קו המשווה

איך מקצצים 3,700 מיליארד דולר במשך עשר שנים? זה יהיה שיעור אמריקאי עם תוצאות לא חזויות — וזה הסיכוי האחרון, אולי, להציל את קו האשראי המתייבש של ממשלת ארה”ב. האם העולם החיצון יכול להרשות לעצמו זהירות אמריקאית בניהול פנקסים?

על האמריקאים הם נמאסו, כמה שהם נמאסו. הפוליטיקאים נמאסו, הרפובליקאים נמאסו, הדמוקרטים נמאסו, הנשיא נמאס. הרבה שנים לא היה לאמריקאים חשק כל כך ברור לשבור את הכלים. מה הם יעשו בחשק הזה? הדעת נותנת שלא הרבה. אבל התבוננו-נא במימצאיו של סקר דעת קהל חדש, שעתה זה התפרסם (ב’וושינגטון פוסט’ וברשת הטלויזיה אי.בי.סי).

שאלה: מה יקרה אם הקונגרס יימנע מלהגביה את תקרת האשראי של הממשלה מבעוד מועד, ראשה ייתקל בתקרה בשניים באוגוסט, והיא לא תוכל עוד ללוות כסף כדי לממן את גרעונה האסטרונומי?

תשובה:שמונים-ושניים אחוז אומרים שייגרם “נזק חמור” לכלכלת ארה”ב; שבעים-ושבעה אחוז אומרים שיינזקו המוניטין של ארה”ב כמקום בטוח להשקעות; ששים אחוז אומרים שיורע מצבם הכספי הפרטי.

שמונים אחוז אומרים שהם “לא מרוצים”, או אפילו “כועסים”, לנוכח חוסר האונים של “הממשלה הפדרלית” (באנגלית אמריקאית, “ממשלה” מתארת הן את הבית הלבן והן את הקונגרס). זה השיעור הגבוה ביותר מאז 1992. אז, הסלידה מפני “הממשלה” הוציאה את ג’ורג’ בוש האב מן הבית הלבן, והכניסה לשם את ביל קלינטון.

בין הבוחרים המכונים “עצמאים”, זאת אומרת אינם מזוהים אוטומטית עם שום מפלגה, שבעים-ותשעה אחוז מטילים את האחריות על הרפובליקאים, ששים-ושניים אחוז מאשימים את הנשיא. אמנם יש כאן חפיפה, המקהה חלק מן העוקץ, אבל נראה שלרפובליקאים יש סיבה טובה יותר לדאגה. המצביעים המתונים נוטים עכשיו לחשוב את הרפובליקאים ל”קיצונים”.

הצלחתו של ביל קלינטון לשכנע את הבוחרים שהרפובליקאים הם “קיצונים”, ב-1996, סללה את דרכו לתקופת כהונה שניה בנשיאות. זה בדיוק מה שינסה אובמה לעשות עד נובמבר 2012, כאשר הסקרים מוסיפים להעניק לו ציונים הרבה יותר נמוכים ממה שנשיא צריך כדי לחזור ולהיבחר (ארבעים-ושבעה אחוז סומכים את ידיהם על תיפקודו בסקר הנ”ל).

הרפובליקאים נגד הרפובליקאים

לא הכול הוא עניין של טקטיקה פוליטית. הסימנים המובהקים של חרדה ציבורית מפני השיתוק הפוליטי בוושינגטון עלולים להשפיע על ציפיות ועל התנהגות. גם אם תקרת האשראי תוגבה “בשעה ה-11”, בלשונו של הנשיא, ספק אם תתפוגג התחושה שאין בעל בית בוושינגטון. הבורסה מעדיפה בינתיים להיתלות ברמזים אופטימיים, ולהגיב על מאזניהם הרבעוניים הטובים של התאגידים (איך אפשר להיות פסימיים, כאשר Apple של 2011 מכפילה את Apple של 2010). אבל אופטימיות יחסית של אמצע הקיץ מעולם לא מנעה דיכאון עמוק של תחילת הסתיו. בין יולי לאוקטובר הפרידו כמה מן הטראומות הפיננסיות הגדולות ביותר של הזמן המודרני.

