של מר סאמאראס ”תקריב כל קורבן“ כדי להכשיל את משאל-העם. היא תעשה כן כדי להבטיח את נפילת הממשלה. סקרי דעת הקהל חוזים נצחון לאופוזיציה בבחירות מוקדמות. הבה נמהר להיבחר, חושב מנהיג האופוזיציה בשעה שהאקרופוליס היתה לעיי הריסות. או בעצם היא תמיד היתה עיי הריסות, על מה אנחנו מדברים.

”אירופי בכיר“ אמר השבוע ל‘פייננשל טיימס‘:

”אין מלים בפי לתאר מה שאני מרגיש כלפי יוון. ארץ [נמצאת] במצב כזה — והם עושים פוליטיקה. לא זו בלבד שהם מסכנים את ארצם, שזה כשלעצמו לא ייאמן, אלא הם מסכנים את יציבותו של איזור האירו, וזה קצת יותר מדיי“.

הוא אמר את זה בערך שלושים-ושש שעות לפני שראש ממשלת יוון שינה את דעתו. עוד פעם. לא, לא יהיה משאל עם, ”משאל העם מעולם לא היה יעד בפני עצמו“. את זה הוא אמר יום אחד לאחר שכופף את זרועותיהם של שריו, כדי לקבל את תמיכתם במשאל-עם. היעלה על הדעת מנהיג מוכשר פחות, מעורר אמון פחות מזה העומד עכשיו בראש יוון? ואיך בכלל הגענו למצב הזה, שבו אירופה כולה מאיימת לטבוע במי האפסיים של הפוליטיקה היוונית?

אירופה יצאה מחלציה

יוון רשאית לטעון, שאירופה יצאה מחלציה. על אדמת יוון התהלכו פעם הפילוסופים הגדולים ביותר, מבשרי הציוויליזציה המערבית, מגדירי חרויותיה; גדולי מחזאיה, אמניה וספורטאיה, ממציאי האסתטיקה והרטוריקה. הם ירדו מן הבמה לפני איזה אלפיים שנה, ויוון התחילה את שקיעתה אל שולי ההיסטוריה.

אירופה אמנם יצאה מחלצי יוון העתיקה, אבל יוון החדשה יצאה מחלצי אירופה. צירוף של רומנטיקה פואטית, של משיחיות דתית ושל ציניות פוליטית שלף את אתונה וסביבותיה מן האימפריה העות‘מנית, בסוף השליש הראשון של המאה התשע-עשרה, והעניק לה עצמאות.

מ-1830 ואילך, יוון לא חדלה לספק חדשות רעות, עשור אחר עשור. במשך 150 שנה היא התקשתה להחליט אם היא רוצה רפובליקה או מלוכה (משאל-העם היחיד בתולדותיה, לפני שלושים-ושש שנה, הכריע כנראה סופית לטובת רפובליקה). היא ניסתה להרחיב את גבולותיה פעם אחר פעם, ויצאה למלחמות התפשטות, שאחת מהן הניבה את הטרנספר המפורסם ביותר של המאה העשרים (הגירוש ההדדי של היוונים מטורקיה ושל הטורקים מיוון, מקור ההשראה העיקרי של כל מגרשי המאה ושל כל מייחלי-הגירושים).

אף על פי שהיא אינה חדלה להתפאר בייחוסה הדמוקרטי — אפילו המלה ”דמוקרטיה“ באה מיוונית — היא ניהלה פלירט בלתי פוסק עם דיקטטורים; וגם כשהיתה דמוקרטיה, היא ידעה קיטוב מר, והתנסתה ביותר אלימות פוליטית מרוב הדמוקרטיות של זמנה.

