איך להוציא עריצים לפנסיה לפני שיחסלו את נתיניהם

האם ילדי קדאפי והאחים אסד ודודניהם מטביעים את ארצותים בדם מפני שזו הזכות שנתן להם אבא, או מפני שהם מפחדים להישלח לבית הדין הבין לאומי בהאג? סידורי פרישה לרודנים נופלים חשובים אולי יותר מן הכלל של “ייקוב הדין את ההר”

למועמר אלקדאפי הוצע יוצר מפעם אחת סידור של ויתור על השלטון המשפחתי תמורת גלות נוחה ובטוחה. דרום אפריקה היתה מוכנה להציע לו גלות כזאת, מפני שראשי הקונגרס האפריקאי הלאומי זוכרים לו את חסד תמיכתו במאבקם נגד האפרטהייד (לא חשוב שהוא רדף אפריקאים שחורים צפונה מקו המשווה, הפלה אותם מבית, ושלח את צבאו לאוגנדה ב-1979 לנסות ולהציל את אידי אמין). אבל קולונל זנגה-זנגה לא היה מוכן לוותר על האוהל מהרבה סיבות. סיבה סבירה אחת היא, שהוא ראה מה קרה לרודנים גולים: ממובארק בכלוב בקאהיר, המשך בבן-חסותו הליברי צ’ארלס טיילור בבית המשפט בהאג (ראו למטה), וכלה בשורה של גולים שנפלו בקליעי מתנקשים במקומות גלותם.

בסוף יוני, טורקיה הפצירה בסוריה להוציא את מאהר אל אסד, “האח הרע”, לפנסיה מוקדמת, ולשלוח אותו אליה. היא, טורקיה, תדאג לכל מחסורו של הקצב מדרעא ומג’יסר אל ע’ושור: היא תציע לו מיקלט מדיני בתחומיה, או תסדר בשבילו מיקלט באירופה. מותר להניח שמיקלט הוא יותר מאשר בית עם צוות משרתים ואנשי בטחון. מיקלט הוא בראש ובראשונה פוליסת ביטוח מפני ספסל הנאשמים בבית הדין הבין לאומי בהאג.

באיזו מידה האחים והדודנים לבית אסד מעוניינים במיקלט, זה כלל לא ברור. הם גדלו על ברכי אבא להאמין, שסוריה היא אחוזה משפחתית. גם אם הם יצליחו להסתלק מבעוד מועד – אהוד ברק הואיל לקצוב להם “שני רבעונים” לכל היותר – הם ישאירו עשרות אלפי נאמנים מאחור, נתונים לחסדיה של דעת קהל עייפה ושותתת דם. יתכן מאוד שהחמולה המורחבת גמרה אומר להילחם עד החיזבאללה האחרון.

אבל מה אם לא? מה אם האחים והדודנים היו מוכנים לעלות על המטוס האחרון, עם חצי הכספת של הבנק המרכזי, ולגלות, נניח, לארגנטינה (שהרבה מאוד סורים היגרו אליה במרוצת השנים, והגיעו לעמדות כוח ועושר, כולל נשיא אחד)? ומה אם הפחד מפני הספסל בהאג היה משאיר אותם בדמשק, נכונים ליפול על חרבם, רק מפני שטובה החרב מ-25 שנה בתא הכלא הבין לאומי?

פרישה נעימה בריביירה

נורמות ביחסים הבין לאומיים משתנות ללא הרף, ומה שפעם היה סביר חדל להיות. פעם שליטים מודחים יכלו פחות או יותר לסמוך על פרישה נעימה בריביירה, או באיזו אחוזה כפרית, או אפילו בדירה עירונית נאה ברובע ה-16 של פאריס, או בנאייטסברידג’ של לונדון. במפרץ נעים צפונה לליסבון, העיר אשטוריל הפכה לבירה הלא-רשמית של מלכי אירופה המודחים (חוץ מזה של פורטוגל עצמה). לצרפת היו חוקים עוד מזמן נפוליאון, שהבטיחו את שלומם של גולים פוליטיים.