רק שנים-עשר יום נשארו עד התייבשות האשראי. הרפובליקאים בבית הנבחרים מקניטים את הרפובליקאים בסנאט. מנהיגם בסנאט הציעה בשבוע שעבר נוסחת התחמקות מבריקה: לנשיא תוענק הסמכות להגביה את התקרה, ושייחנק עם הסמכות הזו.

הרפובליקאים של בית הנבחרים אינם מוכנים לשחק את המשחק הזה. הם מעדיפים משחק משלהם: הם מוכנים להגביה את תקרת האשראי אם החוקה הפדרלית תתוקן, והממשלה הפדרלית תחויב לאזן את כל תקציביה. לזה אין כל סיכוי. הסנאט יצביע נגד, והנשיא יטיל וטו. אז בשביל מה זה טוב, חוץ מאשר כדי להניח את דעתו של האגף הרדיקלי במפלגה הרפובליקאית, זה המזוהה עם תנועת “מסיבת התה”.

“כנופיית הששה”, פחות או יותר

יש עכשיו רק מקור אחד של תקווה: נוסחה שעיבדה “כנופיית הששה”. זו קבוצה של ששה סנאטורים משתי המפלגות, אחד מהם נשר בדרך. היא יצאה מחלציה של ועדה נשיאותית לענייני הגרעון בתקציב, שפירסמה המלצות רדיקליות למדי בשלהי השנה שעברה. ארבעה מן הששה ישבו בוועדה. הששה חזרו והתכנסו במחיצת סגן הנשיא, כדי לפלס דרך פוליטית.

התוצאה הונחה על השולחן השבוע: הם מציעים לקצץ 3.7 טריליון (3,700 מיליארד) דולר מגרעונות הממשלה בעשר השנים הבאות. אמנם הגרעון בתקציב השנה בלבד יעמוד על 1.5 טריליון דולר, והחוב הלאומי כבר עבר את משוכת 14 הטריליון. אבל שום בית ספר למינהל עסקים עדיין לא לימד איך מקצצים 3.7 טריליון. הששה-שהיו-לחמישה אינם נכנסים ליותר מדיי פרטים.

טריליון דולר יבואו מסגירת כל מיני פרצות מס, וגם מביטול כמה מהקלות המס הפופולריות ביותר באמריקה. על פי תכניתם, אמריקאים לא יוכלו עוד לנכות את מלוא הרבית על המשכנתא שלהם מן הסכום החייב במס; והם ייאלצו לשלם מס על החזרי ביטוח בגין טיפול רפואי.

על פי חשבונם, רפורמת המס תאפשר הורדה של שיעור המס השולי מ-35% ל-29%. הנוסחה הזו עשויה להניח את דעתם של הרבה רפובליקאים ושל הרבה דמוקרטים: הראשונים, מפני ששיעורי המס יירדו; האחרונים, מפני שיותר מס ייגבה מתאגידים ומעשירים.

הבעיה היא שבנוסחה הזו כרוכות הרבה יותר מדיי הנחות לא-בדוקות. בדרך כלל, תהליך חקיקה נפתח בבדיקה מקיפה של משרד התקציבים של הקונגרס, אשר כשמו לא הוא: הקונגרס אמנם מממן אותו, אבל הוא לאמתו של דבר מכון מחקר עצמאי.

ציניקן או ריאליסט

אלא שנשארו רק שנים-עשר יום, ואין כנראה דרך סבירה להשלים את התהליך, גם כאשר מנהיג הרוב בסנאט מבטיח לעכב את פגרת הקיץ, ולעבוד יומם ולילה כדי להינצל מאימת 2 באוגוסט. היסכימו הרפובליקאים בבית הנבחרים להסתפק בשטר-חוב פוליטי, לסמוך על חקיקה שתושלם לאחר שניים באוגוסט, ולהצביע בינתיים בעד הגבהת התקרה?

את זה אין איש יודע בינתיים. הסקר המצוטט למעלה, וגם סקר נוסף (של ‘וול סטריט ג’רנל’ ורשת אן.בי.סי), מראים ביקורת גוברת בתוך המפלגה הרפובליקאית על המקסימליזם של ציריה בקונגרס, על נטייתם לתפוס מרובה אפילו לא יתפסו שום דבר.