סבא ואבא, דוד ואחיין

מאסר, מחתרת, בריחה וגלות היו מנת חלקם של מנהיגיה הדמוקרטיים, כולל סבא ואבא של ראש הממשלה הנוכחי. מאז מלחמת העולם השניה, שלושה דורות של משפחת פפנדריאו ניהלו את יוון כמעט בכל עשור. סבא גיאורגיוס פ. נקלע למלחמת אזרחים עם הקומוניסטים, ב-1944; ונעצר ב-1967, דווקא לאחר הפיכה צבאית אנטי-קומוניסטית. הוא מת במעצר בית. אבא אנדריאס פ. ברח לאחר ההפיכה, פיתח קריירה אקדמית נאה בארה“ב, חזר לבסוף הביתה, ונעשה ראש הממשלה האנטי-אמריקאי ביותר מאז ומעולם.

קשה לדבר ברצינות על מפלגות פוליטיות ביוון. הסוציאליסטים שבשלטון הם מפלגת פפנדריאו; ו‘הדמוקרטיה החדשה‘ שבאופוזיציה היא מפלגת קרמנליס. המייסד, קונסטנטין ק., היה ראש הממשלה והנשיא ארבע פעמים, בסך הכול 24 שנה, בין 1950 ל-1995; אחיינו קוסטאס ק., היה מנהיג המפלגה במשך 12 שנה וראש הממשלה במשך חמש שנים וחצי. הוא הוביל את יוון אל התמוטטותה הפיננסית, אם כי כמובן לא היה האחראי הבלבדי.

המפלגה ההיסטורית היחידה ביוון, זאת אומרת זו הקיימת לאורך שנים, ואינה תלויה באישיותו של מנהיגה, היא המפלגה הקומוניסטית. היא אולי הרדיקלית ביותר והבלתי-מתוקנת ביותר באירופה. איבה רבת שנים לה לכל סטאטוס-קוו. לפני ששים שנה ויותר היא הטילה פחד על המערב, והיתה מנצחת במלחמת האזרחים אילמלא החליטה ארה"ב למתוח קו אדום ביוון (ובטורקיה), ולהתחיל שם את ההתנגדות להתפשטות הסובייטית באירופה. הקומוניסטים עמדו מחוץ לחוק ב-25 השנה הבאות.

על זה צריך להוסיף מפלגת ימין פופוליסטית ואנטי-אירופית, גם היא זה מקרוב באה; ותרבות הרחוב האנרכיסטית, ההופכת את רחובות אתונה לשדות קרב מפעם לפעם. מסורת של אנרכיזם ושל טירור שזורה בהיסטוריה היוונית עוד משנות הששים.

העם הוא הריבון, אבל…

על רקע ההיסטוריה הלא-מבטיחה הזו, ממשלת יוון השתעשעה ברעיון לחזור אל כיכר השוק של אתונה הקדומה: דמוקרטיה ישירה. היא רצתה לבקש את רשות העם להנהיג גזירות כלכליות קשות מאוד, לאורך שנים.

לא זו שיטת השלטון בדמוקרטיות המודרניות. העם הוא אמנם הריבון, אבל הוא מאציל את סמכויותיו, באמצעות בחירות, אחת לארבע שנים (בדרך כלל. יש גם דמוקרטיות שבהן הבחירות מתקיימות אחת לחמש או שש שנים, אפילו שתיים שבהן יש בחירות אחת לשלוש שנים). ממשלה יציגה זקוקה לרוב פרלמנטרי, לא להרשאה תקופתית מדעת הקהל.אין זאת אומרת שמותר לה להתעלם מדעת הקהל, אבל הגיון הדמוקרטיה היציגה הוא שלממשלה תינתן תקופת כהונה ארוכה מספיק, כדי שלא כל מעשיה יהיו מחושבים על יסוד קפריזות ציבוריות.

לכאורה, משאל-עם הוא פיסגת ההשתתפות הדמוקרטית. למעשה, משטרים אוטוריטריים הם שהכניסו אותו לשימוש מסיבי, עוד במאה ה-19, מפני שמשאלים קלים למניפולציה ונוחים לצורך לגיטימציה. משאל-עם הוא אמצעי לעקוף פרלמנט מורכב, מפולג ואטי. איזה נשיא, איזה ראש ממשלה לא היה רוצה לפעמים לעקוף את בית הנבחרים שלו, ולדבר במישרים עם העם. דיקטטורים עשו כן הרבה במרוצת מאתיים השנה האחרונות. הצרפתים התחילו, תחת נפוליאון; הפשיסטים האיטלקיים והנאצים בגרמניה המשיכו.