איפה הימים הטובים שבהם עריצים היו אנשים רציונליים, שגם מעשי הזוועה שלהם היו חזויים, והם דיברו בלשון בני אדם? (24 ביולי 2003)

לא הכול עמדו בהסכמה השקטה שטוב גולה פוליטי חי מעריץ הלוחם על חייו בבית. נוקמים – אם מטעם עצמם, ואם מטעם משטר מהפכני חדש במולדת – התנקשו בחייהם של מודחים. נוקמים ארמניים חיסלו בשנות ה-20 של המאה ה-20 שניים מראשי המשטר העות’מני שאירגנו את רצח העם הארמני;  נוקמים ניקרגואיים, שליחי משטר שמאלי חדש, רצחו את אחרון שליטיה של משפחת סומוסה הידועה לשימצה, בפרגוואי, ב-1980; שליחי המהפכה האיסלאמית באיראן רצחו, או ניסו לרצוח, מנהיגים של המשטר הישן. זו האחרונה היתה להוטה להניח את ידיה על השאה הגולה, כדי להוציא אותו להורג לפני שיספיק למות ממחלה ממארת. כל כך להוטה היתה עד ששלחה מהפכנים לכבוש את שגרירות ארה”ב בטהראן, ב-1979, ולהתחיל בזה עידן של איבה מסוכנת עם וושינגטון.

אבל בעוד שסידורי בטחון נאותים יכולים להעניק הגנה כלשהי מפני נוקמים, הנה הרקורד מראה שכמעט שום דבר אינו יכול להגן על המודחים מפני הצדק הבין לאומי. מלחמות יוגוסלביה, ההשמדה האתנית ברואנדה, מלחמות היהלומים במערב אפריקה והטבח בדארפור ד’סודאן הביאו התערבות משפטית בין לאומית חסרת-תקדים. בזה אחר זה הוצעדו חשודים ב”פשעים נגד האנושות” לפני שופטים בהאג (הולנד) ובארושה (טנזניה); אחדים נידונו בפנום-פן (קמבודיה) ובפריטאון (סיירה ליאון).

ההיו מילושביץ’ וטיילור פורשים?

שלושה מן המשפטים הסנסציוניים ביותר עדיין לא הגיעו אל סיומם. שניים מן הנאשמים הם סרבים מבוסניה, הנשיא ומפקד הצבא של המיעוט הסרבי המקומי. שניהם הסתתרו במשך שנים מאחורי זהות בדויה. הם התגלו רק באחרונה, ורק לאחר שהאיחוד האירופי העמיד את ההסגרה כתנאי לקידום המשא-ומתן על הצטרפות סרביה אל שורותיו. האיש החזק של סרביה, סלובודן מילושביץ’, הובא להאג ב-2001, ומת שם ב-2006, לפני שהושלם משפטו.

ההיה מילושביץ’ מסיים את המלחמה בבוסניה ב-1995, או מוציא את צבאו מקוסובו ב-1999, אילו ידע מה ממתין לו? ההיה מסתלק מנסיונו להיאחז בנשיאות, ב-2000, אילו ידע שיורשיו יסגירוהו לבית הדין הבין לאומי? כלל לא בטוח.

אצבע מאשימה מופנית לכיוון אחד: צ’ארלס טיילור, נשיא ליבריה. הוא התחיל את זה, בערב חג המולד של 1989. צִמְאון הכוח הלא-מרוסן שלו הפך חלקים ניכרים של החוף האטלנטי של אפריקה ללא-ראויים למגורי אדם. (25 ביולי 2003)
כיוצא בזה גם נשיא ליבריה צ’ארלס טיילור, שלו מיוחסות במידה רבה הטרגדיה של ארצו ושל שכנתה סיירה ליאון בשנות ה-90. הוא נבחר לנשיא, ב-1997, תחת הסיסמה המיוחדת במינה, “הוא הרג את אמי, הוא הרג את אבי, אבל אני אצביע בעדו”. זה היה בעצם איום לחזור ולחדש את המלחמה אם לא ייבחר. ב-2003, בית הדין הבין לאומי הוציא נגדו צו מעצר, כאשר היה בביקור בגאנה. גאנה סירבה להסגיר אותו, אבל התחיל לחץ חיצוני כבד, לצד מרידה שהתפשטה על פני רוב ליבריה. טיילור הסכים לבסוף לעיסקה: ניגריה נתנה לו מיקלט, והבטיחה שלא להסגיר אותו, ובלבד שיפרוש מן הפוליטיקה.

שלוש שנים אחר כך, ניגריה החליטה להסגירו. הוא ניסה להימלט ברכב גדוש נשק והירואין, אבל נתפס. בימים האלה הוא ממתין לגזר דינו בהאג. ההיה טיילור פורש אילו ציפה לתוצאות כאלה? מותר להניח שלא.

