הסיכוי האחרון

ב-1961, ”המדינאי הגדול ביותר של המאה“ הפציר בראש ממשלה במצור להגיש תכנית חלוקה רצינית. המדינאי נהרג (השבוע לפני 50 שנה), ראש הממשלה נרצח, ו-30 שנה אחר כך הכול היה אבוד

נסו-נא את המלים ”הסיכוי האחרון“ בגוגל. באנגלית תקבלו כמעט 38 מיליון תוצאות, בצרפתית — 5.5 מיליון, ברוסית — 1.9 מיליון, בעברית — 475,000. בתי הקברות של ההיסטוריה מלאים ב“סיכויים אחרונים“ שכלל לא היו אחרונים. נחוצה פרספקטיבה של שנים, אולי של מאות, כדי לדעת מה באמת היה ”הסיכוי האחרון“. ממילא, הקורא המנוסה, או הספקן, או הציניקן, רשאי לזקוף גבה למיקרא שימוש הלשון הזה.

אין זה כלל מן הנמנע שאנחנו עומדים סמוך לשלב הסיום של ”הסיכוי האחרון“. הרשימה הזו נועדה להתפרסם ב G, מוסף השבת של ‘גלובס’. היא נכתבה חמישה ימים לפני נאומו של בנימין נתניהו באו”ם. כתבתי

לרוע המזל, נראה שבנימין נתניהו שרוי במצב רוח צ‘רצ‘יליאני. מצב רוח כזה כמובן עדיף על מצב רוח צ‘מברלייאני, אבל יש משהו באמצע. תמיד יש משהו באמצע.
על פי דיווח אחד, מר נתניהו אומר ליועציו, שהוא גמר אומר להתייצב בעצרת, כדי ”להגיד את האמת, באוזני מי שירצו לשמוע“. כשפוליטיקאים שרויים במצב רוח כזה, הם חדלים לדבר. הם מתריסים. זה עובד מצוין במרכז המפלגה, זה עובד נפלא באסיפה של המגבית היהודית המאוחדת, זה עובד היטב במליאת בית הנבחרים של ארה“ב — אבל זה יהיה אסון כבד בפורום בין לאומי עוין. בפורום הזה יקרה אחד משני הדברים: או שאנשים ימשכו בכתפיהם, מפני שמה כבר אפשר לצפות ממנו; או שהם יחרקו שיניים, ויגידו שהוא יוצא מגדרו לאשר כל דימוי שלילי שדבק בישראל ב-44 השנה האחרונות.

מר נתניהו הצדיק את הציפיות. הוא נשא את הנאום האיום ביותר שהיה אפשר להעלות על הדעת בנסיבות האלה. הוא השתמש בתבנית הנתונה לו של נאומים בעצרת הכללית של הפדרציות היהודיות, או באייפא”ק, בעיקר באייפא”ק (השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון). זה היה נאום גדוש רחמים עצמיים וצדקנות. לא היה בו אפילו רמז של אמפתיה, זה הרמז שבני אדם זקוקים לו מפעם לפעם, זה הרמז המצליח לרכך ולעגל. אבל הוא החמיץ את ההזדמנות להתעלות אל הרגע ההיסטורי.

שר החוץ שלו ישב באולם המליאה, התבונן בו ללא ניד עפעף, ונמנע מלמחוא לו כפיים בסוף הנאום. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו אמר משהו החורג מן המינימום של מר ליברמן. האם הוא היה יוצא בטריקת דלת מן המליאה?

תשעה-עשר בספטמבר 1961. נמצא בארכיון המקוון של העתונות היהודית באתר הרשת של בית הספרים הלאומי

”רוחות השינוי“

בתחילת השבוע מלאו חמישים שנה למותו של דאג המרשלד. הוא היה כנראה המזכיר הכללי הגדול ביותר של האו“ם, איש מעמיק ורוחני, אשר ניסה להשכין שלום עלי אדמות. הוא התעניין במיוחד בסיכויי הצמיחה של ארצות, שעתה זה השתחררו משלטון קולוניאלי באפריקה. הן יצאו לחופשי לא-מוכנות, לעתים קרובות מבלי לדעת אפילו מדוע הן קיימות. עריצים והרפתקנים, מקומיים וזרים, ניסו לחטוף אותן תיכף ללידתן.

היתה ארץ אחת חסרת-מזל במיוחד, קונגו, גדולה יותר מכל מערב אירופה, מבורכת בעושר אגדי, מקוללת בניצול קולוניאלי מביש. היא באה אל העולם כשבכל שטחה לא היו אלא תריסר בוגרי אוניברסיטה. המרשלד ניסה להציל אותה ממלחמת אזרחים ומהתמוטטות. השבוע לפני חמישים שנה שמע העולם בתדהמה, שמטוסו של המרשלד התרסק בג‘ונגל של קונגו. הנשיא ג‘ון קנדי אמר עליו שהוא היה ”גדול המדינאים של המאה ה-20… בהשוואה אליו אני איש קטן“.