משאלי-עם היו בכמה ארצות דמוקרטיות באירופה בעשר השנים האחרונות לשם אישרור אמנות אירופיות. הבריטים עשו משאלי-עם על אירופה (1975), על אוטונומיה לסקוטלנד ולוויילס (1997) ועל שינוי שיטת הבחירות (השנה). שווייץ כמובן עורכת משאלי-עם חדשות לבקרים, אבל המערכת הפוליטית שלה היא אקזוטית ולא-כל-כך רלוונטית. בארה“ב, משאלי-עם נערכים לעתים קרובות במדינות אינדיבידואליות. אבל שום משאל מעולם לא נערך בזירה הארצית.

משאל-העם היה מיועד להציל את הממשלה הסוציאליסטית של יוון מתוצאות כשלונה. היא אינה אשמה בעצם ההתמוטטות הפיננסית. היא ירשה אותה לפני שנתיים מממשלת הימין שקדמה לה. אבל התנהלותה לא היתה מרשימה. תמיכת הרחוב אבדה לה.

חרדה איומה ומובנת מעיקה על היוונים. חבילת ההצלה שאירופה מציעה להם תדון אותם לשנים ארוכות של צנע מכאיב ומשפיל. דור שלם ביוון מאבד את תקוותו ואת תכניותיו (אבטלת הצעירים באתונה עומדת עכשיו על 40%). חותם של כשלון טבוע על המדינה היוונית.

עכשיו מחכים להתמוטטות ממשלתו של פפנדריאו, אולי עוד היום, ואם לא היום אז בקרוב מאוד. יתכן שטכנוקרט יועמד בראש ממשלה חדשה, לפחות עד שיהיו בחירות מוקדמות. למען האמת, שום מפלגה אינה ראויה לנצח בהן.

כמה זמן יידרש ליוונים, או לאיטלקים, או לספרדים לבטא בקול רם את המלים, ”הדמוקרטיה אינה עובדת“?

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

18 תגובות בנושא “להציל את אירופה מיוון”

  1. האם הדמוקרטיה אינה עובדת, או אירופה אינה עובדת? נראה לי שהבעיה היא אירופה.

    אני לא מבין בכלכלה, אבל היו ארצות שהתאוששו ממשברים כאלה: ארגנטינה למשל סבלה מספר שנים, אך היום היא משגשגת. אבל עושה רושם שגוש האירו הוא מיטת סדום שאינה מניחה ליוון לנקוט את המדיניות המונטרית שהיא צריכה (וזה נכון גם לספרד ואיטליה).

    כולם אשמים: גם מנהיגי הארצות שרצו להשתייך לגוש מטבע לא-להן, וגם הפוליטיקאים הגרמנים והצרפתים שהסכימו לקבלן, אשמים הכלכלנים שחשבו שדבר כזה יכול לעבוד, אשמה התקשורת שמפריחה זה שנים את המלה "אירופה" כפתרון קסם לכל בעיה. אם אירופה אינה יכולה להתנהל כגוף ריבוני (והיא אינה יכולה) אולי עדיף שתצמצם את שאיפותיה ותסתפק בלהיות איחוד מכס.

    1. דני, אני חושב שהמערכת הפוליטית באירופה מתקשה להניב תוצאות. הואיל והיא דמוקרטית, אירופים עלולים להניח ש"הדמוקרטיה אינה עובדת". היא בוודאי לא עבדה ביוון. גם דיקטטורה לא עבדה, אבל זכרונם של בני אדם נוטה להיות קצר.

      אני קורא שהמועמד הסביר ביותר להחליף את גיאורגיוס פפנדריאו בראש ממשלת יוון הוא סגן הנשיא לשעבר של הבנק האירופי המרכזי, זה המופקד על שלום האירו. ממשלת טכנוקרטים אינה מוכרחה להיות רעה בנסיבות מסוימות, אבל בהיסטוריה האירופית נודפים ממנה בדרך כלל ניחוחות אוטוריטריים.

