מבצע אוסאמה: נקמת הדם בהרי פקיסטן

ברק אובמה מודיע שצדק נעשה — ותובע אשראי, כמעט בהפרזה. האם החיסול יקל עליו להכריז שהמשימה העיקרית הושגה, ואפשר לסיים את המלחמה באפגניסטן? ומה מלמדת אותנו ההיסטוריה על נסיונותיהם של צבאות מאורגנים לסיים מלחמות גרילה וטירור באמצעות הנוסחה של ”קפד ראשו“?

זו היתה שעתו היפה ביותר של ברק אובמה. קצת לפני חצות, שעון וושינגטון, הוא התייצב לפני מיקרופון יתום בחדר קבלות הפנים העיקרי של הבית הלבן, ותבע אשראי, וחזר ותבע, ותבע ותבע, על חיסול אוסמה בן לאדן.

הוא, הנשיא שיריביו מבית מטילים ספק בעצם אמריקניותו, או נאמנותו, או תעודת לידתו, או דתו; הוא הנשיא, שיריביו נהגו להתבלבל בזמן מערכת הבחירות, ולקרוא לו, למרבה הנוחיות, ”אוסאמה“; הוא הנשיא, שהואשם פעם אחר פעם, כי אינו עושה מספיק להגנת בטחונה הלאומי של ארה“ב. בדקות האחרונות של אחד במאי 2011 הוא השיב להם את התשובה המוחצת ביותר: המשימה הושלמה, צדק נעשה; אמריקה הביסה את הקנאי והאפקטיבי בכל אויביה, תקעה סכין בלב הטירור; הוכיחה כי אין מערה אחת בפקיסטן שהיא רחוקה מדיי, עמוקה מדיי או חשוכה מדיי בשבילה.

מאות רקדו בחזית הבית הלבן, מאות התגודדו באתר המגדלים התאומים במנהטן. ה‘ניו יורק טיימס‘ החליף ברגע האחרון את מלוא עמוד השער שלו, כדי להודיע על הצלחתה של נקמת הדם הדרמטית ביותר, היקרה ביותר, החשובה ביותר בהיסטוריה.

הנשיא כתב את הנאום הזה בעצמו, לא עניין רגיל בשביל נשיאים. ”עצמו“ אמנם ניכר מאוד בטקסט:

”זמן קצר לאחר שנכנסתי לכהונה, אני הוריתי לליאון פאנטה, מנהל הסי.איי.אי, להעמיד את הריגתו של אוסאמה בן לאדן, או את לכידתו בראש עדיפויותינו… בחודש אוגוסט שעבר אני קיבלתי תידרוך על דרך אפשרית אל בן לאדן… אני חזרתי ונפגשתי עם צוות הבטחון הלאומי שלי… לבסוף, בשבוע שעבר, אני החלטתי כי יש לנו די מידע מודיעיני כדי לצאת לפעולה, ואני אישרתי את הפעולה“.

”אנחנו נחסל את אוסאמה“

אין זה מן הנמנע שזה היה האוסף הגדול ביותר של שימושי גוף ראשון בנאום נשיאותי. אגב, זו נטיה רגילה של אובמה, והיא מעוררת עליו ביקורת מפעם לפעם. דווקא מפני שידוע יפה כי הנשיא הוא מקור כל הכוח האקזקוטיבי בארה“ב, וכל חברי מימשלו אינם אלא פקידים ויועצים הסרים חד-משמעית למרותו — כמעט מיותר להטעים את המרות הזו.

אבל גם אפשר להבין. פעולת הקומנדו שחיסלה את בן לאדן היתה עלולה להסתיים בכי רע. מסוקים חדרו אל עומק פקיסטן. הם יכלו להתרסק על צוותיהם. משהו מעין זה קרה לכוח משימה אמריקני לפני 31 שנה באיראן, במהלך נסיון לחלץ את בני הערובה בשגרירות ארה“ב בטהראן. התוצאות אז היו הרות-אסון בשביל הנשיא ג‘ימי קרטר. הן הטעימו את חולשת ארה“ב, ועירערו ללא תקנה את אמון הציבור בנשיא. נקל לשער מה עמוקה היתה אנחת-הרווחה שנפלטה מחזהו של אובמה בסוף מבצע אוסאמה.