זמן קצר לפני מותו, המרשלד נסע לדרום אפריקה, בראש משלחת של האו“ם, כדי לחקור את מצב זכויות האדם בה. היא עדיין לא נודתה מן הקהילה הבין לאומית, אבל מעט מעט התחילו להישמע פעמי ההחרמה. בשעה שבריטניה וצרפת — אם כי עדיין לא פורטוגל וספרד — ארזו את המזוודות בכל אפריקה וחזרו הביתה, מדינת המיעוט הלבן בקצה הדרומי לא רמזה אפילו רמז קטנטן שהיא מוכנה לשקול תיקון-מסלול.

ראש ממשלת בריטניה בימים ההם, הרולד מקמילן, התייצב בפרלמנט בקייפטאון, ונשא נאום היסטורי על ”רוחות השינוי“ באפריקה. המסר היה ברור מאוד: מי שיסרבו להשתנות נידונו לשלם מחיר כבד. התשובה הדרום אפריקנית הגאה היתה להכריז על רפובליקה, ולפרוש מחבר העמים הבריטי.

הנדריק פרוורד, 1960

כתמים על פרוות הנמר

בראש דרום אפריקה עמד אינטלקטואל אפריקנרי מבריק, תיאולוג על פי הכשרתו, אוהד גלוי של גרמניה הנאצית על פי הביוגרפיה שלו. שמו היה הנדריק פרוורד (Verwoerd). דאג המרשלד בילה שעות ארוכות מאוד בשיחות עם פרוורד. הרמן חיליומי, היסטוריון אפריקנרי, הורשה לעיין בניירותיו האישיים של המרשלד. הוא כתב לפני חמש שנים (בהיסטוריה עבת כרס של האפריקנרים), כי המרשלד ניסה לשכנע את פרוורד לבטל את האפליה הגזעית, ולהעניק זכויות אזרח מלאות לכל השחורים.

פרוורד סירב בהחלט. סוף סוף, שוויון כזה היה מסיים מייד את מדינת-הלאום הלבנה. לאפריקנרים לא היה לאן לחזור. זה היה ביתם עוד מן המאה השש-עשרה. רק מעטים משחורי דרום אפריקה יכלו לטעון לשורשים עמוקים יותר.

פרוורד שיתף את המרשלד בתכנית הבנטוסטנים שלו: הוא יעניק זכויות לאומיות לשחורים באזורי המחיה השבטיים המקוריים שלהם. איש לא התייחס ברצינות אל התכנית ההיא, הן מפני שהמדינות המוצעות השתרעו על אזורים כפריים מוכי עוני, והן מפני שהן נראו כמו כתמים על פרוות נמר. במקרה אחד, 400 ק“מ בשליטה לבנה חצצו בין שני חלקים של המדינה המוצעת.

לפי חיליומי, המרשלד אמר לפרוורד, שאם יכין תכנית רצינית, שתהיה כרוכה בה חלוקה הוגנת של טריטוריה ושל משאבים, הוא, המרשלד, יציג אותה ברצינות לפני מועצת הבטחון של האו“ם. פרוורד הסכים. הוא אפילו הכריז בנאום פומבי, כי הלבנים ”חייבים להבין שבסופו של דבר הם יוכלו לשלוט רק על שטחם שלהם ועל עמם“. אבל הוא נמנע מלהסיק את המסקנות.

המרשלד נהרג, בידודה של דרום אפריקה העמיק; פרוורד עצמו נרצח חמש שנים אחר כך מבלי ששינה את הדרך; יורשיו דבקו בתכנית הבנטוסטנים המגוחכת. הם אפילו העניקו עצמאות לארבעה בנטוסטנים, שאיש לא הכיר בה זולת דרום אפריקה.

”הו, המלים הכבדות והקודרות“

ביתרון הפרספקטיבה אנחנו יודעים שב-1961 ניתן לאפריקנרים הסיכוי האחרון לקיים מדינת לאום בגבולות מכווצים. שלושים שנה אחר כך, הם נשארו ללא קלפי מיקוח. יתר על כן, אבד להם הרצון להוסיף ולנהל מלחמת חורמה נגד הרוב השחור. ב-1994 חדלה מדינתם להתקיים, מבלי שניתנו להם שום זכויות קבוצתיות. מאז, זהותם הלאומית והתרבותית עומדת בסימן שקיעה.

ישראל אינה דרום אפריקה, לא עובדתית, לא היסטורית, לא מוסרית. הנסיון להוציא גזרה שווה בין הציונות ובין האפרטהייד הוא נפסד ומגונה. אני אינני משווה. אני מדבר על דמיון של דינמיקות.

ואני נזכר במשפט נוקב אחד מספרו המהולל של אלאן פייטון, ’זעקי ארץ אהובה‘, על יחסי לבנים ושחורים בדרום אפריקה. הספר הזה התפרסם ב-1948, ארבעה חודשים לפני עליית הלאומנים האפריקנרים לשלטון (ושלושה חודשים לפני כינון מדינת ישראל). המשפט האמור בוקע מפי פעיל שחור בעיר-מושב ליד יוהנסבורג:

”פחד גדול אחד מקנן בלבי, כי כאשר הם [הלבנים] יפנו לאהבה, הם יגלו שאנחנו פנינו לשנאה“.

פייטון מוסיף מייד: ”הו, המלים הכבדות והקודרות“.