      אמנם, כדבריך, הכול אשמים. "אירופה" — לא המציאות הכרטוגרפית, אלא המושג הכמעט-מופשט — אמנם עוררה תקווה. היא תמיד עוררה תקווה, לפחות מאז המאה ה-15. מורי וידידי וולטר לאקוויר (Laqueur), ההיסטוריון הדגול, כתב מסה מעניינת בכתב העת האמריקאי לעניינים בין לאומיים National Interest על שקיעת אירופה, שתרגומו ניתן השבוע ב'גלובס' (וניתן לקריאה באתר הרשת של העיתון). הוא כותב שם על מפח-הנפש, על תקוות השווא ועל התמעטות הרצון האירופי להצליח. הוא מעלה שם גם את השאלה שאתה מעלה, אם אירופה לא היתה צריכה להסתפק באיחוד-מכסים במקום לשאוף לאיחוד פוליטי ופיננסי.

  2. אז פירוק האמפריה העות'מנית במשך מאתיים השנים האחרונות מתגלה כאחת הטעויות הכי מתמשכות בהיסטוריה. מה שהיה קרוי, פעם מזמן, "האדם החולה של אירופה" מתגלה כאוסף של מחלות כרוניות מתשכות כואבות, ללא מרפא ועם יכולת ניגוע ואילוח של כל מה שמסביב.

    נתחיל סיבוב – תימן, בחריין, כויית, עיראק, כורדיסטן, סוריה, לבנון, ישראל, פלסטין, מצרים, קפריסין, יוון, סרביה, מקדוניה, קוסובו וכו'. או שכחתי את מלחמת איטליה-טורקיה בלוב ב-1912

    נזכיר את מסע הנצחון והטפת המוסר של טאייפ ארדואן באירופה, ותוכחותיו לגרמנים. חכו שיבוא לצרפת ותראו. תשמעו אז את ההפגנות של המוסלמים מחד והארמנים מאידך. אולי היה הרבה יותר חכם להשאיר את האימפריה העות'מנית ולתת לה לתקן את עצמה, או להתפתח לדבר מה כמו פדרלי כמו ארה"ב או שוויץ. אולי, ייתכן, לא סביר. הייתה זו הופכת למעצמה שהייתה שולטת על כמויות נפט אדירות ובכלל. נושא לרומן דיסטופי, פסאודו-היסטורי.

    1. רני, אני מתעניין בדעתך שפירוק האימפריה העות'מנית היה בכיה לדורות.

      מקובל להגיד משהו מעין זה על פירוק הקיסרות ההסבורגית, מפני שהמדינות שירשו אותה היו קטנות וחלשות מכדי לקיים את מאזן-הכוחות הישן של מרכז אירופה.

      ולדימיר פוטין חושב שהתפרקות ברית המועצות היתה "האסון הגיאו-אסטרטגי הגדול ביותר של המאה ה-20". גם מי שאינם נוטים ללשון-ההפלגה שלו יוכלו להבין את פוטנציאל חוסר-היציבות שפירוק ברית המועצות הניב. אפשר אולי להגיד דברים דומים על התוצאות של הסתלקות בריטניה וצרפת מאפריקה (אני לא הייתי אומר אותם, אבל אפשר לראות קשר בין יציבות ושלום באפריקה ובין נוכחות אימפריאלית).

      אבל אני מודה שאני מתקשה לראות קשר כזה בין שלום וטובת בני אדם ובין הסדר העות'מני השוקע, המושחת, אויב המדע והטכנולוגיה.

