המעמד הלא-בינוני

”בינוניות קיבוצית“, אמר עליו ג‘ון סטיוארט מיל לפני 175 שנה. אבל זה רק מפני שהוא לא הספיק לבקר בשדרות רוטשילד. יקרה אשר יקרה למהפכת יולי הישראלית, בינונית היא כבר לא תהיה

טיפול פוטושופ לצילום בעמוד הראשון של 'גלובס', 26 ביולי. רוב קוראי הרשימה הזו יופתעו כנראה לשמוע, ש'גלובס' היה בחודשיים האחרונים עיתונו הלוחם של המעמד הבינוני. הוא שחשף את פרשת גבינת הקוטג' ואת המחירים המופקעים בשוקי המזון, ונתן בזה את האות להתעוררות הבינוניים. הסיקור שהעניק לאוהלי רוטשילד הוא כמעט היפך-אינטואטיבי: עתון הפיננסים והבנקאים, שהעניים אהבו להפגין בחזית ועידותיו, מקדש מלחמה על הגירסה הישראלית של הקפיטליזם. מה היה אומר על זה קרל מרקס? ההיה מוכן להודות שלא תמיד ההוויה קובעת את התודעה? ראו למטה אוסף צילומים של עמודים ראשונים ב'גלובס' בשבועות האחרונים. ('גלובס' הוא אכסנייתי זה 18 שנה)

לקרוא את מחשבותיו של בנימין נתניהו לעת עומדו על קברו הלא-רענן של ראש בית“ר, בתחילת השבוע: מורנו ורבנו, למה בדיוק התכוונת ב“שקט הוא רפש“? ולמה התכוונת ב“יקום לנו גזע גאון ונדיב ואכזר“? ומה זה הפזמון המתנגן ברקע, לכל הרוחות, ואינו מרפה ממני, האם זה ”עלי בריקדות ניפגש, ניפגש“, או אולי ”אי שם בתוך הלב עיר שלום, עיר שלום“?

כמעט נעים לשמוח לאידו של האיש הזה, המודיע זה שנתיים את להיטותו לשאת-ולתת עם הפלסטינים, אבל מסרב בהחלט לשאת-ולתת עם מחנות האוהלים של המעמד הבינוני.

איך בכלל אומרים "בריקדות" במעמד-בינונית? לא לשון למודת מהפכות מדברים הבינוניים.

ג‘ון סטיוארט מיל, הפילוסוף האנגלי של תחילת המאה ה-19, חשב שאין שיעור לבינוניותם. באנגלית צריך שתי מלים נפרדות כדי לתאר את מצב העניינים הזה, middle כדי לתאר את המעמד (מפני שהוא באמצע) ו mediocrity כדי לתאר את איכויותיו הבינוניות. העברית המודרנית היטיבה אולי מכל לשון: היא כרכה את מקומו של המעמד הזה בסולם החברתי יחד עם נטיותיו לחוסר העזה, להליכה בתלם, להסתפקות במועט פוליטי.

”באנגליה“, כתב מיל, ”המעמד הבינוני הוא תמיד מסה, כלומר בינוניות קיבוצית“. המעמד הזה מועד להיות מנוצל בידי דמגוגים פוליטיים, מפני שיש בו כל כך מעט משלו. בארה“ב בשנות ה-70 נולד המושג ”לחם לבן“ כדי לתאר את המעמד הבינוני, זאת אומרת חסר טעם, קונבציונלי.

וולטר בגהוט (Bagehot), כנראה המפרש המבריק ביותר של השיטה הפוליטית האנגלית, כתב באמצע המאה ה-19, כי המעמד הבינוני נעשה מנוע של שיעמום. דעת הקהל התגלמה ברצונם של ”האנשים הקירחים במושבים האחוריים של האומניבוס“ (אוטובוס רתום לסוסים). ”האצולה חיה בסימן פחדיה מפני המעמד הבינוני… ואינה מעיזה לנהל חיי תענוגות כפי שעשתה לפנים האצולה הצרפתית“. (איזה צורך יש באצולה בלי תענוגות? זה רב השראה בערך כמו חיי משפחה מונוגאמיים בהוליווד.)

איתו, או בלעדיו?

מה היינו עושים בלעדיו, ולאן רק היינו יכולים להגיע אילו הניח לנו לנפשנו? כמעט כל חירויותינו טבועות בחותם רצונותיו; כמעט כל אסונותינו הן תוצאה של פחדיו ושל הצתתו המאוחרת.