עוד על הלקח הדרום-אפריקאי באתר הזה

אדוני נשיא המדינה, האמת בבקשה

5 ביוני 2010

הפירסומים על יחסיה הגרעיניים של ישראל עם ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה הם זדוניים, אבל לא שקריים. הגיע הזמן לדבר עליהם בכנות ובענווה

PW ליברמן (מן הארכיון)

30 באוקטובר 2008

פּי-דאבּליוּ בּוֹתַה, האיש האחרון שניסה להציל את האפרטהייד, מת ביום שבו אביגדור ליברמן נעשה סגן ראש הממשלה לענייני איומים אסטרטגיים. פי-דאבליו היה מומחה מאין כמותו לאיומים אסטרטגיים. הוא גמר אומר להגן על עַמו מפני “ההסתערות הכללית” של הקומוניסטים וּבַעלי בריתם. סופו שהוא גונן על עמו מפני המציאוּת. דרום אפריקנים לא יתקשו להכיר את הקול, כאשר יאזינו […]

הֶהָיְתָה פרטוריה, או חלמנו חלום (ביעותים)

11 במרץ 2005 

בדרך העולה לפרטוריה: כל השמות הנראים כאן הם אפריקנריים. כולם ישוּנוּ, אבל מתי? האם זה יקרה בחמש השנים הבאות, או בחמישים השנה הבאות? פתאום נראה שרוח השינוי מתחילה לנשוב קצת יותר מהר צילום: יואב קרני   הנה כי כן, הסבלנות הטיפּוֹנוֹמית של שחורי דרום אפריקה פקעה. עוד מעט ימלאו אחת-עשרה שנה לסיום האפרטהייד, וכמעט כל […]

אומרים היתה ארץ: מסע במנהרת זמן דרום אפריקנית

9 בפברואר 2005 – 6:04

כמעט באותו הזמן, לפני 130 שנה, משני עֲבָרים מרוחקים של האוקיאנוס, שתי לשונות התחילו להיוולד מחדש, עברית ואפריקאנס. הולדתן נתנה את האות להתפרצות מסיבית של אנרגיה לאומית ושל תחושות ייעוד משיחיות. מאז, האפריקנרים והציונים לא היו בדיוק באותו הקרון, אולי לא באותה הרכבת, אבל הם התקדמו בשתי מסילות סמוכות מאוד. מסע אל בתי המקדש של […]

המכתב ש(לא) כתב נלסון מאנדלה ליאסר ערפאת

13 בנובמבר 2004

  הרשימה הזו הופיעה לראשונה בינואר 1994, בשבועון קצר-הימים ‘ששי’     אל: החבר יאסר ערפאת, נשיא מדינת פלסטין מאת: נלסון מאנדלה, נשיא הקונגרס האפריקני הלאומי  האח המנהיג ערפאת,   זה זמן מה אני מתכנן לכתוב אליך, אבל הופעתנו המשותפת – יחד עם אף-דאבליו דה קלֶרק ויצחק רבין – על שער המגזין ‘טיים’ דִרבנה אותי להתפַּנוֹת מֵעִסקֵי […]

הנְאוֹרים והחישוּקָאים: מַעֲשִׂיָה דרום-אפריקנית

21 בדצמבר 2003

מפלגת ימין מגיעה לשלטון לאחר אופוזיציה נצחית ומרירה וחלומות מהפכניים. והיא נשארת בו, ונשארת, ונשארת – עד שהיא מתחילה להתרכך. עד שנְאוֹרֶיהָ אומרים לחישוּקָאֶיהָ, שהגיע הזמן להתאים את האידיאולוגיה לַמציאוּת, לא ההיפך. השאלה היא רק כמה זמן דרוש, ומה קורה כאשר מאַחרים. זה איננו ניחוש. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף […]

בַּנטוּסטַן, אמר קולין פאוול, והפליג במִנהֶרֶת-הזמן

4 ביוני 2003

 התפרסם בטור ‘קו המשווה’, במהדורה המודפסת של ‘גלובס’, 5-4 ביוני 2003     כך יכלה דרום אפריקה להיראות, אילו משטר האפרטהייד היה מצליח להוציא לפועל את תכנית  הבנטוסטנים שלו. המיקרא מימין מציין את עשׂר “ארצות המולדת של הבאנטו”: ארבע ה”עצמאיות” משמאל, השאר מימין. כמעט כולן מפוּצלוֹת. שׂימוּ לב בייחוד לבּוֹפּוּטַצוואנַה, בריבוע המוּשחָר (מפה מלאה שלה […]

כֵּף התקווה הלא-כל-כך טובה

14 במאי 2003

פרק של היסטוריה דרום אפריקנית: היא היתה מפלגת השלטון הנצחית, עד שירדה לאופוזיציה ולא חזרה ממנה עוד. לבסוף היא הגיעה למסקנה, שאין לה סיבה להתקיים, והתפזרה. השינוי הגדול בא 22 שנה אחר כך, מתוך מפלגת השלטון שירשה אותה. כן, יש לא מעט הבדלים, אבל גם כמה צדדי דמיון מעניינים

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

20 Responses to “הסיכוי האחרון”

  1. דני פ הגיב:

    הלבנים מפוזרים בכל רחבי דרום אפריקה, הם אינם מהווים רוב בשום מקום, ולכן הקמתה של מדינה לבנה היתה עניין חסר תוחלת, עוד ב-1961. אם רוצים לחלק את דרום אפריקה על בסיס גזעי, אזי החלוקה אינה בין שחורים ולבנים, אלא בין שחורים וצבעונים, כפי שמראה המפה הזו, באתר וויקיפדיה.