      כדבריך, מעניין להשתעשע במחשבה על שיור המדינה העות'מנית. ההיתה מצליחה לעבור רפורמה? ההיתה יודעת להשתמש במשאבי הנפט כדי להתגבר על פיגורה רב-הדורות? או אולי היתה נעשית טורקיה-רבה, כפי שאמנם תיכננו הטורקים הצעירים ערב מלחמת העולם הראשונה. אני אגב כללתי את טורקיה העות'מנית בשעשוע היפך-עובדתי על עולם שבו גרמניה מנצחת במלחמת העולם הראשונה. אפשר לקרוא אותו באתר הרשת הזה.

  3. יואב, טור מעניין ומאיר עיניים כרגיל, אבל יש בו כמה טענות שאתה לא טורח להבהיר, ולי דווקא לא ברורות דיין.

    למה למשל מערכת השלטון השוויצית לא רלוונטית? היא אמנם אקזוטית, אבל כידוע לא כל מה שנפוץ הוא מוצלח בהכרח. נראה ששוויץ דווקא מתפקדת לא רע.

    בנוסף, לא לגמרי ברור לי מה כל כך נוראי במשאל עם ביוון בנושא חבילת החילוץ (בלי להכנס לסיבות שהביאו להחלטה להביא למשאל עם, בפוליטיקה יוונית באמת שאינני מבין) — אמנם העם "מאציל" את ריבונותו לנבחריו, אבל כמו שאתה עצמך אומר, נראה שביוון הנבחרים האלה מכזיבים את הבוחר. לחבילת החילוץ הזאת תהיה השפעה עצומה על חיי היוונים, דורות קדימה. למה לא לשאול לדעתם בעניין?

    1. שווייץ אינה רלוונטית לענייננו, בנימין, מפני שיש בה ביזור רדיקלי של סמכויות השלטון. ממשלתה המרכזית היא כנראה החלשה ביותר באיזושהי דמוקרטיה מערבית (נשיא שווייץ הוא רק יושב-ראש ישיבות הקבינט, והוא מתחלף אחת לשנה).

      הואיל והבוחר השווייצרי מאציל מעט מאוד סמכויות לממשלה המרכזית, דמוקרטיה ישירה היא עניין טבעי וקל. אין טעם להעתיק את נוסחת משאלי-העם השווייצריים מבלי להעתיק את נוסחת-הממשל השווייצרית.

      אני אינני מתנגד מעיקרם למשאלי-עם. לפעמים אין מנוס מפניהם, בייחוד כאשר הם עוזרים להבהיר עמדה ציבורית ולחלץ מערכת פוליטית משרטון. למען האמת, המקרה של יוון בהחלט מתאים למשאל-עם. אם היא רוצה לחדול להיות אירופית, משאל-עם הוא אמנם הפורום המתאים, מפני שבחירות לפרלמנט עוסקות בהרבה יותר מעניין אחד. לא עצם הרעיון למשאל-עם מטריד כאן, אלא חולשת-הדעת של הפוליטיקאים שיזמו אותו מבלי להגיד לאירופה, ואחר כך ביטלו אותו.

      אגב, אם קוראיי מתעניינים בדעתי המפורטת על משאלי-עם, עסקתי בשאלה הזו יותר מפעם אחת. למשל, ברשימותיי העם החליט, העם התחרט, יחי העם (אוקטובר 2003), ומשאל-עם. עכשיו (יוני 2003).

  4. תודה רבה על מאמר מעניין. סקירה מצויינת על יוון ומצוקותיה, שמהן עלינו ללמוד ולא ליפול בפח של כל מיני פופוליסטיות מכפר שמריהו.

    לא ברור לי מדוע הצעירים היוונים המובטלים לא מהגרים לצפון אירופה, היכן שחסרות ידיים עובדות. הרי לעבור מיוון לגרמניה זה עניין של יום נהיגה או שעתיים טיסה ויש להם דרכון אירופאי המאפשר עבודה בכל גוש האירו.

  5. הקבלה האוטומטית של הטענה כאילו ממשלות צריכות לקבל הרשאה למשך מספר שנים לעשות כעולה על רוחן יכלה אולי להיות נכונה לו תעמולת הבחירות הייתה נחשבת לחוזה מחייב בין הנבחרים לאזרחים, חוזה שהפרתו כרוכה בפיטורין.

