המאה של אוטו

מותו של אחרון ההבסבורגים, בתחילת החודש, הוא הזדמנות אחרונה להתגעגע אל אירופה שלפני המבול, ולפני מדינות-הלאום, ולשאול מה היה קורה אילו היה קיסר בווינה ומלך בבודפשט: האומנם מדינה רב-לאומית גדולה על גדות הדאנובה, במקום אוסף של מדינות-לאום קטנות וחמות-מזג, היתה מצילה את מרכז אירופה ממלכודת שבטית

אוסטריה והונגריה נפרדות מן הנכס המשותף האחרון: אוטו פון הבסבורג, האיש שכמעט היה קיסר בווינה ומלך בבודפשט. למעלה, "ההבסבורג האחרון" על עמוד השער של עתון בווינה; למטה, "אירופאי גדול עזב אותנו", בראש עתון בבודפשט

כמה שינויים קטנים במהלך הלא-תקין של ההיסטוריה היו יכולים להושיב את אוטו פון הבסבורג על כס אבותיו. למשל, אם דודו של אביו היה מקדים לוותר על הזכות להיות הקיסר הבא של אוסטריה-הונגריה, כפי שאמנם תיכנן. או אז, הדוד לא היה נרצח בסאראייבו ב-1914, ומלחמת העולם הראשונה לא היתה פורצת (או שהיתה פורצת במקום אחר, ואיכשהו פוסחת על אגן הדאנובה).

אבא של אוטו היה מולך עד מותו, ב-1922. אוטו בן התשע היה יורש אותו, והקיסרות הארוכה ביותר בדברי ימי אירופה היתה מתחילה. בשבוע הראשון של יולי 2011 היה קיסר אוסטריה ומלך הונגריה (זה היה תוארו) מת בשנה ה-91 למלכותו, ומסע הלוויה עצום היה מתחיל בבודפשט ומסתיים בווינה. שמו של אוטו היה מתחרז עם המאה ה-20. אפשר שהמאה הזו היתה נראית כל כך אחרת, עד שלא היה אפשר להכיר אותה: בלי שתי מלחמות עולם, בלי נאציזם ופשיזם וקומוניזם; וגם בלי הרבה רפובליקניזם.

אוטו לא היה היחיד שהאמין כי נפילת ההבסבורגים עירערה ללא תקנה את יציבות אירופה. מדינה רב-לאומית גדולה על גדות הדאנובה, במקום אוסף של מדינות-לאום קטנות וחמות-מזג, היתה מצילה את מרכז אירופה ממלכודת שבטית. כוהן גדול של ציוויליזציה אירופית, אילו ישב בארמון הופברוג בווינה, אל-נכון היה עוצר את נתיניו על פי התהום, ומראה להם את הדרך לרציונליות ולהתאפקות.

הנסיך כמשל

נו, טוב. לא קשה להפריך כל אחת מן הטענות האלה. להבסבורגים ניתנו כל כך הרבה הזדמנויות, והם נכשלו. מדוע אנחנו צריכים להניח, כי הם היו מנצלים בהצלחה דווקא את ההזדמנויות שלא ניתנו להם? אבל את פרץ הנוסטלגיה, שתקף חלק של אירופה במות אוטו אין צורך לשפוט בחומרה היסטורית. הנסיך המת היה רק משל. הוא הזכיר לחלק מן האירופים מה היה יכול להיות אילמלא בא המבול של המאה ה-20. כשלעצמו, הוא גם הזכיר שאריסטוקרטים יכולים להיות אנשים רציניים, אחראים ומהורהרים; וכל זמן שאין בידיהם שלטון של ממש, תובנותיהם יכולות להעשיר את סביבתם.

אוטו פון הבסבורג היה חסיד נלהב של אחדות אירופה. בשעה שבני דורו, ילדיו של אחרון קיסרי גרמניה, לבשו מדים נאציים והצדיעו במועל יד; בשעה שמלכי רומניה ובולגריה כרתו ברית עם היטלר; והטוען לכתר הצרפתי הציע את שירותיו למשטר וישי — אוטו התייצב חד משמעית במחנה הדמוקרטי.

הוא התחבב במידה כזאת על פרנקלין רוזוולט, עד שנשיא ארה“ב השתעשע במחשבה לחזור ולכונן מדינה אוסטרית-הונגרית לאחר מלחמת העולם השניה, ולהעמיד את אוטו בראשה. סטאלין הטיל וטו. הוא חשב שקיסר אחד — זאת אומרת הוא עצמו — מספיק בהחלט. אגב, גם הבריטים התנגדו. שר החוץ שלהם, אנתוני אידן, שאל בזלזול מי תומכים ברעיון, חוץ מאשר ”חמישה הבסבורגים ומאה יהודים“?

אוטו בן 23, בשנת 1936. בשעה שהנאצים חתרו תחת ממשלת אוסטריה רווחו שמועות, שאוטו יופיע בווינה, יתבע את הכתר המשפחתי, וייתן לאוסטריה סיבה להתקיים. אביו קארל ניסה להחזיר לעצמו את הכתר ההונגרי ב-1920, אבל הובס וגורש. אוטו אמנם לא ניסה, אבל הופיע סמוך לראשה של רשימת חיסול נאצית

מתנת יוזף

משקלם היחסי של יהודים בין תומכי אוטו אמנם היה גדול. אולי זה מפני שאחד מקודמיו, הקיסר יוזף השני, העניק שוויון זכויות מלא ליהודים עוד לפני המהפכה הצרפתית. אולי זה מפני שווינה ההבסבורגית היתה מרכז תוסס של יצירה יהודית. אולי מפני שלמרבה הפרדוקס, שיווי הזכויות של יוזף איפשר את הציונות. איפה היה אחד, תיאודור הרצל, בלי ההבסבורגים? וכמובן מפני שההבסבורגים היו משקל-נגד ללאומיות המודרנית, אויבת מרה מיני וביה של שוויון היהודים.

ההבסבורגים הצליחו לדחות במאה שנה את התפרצותו של ”חיידק הלאומיות“, כפי שקרא לו אליעזר בן יהודה במאמרו הראשון (אשר התפרסם בכתב עת עברי בווינה, אלא מה). בכלל, בחוכמה שלאחר מעשה, ברור שההבסבורגים הצטיינו בייחוד בעיכוב ההיסטוריה. הם חדלו להתוות את דרכה הרבה לפני שנרמסו תחת פרסותיה. אבל מאמץ העיכוב היה יכול להיות קונסטרוקטיבי, אילו התארך עוד טיפ-טיפה.

סניגורי המשטר המלוכני נהגו להטעים, שיש בו פוטנציאל גדול יותר של התאפקות, והוא אינו נוטה למלחמות כלליות. זו טענה מסופקת, בהתחשב בזה ששלושה קיסרים סללו את הדרך לבית המטבחיים הגדול של 1914. אבל מות אוטו נותן לנו פחות או יותר את ההזדמנות האחרונה לשאול אם יש יתרונות כלשהם למשטר מלוכני, המקבל עליו מגבלות אבל מעניק נופך של מיסטיקה לאמנות המימשל, ומחייב פוליטיקאים צעקנים להנמיך את קולם מפעם לפעם.

גרוזיה, מרוקו, תאילנד

באמצע המאה ה-20, אוטו היה התקווה האחרונה להחזרת מלך באירופה. תאונה היסטורית לא צפויה המליכה נסיך בורבוני צעיר על ספרד רבע מאה אחר כך. חואן קרלוס הפתיע את כל רואיו: הוא הצעיד את ארצו ידועת-הייסורים לדמוקרטיה, ומיהר לוותר על כל סמכויות הביצוע שלו. הוא עורר תקווה בין מלוכנים, שארצות אחרות יתפתו להשתמש בשירותי מלכים, כדי להיחלץ מרודנויות ברוטליות ללא אלימות; מלך אילו היה לסרביה, או לגרוזיה-גיאורגיה (לשתיהן דווקא יש משפחות מלכותיות, זו של הגרוזינים מגיעה עד המאה השמינית).

זה לא התממש. שום מלך לא חזר לאחר נפילת הקומוניזם, אם כי מלך אחד, בבולגריה, נבחר פעם אחת לראש הממשלה (חוויה אשר שיכנעה את הבולגרים להסתדר בלעדיו); ומלך אחד, ברומניה, הורשה לבלות את שנותיו האחרונות (הוא עדיין חי) בארמון אבותיו. נסיך אלבני הרפתקן הפסיד במשאל-עם על חידוש המלוכה.

יש עוד הזדמנות אחת, לא באירופה אלא בעולם הערבי. מלך ממשפחה ותיקה מאוד מנסה למנוע מהפכה במרוקו, ועתה זה הציע חוקה חדשה. המרוקאים דווקא מוכנים לתת לו הזדמנות להציל אותם מגורל לוב, תימן וסוריה — אבל הוא מתקשה להיפרד מסמכויותיו. מלכים בערב הסעודית, בירדן ובבחריין פוסחים על שתי הסעיפים, וכשאינם פוסחים הם יורים.

הרחק משם, בתאילנד הגדולה והחופשית בהרבה, דמוקרטיה רעשנית ופופוליסטית מתנגשת פעם אחר פעם עם מוסדותיה של מלוכה שמרנית. מלך זקן ונערץ ניסה להאט את המודרניזציה הפוליטית של ארצו, ואינו יכול עוד. התסתגל המלוכה העתיקה של סיאם, או תיפול? כיוצא בזה גם מלזיה השכנה, שבה הכתר עובר ברוטציה אחת לחמש שנים בין סולטני הממלכה. גם שם ההמונים מגלים פתאום את כוח הרחוב מול ממשלה אוטוריטרית. לא כללתי בסקירה החטופה הזו את המלוכות המורשתיות האמתיות של זמננו, אלה המעמידות פנים שהן רפובליקות: סוריה, צפון קוריאה, אזרבייג‘אן.

