קו המשווה

אמריקאים התרגלו לחשוב את עצמם לאנשים פרגמטיים. הקיץ הזה, פרגמטיות היא מיצרך נדיר בוושינגטון. חרדות פיננסיות מניבות קנאות פוליטית, הפגנות כוח ואפילו טריקת דלתות

עשרת ימי וושינגטון האחרונים. השבוע, בעתון במדינת פנסילווניה

אריק קנטור רוקע ברגלו: לא תהיה עיסקה אם הנשיא יעמוד על מסים חדשים. השבוע, בעתון במדינת וירג'יניה

אובמה משיב לקנטור, "אל תעמידו אותי במבחן" (מילולית, "אל תנסו להראות שאני משקר"). הוא אמר למנהיגי הרפובליקאים שלא יהסס לפנות אל העם האמריקאי במישרים, זאת אומרת להטיל את האחריות למשבר פיננסי חדש על מפלגת האופוזיציה. זו ההתנגשות החמורה ביותר בין הרשות המבצעת ובין הרשות המחוקקת מאז שלהי 1995, כאשר התנגשות דומה בנסיבות דומות חייבה השעיה חלקית של פעולות הממשלה מאין לה מזומנים. כותרת בעיתון במדינת לואיזיאנה

אם היו נחוצות עוד הוכחות, הנה השבוע חזרה והתחוורה המידה שבה הפוליטיקה של שנת בחירות משתקת את ממשלת ארה“ב.

זו אינה תלונה חדשה. חכמי וושינגטון מתלוננים זה שנים על ”השיתוק“ (תרגום לא מילולי של gridlock), זאת אומרת חוסר-היכולת של המערכת האמריקאית להניב תוצאות חד-משמעיות, בייחוד בזמן משבר. בפילוסופיה של המימשל, התוצאה הזו מתוארת כמנגנון של ”ריסון ואיזון“. כמובן, טוב לרסן וטוב לאזן, אבל ממשל תקין אינו יכול להיות מיוסד על ניטרול מתנגדים ועל צינון להט. הוא תלוי ביכולת להחליט החלטות קשות, מפעם לפעם.

אפשר לדבר באריכות בשבח השיטה הדו-מפלגתית, ולמנות את יתרונותיה על פני מערכת מפוצלת ורבת-מפלגות. אבל במערכת דו-מפלגתית הרבה יותר קשה להקים קואליציות. כאשר מפלגה אחת שולטת בבית הלבן, ומפלגה אחרת מכוונת את הקונגרס, תהליך קבלת ההחלטות מועד להאטה, ולפעמים לעצירה מלאה.

הוסיפו לזה את לוח השנה: הבחירות לנשיאות אמנם יהיו רק בעוד 16 חודש, נובמבר 2012, אבל מערכת הבחירות כבר נמצאת בעיצומה, בוודאי בתוך המפלגה הרפובליקאית. שם מתנהלת מלחמת אזרחים על אש קטנה, העומדת לגדול; ולשום טוען למועמדות אין יתרון מכריע.

לנשיא אובמה אמנם אין מתחרים ישירים בתוך מפלגתו, ורק מכת ברק פתאומית תמנע אותו מלזכות במועמדותה. השבוע שמענו שהנשיא עשה חיל באיסוף תרומות לקראת מערכת הבחירות: 86 מיליון דולר ברבע השני של השנה בלבד, יותר מאשר כל הטוענים הרפובליקאיים גם יחד. אבל אין זאת אומרת שהוא פטור ממאבק פנימי. לפתחו רובצת הסכנה הגוברת של ניכור תומכיו המוקדמים ב-2008. הוא זקוק להם במישור המקומי, כדי לעורר התרגשות, כדי להשתתף באסיפותיו, כדי לחלק כרוזים, כדי להוציא מצביעים אל הקלפי.