    העובדה שזה נחשב מאוד נורמלי שהפוליטיקאים מרמים את העם, עושה צחוק מהמלה דמוקרטיה.

    1. אתה צודק, אין מקום לקבלה אוטומטית. מנדטים, גם אם ניתנו כדין וכדת, בהחלט ניתנים לביטול. משאל-עם הוא דרך נאותה לבטל מנדט. בארה"ב זה קרה בקליפורניה, ב-2003, כאשר הבוחרים החליטו לשלול את המנדט שנתנו למושל המדינה.

      ההסתייגות שלי היא ממשאל-עם כאמצעי רגיל של התייעצות. הוא מקל על ממשלות דמוקרטיות לא-כל-כך דמוקרטיות לעקוף את הפרלמנט, להימנע מדיון, להסתלק מתהליך של פשרות. זה מה שעשו הניאו-איסלאמיסטים בטורקיה, למשל. שארל דה גול בצרפת נהג לעשות כן לעתים מזומנות, עד שהפסיד במשאל-עם על עניין של מה בכך, וראה את עצמו נאלץ להתפטר.

      אני מוטרד מן הסכנה של התמכרות למשאלי-עם. זה הכול.

  6. הבעיה של אירופה שאיחדו את המטבע וייסדו מעין בנק מרכזי, אבל את התקציב בכל מדינה קובעת הממשלה. אין ממשלה פדרלית ואין תקציב פדרלי. זו איננה באמת "ארצות הברית של אירופה".

    ומסיבה זו טוען נוריאל רוביני זה שנים שהאירו נידון לכשלון.

    לא היינו בסרט הזה: חוסר אחריות של מנהיגים של חברות ושל מדינות, מוביל את העולם כולו לאובדן כלכלי? והתוצאה היא אובדן החסכונות, הפנסיות והביטוח ו/או שוד כספי המיסים של כולנו ל"הצלת המערכת"…

  7. אני חושב שכל המשבר מעיד על חולשתו של הרעיון שניתן באמת לאחד את אירופה איחוד חלקי כמו האירו.

    כל עוד אין מערכת מונטרית אחת, כמו הפדרל ריזרב בארה"ב, מי ישורנו שלא יהיו משברים דומים בעתיד? זה — ואולי העובדה שיותר מדי מדינות הצטרפו לאיחוד במהירות רבה מדי (נדמה לי שכתבת על זה בעבר).

  8. אינני מבין מספר דברים

    1. הזיווג יוון-אירו נולד בחטא ובשקר.

    2. ישנם פערים מנטליים ותרבותיים אדירים בין מדינות מסוימות באיחוד ויוון על אחת כמה וכמה.

    3. באופן ברור, האיחוד האירופי מועיל כלכלית למספר מדינות (בעיקר היצואניות הגדולות) ואינו מיטיב עם האחרות.

    4. מדוע לא נשקלת הוצאת יוון מההסכם המוניטרי, הרי גם בריטניה ומדינות אחרות משתייכות לאיחוד אך אין להם שותפות מוניטרית. הפעולה הזאת תאפשר ליוון להתרסק ולא לגרור אחריה את כל האיחוד , תעלה באופן ניכר את התיירות ותאפשר ליוון להתמודד עם בעיותיה באופן עצמאי.

    על רקע נתונים אלו לא ברורה לי כלל ההיסטריה לשפוך מיליארדים שלא יהפכו את יוון לגרמניה, ורק יחמירו את המירמור והזעם אצל היוונים.

    1. אכן, גדי, אתה מעלה נקודות טובות.

      יוון היתה מצטרפת מוקדמת יחסית לקהילה האירופית (עוד לפני שהוקם "האיחוד"). היא הצטרפה ב-1982, בגל השלישי (הראשון היה ב-1958, השני ב-1973). בשעתו, זה היה פרס על המעבר החלק-יחסית של יוון מדיקטטורה צבאית לדמוקרטיה, שהתחיל ב-1974.

