מופע-האימים של פוליטיקת הליקוקים האמריקאית

פוליטיקאים מאבדים רסן, ומבטיחים הכול לטובת בחירתם? לא חדש. בארה“ב, פעם בארבע שנים, אנשים מבוגרים יוצאים מדעתם, ומתחרים מי-אוהב-את-ישראל-יותר. זה לא רע, חוץ מזה שהם לא באמת מתכוונים[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=2XxCsonYuAI[/youtube]

זה התחיל כבר. עונת הבחירות המקדימות לנשיאות בעיצומה, ארבעה חודשים עד התחנה הראשונה, מסתמנים שני המובילים במפלגת האופוזיציה (לנשיא אין מתחרים במפלגתו). זה הזמן איפוא לפתוח את ההתמודדות השגרתית בשאלה מי-פרו-ישראלי-ממי.

מושל טקסס, ריק פרי, השליך את מגבעת הקאובוי שלו אל הזירה. הוא אמר לקהל של חובשי כיפות בניו יורק (רמז: הם לא מוסלמים), שאם הוא יהיה נשיא, הוא ימהר להכיר בריבונותה של ישראל על ירושלים המאוחדת. תרועות.

להלן תתפתח סדרת המאורעות הבאה: יריבו העיקרי של פרי במפלגה הרפובליקאית, מיט רומני, יצטרף אל משחק הפוקר הלא-מתוחכם הזה ב call, זאת אומרת השוואת הימורים. מישל באקמאן, או ניוט גינגריץ‘, יצטרפו ב call cold (למשל, הפסקת הסיוע לפלסטינים אם רשותם לא תכיר בירושלים-בירת-ישראל-הנצחית).

במופע-האימים של פוליטיקת הליקוקים האמריקאית אפשר לצפות זו השנה ה-44. אם איננני טועה, הפעם הראשונה היתה ב-1968, כאשר המועמד הפחות-פרו-ישראלי לנשיאות, ריצ‘רד ניקסון, הבטיח מטוסי ’פנטום‘ חדשים לישראל.

ב-1984, שני הטוענים הדמוקרטיים, וולטר מונדייל וגארי הארט, הסכימו שצריך להעביר את שגרירות ארה“ב לירושלים. הואיל והתמודדו בבחירות המקדימות במדינת ניו יורק, שבה יש שיעור ההשתתפות היהודי הגבוה ביותר באמריקה, היה על כל אחד מהם להוכיח שהוא עוד יותר חובב ציון מיריבו. הם התקוטטו איפוא בשאלה מי-הציע-ראשון-להעביר-את-השגרירות.

ג‘ורג‘ בוש האב הבטיח להעביר אותה, ב-1988; ביל קלינטון הבטיח, ב-1992; בוש הבן הבטיח, ב-2000. אין פלא שהרחוב הירושלמי שבו שוכנת שגרירות ארה“ב נקרא על שם כל מעביריה.

ברצועת כתבי הקודש

בשביל מה הם עושים את זה? הלוא ממילא איש אינו מאמין להם, ואיש לא יתבע מהם ברצינות לעמוד בהבטחה. הנשיא ריק פרי יצטרך לפטר את חצי מחלקת המדינה כדי להגיע לשם, והוא לא יעשה כן.

הוא נוצרי מאמין מאוד, ואין טעם להעמיק בספק את כנות אמונתו. הוא בא מן הצד האוונגליסטי של הנצרות הפרוטסטנטית, זה הכורך את ישראל הקדומה ואת ישראל המודרנית זו בזו, ולומד את התנ”ך באותה להיטות שהוא לומד את האוואנגליון (‘הברית החדשה’). פרי הכריז השבוע, שבתור נוצרי מאמין מצווה עליו לאהוב את ישראל. הוא מפרסם את יראת השמיים שלו, וחוזר ומפרסם אותה, כי כך מנצחים בבחירות מקדימות בתוך המפלגה הרפובליקאית. (ראו למשל את הידיעה “פרי אומר שתפילות חיוניות לחייו”, ‘ניו יורק טיימס’, עשרים-ושניים בספטמבר.)

ישראל כלולה בנוסחת הנצחון הזו, לא מפני שהכרזות התמיכה שלו יקנו לו אהדת יהודים. אין הרבה יהודים בצד הרפובליקאי. אבל בין הרפובליקאים יש הרבה אוונגליסטים, המאמינים בכתבי הקודש כפשוטם. בהרבה מכנסיותיהם הקטנטנות, באזורים המכונים בעגה האמריקאית ”רצועת כתבי הקודש“ (Bible Belt), אפשר למצוא דגל ישראלי לצד דגל אמריקאי. ישראל משתרבבת לדרשת יום א‘ של כוהן הדת המקומי גם בימים כתיקונם. הימים האלה אינם כתיקונם באמריקה באיזשהו מובן. כאשר מדינה פלסטינית מנסה לקרום עור וגידים בעצרת האו“ם, הפלח הפרו-ישראלי הגדול הזה מזדקף על רגליו האחוריות.