והנה פתאום, קומונה בשדרות רוטשילד. והנה פתאום, תל אביב מנהיגה את ישראל. והנה פתאום, חוק שימור האנרגיות של הפוליטיקה הישראלית נקרע לגזרים; והסיקור הפוליטי בתקשורת חדל להיות רצף של הערות על תככים ועל קנאות ועל סידורי כסאות. פתאום צריך לדבר על הקונטקסט, ועל התהליכים, ועל בני אדם שאינם רשומים אפילו לפריימאריז של אחת המפלגות העבשות.

הבה נמטיר עליהם מזומנים, אומר מר נתניהו לשר האוצר שלו. האם הוא זוכר שזה בדיוק מה שאמרה ילנה צ‘אושסקו לבעלה בגזוזטרה של ארמון הנשיא בבוקרשט, בדצמבר 1989, כאשר רטינות מחאה התחילו לעלות מן הכיכר? (לא עזר.)

נו, אל תגזים.

כל זה כמובן יכול להיות הרף עין. מחאות חברתיות היו תמיד הסחות-דעת בהיסטוריה הישראלית. הן באו בדרך כלל באינטרמצו החטוף שבין מלחמה למלחמה, או בין משבר בטחוני למשבר בטחוני. בספטמבר 1973 היה נדמה שסוף סוף התחילה התעוררות המקופחים (ההשג הסנסציוני של רשימת ’הפנתרים השחורים‘ בבחירות להסתדרות). באוקטובר 1973 נמחקה ההתעוררות מן הזיכרון.

זה יכול להיות הרף עין, מפני שלהטוטר נרקיסיסטי ינסה לחטוף את שדרות רוטשילד, אם לצורכי רייטינג, אם לצורכי בחירות. או מפני שיסתיים הקיץ. אבל יהיה הרף העין חטוף כאשר יהיה, ברוטשילד ניתן רמז על מציאות חלופית.

אני נושך את שפתיי

קורא רב-חסד הואיל להזכיר לי רשימה שכתבתי כאן לפני שבע שנים. קראתי לה ”בינוני, בינוני, כמה שהוא בינוני“. היא נכתבה בסימן החשש, שהמעמד הבינוני עומד לסלול את חזרתו של בנימין נתניהו אל כהונת ראש הממשלה. חתמתי אותה במלים הבאות:

”השנים האחרונות איימו על עצם שיורו של המעמד הבינוני, בין פצצות מהלכות ברחובות עריו לאינפיתאדה שבה לוחמים ונופלים ילדיו, בין אבטלת הטובים שבבניו עד רבית הרסנית המנתקת את קו האשראי ואת רוח ההעזה של יזמיו.

”העמדת המעמד הבינוני על רגליו היא משימה בעלת חשיבות היסטורית. אבל המעמד הבינוני אינו אוהב לקרוא היסטוריה. הוא שוכח מה עשו מצילי שלומו של המעמד הבינוני לאחר שגמרו להציל אותו.

”כל כך הרבה פעמים ב-150 השנה האחרונות, המעמד הבינוני כרת בריתות עם הרפתקנים מחופשים למצילים לאומיים. כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה אנשים שילמו מחיר כל כך כבד על השיכחה הכרונית של המעמד הבינוני. מה מאוד צריך לקוות שזה לא יקרה הפעם. מה מאוד צריך לקוות שהמעמד הבינוני יתנשא מעל בינוניותו הטבעית“.

אני נושך את שפתיי, ומבקש סליחה, אם לא מן המעמד הבינוני של 2004, אז לפחות מאחיותיו הצעירות, תושבות 2011. לזכותי החלקית אני מציין שלפני תשע שנים (ואני יכול לנסות גם 17, או 19, או 27, או אפילו 36), ברשימה על התקוממות המעמד הבינוני בוונצואלה נגד הנשיא הדמגוג צ‘אווס, נסיתי את כוחי ברמז הבא:

”זה שיעור מעניין בפוליטיקה של ארץ במשבר לכל מי שמוכנים להתבונן. כשהמעמד הבינוני מאבד את העכבות, ומאבד את הצפון, ארץ שלמה עלולה ללכת לאבדון“.

בסמיכות זמנים חתמתי רשימה אחרת באותו עניין,

הלקח הוונצואלי, הצריך שינון בעצם בכל מדינה ובכל חברה: אבוי לדמוקרטיה ואבוי לקפיטליזם, הדוחקים את המעמד הבינוני שלהם אל הקיר. את תגובותיו לעולם אי אפשר לחזות, ולסכנות הכרוכות בהתעלמות מרצונו אין כלל שיעור.