      הצטרפות יוון אל גוש האירו היתה אחיזת-עיניים. יוון הערימה על רואי-החשבון, ובישלה את פנקסיה, כדי להראות שהגרעון בתקציבה נופל משלושה אחוזים של התמ"ג. זו היתה אז המשוכה להצטרפות. יוון לא היתה היחידה שהערימה, אבל במקרה שלה הכזב היה גדול-ממדים.

      (ה'ניו יורק טיימס' כותב ביום א', ששה בנובמבר, על ההתעלמות השיטתית של אירופה מסימני ההזהרה הברורים שבאו מיוון.)

      מדוע אירופה נתנה את ידה לכזב ההוא? לא רק מסיבות אנוכיות. השארת יוון בחוץ היתה אקט קיצוני של אי-אמון כלפי מדינה לא-בלתי-חשובה. אגב, את משוכת שלושת האחוזים לא היו עוברת כיום כמעט שום מדינה אירופית.

      אני אינני שותף לדעתך, אם הבנתי אותה, שהאיחוד האירופי לא היטיב עם חברותיו הקטנות. קרנות-ההשוואה שהעמידה אירופה לרשות קטנות ומפגרות (יחסית) הקפיצו אותן בן-לילה שורה של שלבים בסולם הפיתוח.

      זה ניכר למרבה החשיבות (ולפעמים גם למרבה האיוולת) בפיתוח המסיבי של תשתית ביוון, בפורטוגל, באירלנד ובאחרות. אני נהגתי זה לא כבר בכבישים רב-מסלוליים מצוינים באזורים כפריים של מרכז פורטוגל, שבהם מכוניתי השכורה היתה הרכב היחיד, או הכמעט-יחיד, במשך קילומטרים רבים. היתה שנה אחת, שבה פורטוגל קיבלה אם אינני טועה 22 מיליארד דולר (לפני האירו) מידי בריסל.

      הרעיון היה נאצל: לפתח את הלא-כל-כך-מפותחים, כדי שיוכלו להשתלב אורגנית במערכת הכלכלית והמונטרית.

      הוצאת יוון מן האירו דווקא נשקלה, ומוסיפה להישקל. אבל המעצמות המובילות באיזור האירו, גרמניה וצרפת, הסיקו שהתוצאות של הוצאת יוון יהיו קטלניות מבחינה פוליטית, מסוכנות מבחינה פיננסית, וכמובן הרות-אסון בשביל הבנקים הגרמניים והצרפתיים ששמו את כספם על קרן הצבי, והרעיפו אשראי זול וחסר-אחריות על יוון.

      ואף על פי כן, ואחרי הכול, יוון אולי עוד תצטרך לצאת. והשאלה מדוע היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן תחזור ותוצג. ואחת התשובות תהיה, שזה עניינו של תהליך התייעצות דמוקרטי. הוא כולל טעויות והיסוסים, ואי אפשאר לקצר אותו במהלומת פטיש.

      1. די ברור מדוע האיחוד מיטיב דווקא עם היצואניות הגדולות: העברת המטבע היווני לאירו יצרה ייסוף אדיר. כלכלת יוון צריכה מטבע חלש, כדי לעודד את היצוא ולעזור להתחרות מול היבוא.

        מצד אחר, אילו לגרמניה היה המארק, הוא היה חזק הרבה יותר מהאירו (שנדחף למטה ע"י יוון ושאר הארצות המכונות PIGS), וכלכלתה, המבוססת על יצוא, תיפגע. אפשר כמעט להגיד שלגרמניה יש ניגוד-אינטרסים מסוים עם יוון – גרמניה היתה רוצה יוון חלשה, אבל לא עד כדי מיטוט כלכלי.

        בנוסף, האיחוד מונע מדיניות כלכלית עצמאית מיוון. אפילו ללא פיחות, כל מדיניות החותרת לטובת יוון היתה מבינה שמדובר לא רק במשבר חובות, אלא גם (ובעיקר) במשבר תפוקה. המדיניות הנוכחית מותאמת לאינטרסים אחרים.