“כניעה מוחלטת”?

יש מעט מאוד אהדה כלפי טיילור, מילושביץ’ ובני דמותם. מועילה מאוד הידיעה שעריצים מושחתים אינם יכולים לסמוך על סידורי הפנסיה שעשו בשביל עצמם, אם מפני ששווייץ ואיי קיימן אינן מגינות עוד על חשאיות חשבונותיהם, ואם מפני שתובעים בין לאומיים מכינים את משפטיהם.

יש עריצים פוטנציאליים מתוחכמים מספיק, המסוגלים להבין את הרמז. אבל יש גם אחרים, הסבורים שהשלטון מגיע להם, ולעתים קרובות גם לבניהם ולנכדיהם. ביום פקודה, הם מוכנים להיאחז בו ויהי מה, גם אם עליהם לבוסס בדם נתיניהם.

ראינו את זה בזמן האחרון לא רק בעולם הערבי, אלא גם בבורמה (“מיאנמאר”), בבלארוס, בחוף השנהב ובקירגיזסטן. פראותו של בית אסד בסוריה אמנם קובעת שיאים חדשים של ציניות, אבל אינה מייסדת תקדימים.

הכלל המשפטי “ייקוב הדין את ההר” (שיש לו מקבילות גם במשפט הלטיני והאנגלו-אמריקאי) מועמד פעם אחר פעם במבחן. שלטון החוק מחייב את קיומו. אבל האומנם החלה חד-משמעית של שלטון החוק חשובה יותר מן הדם הנשפך בגלל החרדה מפניה?

בהארארה בירת זימבאבווה חי בחווילה מבוצרת אחד מרוצחי-ההמונים הגדולים של זמננו: השליט הצבאי המרקסיסטי של אתיופיה, מנגיסטו היילה מריאם, שמשל בה בברוטליות עצומה בין 1975 ל-1991. תחת חורבות עריצותו נקברו מיליונים, במישרים ובעקיפים. ב-1991 עדיין לא היה מקובל להוציא צווי-הבאה לבית הדין הבין לאומי. אין כלל ספק שהוא היה ראוי להישפט ולהיענש. אבל הוא אולי לא היה נמלט לגלות, אילו הניח שלא יונח לו שם.

יש היסטוריונים החושבים שבעלות הברית במלחמת העולם השניה שגו, כאשר הכריזו בתחילת 1943 כי הן עומדות על “כניעה מוחלטת” של גרמניה הנאצית. אולי אילו הוענקה לגרמניה בררה, מיליונים היו נשארים בחיים, כולל מספר ניכר של יהודים. אבל מה היה על מערכת הצדק הבין לאומית אילמלא נקבע התקדים של משפטי נירנברג?

אלה שאלות מסובכות, והטור הזה אינו מנסה להשיב עליהן. לעומת זאת, אולי יש מקום לשקול אמנה בין לאומית להגנת עמים נרדפים מפני רודניהם: העולם יוזמן לשקול מפעם לפעם אם לא כדאי להרשות לגנגסטרים להיאחז בשלום בקרנות המזבח, כדי שעמיהם יוכלו לעבור לפרק הבא; אולי תיבנה בשבילם איזו שכונת חווילות נעימה, מוקפת בחומה עבה עם גדר תיל מחושמלת, באי קטן באוקיאנוס השקט. כמובן, הם עלולים לא להסכים מפני שהאיים הקטנים יטבעו ראשונים כאשר יימס הקרח באנטארקטיקה.

הרשימה הזו היא הרחבה מעדכנת של טור שהופיע ב‘גלובס’ ב-24 ביוני 2011

עוד באתר הזה

איפה הימים הטובים שבהם עריצים היו אנשים רציונליים, שגם מעשי הזוועה שלהם היו חזויים, והם דיברו בלשון בני אדם? (24 ביולי 2003)

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

7 Responses to “איך להוציא עריצים לפנסיה לפני שיחסלו את נתיניהם”

  1. יובל הגיב:

    מרתק כתמיד.

    מיהם ההסטוריונים הללו, שמוכנים לסבול המשך היפותטי של קיום משטר נאצי בחלקים מאירופה? או שמעלים על דעתם כי ייתכן היה הסדר פרט לכניעה מוחלטת שהיה מפרק את המשטר הנאצי מריבונותו?