    בשליש המערבי של והמאוכלס פחות של דרום אפריקה השחורים הם מיעוט, הרוב הוא צבעוני – שהןם במוצאם עירוב של ילידי האזור הוטנטוטים (המהווים גזע נפרד מהגזע השחור), לבנים, שחורים, ואסייתים, וכמו (רוב) הלבנים הם דוברי אפריקאנס. יש לכך חשיבות פוליטית בימינו: הצבעונים אינם מזדהים עם השחורים, ולכן מחוז הקייפ המערבי הוא המחוז היחידי שאינו נשלט ע”י ה-ANC.

    אני מתאר לעצמי שמנהיגי דרום אפריקה היו יכולים לאמץ תוכנית חלוקה כזו (כיום יש מפלגה קיקיונית שדוגלת בחלוקה כזו בשם “מפלגת הקייפ”) אך היא נוגדת את כל האינסטינקטים של הלאומיות האפריקנרית דאז. קודם כל הלאומנים האפריקנרים לא ראו בצבעונים בעלי ברית נגד השחורים – משטר האפרטהייד כוון גם נגדם. יתרה מזאת, במאה ה-19 היגרו האפריקנרים בהמוניהם לפנים הארץ, הקימו מדינות עצמאיות שנלחמו בגבורה נגד הבריטים, ובשביל מה – כדי לחזור עם הזנב בין הרגליים מערבה? בגלל שיקולים דמוגרפיים? הרי הדבר אינו עולה על הדעת.

    • יואב קרני הגיב:

      דני, אם אינני טועה ליהודים לא היה רוב במדינה שהוקצתה להם בחלוקת 1947. ריכוז אתני היה יכול להתפתח בדרום אפריקה מחולקת לאחר מעשה.

      חבל הקייפ המערבי היה יכול להיות הבסיס הטבעי של מדינה עם רוב לבן. אפילו כיום, זה החבל היחיד בדרום אפריקה הנמצא בשליטת ממשלה של מפלגת אופוזיציה — ליברלים לבנים בתמיכה של ‘הצבעונים’.

      אכן, הצדק איתך, האפריקנרים שגדלו על ברכי הטראומה הגאה של מלחמתם בבריטים לא רצו לעזוב את התנחלויותיהם בטרנסוואל ובמדינת אוראנז’ החופשית, וזה היה הטעם העיקרי שמדינה בקייפ לא נידונה. אבל זכור-נא שבקייפ יש אוכלוסיה אפריקנרית ניכרת, שם נמצא המרכז התרבותי והאקדמי החשוב ביותר שלהם (בעיר היפה סטלנבוש), שם הגיעה אל פרקה לשונם, ושם הם מייצרים כמה מן היינות המשובחים בעולם…

      אני חושב שהיציאה מן האפרטהייד היתה צריכה להיות מלווה ביציאה מדרום אפריקה: פירוק ‘האיחוד הדרום אפריקני’, שהבריטים הקימו בדיוק לפני מאה שנה, כדי שכל אחד ממרכיבי האיחוד יחליט על דרכו. או-אז הקייפ היה יכול לצאת לדרך אחרת.

      זה כנראה היה הרבה יותר מדיי מאוחר ב-1991, אבל אולי לא מאוחר מדיי ב-1961, כאשר רוב הקלפים היו בידי האפריקנרים, כאשר אפריקה העצמאית התחילה רק לקרטע, כאשר דרום אפריקה עדיין לא נודתה ממשפחת העמים, כאשר השחורים בדרום אפריקה עדיין לא היו מאורגנים בהיקף שהתחיל לאחר מהומות סווטו באמצע שנות ה-70, כאשר נלסון מנדלה היה רחוק מאוד מסטאטוס של אגדה (עדיין לא ישב בכלא).

      אינני אומר שזה היה עולה יפה. אני שותף לספקותיך. אבל אם היה סיכוי לשיורה של מדינת-לאום אפריקנרית במהדורה כלשהי — כמובן בלי אפרטהייד, עם זכויות אזרח מלאות לכל תושביה — זה היה הסיכוי האחרון.

  2. רני הגיב:

    אתה צודק,אלו זמנים קשים ורעים. כבן גאה למפא”י’ כמי ששמע בינקותו את סיפורי ז’בוטינסקי הפטפטן קשקשן ואת דברי אבי מורי ז”ל “הם יהרסו את המדינה”.

    חבל, הושקע כאן מאמץ אדיר אחד המאמצים המוצלחים ביותר במאה האחרונה והאפסים, האפיגונים, שירשו גם בכזב ומרמה את המייסדים מובילים אותנו לא ברור להיכן. שני אנשים מסוכנים, נתניהו וליברמן וברק עומד עליהם לשרתם. אכן חבל.