        לבסוף, קרנות היישור אינן פיצוי יעיל על הבעיות האלו. לא צריך להיות אובייקטיבסט מושבע כדי להניח שממשלת יוון תדע לנצל כסף זול פחות טוב מהשוק הפרטי היווני, בהתחשב באיכות הממשל הידועה שם.

        נ.ב. ממתי האיחוד היה אשם בדמוקרטיית יתר? האם זו שיטת "ערוך משאלי-עם עד שתקבל את התשובה הנכונה ואז עצור", או שיטת "התעלם ממשאלי עם כשהתוצאה לא נוחה" שהעלתה רושם דמוקרטי? אם היו באמת שואלים את האירופאים, לא היינו מגיעים למצב הזה.

  9. נתחיל מהסוף: היוונים הם בטלנים עצלים שכל מעייניהם בבילויים ריקודים ושירים, והאחריות מהם והלאה.

    כל תייר לרגע, ולא צריך להיות סוציולוג, מבחין מיידית כי האנשים הסימפטיים האלה – ובאמת הם, לדעתי, הנחמדים ביותר באירופה – אינם, בלשון המעטה, אנשי עבודה חרוצים.

    מרגע הצטרפותם לגוש האירו התמסרו למנעמי האשראי הזול שמדינות אירופה ברוב סכלותן הרעיפו עליהם, וזאת מבלי לבדוק את נתוני הכלכלה שסיפקו להם היוונים, שבדיעבד התגלו כבדייה אחת מתמשכת, חסרת שחר ורחוקה מן האמת.

    על כן רובצת האחריות למצב על מדינות אירופה, שנהגו כהורים חסרי אחריות שסיפקו לילדיהם דברי מתיקה ללא הגבלה וכעת אינם מבינים כיצד התדרדר מצב שיניהם ומהיכן ייטלו את הכסף לטיפול השיניים המתחייב.

  10. יוון ניסתה להשתמש בכלי השמור לכל חייב, הנמצא על סף פשיטת רגל, כלפי נושיו.

    לכלי הזה קוראים סחיטה, האומרת: סדרו לי תנאי החזר נוחים יותר, ולא – אני נכנס לפשיטת רגל ואז לא תראו גרוש.

  11. הכלכלנים בישלו את הדיסה הזאת, ועכשיו הכלכלנים תופסים את השלטון בפועל: ביוון עומד להתמנות ממשלת מומחים בראשות כלכלן שמגיע מבריסל, בשעות אלו נערך באיטליה ניסיון פוטש נגד ברלוסקוני, על מנת שגם שם ניתן יהיה למנות ממשלת מומחים בראשות כלכלן מבריסל.

    הגיע הזמן להפסיק להתייחס לכלכלנים כאל סוג של מדענים – הם יותר דומים למשפטנים, המסנגרים על אינטרס כזה או אחר. במקרה של יוון ואיטליה נראה שהאינטרס שאותו אנשים אלה משרתים אינו של הציבור בארצם, אלא את האיחוד האירופי. אחרי הכל, לאחר שתסתיים המטלה הלא נעימה בה יאלצו להדק את מותני הציבור בפרובינציה, יוכלו לחזור לבריסל ויעברו למשרה הבאה.

  12. זה נכון שליוון יש אשמה במצבה, אבל איני יכול שלא לרחם עליהם – יש גבול למידת העונש שאפשר להטיל על חטאים פיננסיים, ונראה לי שהאיחוד עבר אותו ממזמן (לכל הפחות, היתה חובה לחשוב על "תספורת" מלכתחילה), מה גם שבמקרה הזה הפרה רצתה להיניק לא פחות משהעגל רצה לינוק – החוגים הכלכליים ידעו היטב שיוון שיקרה ושכלכלתה במצב רעוע. האשמה העיקרית כאן היא של האיחוד (אפשר לצפות ממעצמה בעיני עצמה ליותר מיוון), שעקב אג'נדות פוליטיות יצר את הבעיה מראש, ומאותן סיבות אינו יכול להגיב ביעילות.

השאר תגובה