ימינה — ואחר כך שמאלה

כרגיל בפוליטיקה האמריקאית, ואולי הפעם יותר מכרגיל, בשלבים הראשונים של מערכת הבחירות הטוענים לנשיאות עוסקים בחיזור קדחתני אחרי המצביעים ”הרעיוניים“. ריצ‘רד ניקסון הסביר פעם, שמועמד רפובליקאי פונה ימינה בזמן מערכת הבחירות המקדימות. במקדימות יש משקל יחסי גדול במיוחד למצביעים, החדורים אמונה בעקרונות עקרונות-היסוד של מפלגתם. בבוא הבחירות הכלליות, אמר ניקסון, המועמד צריך לפנות שמאלה, מפני שכדי לנצח בזירה הארצית עליו למשוך קולות מתונים ומהססים. כיוצא בזה אצל הדמוקרטים: שמאלה במקדימות, ימינה בכלליות.

כוחו של ההיגיון הזה יפה לא רק לאמריקה. אבל באמריקה הוא מגיע אל שיאים קטלניים, בגלל התארכותה הבלתי נסבלת של עונת הבחירות. טוענים רפובליקאיים רואים את עצמם נאלצים לעשות פוזות, להרים את הקול, להשתמש בסימני קריאה, כדי לשכנע את המיעוט המצביע שהם ראויים להיחשב ל“שמרנים פיסקאליים“, או ל“שמרנים חברתיים“, או מוטב גם פיסקאלים וגם חברתיים. ואם במקרה הימים הם ימי משבר לאומי, ושלומה של אמריקה מצריך פשרה בין שני הקצוות האידיאולוגיים, אז מה אפשר לעשות.

הימים הם אמנם ימי משבר: משבר כללי, שבו אמריקה מתקשה להיחלץ מתוצאות ההתמוטטות הפיננסית של ספטמבר 2008, ומאבדת את בטחונה העצמי (62% מן הנשאלים בסקר דעת קהל אחרון השיבו בחיוב על שאלת שבשבת-הרוחות הקלאסית, ”האם אמריקה מתקדמת בכיוון הלא נכון“); ומשבר מיידי, זה הנוגע לתקרת-האשראי של הממשלה הפדרלית. בעוד שבועיים יתנגש ראשה של הממשלה בתקרה הקיימת, קצת יותר מ-14 טריליון (14,000 מיליארד) דולר. הגבהת התקרה נעשתה כדור-המשחק בהתגוששות בין הקצוות. התוצאה היא משא-ומתן עקר בין הנשיא ליריביו הפוליטיים וטריקת דלתות.

אגב, טריקת דלתות אינה לשון השאלה. האיש מס‘ 2 במידרג הרפובליקאי בבית הנבחרים, אריק קנטור, אמנם יזם יציאה מופגנת מחדר הדיונים, פעמיים. קנטור, בן 48, היהודי היחיד בסיעה הרפובליקאית (בין הדמוקרטים יש 24 יהודים), הוא גיבור-היום אצל הימין הנוקשה של מפלגתו. שאיפותיו האישיות אינן מוטלות בספק, הוא אמנם סגנו של המנהיג הרפובליקאי, יושב ראש בית הנבחרים ג‘ון ביינר, אבל חיכוכיו עם ביינר הם שם דבר.

פניהם החמוצות של הנשיא אובמה ושל יושב ראש בית הנבחרים ביינר אומרות הכול. לצידן, עקומה המתארת איך מתחלק החוב הלאומי בין כל אחד מאזרחי ארה"ב: החל מ-8 ביולי, כל אזרח אמריקאי חב 46 אלף דולר בשם ארצו. בעמוד הראשון של 'פילדלפיה אינקוואיירר', במדינת פנסילווניה

שני טריליון, ארבעה טריליון

הרפובליקאים הודיעו מלכתחילה, תיכף לנצחונם המוחץ בבחירות אמצע-הקדנציה של נובמבר שעבר, כי הם יסרבו לחתום על המחאות ריקות. תקרת האשראי תוגבה, הם הודיעו, רק אם הממשל יסכים לקיצוצים מפליגים בהוצאותיו. המספרים שהוזכרו נעו משניים עד ארבעה טריליון דולר בעשר השנים הבאות. גובה הקיצוצים הנדרשים מחייב פגיעה בתכניות-הזכאות הגדולות: הביטוח הלאומי, והביטוח הרפואי לקשישים ולמעוטי יכולת.