יפרוק עול, או יכפה אותו?

האמת הלא-מצערת היא שהמעמד הבינוני הוא מסה לא ידועה. התנהגויותיו במרוצת השנים היו כל כך שונות ומגוונות, עד שנסיון להכליל פשוט לא יצלח. מעמד בינוני הפיל דיקטטורות, והעלה אותן; יזם ליברליזציה, וסיים אותה; התגייס לעזרת העניים, והודיע שהם נמאסו עליו; חשף את חזהו מול רובי המשטר, או התעטף באדישות; דחה בבוז נסיונות לשחד אותו, או קיבל את השוחד בעונג; פרק עול, או כפה אותו.

אם מותר לנסות ולהכליל, במידה המתחייבת של היסוס, הנה רצונו של המעמד הבינוני תמיד ניצח, או כמעט תמיד, או לעתים קרובות. גם כאשר המעמד הבינוני הלך בתלם, אין זאת אומרת שהוא לא התבונן מפעם לפעם בשעון. היסטוריונים ניסו לכמת את סבלנותו של המעמד הבינוני, ולהציע ניחושים מלומדים מתי תפקע הסבלנות הזו, ומה יכול למתוח אותה עד פקיעה.

מי היה מאמין שמס על עלי תה יהרוס את האימפריה הבריטית בצפון אמריקה, לפני שתי מאות ורבע. מי היה מסוגל לנחש שהתאבדותו של רוכל עלוב בעיר מחוז בתוניסיה בשנה שעברה תעלה את כל המזרח התיכון בלהבות. מי היה מעז להניח שהאמרת מחירה של גבינת קוטג‘ תשים קץ ל… למה? לרפובליקה הישראלית הראשונה? למשטר המפלגתי בן 80 השנה, שהקים את המדינה, והנחיל לה השגים היסטוריים, לפני שנרקב בשאננותו ובחמדנותו?

המהפכה הצרפתית היא המאורע הפוליטי החשוב ביותר של רבע האלף האחרון. היא הטיוטה כמעט לכל תרחיש פוליטי. היא לא היתה אלא תנועת רפורמות של מעמד בינוני שרצה קצת יותר זכויות, ולא חלם כלל על עריפת ראשו של המלך. רדיקלים אוטופיסטיים חטפו את המהפכה, והטביעו אותה בדם. המעמד הבינוני הצרפתי בילה את 150 השנה הבאות בנסיונות-שווא להשתחרר מן הטראומה. התוצאות היו איומות ונוראות בשביל צרפת ובשביל אירופה.

מה יעשה המעמד הבינוני הישראלי במהפכתו? האם יניח לה להיחטף מידיו? האם היא תגווע מאליה? האם היא תעניק תנופה למשהו עוד יותר רדיקלי ומסוכן ממנה?

לאוהלי רוטשילד יש הסיכוי להיות מקור היסטורי של השראה. כך או כך, תכונה אחת אי אפשר עוד לטפול עליהם: בינוניות.

 

 

 

 

[stextbox id="grey"]

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

[/stextbox]

13 Responses to “המעמד הלא-בינוני”

  1. אורן הגיב:

    לצערי אני חושש שהמעמד הבינוני עדיין בינוני. סטטיסטית, ניתן לומר שהוא ממש נורמלי. כלומר יש בינוניים יותר ויש בינוניים פחות והרוב בינוני טוב טוב באמצע (כלומר בינוני…). את התחושה הזו אפשר לקבל כמעט בכל פעם ששומעים מישהו מ(מה שמכונה) מנהיגי המחאה מדבר, מעלה דרישות או מודיע שאין דרישות אלא קרב על התודעה. בקיצור, אין שם הרבה פרגמטיות שדרושה לקיומו (הלאו דווקא בינוני) של המעמד הבינוני.

    ועכשיו שאלה לאינסיידר – מה גרם לגלובס לשנות את עורו וכיוונו לכיוון יותר סוציאלי? זו כוונת מכוון מהמערכת? בעלים? כיוון בלתי נמנע? מה הפך אותו משופרם של בעלי ההון למשמיע תרועת המהפכה?