יתר על כן, אובמה קיים בזה הבטחת בחירות מרכזית. ”אנחנו נחסל את אוסאמה“, הוא אמר ב-2008. מן ההכרזה ההיא נדפו ניחוחות של רברבנות נעורים. הנשיא ג‘ורג‘ דאבליו בוש חדל להבטיח את זה כמה שנים קודם. לכידת בן לאדן או הריגתו לא נחשבו עוד חיוניות להצלחת המלחמה בטירור. אדרבא, התעורר החשש שעודף התמקדות בבן לאדן יבוא על חשבון ניהולה של המלחמה. סמלים תמיד חשובים, והסמל הזה חשוב במיוחד, אבל בן לאדן חדל זה כבר להיות מנהיג מבצעי, ושלוחות אוטונומיות של אל קאעידה פועלות בחצי האי ערב, בעיראק, בצפון אפריקה, במזרח אפריקה ובדרום מזרח אסיה. זה היה ההיגיון הרווח בממשל בוש.

הממשל הרפובליקני הקודם הוחזק אחראי לחטא הקדמון של מנוסת אוסמה בן לאדן מאפגניסטן, בסתיו 2001. אנשי אל קאעידה נסוגו אז אל מעוז הררי, טורה-בורה, במחוז ג‘אלאלאבאד, לא הרחק מגבול פקיסטן. במקום לשלוח לשם קומנדו אמריקני מובחר, שר ההגנה דונלד רמספלד החליט על מיקור-חוץ: ארה“ב שכרה את שירותיהם של שבטים מקומיים. המקומיים מכרו לבן לאדן יציאה חופשית, והוא נעלם אל הרי ווזיריסטן, בצפון מערב פקיסטן, איזור אוטונומי שממשלת פקיסטן מעולם לא ניסתה ברצינות להטיל עליו את מרותה.

הוא עלה לה ביוקר

להלן התחילו עשר השנים האחרונות, הארוכות מאוד, בחיי בן לאדן. הוא לא היה צריך לעשות הרבה כדי להצליח. עצם יכולתו להשתייר חיזקה את המוניטין שלו בארצות המוסלמיות.

הוא היה האיש שהיכה באמריקה, והיא לא יכלה לו. הוא האיש שהפגין מלכתחילה את חולשתה המערכתית, את הקלות שבה אפשר לחדור אליה ולפגוע בה; הוא האיש שסיבך אותה בשתי מלחמות מעבר לים, הקיז את דמה, פגע בשמה הטוב, הגדיל את האיבה כלפיה בכל העולם; הוא האיש שהילך עליה אימים במידה כזאת שהיא התחילה לצמצם חרויות אזרחיות מבית, וסגרה את שעריה לפני מהגרים ואורחים לגיטימיים, מפני שהיו להם שמות משפחה חשודים.

הוא גם עלה לה ביוקר, פשוטו כמשמעו. הוא נהג להתפאר, שמכת המגדלים התאומים מחתה בן לילה טריליון דולר מן המשק האמריקני. המיתון החריף של 2002-2001 היה תוצאה ישירה של אחד-עשר בספטמבר. הפעילויות הכלכליות והפיננסיות שאיפשו התאוששות גם הבטיחו את ההתמוטטות הגדולה של סתיו 2008. מלחמות אפגניסטן ועיראק כבר עלו אולי טריליון וחצי דולר. כל העשור הראשון של המאה ה-21 טבוע איפוא בטביעות אצבעותיו של אוסמה.

המלחמה הטובה: הסוף?

ברק אובמה נהג לחזור ולדבר בשבח המלחמה באפגניסטן, גם כאשר שלל מעיקרה את המלחמה בעיראק. במערכת הבחירות שלו, ב-2008, אפגניסטן היתה ”המלחמה הטובה“, הראויה לתוספת משאבים ולתוספת כוח אדם; צריך לנצח בה, ואפשר לנצח בה. דעתו השתנתה בבית הלבן. הוא אמנם נענה לעצת הגנרל החשוב ביותר שלו, דייוויד פטראוס, ושיגר תגבורות לאפגניסטן. אבל הוא מיהר לקבוע תאריך יעד לפינויין. אם יעמוד בלוח הזמנים, דילול הכוחות יתחיל כבר בחודש יולי.

חיסול בן לאדן יכול לשמש את אובמה לפחות בשני אופנים. הוא יקל עליו לטעון שהיעד העיקרי של המלחמה — מיגור אל קאעידה — הוכתר בהצלחה; או יאפשר לו לטעון, שההצלחה מחייבת מיצוי מלא, וזה הזמן להנחית מהלומה ניצחת על הטליבאן. הדעת נותנת שפני אובמה מועדות החוצה.