הקושי עם קנאים הוא שהתנגדות הרוב נוטה לעתים קרובות ללבות את קנאותם, בעיקר כאשר אחדים מן הקנאים מאמינים כי קנאותם תעזור להם לגייס מצביעים ולאסוף תרומות לקראת עונת הבחירות. באמריקה, מיעוטים פוליטיים מגויסים הם לעתים קרובות הרבה יותר חזקים מן הרוב הדומם.

מה מסתמן איפוא? מאחר שעדיין קשה להאמין שוושינגטון תצא מדעתה, ותייבש את קו האשראי של ארה”ב, הדעת נותנת שהתקרה תוגבה. סביר עכשיו שתחילה תהיה הגבהה קטנה וקצרת-זמן, רק לכמה ימים, כדי לאפשר השלמת המשא-ומתן. אחר כך יבוא הסדר גדול. לפחות ציניקן וושינגטוני אחד אמר אתמול בשידור ברדיו הציבורי, שלא יהיה שום הסדר; ואלה התומכים בנוסחת 3.7 הטריליונים לא היו תומכים בה אילו האמינו שהיא תתקבל. ציניקן, אמרנו. או אולי ריאליסט מפוכח.

להדק את החגורה באמצע מלחמה

לפנות בוקר, יום ששי (עשרים-ושניים ביולי), מודיע אתר הרשת של ה’וול סטריט ג’רנל’, כי הנשיא והיושב ראש הרפובליקאי של בית הנבחרים מתקרבים להסכמה על נוסחת 3.7. היא תציל את אגרות-החוב של האוצר האמריקאי מפיחות משפיל בידי סוכנויות-הדירוג. אבל אילו תוצאות יהיו לה בתוך ארה”ב? מחוץ לארה”ב אנחנו קוראים למשל שחצי הקיצוצים בהוצאות הממשלה נועדו לבוא מתוך תקציב ההגנה. ארץ המחזיקה שני צבאות מעבר לים תצטרך להדק את החגורה באמצע מלחמה. האומנם רק השומן יקוצץ? היש בכלל מנוס מפני צמצום התפקיד הצבאי של ארה”ב מעבר לים? ומה יהיה על התעשיות הצבאיות בארה”ב? כמה חוזים ומקומות עבודה יאבדו? כמה כסף יימחק משווי השוק של תאגידים גדולים וקטנים?

ואילו תוצאות כלכליות ופוליטיות יהיו לצמצום המתוכנן של תשלומי הביטוח הלאומי (“ביטוח חברתי” באנגלית אמריקאית)?

ארץ אינה יכולה להשתחרר מנטל עצום של חובות מבלי לוותר על משהו. היא רשאית לקוות שהוויתור יפטור אותה ממשבר כלכלי ממושך, ממיתון או משפל. אבל אין היא יכולה להיות בטוחה בזה. הזרמות מסיביות אל הכלכלה בסוף 2008 ולכל אורך 2009 ו-2010 לא הזניקו את אמריקה במידה המקווה. האבטלה עדיין מרחפת בקירבה מסוכנת לעשרה אחוזים מכוח העבודה (או בעצם ששה-עשר, על פי חישוב מקיף יותר). קשה לנחש מה היה קורה אילמלא ההזרמה. סניגוריה אומרים שבלעדיה ארה”ב היתה שוקעת אל שפל בנוסח שנות ה-30. אולי. עכשיו, כאשר אנחנו עומדים ערב האנטי-הזרמה הגדולה ביותר של זמננו, תהיה לנו ההזדמנות לראות מה קורה כאשר מנסים למחוק 3.7 טריליון דולר מטור החובות.

האם ארה”ב יכולה להרשות לעצמה איזון פנקסים? האם העולם החיצון יכול להרשות לעצמו זהירות אמריקאית בהוצאות? האם קטר סיני גדול יספיק כדי למשוך את הרכבת?

This entry was posted on יום שישי, יולי 22nd, 2011 at 8:33 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.