  2. אבי קליין הגיב:

    גלובס הוא לא יותר סוציאלי, פשוט יש מספר כיוונים למחאה, המרכזי ביניהם בין הפעילים הוא דרישת מדינת רווחה ויותר התערבות ממשלתית דרישות שזוכות להתעלמות מהתקשורת או להתייחסות שולית. לעומת זאת, הדרישה השולית יותר בקרב הפעילים לנורדת המיסים העקיפים מתקבלת בבכרכה ע"י התקשורת הניאו-ליברלית בישראל ששמחה תמיד על כל הורדות מיסים. כמובן שהתקשורת מתעלמת מדרישות המפגינים ליותר מס על העשירונים העליונים ורווחי הון. דרישה שעולה ע"י התקשורת ולא נמצאת בכלל אצל המפגינים היא להפרטת קרקעות ומנהל מקרקעי ישראל (ע"ע חוק הוד"לים), בנוסף על דרישות הזויות שהועלו ע"י התקשורת ולא הועלו כלל ע"י המפגינים לקיצוץ קיצבאות, מאבק בועדים הגדולים (ובגלל זה השנאה והבוז לעיני "שחטף את המאבק" בתקשורת, שלא תראה אותו הרבה אצל הפעילים בשטח) ובחרדים.

  3. אבי קליין הגיב:

    דרישות של המפגינים להעסקה ישירה, העלאת שכר המינימום וכו' זוכות להתעלמות טוטאלית של התקשורת.

  4. דניאל ר הגיב:

    אני לא חושב שגלובס הפך את עורו. המחאה נהנית מתמיכה גם של ליברלים בישראל משתי סיבות: האפשרות שהפתרונות שיתקבלו בסופה יהיו הגברת התחרות וצמצום התערבות המדינה בשווקים (אני מנחש שזרם זה דועך עם התגבשות הדרישות של "ראשי המחאה"), והסיכוי להפיל את ביבי.

    בסך הכל, ביקורת על המדינה ועל קרטלים תפורה על עיתון ליברלי. עם זאת ההתקפה על מנגנוני ההתעשרות של אילי הון בישראל ראויה לצל"ש, וזה דווקא מעיד על דבקות בעמדה אידאולוגית (קפיטליסטית) והתקפה על מוקדי כח חמדניים ומושחתים.

  5. מאיר אברמוביץ הגיב:

    המעמד הבינוני יוסיף להיות בינוני, אם לא ישכיל להבין שהפתרון הוא בשילוב כוחות בחברה לאחדות של דאגה לאחר. דהיינו תיקון האדם והשתלבותו עם הטבע וחוקיו.

  6. ישראל הגיב:

    עכשיו ברור למה לא הליכוד ולא מפלגת העבודה מעוניינים בשלום. מלחמות משמשות להסטת הכעס כלפי חוץ, ממש כמו בכל מדינה מזרח תיכונית. כשם שאיראן צריכה את השטן הציוני, מה תעשה ציון בלי השטן האיראני? מהפכה חברתית.

  7. יואב קרני הגיב:

    אין לי תשובת "אינסיידר", אורן. אני יוכל רק לציין, שהעורך הרשאי של עמודי החדשות ב'גלובס', סגן עורך העתון אלי ציפורי, שהוא כותב מחונן, היה מאז ומעולם בעל מצפון חברתי. ממליץ בחום רב על רשימותיו, המתפרסמות בכל יום ששי (ולפעמים גם באמצע השבוע) באתר הרשת של 'גלובס'. גם בעלי דעות אחרים, וגם שורה של כתבים, ראויים לתשומת לבו השוטפת של צרכן חדשות ישראלי. אני חושב שקשה לעקוב אחרי ישראל בלי 'גלובס'. אובייקטיבית, באמת.

    • אורן הגיב:

      תודה, יואב, על ההפניות.

      אם כי אני חייב להודות שתור הזהב של קריאת הגלובס שלי היה כשאני הייתי בצבא ואדם ברוך היה עורך מוסף שישי (שהיה מחכה לי בשלשות או רביעיות לפעם בכמה שבועות שהייתי יוצא הבייתה). כשחושבים על זה, המוסף הנפלא הזה דווקא היה מפלט מצויין ממה ש"ראוי לתשומת ליבו השוטפת של צרכן החדשות ישראלי". מאז אני קצת מתנזר מעיתוני נייר.

      • יואב קרני הגיב:

        מסכים בהחלט. 'ששי' היה יחיד במינו. היה לי העונג להיות ממשתתפיו, ואני מתגעגע אליו.