מטאפורה של מאבק

את המשמעות הצבאית של חיסול אוסמה הרבה יותר מדיי מוקדם להעריך. נוסחת ”קפד ראשו“ נוסתה הרבה במלחמות גרילה, ובדרך כלל הניבה תוצאות חלקיות. הרוסים חיסלו את ג‘וקאר דודאייב, המנהיג הכריזמטי של הצ‘צ‘נים, ב-1996 — אבל הפסידו חצי שנה אחר כך במלחמת צ‘צ‘ניה הראשונה. הטורקים שבו את המנהיג הכריזמטי של המחתרת הכורדית, עבדאללה אוצ‘אלאן, ב-1999, אבל התקוות להתמוטטות תנועתו התבדו עד מהרה. חיסול ארנסטו צ‘ה גווארה ב-1967 אמנם החיש את התמוטטות תנועת הגרילה הקומוניסטית שבראשה עמד, בבוליביה, אבל היא היתה קטנה ומוגבלת מלכתחילה.

ישראל כמובן עשתה נסיונות כאלה מפעם לפעם. אפשר להסכים עם עצם הגיונם, או לחלוק עליו. אבל תהיה הדעה אשר תהיה, אף אחד מן החיסולים הממוקדים, הגלויים או הסמויים, לא הביאה ארגון טירור אל קיצו. לאחדים מן החיסולים היה אפקט בומרנג.

היו גם דוגמאות להצלחת ”קפד ראשו“. מלחמת גרילה ארוכה מאוד, עקובת דם מאוד ומרובת יהלומים באנגולה הגיעה אל קיצה ב-2002, כאשר חוסל מפקד הגרילה הוותיק והכריזמטי ז‘ונאש סאווימבי. כיוצא בזה, מלחמת אזרחים איומה בסרי לאנקה, שנמשכה 25 שנה ויותר, הגיעה אל קיצה עם חיסול מנהיג המורדים הטאמיליים, פראבאקאראן, במאי 2009.

ספק אם מקרה בן לאדן הוא בר-השוואה. אל קאעידה מעולם לא היתה ארגון צבאי עם הנהגה מבצעית. מחוץ להרפתקאותיה הנפסדות באפגניסטן בסוף שנות ה-90, כאשר כוננה מדינה בתוך מדינה, אל קאעידה היתה מטאפורה של מאבק, לא זרוע ממשית. היא היתה בחזקת תמונה הכרחית על הקיר, כותרת של נייר מכתבים, מוסיקת רקע, מקור השראה. לא ברור כלל שקדוש מת יהיה אפקטיבי פחות מקדוש חי.

בהרי צ‘צ‘ניה התהלכה השמועה, לאחר חיסול דודאייב, שהגנרל קטן הקומה והמגונדר כלל לא מת. הוא פשוט מסתתר, ויחזור יום אחד, כאשר תוכשר השעה. משהו מעין זה יקרה גם כאן, ויתיישב עם המיסטיקה של המאבק. ”אוסמה חי וקיים“ תהיה סיסמת השנים הבאות.

הם הרגו את אוסאמה“

אשר לנשיא אובמה, צירוף מקרים מוצלח מסמיך את הצלחת הקומנדו בפקיסטן לשני מאורעות: לחילופי האישים בצמרת הבטחונית של ארה“ב, כאשר ראש הסי-איי-אי ליאון פאנטה מיועד לכהונת שר ההגנה, ומפקד חיל המשלוח האמריקני באפגניסטן דייוויד פטראוס מיועד להיות ראש הסי-איי-אי; ולפתיחת מיתקפת האביב של הטליבאן באפגניסטן. חיסול בן לאדן הוא אקורד פתיחה מצוין בשביל השלב הבא. חזקה על פאנטה שיזכה לקבלת פני גיבורים בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט. בדרך אל הבחירות של נובמבר 2012, זה יהיה נכס ברור.

סקרי דעת הקהל עומדים להחמיא לאובמה בימים הבאים. רוח פתאומית נושבת בגבו. פליטת קולמוס של בכיר לשעבר בממשל בוש מעידה משהו על הרגשות הפוליטיים המעורבים: ראש מטהו לשעבר של שר ההגנה רמספלד השמיע ציוץ של קורת רוח בטוויטר.

”הם הרגו את אוסמה“, הוא כתב.

”הם“.

הדמוקרטים.