    שתי טעויות היו לבעלות הברית מנקודת מבט של קארמה: האחת, היה עליהן למרוח את המלחמה באירופה עד לשישה באוגוסט, 1945, לפחות. השניה, היה עליהן להניח לצבא האדום לכבוש את מערב גרמניה ואוסטריה, או להמירן (במסגרת ועידת יאלטה) בצ’כוסלובקיה וביוגוסלביה.

    • יואב קרני הגיב:

      הביקורת על הדרישה ל”כניעה מוחלטת” בתחילת 1943 נגעה לא לנאצים עצמם, אלא לצבא הגרמני. אין זה מן הנמנע שאופציה של שביתת נשק, עם נסיגה לגבולות 1937, היתה מפתה אלמנטים רציניים בתוך הצבא הגרמני למרוד בהיטלר. להיטלר עצמו מיוחסת האמירה, ש”שרפנו את הגשרים”, זאת אומרת אין מוצא אלא בהתנגדות ובנאמנות לפיהרר. הרצון להבטיח שהגשרים נשרפו מסביר, אולי, את נכונותו של המשטר לתת פומבי (יחסית, לא בעתונות, אבל בתוך הממסד הצבאי) להשמדת היהודים (מנאום הימלר בפוזן, אוקטובר 1943, עד נאומו לפני גנרלים של הוורמכט בשנה הבאה. שני הנאומים הוקלטו). איש אינו יכול כמובן לטעון חד-משמעית, אבל אינה מופרכת מעיקרה הסברה שדחיקת אויב אל הקיר מגבירה את ייאושו ומגדילה את נכונותו להילחם.

      אינני בטוח שירדתי לסוף דעתך בעניין עיסקת חילופים עם הסובייטים. האם אתה אומר שעדיף היה אילו הצבא האדום היה מורשה להתייצב על גדות הריין, בואך צרפת? אינני חושב.

      • יובל הגיב:

        תשובתי לך ולישראל היא, שכפי שציינתי מדובר בקארמה, או בשמה הפחות נעים – מבחינת הצורך בנקמה.

        המזרח-גרמנים וההונגרים באו על עונשם – עול הטוטליטריזם הקומוניסטי. לגבי הפולנים והרומנים אפשר להתווכח. המערב-גרמנים והאוסטרים מעולם לא שילמו באמת על חלקם בפשע הקולקטיבי. הצ’כים סבלו על לא עוול בכפם.

  2. ישראל הגיב:

    יובל, לא כל כך הבנתי במה הייתה מועילה מערב גרמניה קומוניסטית. עד עצם היום הזה, המזרח נשרך מאחור כמעט בכל תחום, מליברליזציה, כלכלה, ותשתיות ועד לחינוך בנושאי פשעי מלחמת העולם השניה.

  3. אסף רביץ הגיב:

    יואב,

    כרגיל, מאמר מרתק. כקורא קבוע שעד כה לא הגיב חשוב לי להודות לך על האתר הזה, אחד האהובים עליי ולטעמי אחד החשובים שקיימים בשפה העברית.

    בנושא הזה הצגת טיעון מאוד משכנע, ודווקא בגלל זה הרגשתי צורך להזכיר את ההגיון הפשוט שעומד מאחורי הטיעון המנוגד שלטעמי נשאר חזק יותר- שבתמונה הגדולה, טוב מאוד שהדין הבין-לאומי הופך לחלק משמעותי ממערכת השיקולים של רודן. גם אם זה עלול להביא את הרודנים הנוכחיים למאבק ארוך יותר, זה ירתיע את אלה שיבואו אחריהם. הגיע הזמן לסיים את העידן שבו בחלקים של העולם מותר לשליטים להשתין מהמקפצה, ולהאמין שאיש לא יבוא איתם חשבון בסופו של דבר. אני מאמין שזה יגרום להם לחשוב פעמיים — לפני שהם מבצעים פשעים חמורים, ואולי אפילו לפני שהם בכלל תופסים את השלטון. הידיעה שאין להם סיכוי לסוף טוב עשויה להיות בעלת ערך רב.

    לא אתפלא אם בראש המערכת של המדינות שעברו ועוברות את ההפיכות יעמדו בסופו של דבר אנשים מתונים, אפורים ומקובלים בעולם. גם אם מאחוריהם יפעלו כוחות אחרים, הם יהיו הרבה פחות מסוכנים מאשר כשהם מוכרזים כשליטים ומטפחים אמונות משיחיות בעצמם. אם זה אכן יקרה, לשיני הבשר החדשות של בית הדין בהאג יהיה חלק בכך.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, אסף.