פרי הוא ממילא המועמד המועדף של האוונגליסטים. אם אינו צריך לצאת מגדרו כדי להבטיח את תמיכתם, אז בשביל מה היתה נחוצה הכרזת ירושלים?

תשובה קלה אחת היא שזה פשוט רפלקס של פיקת הברך. אתה עומד בחברת יהודים ניו יורקיים פחות או יותר בפעם הראשונה בחייך, קצת חנופה בעניין ירושלים טובה לחימום.

באנגלית יש מלה לא נעימה לתיאור החנופה הזו, pandering, שתירגמתי למעלה ”ליקוק“, אבל היא הרבה יותר מליקוק. היא ביטוי של זילות אנושית ופוליטית, אקט התבטלותו של פוליטיקאי לצורך בחירה; הוא יגיד כל מה שיידרש ממנו.

במקרה שלפנינו, זה גם ביטוי של זלזול בנשיא אובמה. מאז התפרסמו נתוני התעסוקה של חודש אוגוסט — אפס גידול במספר מקומות העבודה — פרי מכנה את אובמה ”הנשיא אפס“. צפו-נא בתשדיר “הנשיא אפס” של פרי, דקה-ארבעים-וחמש-שניות, רועש מאוד.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=8EL5Atp_vF0[/youtube]

אגב, מיט רומני ניצל את ההזדמנות, והוא מזכיר לשומעיו כי בשעה שארה“ב רשמה אפס גידול, טקסס של ריק פרי איבדה 8,000 מקומות עבודה. אם אובמה הוא ”הנשיא אפס“, מה נגיד על פרי, שהוא ”מתחת לאפס“? שואל רומני. אכן, רמת דיון מרשימה.

אפס או לא אפס, חולשת הנשיא מדברת בעדה. כמות המשברים הגדולים, גדולים מאוד, הנערמת על שולחנו פשוט עוצרת נשימה, מבית ומחוץ, כלכלה ומדיניות חוץ; שאלות הרות-גורל, אולי קיומיות; צל כבד של חשש מפני התמוטטות פיננסית; רושם של שמיטת יוזמה, של מבוכה ושל חוסר תכלית.

יש כאן איזה איש מבוגר?

בתחילת השבוע לבש הנשיא ארשת לא-אופיינית כמעט כמו היה איזה מושל טקסאני. הוא הודיע, כי יטיל וטו על כל נסיון של הרפובליקאים לקצץ את הביטוח הלאומי ואת ביטוח הבריאות לקשישים ולמעוטי-יכולת, אלא אם כן יסכימו הרפובליקאים להכביד את עול המסים על האמידים.

הנשיא הזה הטעים בתשעת החודשים האחרונים את הצורך להתפשר עם יריבים פוליטיים. הגרעין הרעיוני הקשה של מפלגתו מאוכזב מאוד מוותרנותו. באיזו מידה של רצינות צריך איפוא להתייחס אל המטמורפוזה הגברית הזו?

במרוצת המשא-ומתן הדרמטי על הגדלת האשראי של הממשלה הפדרלית, בתחילת הקיץ, הנשיא קרא תיגר על מנהיגי הרפובליקאים בדיוק בעניין הזה של מסים תמורת קיצוצים. “אריק”, הוא אמר לאריק קנטור, האיש מס’ 2 במידרג הרפובליקאי בבית הנבחרים, “אל תנסו להעמיד אותי במבחן” (תרגום יבש מאוד של Eric, don’t call my bluff).

זה הסתיים בכניעה מוחלטת של הנשיא. הרפובליקאים לא היו מכונים להתחייב לשום נוסחה של “הגדלת הכנסות”, כפי שפוליטיקאים אמריקאיים מעדיפים לכנות העלאת מסים.

נשיאים אמריקאיים צריכים להוכיח מפעם לפעם שהם מאמינים במשהו במידה כזאת שלא יסכימו להתפשר עליו.

רונלד רייגן הגיב פעם על דרישה דמוקרטית להעלות מסים במלים “על גופתי המתה” (הוא העלה את המסים — וחי).