לעזאזל.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

 

6 Responses to “מבצע אוסאמה: נקמת הדם בהרי פקיסטן”

  1. יובל הגיב:

    טור מצוין כהרגלך, רק הערה לשונית כהרגלי: זה בהחלט *לא* היה האוסף הגדול ביותר של שימושי גוף ראשון בנאום נשיאותי. לראיה ניתוח כמותי המצוטט בבלוג הבלשנות המוביל Language Log: http://languagelog.ldc.upenn.edu/nll/?p=3124 .
    גם בביצה המקומים שלנו חוטאים לא אחת בהכללות חסרות-בסיס על שימוש של פוליטיקאים בגוף ראשון, הנה מה שהיה לנו לכתוב על כך ב”דגש קל”: http://goo.gl/XSLsg .

    ואמנם, יש הבדל מרכזי בין עברית לאנגלית, והוא שבעברית ניתן להשמיט את שם הגוף עצמו כשהפעל מוטה בעבר. עם זאת, ההשוואות הן רק בתוך השפות ולכן אין לכך משמעות.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, יובל. אכן, הרשת שופעת חוכמה, ובלוג הבלשנות האנגלי שקישרת אליו הוא מן המחכימים ביותר עלי רשת. כיוצא בזה, ‘דגש קל’ כל כך טוב עד שאפשר לראות בו אליבי לרשת העברית כולה.

  2. חיים הגיב:

    יש קצת הבדל בין עברית ואנגלית. באנגלית אי אפשר להגיד “החלטתי” אלא אומרים “אני החליט”, כך שההדגשות שלך בפסקה המצוטטת קצת לא הוגנות. לצורך ההשוואה, הנה הלץ שמלא את התפקיד לפני כן מתפאר ביכולתו לקבל החלטות: http://www.youtube.com/watch?v=xoawfZMaFcY

    • יואב קרני הגיב:

      חשבתי שהוא יכול להשתמש בגוף ראשון רבים, “החלטנו”. ברוב המקרים, תהליך קבלת ההחלטות בארה”ב אינו אינטואיטיבי. החלטת הנשיא היא רק הקליימאקס של סיעור מוחות. האופציות המונחות על שולחנו הן עוגות אפויות למהדרין. האשראי על הצלחה הוא כמובן שלו, אבל עודף הטעמה של חלקו אינו הכרחי — ועשוי להיות חרב-פיפיות. אף על פי כן, בהתחשב במסע הדיסקרדיטציה המתנהל נגד אובמה, על נימותיו הגזעניות והאתניות, אפשר בהחלט להבין מדוע יצא מגדרו לתבוע את האשראי. 

      • חיים הגיב:

        אבל הרי זו מלכודת שאי אפשר לצאת ממנה – אם הוא ישתמש בלשון רבים מיד יקפצו המלעיזים ויגידו שהוא אינו מגלה מנהיגות מספקת, מקבל החלטות בוועדה כמיטב המסורת של מועצת זקני השבט בקניה, ושאר שטויות. לכן כנראה הוא החליט לבחור באלטרנטיבה השחצנית ולא בזו הקבוצתית, “לא סחבק, מנהיג” או משהוא כזה.

  3. רני הגיב:

    שלום
    האם זו באמת פעולת הנקמה היקרה בהיסטוריה?. האם הפצצת הירושימה אינה במידה מרובה פעולת נקמה? נושא לדיון וויכוח.
    אם ההודעה על היות הוילה באבוטעבד מטה תפעולי פעיל אינה ניפוח עובדות לצורך הצדקה חוקית של ההרג – מי שנהרג אינו זקן גימלאי אלא גנרל במטהו הקרבי, כי אז אוסאמה המשיך להיות מפקד פעיל.
    נ.ב. חסרים לי בכל התמונות מכשירי הדיאליזה, האם לא ספרו לנו שיש לו בעיית כליות.
    תפיסת אוצלן והרג ארנסטו גווארה היו חלק ממאבק מתמשך של תורכיה וארה”ב במתנגדיהם. עובדה היא שמאבק זה הצליח המאבק הכורדי אינו מתרומם והמהפכה באמריקה הלטינית המשיכה בנתיבים אחרים. ולא ניתן לחשב את ההשפעה היחסית של הרג השנים.
    אני עדיין מוטרד מפרס נובל לשלום שניתן לאובמה כאשראי על סמך מה שיהיה.
    כללית הצלחת המבצע האמריקאי הנוכחי, יחסית לפשיטה על טהרן, מראה שצבא ארה”ב השתפר. אכן מלחמות, כמו כל תרגול, משפרות את איכות הצבא הלוחם.

Leave a Reply