  8. מאיר גוטמן הגיב:

    כמה הערות:
    1) הצבת "דרישות קונקרטיות" איננו תפקידם של המפגינים. תפקידם להמחיש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שאינם מוכנים עוד לקבל את המצב. תפקידה של הממשלה הוא להכניס "תיקונים קונקרטיים". והיה ולא התקבלו על דעת למפגינים, יהיה עליהם לגרום להפלת הממשלה. הדרך האפשרית לעשות זאת מובילה אותי להערה 2…

    2) ממשלה מוסרית צריכה להתפטר, ולהכריז על בחירות במקרה של אי שקט קיצוני. אל תעצרו את נשימתכם… המפגינים יכולים תיאורטית לגרום לכך על ידי שביתה כללית עד להתפטרות הממשלה. על תעצרו את נשימתכם עד שזאת (השביתה) תקרה…

    3) וגם אז יחזרו כל המצביעים להצביע על פי האימון הפאבלובי שעברו מלידה. מה שהיה הוא שיהיה.

    4) והעיקר הוא שהדרישה השניה של המפגינים, "לשנות את סדרי העדיפויות" היא היא שתגרום לקריסת ההפגנה. ("צדק חברתי" היא הראשונה. זאת קל לממשלה לקבל. את הכותרת הזה אפשר להעניק לכל דבר.) שינוי סדרי העדיפות משמעו הפניית תקציבים מיידוד אחד לשני. יש לבחור את מי מעדיפים. כל בחירה תגרום לניכור החלק הנפגע של המפגינים והאשמה מיידית ב"פוליטיזציה" (שומו שמיים! היש משהו יותר פוליטי מדרישה לשנות סדרי עדיפויות?)

    5) אם הדרישה היא להוריד את נטל המס מחד ולדאוג לחינוך חינם מגיל שלושה חודשים, להעלות את קרנם (משכורתם) של המורים וכו' וכו' מאידך, הרי שיש לדאוג לתקציבים לכך. ומהיכן ניקח אותם, אם לא מן המעמד הבינוני? ("העשירים" לא ישלמו. בכל זמן בכל מקום הם תמיד מגלים יצירתיות רבה כיצד להתחמק מנשיאת האלונקה. הם יושבים עליה!)

    בבניין ירושליים ננוחם?

    • יובל הגיב:

      הנה יצא המרצע מן השק. המחאה לא התחילה כדי לגרום לשינוי, אלא רק כדי להפיל את ביבי. עשרים שנה ויותר של ממשלות מגוונות לא עשו כלום למען דיור בר השגה, למען מניעת ריכוזיות, למען כלום. מגיע ראש ממשלה שמרגע תחילת כהונתו מקדיש תשומת לב לנושאים האלו (תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני חושב ש"נאום המרפסות" הראשון קדם לנאום בר-אילן) ועליו מלבישים כוונת… כמה עלוב. שהמחאה תפיל אותו. אפילו אם תעלה ממשלה אחרת (והספק רב), זו תהיה בוודאות ממשלה של קדימה, והיא תעשה כל כך הרבה כלום למען מעמד הביניים בארץ, והניחוש שלי הוא שלא יקומו שוב אוהלים, כי לבני (או מופז) תרמוז כל יום שהנה מגיעה הנסיגה מיו"ש.

  9. דני פ הגיב:

    משהו דומה מתרחש היום בצ'ילה:

    גם היא מדינה שמאמצת מדיניות כלכלת שוק קלאסית ומשיעורי צמיחה יפים, אך גם מפערים חברתיים גדולים. גם הצ'ילאנים רוצים לחיות במדינת רווחה.

  10. דני פ הגיב:

    "מחאות חברתיות היו תמיד הסחות-דעת בהיסטוריה הישראלית. הן באו בדרך כלל באינטרמצו החטוף שבין מלחמה למלחמה, או בין משבר בטחוני למשבר בטחוני"

    אני נוטה לחשוב כך. היו אתמול יותר שלטים של "תנו לחיות לחיות" מאשר נגד הכיבוש. אני יודע שזה מכוון – שאלת השטחים היא כה מרכזית וכה חשובה וכה מפלגת שאסור בכלל להזכיר אותה, פן היא תבלע את המאבק כולו.

    למישהו עוד הפריע המחטף של האירוע אתמול ע"י אנשי מחאת גלעד שליט? מה זה קשור? ומדוע בכל הפגנה במדינת ישראל תמיד מקדישים כ"כ הרבה זמן להופעות של אמנים? (הם זה כך גם בחו"ל? אני באמת לא יודע). שתי התופעות מעידות על דפוס די קבוע של אינפנטיליות.

Leave a Reply