  3. מני זהבי הגיב:

    תוכנית החלוקה של פלשתינה המנדטורית מ-1947 הקצתה ליהודים שטח שבו הם היו אמורים להוות 55% מכלל האוכלוסייה נכון למועד ניסוח התוכנית. כמובן, מנסחי התוכנית ציפו לעלייה של מאות אלפי יהודים ניצולי שואה לפלשתינה (זו הייתה אחת הדרישות הבסיסיות של התנועה הציונית באותה תקופה, והיא זכתה באהדה רבה בדעת הקהל העולמית). עלייה כזאת הייתה מעלה את שיעורם של היהודים באוכלוסיית המדינה המשוערת בעוד כמה עשרות אחוזים.

    האמור לעיל הוא אחת הסיבות לכך שטיעון רווח, לפיו שלטונות ישראל הצעירה היו מוכרחים לגרש ערבים מתחומה ע”מ ליצור מדינה בעלת רוב יהודי מוצק — טיעון שהושמע, למשל, ע”י בני מוריס — הוא מופרך.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, מני. 45% ערבים במדינת הלאום היהודית בוודאי אינם שקולים כנגד “רוב יהודי מוצק”. מדינה עם מיעוט של 45% היא מדינה דו-לאומית. טענת בני מוריס אינה “מופרכת”. היא לכל היותר לא-מוכחת.

      • דודי הגיב:

        בן-גוריון האמין באמת ובתמים שכל יהודי עם הכרה לאומית (תהיה אשר תהיה ארץ מגוריו) יעלה למדינת היהודים בתוך זמן קצר – כלומר מיליונים אחדים. (כך עולה למשל מזכרונותיו של השופט העליון חיים כהן).

        גם בהסתכלות ריאלית, היה אפשר לצפות (כפי שאכן קרה) לעלייה של מאות אלפי יהודים, פליטי שואה ואחרים, שתעלה את הרוב היהודי בשיעור ניכר מאד.

      • מני זהבי הגיב:

        הגם אתה, יואב?

        שיעור הערבים במדינה היהודית המיועדת היה עומד על 45% במשך כמה חודשים בלבד. המדינה הזאת הייתה אמורה להכיל, בעת הקמתה, כמיליון תושבים, ומאות אלפי יהודים התדפקו על שערי הארץ כי פשוט לא היה להם שום מקום אחר ללכת אליו. זו הייתה אחת הסיבות שה-UNSCOP המליצה על הקמת מדינה יהודית מלכתחילה.

        • יואב קרני הגיב:

          הבה נשתעשע בספקולציה היפך-עובדתית (מה שקוראים באנגלית counter-factual). הבה נניח שארץ ישראל מתחלקת על פי קווי נובמבר 1947. הבה נניח שבחירות לאסיפה המכוננת שלה נערכות בספטמבר 1948 (במציאות העובדתית הן נערכו בינואר 1949. מותר להניח שבהיעדר מלחמת עצמאות הן היו נערכות קודם). בהיעדר מלחמה אין ממשל צבאי, אין הגבלות על תנועת ערבים, אין הגבלות על פעילות פוליטית.

          בין מאי לספטמבר 1948 לא יכול היה להתחולל ריכוז של מאות אלפי יהודים. האסיפה המכוננת הראשונה היתה נחצית כמעט שווה בשוה בין יהודים לערבים. לא היה יכול להתחולל בה “הפוטש” (כפי שקרא לו הלל קוק) של הפיכת האסיפה המכוננת לכנסת הראשונה. האסיפה הזו היתה כותבת חוקה. איך לפי דעתך היתה נראית החוקה הזו? ציונית מאוד? יהודית מאוד?

          ישראל היתה נולדת בצלמה של פולין בין שתי מלחמות העולם: מדינת לאום, שהלאום הדומיננטי בה אינו דומיננטי מספיק מבחינת מספריו, שמיעוטים לאומיים שרועים לאורך גבולותיה, ששליש האוכלוסיה בעיר הבירה שלה אינה פולנית אתנית; שאמנה להגנת המיעוטים הלאומיים נכפית עליה, נגד רצונה; שמתעוררות בה מייד נטיות אנטי-דמוקרטיות מימין ומשמאל; שמשטר צבאי-למחצה משתלט עליה; שמתרחשת בה הידרדרות הדרגתית לרדיפת מיעוטים, גם באמצעות החוק וגם באמצעות אלימות פיזית.

          אני אינני מצטער על התוצאות הפוליטיות של מלחמת העצמאות. אינני חושב שמדינה יהודית היתה יכולה לקום בגבולות נובמבר 1947, ולא היתה מאריכה ימים כמדינת-לאום. זו הסיבה שאני תומך בחלוקה-מחדש, בגבולות 1948, ללא סיפוח. בהיעדר חלוקה-מחדש הסיכוי של “פולוניזציה” הוא כמעט-ודאי. התנאי הישראלי לחלוקה-מחדש צריך להיות ערובה נגד פולוניזציה של מדינת 1948. אבל זה עניין נפרד, שדנתי בו במקום אחר באתר הזה.

          • מני זהבי הגיב:

            ספקולציות היפך-עובדתיות הן דבר נחמד, אבל קשה מאוד לאשש אותן.

            במקרה הנדון, בעיה מהותית טמונה בכך שקשה מאוד לנסח איזשהו תסריט של דו-שיח פוליטי בין יהודים לערבים בישראל-ללא-מלחמת-העצמאות. דו-שיח כזה לא התקיים מאז כינונו של המנדט הבריטי, ולא ברור איך הוא יכול היה להיווצר עם סיומו. העדר של דו-שיח כזה הוא זה שהפך את הטרגדיה של מלחמת העצמאות לבלתי-נמנעת (כן, אני מחזיק בדעה שמלחמה היא תמיד טרגדיה, גם לצד המנצח).

            עם זאת, אין סיבה להמיר ניתוח של קונפליקט פוליטי, אפילו חריף ביותר, בדטרנימיזם דמוגרפי — גם משום שהמרה כזאת אינה מקדמת את הבנת הדברים כהווייתם, וגם משום שהיא טומנת בחובה פגם מוסרי חמור, ההופך אוכלוסייה שלמה ל”סכנה” או “בעיה” מעצם קיומה.

            אני בטוח שרוב מוחלט מבין תושבי הרפובליקה השנייה של פולין היו מעדיפים את המשך המשטר והאקלים החברתי שבין המלחמות (על כל הבעיות הכרוכות בהם) על-פני הדרך שבה המשטר והאקלים החברתי הללו הגיעו לסיומם.

            • יואב קרני הגיב:

              מני, אינני יודע אם שמת לב שהתרחיש ההיפך-עובדתי היה תוצאה של הסחת דעת מן העיקר. לא כתבתי עליו ברשימתי, העליתי אותו בתגובה להערתך. יכולתי כמובן לכתוב מלכתחילה שהערתך אינה חשובה, והיא מסיחה את הדעת מן העיקר.

              אני חולק על קביעתך, שתושבי הרפובליקה השלישית (לא השניה, אגב, השלישית) של פולין כיום היו מבכרים את תנאיה של השניה על פני האופן שבו הסתיימה. זה עניין יחסי מאוד. לפחות לאחר המלחמה, רוב הפולנים רצו למהר ולהשלים את עבודת היטלר, ולהיפטר מ-200 אלף היהודים שנשארו שם. הם ערכו פוגרומים, הם רצחו יחידים, הם הסיתו. עיין-נא בספרו של יאן גרוס, שתורגם לאנגלית בשם Fear. אינני יודע אם יש תרגום לעברית.

              אבל זו באמת הסחת דעת של הסחת דעת. אני הייתי שמח לחזור לגופו של עניין, ואף אתה מוזמן בהחלט לחזור לשם.

              • מני זהבי הגיב:

                לא הבנת אותי. דיברתי על העדפותיהם של תושבי הרפובליקה השנייה — זו שהגיעה אל קצה בספטמבר 1939. אבל גם מבין תושבי הרפובליקה שקמה אחרי המלחמה, היו כמה מיליונים שאיבדו את יקיריהם ואת רכושם. ספק אם הם ראו את האפשרות להיפטר מהיהודים (וגם מהגרמנים והאוקראינים) כשוות-ערך לאובדנם.
                בכל מקרה, אני מסכים שמדובר בהערה צדדית. אינני חולק על שאר הפוסט שלך.

          • דודי הגיב:

            כ-100,000 עולים עלו עד סוף 1948, למרות המלחמה.

            אם באותה היסטוריה חלופית לא הייתה ישראל הצעירה סוגרת את שעריה לעלייה יהודית (דבר בלתי סביר) אז רוב יהודי משמעותי היה מתגבש בתוך זמן קצר. אפשר להניח, שרבים יותר היו מגיעים ארצה לולא המלחמה הקשה.

  4. יוסי דר הגיב:

    נדמה לי שלא נכון להתייחס לתוכן נאומו של נתניהו תוך התעלמות מתוכן נאומו של עבאס דקות קודם לכן. כאשר מישהו מקלל אותך בארסיות חצי שעה ברציפות – ניסיון לפייסו עם הבעת אמפתיה נראה פאתטי.

  5. דני פ הגיב:

    נדמה לי שבמדינה היהודית המיועדת ב-1947 היה אמור להיות רוב יהודי קטן. בכל אופן היה ברור שהמדינה מיועדת להיות הבית הלאומי של העם היהודי כולו שעומד להגר אליה בהמוניו – לכן זכתה מדינה זו ללגיטימציה בינלאומית רחבה. גם אינני בטוח עד כמה מישהו ב-1948 חשב שתוכנית החלוקה שכללה מובלעות בתוך מובלעות וירושלים בין-לאומית היתה ריאלית – היה ברור שהולכת להיות מלחמה שתטרוף את הקלפים.

    הלבנים בדרום אפריקה לא היו במצב הזה: לא היו לה עתודות דמוגרפיות בחוץ, והתזוזה הדמוגרפית הנדרשת להקמתה של מדינת קייפ לבנה-צבעונית היה טרנספר מרצון של שני שלישים מהלבנים בדרום אפריקה כולל הבירה פרטוריה, הבירה הכלכלית יוהנסבורג, רוב אתרי המורשת האפריקנרית ורוב המחצבים. מדובר ברעיון שיש לי חיבה אליו, אבל יש להודות שהוא הזוי.

    התנאים לחלוקה בישראל נוחים הרבה יותר, אבל גם כאן סביר שב-DNA של הציונות ושל התנועה הפלסטינית קשה מאוד לדכא את הנטיה המקסימליסטית.

    • יואב קרני הגיב:

      דני, זכור-נא (ואני יודע שאתה זוכר) שתכנית הבנטוסטנים נועדה לאפשר ללבנים לטעון, בבוא היום, שכל השחורים בתחומי דרום אפריקה עם “פועלים מהגרים”, אזרחים של “מדינות שכנות”. מכאן, לפי הטענה ההיא, אין צורך להתלונן על דרום אפריקה שאינה מעניקה להם זכויות אזרח. סוף סוף גרמניה אינה מעניקה אותן לטורקים (אני מדבר על תחילת שנות ה-60).

      איש לא היה מוכן לקבל ברצינות את הטענה הזו, ובצדק. אבל מה היה קורה אילו האפריקנרים היו מוכנים לקונסולידציה של תחומי ה’באנטו’ (שמם הקיבוצי של שחורי דרום אפריקה), במזרח דרום אפריקה ובצפונה? מה היה קורה אילו הזולו והקוסה (Xhosa), שני העמים השחורים הגדולים ביותר, בחוף המזרחי, היו מקבלים מדינות בעלות רצף טריטוריאלי, שהיו כוללות ערים מרכזיות (פורט אליזבת’, איסט-לונדון, דרבן, פיטרמריצבורג); והצוואנה הצפוניים היו מקבלים רצף טריטוריאלי במקום ששת הכיסים המגוחכים שקיבלו; ואילו היתה מוכרזת חלוקה פרופורציונלית של משאבים ושל אוצרות טבע?

      היתכן שהגישה היתה משתנה, אילו נוצרו מדינות בנות-קיום, עם בסיס כלכלי וטריטוריאלי, עם פוטנציאל ניכר של פיתוח, עם הומוגניות אתנית (פחות או יותר. מנסיון סומליה אנחנו יודעים משהו על ברכת ההומוגניות)?

      לא בקונטקסט של מה שקראו ‘האפרטהייד הקטן’, זה שהשפיל את כבוד האדם השחור בחיי היום-יום. אבל מדינה לבנה המכבדת את זכויות התושב של השחורים אולי היתה מתקבלת על הדעת. אולי.

      אני אינני מביע כאן צער על התמוטטות מדינת הלאום האפריקנרית. היא נולדה בחטא וחייתה בחטא, ולא היה מנוס מוסרי ופוליטי מפירוקה. אני מדבר כאן על הדינמיקה של חלוקה צודקת.

      אגב, למרבה הקוריוז, דפדוף בעיתוני 1961 מגלה שנשיא צרפת דה גול שקל ברצינות — או לפחות הכריז שהוא שוקל ברצינות — את חלוקת אלג’יריה, כדי להבטיח את זכויותיהם של הלבנים ושל האלגי’ראים שאינם רוצים בשלטון הלאומני. זו כמובן לא היתה התוצאה — אבל מעניין שהכרזתו המפורסמת של דה גול “ישראל היא ידידתנו ובעלת בריתנו” באה בעצם הימים ההם, תחילת הקיץ של 1961.

      תודה, גם למני זהבי, על התיקון בעניין הדמוגרפיה של המדינה היהודית בגבולות 1947. גם כך, 45% ערבים במדינה הזו היו קצת מקשים עליה לטעון למעמד של מדינת-לאום. מלכודת אפרטהייד היתה כמעט בלתי-נמנעת.

      • דני פ הגיב:

        המאמר הזה בוויקיפדיה מכיל מידע דמוגרפי מקיף על המיעוט הלבן בדרום אפריקה, ובפיסקה הראשונה מסביר יפה מאוד מדוע הקמת מדינת לאום לבנה או אפריקנרית אינה ריאלית.

        אני טעיתי – השליש המערבי אינו מכיל שליש מהאוכלוסיה הלבנה, אלא פחות מרבע. כ-40% מהציבור הלבן (השיעור אצל אפריקנרים ואנגלים דומה) מרוכזים במחוז חאוטנג (Gauteng), אך במחוז זה השחורים הם 75% מהאוכלוסיה. מדינה שאינה מכילה את החאוטנג כנראה אינה שווה את המאמץ, מדינה שמכילה את החאוטנג תהיה בעלת רוב שחור (בשנות ה-60 הפעלת צווים מנהליים ואלימות מתונה יכלו להוריד את אחוזי השחורים, אך ללא מלחמה כללית לא יהיה ניתן לבצע טיהור אתני שיעשה את העבודה).

        “דה גול שקל ברצינות — או לפחות הכריז שהוא שוקל ברצינות — את חלוקת אלג’יריה, כדי להבטיח את זכויותיהם של הלבנים ושל האלגי’ראים שאינם רוצים בשלטון הלאומני”

        קראתי שדה גול אמר שחלוקה זו תיצור “ישראל נוספת”, וטען שזה לא שווה את המאמץ – אך איני זוכר איפה ולא מצאתי סימוכין לכך.

        כמובן שזכויותיהם של האירופאים (והיהודים) לא הובטחו – הם יכלו לבחור בין המזוודה לבין ארון המתים – אחד הטיהורים האתניים הגדולים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20.

        • יואב קרני הגיב:

          תודה, דני, מאיר-עיניים.