הנשיא בילה את שתי שנותיו הראשונות בבית הלבן ברפורמות רדיקליות שזיכו אותו בתואר האי-כבוד ”סוציאליסט“ ובהשוואות עם מאו צה טונג. בימים האלה הוא מנסה לעקוף את הרפובליקאים מצד ימין, אסטרטגית או טקטית. הבה לא נסתפק בקיצוצים של שני טריליון דולר, הוא הכריז בשבוע שעבר. הוא מציע קיצוצים של ארבעה טריליון, ובלבד שהרפובליקאים יסכימו ”להגדיל את ההכנסות“, זאת אומרת להטיל מסים על העשירים, ולסתום פרצות בחוקי המס הקיימים.

רק זה היה חסר לאריק קנטור ולחבריו. ג‘ון ביינר אולי היה מתפשר, אבל הרדיקליזציה של מפלגתו בלמה אותו. ”אנחנו נסרב בהחלט להטיל מסים על אלה היוצרים מקומות עבודה“, הוא אמר. זה היגיון רפובליקאי רב ימים: המיגזר הפרטי משלם הרבה יותר מדיי מסים, ככל שישלם פחות כך יגדלו יכולתו ורצונו להשקיע יותר ביצירת מקומות עבודה. כאשר האבטלה מקיפה כמעט עשירית מכוח העבודה, זו טענה כבדת-משקל. חוץ מזה שמבקריה מראים, כי התאגידים הכלכליים הגדולים דווקא מרוויחים יפה (ומועילים למדדי הבורסה), אבל הם מעדיפים ליצור מקומות עבודה במזרח אסיה, לא בארה“ב.

הטכסיס של מיץ‘

השבוע השתררה סוף סוף בוושינגטון ההכרה, שאין כל סיכוי לפשרה. מנהיג סיעת-המיעוט הרפובליקאית בסנאט, מיץ‘ מק‘קונל, מן המחוקקים החריפים ביותר בקונגרס, הודיע שבעיותיה הפיננסיות של ארה“ב לא ייפתרו ”כל זמן שברק אובמה יהיה נשיא“. להלן שלף מק‘קונל ארנב מן הכובע: אם אובמה רוצה להגביה את התקרה, ואם אין מנוס מלהגביה, אז שאובמה יקבל עליו אחריות בלבדית. הוא מציע שלנשיא תינתן הסמכות להגביה את התקרה בשלבים, 2.5 טריליון דולר בסך הכול, עד סוף 2012.

ומה יקרה אז? מק‘קונל מקווה שאז יושבע נשיא רפובליקאי. הוא גם מקווה שהטלת האחריות על כתפי הנשיא תבטיח שהוא לא יהיה עוד נשיא. זו הצעה סנסציונית, והיא העתיקה את נשימתה של המערכת הפוליטית. אף כי מניעיה שקופים, היא אולי הדרך היחידה למנוע משבר פיננסי העלול לפגוע באופן חסר תקדים בדירוג האשראי של ארה“ב.

לא ברור כלל איך יגיב האגף הרדיקלי של הרפובליקאים, זה המזוהה במידה רבה עם תנועת ”מסיבת התה“, שהנהיגה את ההתקוממות האלקטורלית נגד הנשיא בשנה שעברה. צירת הקונגרס מישל באקמאן, הנושאת את דגל ”מסיבת התה“ במערכת הבחירות המקדימות, הכריזה שהיא תתנגד לכל הגבהה של התקרה, יהיה אשר יהיה. היא גם הודתה, בכנות שפוליטיקאים אינם אמונים עליה, כי היא מקווה שגידול במספר המובטלים יועיל למסע הבחירות שלה.  סקר דעת קהל חדש הראה השבוע, שהיא עלתה למקום השני בהתמודדות הרפובליקאית על הנשיאות. 14% תומכים במועמדותה לעומת 25% התומכים במושל לשעבר מיט רומני. באקמאן, אם תנצח, תתקשה לסגת מן הימין שמאלה, ברוח עצתו של ניקסון. ברק אובמה יוכל אז להודות לה בנאום השבעתו, בינואר 2013.

כל החיזיון הזה מדכדך למדי. אמריקאים התרגלו לחשוב את עצמם לאנשים פרגמטיים. בוושינגטון, בעיצומו של קיץ בלתי נסבל, פרגמטיות אינה מטבע עובר לסוחר.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה