קפדו ראשו

מדוע המהפכנים של כיכר תחריר מעדיפים את קרומוול ואת לנין על פני נלסון מנדלה? מדוע הם זקוקים לראשו של הרודן במקום לעבור לפרק הבא?

"המהפכה נמשכת", מכריזה הכותרת הראשית בעתון הקאהירי 'אש-שורוק', 29 במאי. נמשכת ונמשכת

לנין הסביר פעם מדוע לעולם לא תהיה מהפכה בגרמניה. זה היה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר מהפכנים מרקסיסטיים הניחו שברלין היא הקליימאקס הטבעי, וחסר התחליף, של המהפכה העולמית. ”כאשר יקבלו פקודה לכבוש את תחנת הרכבת“, אמר לנין על חבריו הגרמניים, ”הם יעמדו תחילה בתור כדי לקנות כרטיסים“.

לנין, אשר האמין (האמין? לנין?) כי מהפכה היא ”מדע“, לא עמד בשום תור, ולא ביזבז את זמנו על גינוני נימוס. הוא התחיל את מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר פיזר בכוח את האסיפה המכוננת הדמוקרטית יום אחד לאחר כינוסה. חטאה של המפוזרת היה שהיא הניבה רוב מוחץ ליריביו הפוליטיים. במרוצת מלחמת האזרחים הוא היה שולח הוראות מקפיאות דם במידת הברוטליות שלהן לשליחיו בכל פינות רוסיה. המהפכה שלו הוציאה להורג, או גירשה, מעמד חברתי שלם.

לנין לא עשה אף אחד מן הדברים האלה כאקט של נקמה. נקמות לא התיישבו עם ”מדע המהפכה“. הוא הרג מפני שהיה צריך. בקיץ 1918 הוא חשב שמוטב להוציא להורג את הצאר המודח ואת משפחתו, מפני שהם עמדו ליפול בידי אויבי המהפכה. הם היו סמלים מסוכנים. אילמלא עמדו, האם היה מניח להם לחיות, או לצאת לגלות? סוף סוף, הוא הניח לשורה של יריבים פוליטיים לצאת לגלות. סטאלין, לפני שהתפתח למדרגת מפלצת, הניח לטרוצקי לצאת לגלות (התחרט אחר כך, ושליח סובייטי רצח את טרוצקי במקסיקו).

מאו צה טונג, כוהן גדול אחר של ”מדע המהפכה“, אמנם הטביע את סין בדם, פעם אחר פעם, אבל חס משום מה על חייו של הקיסר האחרון, אפילו לאחר שהקיסר שיתף פעולה עם היפאנים במלחמת העולם השניה. מאו שלח אותו למחנה ”חינוך מחדש“ — והרשה לו לעבוד באחרית ימיו כגנן בבייג‘ינג.

זכויות אדם — וגיליוטינה

מרקסיסטים נהגו לשאוב השראה מעליותיה של המהפכה הצרפתית וממורדותיה. מדהים לחזור ולהיווכח בדמיון בין שלביה השונים של הצרפתית ובין שורה של מהפכות מודרניות, כולל הרוסית, המצרית (של תחילת שנות ה-50), האיראנית והפורטוגלית. המהפכנים הצרפתיים התחילו בשורה של אקטים דמוקרטיים נועזים, והידרדרו במהירות אל מדינת משטרה טוטליטרית. אם 1789 היתה ציון דרך אוניברסלי, הנה שלוש שנים אחר כך המהפכה עמדה בעיצומו של מרחץ דמים מקאברי. לצד ההצהרה על זכויות האדם היא העניקה לעולם גם את הגיליוטינה. בין הראשים הנערפים היו אלה של לואי ה-16 ושל מלכתו מארי-אנטואנט.

ראשו המותז של לואי הששה-עשר מוצג לראווה, עשרים-ואחד בינואר 1793. איור מן הימים ההם (המקור: גליון מיוחד של Der Spiegel על המהפכה הצרפתית, ינואר 2010)

לצרפתים לא היה פטנט על עריפת ראשים מלכותיים. בזמן החדש, דווקא האנגלים התחילו. אוליבר קרומוול הנהיג את הפרלמנט לנצחון במלחמת האזרחים עם צבא המלך, ביים משפט, וכרת את ראשו של צ‘ארלס הראשון, ב-1649. בנו של הכרות, צ‘ארלס השני, התיישב על כס אביו לאחר 12 שנה, והורה להוציא את גופתו של קרומוול מן הקבר, ולתלות אותה במרכז לונדון. אף אחד מן הצדדים לא ניחן בעודף סלחנות.

המהפכה המצרית של 1952 היתה סלחנית. היא הניחה למלך פארוק לצאת לגלות, אף כי היה מושחת ועריץ, ואף כי תחתיו סבלה מצרים מפלה צבאית במלחמת 1948 נגד היהודים. המהפכה המצרית של 2011 היא עניין קצת מסופק. יתכן שיום אחד, בחוכמה שלאחר מעשה, נכיר בדרמטיות שלה, בין אם תניב דמוקרטיה ובין אם תניב תיאוקרטיה. אבל לפי שעה ברור למדי שהצבא מחזיק בשלטון, אגב ויתורים מסוימים לבאי כיכר תחריר, ואגב עיסקאות חשודות עם האחים המוסלמים.

המהפכנים, ביניהם צעירים ושוחרי מודרניות, מפתחים תיאבון ניכר לנקמות אישיות וחמולתיות. נראה בעליל, כי אין דבר המסב להם יותר עונג מאשר השפלתו של בית מובארק. כרזות כמעט ילדותיות הונפו בשבוע שעבר בכיכר. תובעים נמרצים קצת יותר מדיי כבר התחילו להעניש. גב‘ מובארק כבר הוכרחה לוותר על כל נכסיה בתמורה לחירותה (הלא-ודאית). בעלה עתה זה נידון לקנס של 33 מיליון דולר על סגירת האינטרנט (נו, באמת). הרופאים ממששים את הנשיא לשעבר, ובודקים את הדופק, כדי לראות מתי יהיה אפשר סוף סוף לשלוח אותו לכלא. איזו קריאת עונג עומדת למלא את הכיכר, כאשר הרודן הזקן יוצעד באזיקים.

חטאיו רבים, בזה אין ספק. אבל הוא לא היה גדול העריצים במזרח התיכון. בניגוד לשושלת אסד, לסדאם חוסיין ולקולנל קדאפי הוא לא כונן מדינה טוטליטרית. תעיד המהירות שבה מצרים חמקה משליטתו. אנוואר א-סאדאת ובוודאי עבד א-נאצר לפניו היו הרבה יותר גרועים.

אמת ופיוס

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה גבה מחיר אנושי איום מן הרוב השחור. אף על פי כן, נלסון מנדלה עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות ואגב הבטחה חגיגית לסלוח. בדרום אפריקה לא קמו בתי משפט שדה, כדי להעניש את מנהיגי האפרטהייד הבכירים, או את תלייניו. ”ועדות אמת ופיוס“ מילאו את מקום הטריבונים. האמת נגבתה, טיפין טיפין, בלי גרדומים. הרבה מאוד שחורים חרקו שיניים, אבל מנדלה עמד על דעתו. כאשר מת פיטר וילם בותה, הנשיא האחרון של משטר האפרטהייד הלא-מתוקן, ממשלת הרוב השחור הציעה לערוך לו הלוויה ממלכתית. זו היתה נקמה הרבה יותר קונסטרוקטיבית.

בשביל זה, כמובן, צריך נלסון מנדלה. אבל רגע אחד, התבוננו-נא בנפאל האומללה, מוכת העוני, מלאת האיבה. לפני שנתיים, לאחר מלחמת אזרחים ארוכה, נפאל ביטלה את המלוכה. מלכיה, מלכותיה ונסיכיה מילאו תפקיד נפסד, בייחוד בדור האחרון. הם דירדרו אותה אל מלחמת אזרחים, והם ניסו לכונן דיקטטורה אישית. המורדים המאואיסטים הבטיחו להעמיד אותם למשפט, ולפסוק להם גזר דין מוות במידת הצורך.

ראו זה פלא, האסיפה המכוננת של נפאל, שנבחרה ב-2008, פיטרה את המלך, והרשתה לו להפוך לאזרח מן המניין. היא אפילו סיפקה לו מעון מרווח. המלך משוטט, נוסע לחו“ל, חוזר, עושה עסקים, מביע פה ושם את דעתו. איש אינו נוגע בו לרעה.

מדוע מצרים אינה מסוגלת לעבור לדף הבא, או לפרק הבא, מבלי להיקלע למחול עיוועים של נקמה? לזכות מהפכניה הצעירים אפשר להגיד, שהם עדיין אינם מסוגלים לנוח על זרי דפנה. הם חוששים, כנראה בצדק, שהם רומו, שהמהפכה נשמטת מאצבעותיהם. אבל חינגת הנקם שלהם מעוררת אי-נוחות. האנשים שיצאו לרחובות מלכתחילה בקריאה ”בשלום, בשלום“ פנו בכיוון לא מעודד.

אולי אין בררה. אולי זו מחלת ילדות הכרחית של כל תנועת תיקונים. אולי הזמן ימציא לה תרופה. מוטב לזכור שצרפת היתה זקוקה ל-150 שנה כדי להתאושש מן המהפכה שלה. אבל אלה אינן חדשות טובות. במרוצת 150 השנה, צרפת ניהלה שלוש מלחמות עולם (והפסידה בשתיים מהן), התקרבה פעם אחר פעם אל מלחמת אזרחים, נכנעה להיסטריה של ההמון, ופלירטטה ללא הרף עם רודנים בפועל ובכוח. היא היתה סכנה לשלום תושביה וסכנה לשלום שכניה. מצרים טובה בשנת 2160 אינה מנחמת איש. ובכלל, איזו תועלת יש במהפכה שאינה משנה הרגלים רעים.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

 

8 Responses to “קפדו ראשו”

  1. עמנואל ילין הגיב:

    התועלת במהפכה היא כמו התועלת ברעידת אדמה.

    היא משחררת לחץ בדרך לסידור מחדש של הלוחות הטקטוניים (אחרי עוד כמה וכמה רעידות משנה, שלפעמים אפילו יכולות להיות יותר גרועות מהרעידה המקורית).

    אז אומנם זה גרוע, אבל אם זה לא קורה, עוד ועוד לחץ מצטבר. וכשהוא משתחרר זה עלול להיות עוד יותר הרסני.

  2. עופר הגיב:

    תיקון קטן למאמר מצויין
    העובדה שמעשה הנקמה העיקרי של צארלס השני במנהיגי המהפכה כנגד אביו היה תליית גופתו המתה של קרומוול ולא איש חי וכי מעט מאוד אנשים חיים הוצאו להורג לאחר מכן (אני מתעצל לגשת לספרייה או לאינטרנט ולחפש כמה הוצאו להורג אך מספרם אינו יותר מחמישה) מייצגת את האופי הרחום יותר של הפוליטקה האנגלית מאז ועד היום.
    גם המהפכה המהוללת שבהם הדיחו האנגלים את יורשו של צ’ארלס עברה ללא שפיכות דמים כמו גם העברת השלטון מהאצולה לעם בתחילת המאה העשרים.
    לא נותר אלא לקוות שכפי שהאומות הערביות עברו את השלב המלוכני בהתפתחותם מהר יותר מהאירופאים, 40-50 שנה לעומת 400-500 שנה באירופה, כך יעברו בצורה מואצת את תקופת אי היציבות שלאחר המהפכה ויצליחו לפתח סוג כלשהוא של שלטון ייצוגי.
    הסיכוי קלוש אבל מי אמור שאסור לקוות ?

  3. רני הגיב:

    שלום
    כנראה בכ”ז שיש הבדל תרבותי ביחס לרצח והרג בין מצרים לנפאל. אבל אז איך תסביר את הגורקה וסכיניהם במלחמות כשכירי חרב של האנגלים.

    אכן מהפכה של אנשים צעירים, גם במצרים גם בסוריה. אנשים צעירים, ילדים, מסוגלים לאכזריות איומה חסרת הגיון. נכתבו על כך ספרים ( גולדין בעל זבוב ) ומשום כך באפריקה, מצרים היא אפריקה, ברוני מלחמות מגייסים ילדים.

    כנראה שהעיסוק המופרז של “ילדי המחשבים” במשחקי מחשב עמוסי רצח ובספרות בידיונית ששם לעיתים רחוקות צריך לחרוש ולזרוע ולאגור ולחלק מזון יצר במצרים תערובת מסוכנת של צעירים חסרי אחריות שאינם מבינים את החיים האמיתיים. דומני שעל החוסר העולמי במבוגרים אחראיים הערתי. רשת התקשורת העולמית שמאפשרת הפצת דימגוגיה שטחית מהירה ללא מחשבה רבה בצורת “חתיכות קול” בודאי שתוצאותיה עשויות להיות גרועות ממועצה מהפכנית מרבת מלל. ראה מה יצא מהמהפכה של ארה”ב. מצד שני גם במקסיקו הייתה מהפכה.

    במצרים המצב נוראי. פשוט מקבצים נדבות עבור מצרים בכל העולם לקנות אוכל. מדוע נותני הכסף, בחלקו הרב הלוואות שלא יוחזרו לעולם, לא מתנים זאת בהגליית מובארק ובני משפחתו ? כנראה שפשוט אין עם מי לדבר. בכל מקרה כנכתב כאן התהליכים המשפטיים שמתנהלים מול אנשי השלטון הישן במצרים מעוררים חלחלה. חסר רק שאיזה קנאי מוכה חשיש ידליק אוניה בתעלת סואץ ודברים באמת יורעו. בינתיים האחים המוסלמיים מתגברים. היה אימפריאליזם+ מלך, היו 60 שנה לבנות מדינות ערביות חילוניות+צבא, היו כמה שנים של כביכול קפיטליזם כביכול ליברלי. כל אלו נדחו על ידי ההמון המצרי. נשארה כנראה רק חזרה לדת.
    כרגיל במה שאני כותב, גם אם ברק אובמה אחראי לאלפית המתחולל בארצות ערב והאיסלם, הנורווגים צריכים לחשוב על הרעיון לתת פרס נובל לשלום על חשבון העתיד.

    ככל שחולף הזמן נראה שמה שאיזה שולף עט קרא “אביב ערבי” הנו ככל הנראה חושך רע.

    הלקח לישראל? לא היה חכם כרומאים – “אבוי למנוצחים -המפסידים” או גם דברי שרמן במלחמת האזרחים נוגעים לעניין. אסור להפסיד באף מלחמה.

  4. למרות שאני יכול להסכים לקו הכללי של הטיעון שלך, אני חושב שהקנס שהושת על מובארכ הוא תקדים מבורך מאד. קודם כל, הכסף הזה הרי לא שלו, וכל נימוק כשר כדי להחזיר אותו לקופה הציבורית. היות שכך, זה שהעילה היא דווקא סגירת הרשת היא, כאמור, תקדים מבורך שמבהיר שסתימת פיו של העם היא פשע חמור.

    דבר שני, בניגוד למקרה דרום אפריקה, במצרים אין מקרה של שתי קהילות מובחנות הנלחמות ביניהן על השליטה בארץ אחת. גדולת הנפש של מנדלה לא נועדה רק לפושעים המסוימים עצמם, אלא כדי להרגיע את פחדי כלל הקהילה הלבנה במדינה שלא ינקמו בהם (ואגב, מפחיד לחשוב מה יקרה כשהוא ימות, וזה הרי יקרה בקרוב). אין הרבה הרתעה בידיעה שאתה יכול לרדות עשרות שנים בעם שלם, לענות, לאנוס ולרצוח (כלומר להורות לאחרים לעשות כן בשמך) ובמקרה הכי גרוע תסיים את חייך בגלות נעימה עם המיליונים שהצלחת להסתיר אחרי שאת המיליארדים הצליחו להכריח אותך להחזיר.

    • יואב קרני הגיב:

      אף אני ,רחביה, מבין את הקו הכללי שלך — ומסכים עם עיקריו. אמנם רודנים צריכים לדעת שיבואו על עונשם. אני רק חושש שבמצרים העניין גולש הרחק מעונש הולם על פשע מוגדר, והופך לחינגת נקמה. מה אבסורדי הוא העניין שהמוציאים-לפועל של הנקמה הזו הם השופטים והתובעים, אשר שירתו את רודנות מובארק. מערכת המשפט המצרית היתה זרוע של המשטר, שלחה מתנגדים פוליטיים לכלא, הציקה לאחרים, הגבילה את החרויות. המערכת הזו עצמה, מבלי שתוקנה אפילו כמלוא הנימה, היא המענישה את רוזני המשטר המודח.

      זה אקט פתיחה לא מבטיח. הוא מזכיר לי את אקט הפתיחה של המהפכה הרומנית, ב-1989: משפט השדה של בני הזוג צ’אושסקו והוצאתם החפוזה להורג. תלייניהם היו הגנרלים והאפארטצ’יקים שהמשטר המודח גידל ופינק. הם חשבו שעריפת ראשיהם של בני הזוג ושיגור ילדיהם וקרוביהם אל הכלא תציל אותם. והיא אמנם הצילה. תוחלת החיים של המשטר הישן התארכה פלאים, הוא התחפש לדמוקרטי, אבל בראשו עמדו קומוניסטים ותיקים.

      אין לנו ידיעה ודאית על מצב הדעת של הגנרלים המצריים. אבל יש לפחות יסוד לשער שהפלת מובארק והשפלת חמולתו נועדו לשרת את צורכי השיור שלהם. המהפכנים האותנטיים של כיכר תחריר הם שהעניקו להם את נוסחת השיור הזו. בזמן כתיבת השורות האלה אני שומע שבית משפט בקאהיר דן את שר האוצר לשעבר, יוסוף בוטרוס גאלי (אחיינו של בוטרוס בוטרוס), ל-30 שנות מאסר ולקנס של עשרה מיליון דולר, בהיעדרו. זה מגוחך. עבירות פיננסיות ממין אלה המיוחסות לו צריכות תהליך חקירה ובירור שנמשך שנים. כאן הוא נמשך שבועות, או ימים.

      זה הזמן לחזור ולדפדף ב”סיפורן של שתי ערים” לצ’ארלס דיקנס. נעשה כן.

  5. חיים הגיב:

    הערה היסטורית קטנה – מהפכת הקצינים החופשיים בתחילת לא התימרה להפסיק את השלטון המלוכני במצרים, אלא רק הדיחה את המלך פרוק ומינתה במקומו את בנו הקטן המלך פואד השני ואת מחמד נגיב לראש הממשלה. לאחר מכן (ששה חודשים בערך) הקצינים החופשיים הפכו את מצרים לרפובליקה אבל באותו זמן פרוק כבר היה גולה באיטליה ופואד היה בן שנתיים. גם כאשר גמאל עבד אלנאצר הדיח את נגיב מהנשיאות ומנה את עצמו לנשיא הוא לא הוציאו להורג אלא אפשר לו להמשיך את חייו, אמנם במעצר בית, והוא מת בשיבה טובה בשנות ה-80, אחרי עבד אלנאצר וגם אחרי סאדאת.

  6. דודי גבאי הגיב:

    יש עוד דוגמה למשטר שידע לגלות סלחנות – הדיקטטור הצבאי האחרון של קוריאה הדרומית זכה לחנינה.

Leave a Reply