          החלטה על חלוקה בתחילת שנות ה-60, מעמדה של כוח, היתה מצריכה כמובן הסכמה רחבה בין האפריקנרים. מהיותם שבויים בתודעת נצחיותו של כוחם, כמו רוב הישראלים כיום, היה קשה מאוד לשכנע אותם. אבל אילו קברניטי האפרטהייד והאידיאולוגים שלו היו מתגייסים למאמץ, אולי הם היו מוציאים את הלבנים מלב הטרנסוואל (‘חאוטנג’, בשמו הפוסט-אפרטהיידי), ומעבירים אותם אל מערב הקייפ.

          אבל אני חוזר ומבהיר, שאינני מציע לחזור בשום מנהרת-זמן אל 1961, כדי להציל את הלאום האפריקנרי. אני מדבר על החמצת ההזדמנות שלו, בימי חייו האחרונים של המרשלד.

          היתה לו ההזדמנות האחרונה בהחלט להפגין מידה גדולה של נדיבות ושל רצון טוב תמורת הסכמה אפשרית לעיגון מדינת-לאום מוקטנת בחוק הבין לאומי. הסברתי שמדינת-לאום כזאת לא היתה יכולה להישאר מובלעת קטנה של אפרטהייד, אלא היתה צריכה להעניק זכויות תושב מלאות, אם גם לא זכות בחירה, למיליוני שחורים שהיו הופכים לאזרחיהן של מדינות הלאום השחורות.

          קשה למצוא דמיון מלא של נסיבות באיזשהו עניין, ולכן רוב ההשוואות המועילות נוגעות בעיקר לדינמיקה. זאת היתה כוונתי העיקרית.

  6. אורן הגיב:

    יואב – אכן יש דמיון מסויים בדינמיקה וזה אכן מדאיג, אבל אליבא דנתניהו, ואני מניח שזה מה שרצה להדגיש בנאום, הבעיה כאן היא לא (רק) טריטוריאלית על קווי 67 נקיים מיהודים (אופס, מתנחלים) אלא על הסכם עם עם שחלקו הגדול לא מוכן לקבל את קיום מדינת ישראל בשום גבול.

    מדובר כמובן על חלק לא מבוטל של הפלסטינים ועל חלק לא מבוטל של ערביי (מוסלמי) העולם שרואים עצמם כבעלי זכות ווטו על ויתורים שיעשה אבו-מאזן בשם האיסלאם, ולא בשם השאיפות הפוליטיות של הפלסטינים. אם נוסיף לזה את העובדה שאבו-מאזן באמת לא שולט על הרשות, ושלהחלטה שלו באמת אין שום תוקף מעשי, ולפי החמאס גם לא תוקף חוקי – תקבל שהנאום של נתניהו היה מאופק מאוד ומתאים לסיטואציה.

    אמפתיה וחזון? כמו שאמר אובאמה – המצב הרבה יותר מדי מורכב בשביל נאומים. גילוי אמפתיה ייתפס כמחווה ריקה. חזון משומש ייתפס כעוד הולכת שולל.

  7. רועי מיל הגיב:

    אני דווקא חושב שבמיוחד אצל ביבי, אבל לא רק, הבעת אמפתיה הייתה עוזרת למי שאינו משוכנע לפתוח מעט את האוזן. זה נכון גם לעבאס, אגב.

    זה טוב משתי סיבות: ראשית, אל מול אלה מהצד שלך שלא מוכנים לוותר אתה מסביר מדוע יש סיבה בכל זאת לוותר. שנית, זה מאותת לצד השני שאתה משתדל להביט ולהקשיב ולא רק לצאת במתקפה. מי שמאותת שהוא יוצא למתקפה שלא יתפלא אם הוא נתקל במגננה.

    ובמימד אחר, לא יתכן הסכם בר קיימא מבלי ששני הצדדים ישלימו עם ויתוריהם. השלמה כזו היא בשורשה רגשית. לא ניתן לפסוח על הרגש ולהסתתר מאחורי הסכמים, עורכי דין ובתי דין בין-לאומיים. זה פשוט לא יעבוד.

  8. ori hippo הגיב:

    האם אתם יכולים לתאר את האווירה של שנות ה-60 לאחר מרד המאו-מאו בקניה? קטיעת אברים, קניבליזם, נקרופיליה, רצח אחים במסגרת המאבק נגד הלבנים. לא ניתן היה אז לדמיין מדינה מעורבת.

    זכור לי שהיו שמועות אז שגם צ’ומבה, שאתו ניסה המרשלד לדבר, אכל את יד ימינו של לומומבה, אויבו ראש הממשלה הראשון.

    המצב בדרום אפריקה גם כיום לא רחוק מלהתדרדר למה שהיה בשנות ה 50 בקניה. האם טיילתם ברחובות ערים בזימבבווה ודרום אפריקה? פחד אימים. תראו מה קורה מבחינה כלכלית ובטחונית במה שהיתה מדינת רודזיה המשגשגת.

    אנחנו רק לכאורה במשא ומתן, עדיין אין עם מי לדבר.

    תראו כמה שברירי ההסכם עם מצרים. אם תהיה להם הזדמנות הם יאכלו גם אותנו וגם אחד את השני. בכל מקרה עדיף להגיע להסכם עם גם מי שאיננו מייצג את כלל הפלסטינים, ולעמוד על קיומו, מאשר לא להגיע להסכם כלל.

Leave a Reply for יוסי דר