כך או כך, השאלה אינה עוד אם מלכים חדשים יחזרו אל כתרי אבותיהם מעשה חואן-קרלוס בספרד. זה כנראה כבר לא יקרה. השאלה היא אם אחרוניהם יצליחו למצוא תפקיד חדש ומעניין: מצנני הטמפרמנטים הלאומיים וספקים קבועים של חתונות טלגניות.

טקס האשכבה של אוטו פון הבסבורג. גזיר מן העתון הווינאי Die Presse. הכותרת אומרת "יברכך אלוהים, אדוננו"

 

 

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

6 תגובות בנושא “המאה של אוטו”

  1. הרבה נוסטלגיה בסקירה המצויינת על מלוכה במאה ה 20 .
    לדעתי מוסד המלוכה – קיסרות לפני מלחמת העולם הראשונה לא התאים ולא היה מצליח להסתגל לתנאיים המשתנים במהירות בכל תחומי החיים ששינו בזמן לא ארוך את תנאי המחיה של בני אדם.
    התחליף לא היה משובב נפש ואנו עדין בחיפוש עד עצם היום הזה.

  2. יואב, תודה על הסקירה המעניינת אבל אני רוצה ברשותך להוסיף כמה נקודות. יש גישה מחקרית שבוחנת מחדש את הגישה הרווחת במחקר ובציבור שהממלכה האוסטרו-הונגרית הייתה על סף קריסה. הגישה מראה שלקראת הסוף שקרה בגלל מפלה צבאית היה דווקא נסיון להגיע להסדרים ויציבות.
    החלו להכיר במחוזות שונים בכמה שפות רשמיות למשל בבוהמיה: בצ'כית ובגרמנית. איזורים מסויימים אף הכירו באידיש.
    גם לא כל חלקי הלאומים הכירו בצורך בעצמאות ובמאבק. בגליציה היו אלה האיכרים הפולנים שעזרו לדכא מרד של בורגנים ואצילים פולנים.
    באוסטרו-הונגריה גם התפתח הזרם האוסטרו-הונגרי המפורסם שדגל בהחלפת השלטון ולא בפירוק האימפריה. השלטון החדש היה אמור להעניק אוטונומיה תרבותית.
    מדינות הלאום היו אסון עבור מזרח אירופה שלאומים שונים חיו בעירבוב ובסוג של דו-קיום. וילסון שאף להקים מדינות לאום שלא יהיו בהם יותר מ-3% מיעוטים לאומים ונכשל בכך. בסופו של דבר הרס הממלכה האוסטרו-הונגרית הוביל למלחמות ולרציחות של אזרחים, והיהודים וגם הצוענים שלמו על כך את המחיר הכבד ביותר.

  3. באמת רשימה מרתקת ,כרגיל. כל מי שעוסק בסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה מצביע על כך שרעיון חירות העמים הוביל בפועל למציאות בה גרמניה המובסת הפכה בהכרח למדינה החזקה ביותר באירופה ללא כוח מאזן. התוצאה הייתה שגרמניה יכלה ליהנות מהפיצול הלאומי ומהיעדר כל כוח מאזן בעל משמעות במרכז אירופה, על מנת למוטט את מדינות הלאום, או להכניע אותן אחת אחת. אין ספק שזה נכון אבל לדעתי זו לא הייתה תוצאה הכרחית של הפיצול הלאומי.

    איני סבור שהמבנה המדיני המסובך שקרס באוגוסט 1914 נבע מהיעדרו של שליט כזה או אחר. הבעיה באירופה הייתה מערכת של בריתות שתוצאתה הייתה שסכסוך מקומי הפך בגללה מיד לסכסוך כולל.

    את מלחמת העולם השניה היה ניתן למנוע לו צרפת ובריטניה היו מקימות צבא התקפי במקום להשקיע הון בהגנה בלבד. כאשר היגיעו מדינות אלו למינכן שוב לא יכלו להגן על צ'כוסלובקיה מאחר ולא הייתה להן כל יכולת התקפית. במקרה הטוב הן יכלו להגן על עצמן וביחס לצרפת הוברר שגם זה לא.

    מדינות אלו גם יכלו להגיע למסקנה שאם ברצונן להגן על אירופה אזי ללא כל גינוני התחשבות בפולנים עליהן לכרות ברית ממשית עם סטלין-הם לא רצו לעשות זאת-מטעמים של שנאת הבולשביזם והתחשבות יתר בפולנים והתוצאה הסכם ריבנטרופ מולוטוב.

  4. פשוט ידעתי שאפשר לסמוך עליך יואב שתדע להתייחס ללכתו של אחד האנשים הבלתי-מוערכים מספיק של המאה ה-20! שאפו!

  5. לתובנות נוספות לתקופה סוערת זו, (ולתקופות שקדמו לה והובילו אליה) אני ממליץ בחום על הספר "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים – החלטות בתנאי משבר" מאת פרופ' מיכאל הרסגור וד"ר אהוד פוקס, הוצאת "דביר" 2010.

    אני קראתיו בנשימה עצורה!

השאר תגובה