ג’ורג’ בוש האב השמיע את אחת ההבטחות המפורסמות ביותר של הפוליטיקה האלקטורלית. הוא הכריז באוגוסט 1988, בוועידת המינוי של מפלגתו, כי הדמוקרטים (שהיה להם רוב גדול בשני בתי הקונגרס) יחזרו ויתבעו ממנו להעלות מסים,

והוא יגיד ‘לא’; והם יחזרו ויתבעו, והוא יגיד ‘לא’; והם יחזרו ויתבעו, והוא יגיד ‘קיראו-נא את שפתיי: לא יהיו מסים חדשים’.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=0MW44jsYi0g[/youtube]

שנתיים אחר כך הוא הסכים להעלות. חודשים אחדים לפני תבוסתו, בנסיון להיבחר לתקופת כהונה נוספת, בוש האב ניסה לעלות על דרך של עימות עם הדמוקרטים. אבל זה היה הרבה יותר מדיי מאוחר, ובייחוד מאוד לא משכנע. אמריקאים התקשו להאמין שהנשיא מוכן לשלוף, אף כי בילה חלק מחייו בטקסס.

בוש האב, בניגוד לבוש הבן, התקשה לשכנע את האמריקאים בגבריותו הטקסאנית. אבל עמד לו יתרון אחר: הרושם שהוא יודע מה הוא עושה, שהוא “מבוגר”. לדמוקרטים יצאו המוניטין של “נערים” חסרי אחריות. לפעמים זה היה תיאור די מדויק, למשל אם נראה את אוסף הצעירים-מאוד שנאספו סביב ביל קלינטון בימי נשיאותו הראשונים, ועשו טעויות איומות.

אובמה לא הפגין “גבריות”, ולא הפגין “בגרות”. על אלה מאיימת נשיאותו לקרוס.

בשבוע שעבר התפרסם ספר חדש, ביקורתי מאוד, על מדיניותו הכלכלית של אובמה בשלוש שנות נשיאותו. כתב אותו רון סאסקאיינד (זוסקינד), שידו רב לו בכתיבה על היסטוריה כלכלית (למשל, הביוגרפיות עבות הכרס של הבנקאים וורבורג ומורגן).

הספר החדש כולל הרבה רכילות פנימית. אחד הציטוטים הפיקנטיים ביותר מיוחס ללארי סאמרז (Summers), הפרופסור המבריק מאוניברסיטת הרוורד שהיה ראש צוות יועציו הכלכליים של אובמה עד תחילת השנה. סאמרז אמר, בחדרי חדרים, כי בבית הלבן

”חסר פיקוח של אנשים מבוגרים… אצל ביל קלינטון זה לא היה קורה“.

סאמרז הספיק להכחיש את הציטוט, אבל הוא מכאיב מאוד, מפני שברור למדי כי הנשיא מעד וחזר ומעד בשנה הראשונה, הקריטית לחלוטין, של נשיאותו. סאסקאיינד, המבקר את הנשיא משמאל, אומר עליו שהוא הגיע אל הבית הלבן כ“חובבן מבריק“, ושילם מחיר כבד על חוסר נסיונו בניהול כלשהו.

(ראיון ארוך עם סאסקאיינד אפשר למצוא, בכתב ובקול, באתר NPR, רשת הרדיו הציבורית החשובה ביותר בארה”ב.)

טיפת החמצן האחרונה

ראש ממשלת ישראל נוהג בימים האלה אבירות מיוחדת בנשיא המוחלש הזה. הוא אפילו עוזר לו קצת עם הרפובליקאים בבית הנבחרים, מפני שיש לו הרבה יותר השפעה עליהם ממה שיש לנשיא ארה“ב.

האם נשיא חלש טוב לישראל? לכאורה כן, בייחוד כאשר הוא דמוקרט הזקוק לתמיכה יהודית ערב בחירות, שבהן הוא יילחם על חייו הפוליטיים. אבל לא תמיד זה עובד כך. לא היה חלש יותר מג‘ורג‘ בוש האב ב-1992, שנת נשיאותו האחרונה, והוא היה מוכן להביא את היחסים עם ישראל עד קרע גלוי. כיוצא בזה גם ג‘ימי קרטר, ב-1980.

הנשיא הזה אינו יכול עוד לסמוך ברצינות על פריצת דרך בענייני כלכלה בחודשים הבאים, כדי לשנות את המישוואה האלקטורלית. נשארת רק מדיניות החוץ.

ריצ‘רד ניקסון היה לא-פופולרי מאוד בתחילת השנה הרביעית של נשיאותו, 1972. אז הוא יצא אל מסעו המדהים לסין הקומוניסטית, והקערה התהפכה. ניקסון נבחר ברוב עצום שלא היה דוגמתו.

יש הבדלים ניכרים בין 1972 ל-2012, אבל בעינו עומד האימפולס של נשיא במשבר פנימי לחפש נחמות בחו“ל, אולי לעשות שלום בין שבטים רחוקים, כדי להזכיר לאמריקאים מה יאה לו הנשיאות.

קדימה, דוחק בו ג‘יימס קארוויל, היועץ הדמוקרטי המפורסם (זה שטבע את ”זו הכלכלה, טמבל!“). תיכנס לפאניקה, הוא קורא לאובמה. תפטר את יועציך, תעשה משהו לכל הרוחות כדי להציל את נשיאותך.

קצת קשה להעלות על הדעת את אובמה קר-הרוח נכנס לפאניקה, אפילו אם היא קונסטרוקטיבית מאוד. הוא יישאר קר-רוח עד טיפת החמצן האחרונה בריאותיו הפוליטיות.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

3 Responses to “מופע-האימים של פוליטיקת הליקוקים האמריקאית”

  1. alterk הגיב:

    היה עצוב (ומביך) לצפות השבוע בנשיא אובמה, לאחר הנאום שלו באו”ם, יושב בפוטו-אופ המאורגן עם נתניהו (http://www.youtube.com/watch?v=09dAc6eiHnM), הדגלים מסודרים יפה מאחוריהם, והוא כמעט נבלע בכיסא שלו. זה היה נשיא אחר, מוכה ומבולבל לצד יריבו הרפובליקאי שיושב כמנצח.

    גם אני מאוכזב מאובמה. פחות מההתנהלות בזירה הכלכלית, אני לא חושב שהיה הרבה שהיה יכול לעשות עם הירושה שקיבל מבוש-גרינספן. אני כן מאוכזב מהכניעה הטוטאלית לסטגנציה בתהליך השלום באזורנו. בשנה האחרונה אובמה התקפל והחליט שאין לו שום אינטרס לחטוף מהלומות מאויבו הרפובליקאי בראש ממשלת ישראל כאשר יש לו מספיק עם מה להתמודד איתו בבית. אני מבין לחלוטין את האכזבה הפלסטינית מאובמה ואת ההבנה שארה”ב לא יכולה לשמש כמתווך הוגן בינם לבין ישראל.

    עם זאת, כל שאפשר זה להביט הצידה בחרדה לעבר המועמד הרפובליקאי ריק פרי.
    כאילו, really America?
    Seriously?
    8 שנים של בוש הבן לא הספיקו?
    תשדיר הבחירות שלו, “הנשיא האפס”, פשוט מגעיל, הליקוק ההוליוודי ורצועת הסאונד כאילו נלקחו מסרט בו ברוס וויליס מציל את העולם (אמריקה) מאסון טבע כלשהו (אבטלה).

  2. ori hippo הגיב:

    אובמה עדייו לא התחיל להלחם, או לפרפר. אין עדיין מועמד רפובליקני, והוא הצליח בעבר להציג יפה את הרפובליקנים כאחראים למשבר.
    בכל מקרה די צפוי רוב רפובליקאי בשני הבתים, לא עדיף פרי? מה כבר הוא יכול להזיק?
    פרי מאמין במה שהוא אומר בלב שלם, הוא רוצה להבטיח את ירושלים לישראל ולקדם בנית בית שלישי על מנת שיגיע ישו, הוא רואה את זה כשליחות אלוהית שתבטיח לו תגמול בעולם הזה בבחירות מהנוצרים, ולא יזיק גם לעולם הבא.

  3. גולדבלט משה הגיב:

    ייתכן מאד שהצלחה ביחסי חוץ תיחשב אם אובמה יחזור לדבר בעולם בשפתו של בוש ויבהיר כי ארצות הברית היא עדיין מעצמה עולמית ולא כדאי לעקוף אותה או לפעול נגדה. לדעתי [על כך כתבתי את הפוסט האחרון] זו המשמעות האמיתית של נאומו באו”ם ולא שיקולי הבחירות.

    בכל מקום נראה כעת שארצות הברית בנסיגה וגם כשהמערב נוחל הישג [זמני?]בלוב הוא נזקף לזכות נאטו ולא לזכות ארצות הברית. התמיכה במהפכה במצרים והנטישה המבוהלת של מובארק לא שידרו בשכונה מחויבות לרעיון ריבונות העם [מושג מאד בעייתי באזורנו] אלא אי עמידה לצד בן ברית ברגע מכריע. אם מדינה אינה מגבה בעלי ברית היא אינה שווה התייחסות רצינית-[ראה נטישת צ’כוסלובקיה על ידי צרפת ב1938 ] חולשה ממסוג זה מקרינה על כל היתר -לדעתי במידה מסויימת גם על הכלכלה שחלק נכר ממנה הוא פסיכולוגי וביטוי לתחושת ביטחון או אי ביטחון בעתיד.

Leave a Reply