      מה מאוד הייתי רוצה לאמץ את הגיונך. אין זה כלל מן הנמנע שאמנם יהיו דיקטטורים-בכוח שיעמדו בפיתוי לתפוס את השלטון, או להיאחז בו באלימות, בגלל האג, או בגלל האפשרות של התערבות רב-לאומית נגדם. אבל לרוע המזל לא יסופו דיקטטורים מן הארץ, ובוודאי לא יסופו דיקטטורים העושים מיקח טעות, ואינם מניחים את כוח ההתנגדות של נתיניהם, או את תהליך קבלת ההחלטות בוושינגטון, בפאריס ובלונדון.

      קדאפי עצמו חשב, במידה לא מבוטלת של היגיון, שיש לו פוליסת ביטוח, מפני שהתחיל לציית לכללי המערכת הבין לאומית. זכור-נא שבחודש פברואר כוחותיו עמדו סמוך למרכז בנגאזי, וההתקוממות עמדה על סף חיסולה. בשלב ההוא הדיקטטור עמד בעיצומה של פעולת שיטור רחבה. מלחמת-אזרחים מלאה היתה פנטזיה רחוקה.

      המכאניזם של האג, והסכנה של התערבות בין לאומית, יהלכו קצת אימים על קצת מן השליטים. הם לא יהלכו אימים על אחרים, אם מפני שדעתם התבלעה עליהם, והם התרגלו לראות את השלטון כנכס משפחתי או מתת-אל, ואם מפני שהסבירות של התערבות זרה נראית להם נמוכה מאוד. שליטי בורמה (=מיאנמאר) אינם חוששים במיוחד מהתערבות זרה. בשאר אל אסד אינו צריך לחשוש מפניה ברצינות, אלא אולי אם יתחיל השמדה המונית. מוגאבה שודד זימבאבוווה אינו חושש מפניה, והוא נמצא שם, והורס מכל הבא ליד, זו השנה ה-32.

      בקצרה, המציאות מצריכה שילוב של שתי הגישות.

      היה קל יחסית להיפטר מפרדיננד מרקוס בפיליפינים (1986), או מ’בבה דוק’ דובאלייה בהאיטי (1986), מפני שחיכתה להם גלות נוחה ומרופדת.

      אוגוסטו פינוצ’ט בצ’ילה לא היה מוותר על השלטון (1990) אילמלא הורשה להוסיף וללבוש מדים, וקיבל תואר של “סנאטור לכל חייו”.

      ארה”ב היתה מוכנה להרשות לסדאם חוסיין ולחמולתו לצאת מעיראק ב-2003, כדי למנוע פלישה. הוא היה יכול לקבל אז מיקלט בבלארוס, למשל. יום יבוא, אני מקווה, וגם בלארוס תיפטר מעונשו של רודנה. זה יקרה ביתר קלות, אולי, אם תוצע לו גלות בטוחה במוסקבה, או בקאראקאס. ואולי גם קאראקאס תתפנה יום לא רחוק אחד מן הדמגוג האוטוקרטי שלה. גלות בטהראן בהחלט תתקבל על הדעת. מטהראן כמובן לא ייצא שום אוטוקרט אלא על אלונקה.

  4. דני פ הגיב:

    אני מניח שכל מקרה לגופו, אבל הייתי מנחש שברוב המקרים הבסיס שעליו נשענת הרודנות רחב יותר מדי מכדי שיהיה אפשר לדאוג לה לגלות נוחה. אולי לגבי דיקטטורים בדרום אמריקה זה אפשרי, אבל בחלקים גדולים מהמזרח התיכון ואפריקה דיקקטורות רבות הן על בסיס שבטי, והבעיה אינה הדיקטטור אלא השבט השליט כולו.

    לגבי מילושביץ’ מדובר במקרה אחר לגמרי, הוא אמנם היה דיקטטור, אך המעשים שבגינם הוא הגיע להאג היו כמנהיג של קבוצה אתנית שמגן\מגדיל את המולדת, מעשים שאינם שונים יתר על המידה ממעשיהם של דוד בן גוריון, אדוארד בנש, כמאל אתאטורק, אנדרו ג’קסון ועוד רבים (וטובים?).

Leave a Reply