מצרים בדרך בורמה

או אולי דרך פקיסטן, או טורקיה, או ניגריה, או בוליביה, או גאנה. הצצות בפסיכולוגיה ובפוליטיקה של משטרים צבאיים. האם הגנרלים המצריים יצליחו, או ירצו, לוותר על הרשיון להציל את המולדת מידי עצמה? צבאות בעולם השלישי אינם נוטים לחזור לקסרקטיניהם, אלא לפעמים. ורודנים צבאיים נוטים לחזור זה על שגיאותיו של זה, מסיבה עיקרית אחת: הם מזדקנים בשלטון

קצין וג'נטלמן, אמר דויד בן גוריון על הגנרל הבורמי נה ווין. הוא הציל את המולדת, והחזיר את השלטון לידי ממשלה אזרחית נבחרת. הג'נטלמניות, אבוי, לא האריכה ימים (המקור: ספריית 'לייף' עלי-רשת עם טיפול פוטושופ)

דויד בן גוריון התעניין בפוליטיקה של בורמה, הרבה לפני ששאר המערב התחיל לשים לב. הוא קיווה, שבורמה העצמאית והדמוקרטית תהיה גשר בין ישראל לעולם האפרו-אסיאני, שאחר כך יקראו לו ”העולם השלישי“. בורמה נועדה להיות שער לסין, וכמעט היתה.

ראש ממשלת בורמה, או נו, היה ראש הממשלה הזר הראשון שסר לביקור רשמי בישראל, ב-1955. בן גוריון הוביל אותו בשדרות תל אביב, קהל גדול הריע, וילדים נופפו בהתרגשות בדגלי בורמה. זה היה ביקור מצוין, ובן גוריון טילפן אל או נו לברך אותו. הוא סיפר לו שהממתינים בתל אביב קראו בהתרגשות ”הנה הוא, הנה הוא“. בעוונות ההגיה הישראלית, ”הוא“ ו“או“ נשמעו אותו דבר.

(ראיון מדהים למדי עם בן גוריון ועם או נו שודר ברשת סי.בי.אס בארה"ב, אי שם באמצע שנות ה-50. המראיין היה אד מורו הגדול. באדיבות גנזך המדינה, אפשר לצפות בראיון הזה, שמונה דקות ויותר, ברשת הטלויזיה של היקום.)

גנרל נה ווין אצל בן גוריון, 1959. (המקור: וויקיפידיה)

יצאו שלוש שנים, ובבורמה היתה הפיכה צבאית. רמטכ“ל הצבא, גנרל נה ווין, הצטדק: הוא רק רצה לעזור למולדת להיחלץ ממשבר פוליטי, והוא ימהר להחזיר את השלטון לממשלה אזרחית נבחרת. הכול הנידו בראשיהם. לפחות מאז יוליוס קיסר פחת מאוד שיעור האמון בכנות כוונותיהם הדמוקרטיות של רודנים צבאיים.

אבל, ראו זה פלא, גנרל נה ווין עמד בדיבורו. בן גוריון, שאירח את הגנרל בישראל ב-1959, השתאה. איזו ג‘נטלמניות, איזו אלגנטיות, איזה מופת לכל העולם השלישי.

מופת-שמופת. גנרל נה ווין החליט להפוך את הצלת המולדת למקצוע קבוע. ב-1962 הוא תפס את השלטון, והחזיק בו, רשמית ולא-רשמית, עד 1988. במרוצת 26 שנות רודנותו הוא סלל את דרכה של בורמה ”אל הסוציאליזם“. הוא הפך אותה לגירסה קצת יותר מתונה של צפון-קוריאה, הקיף אותה בחומות, דרס חרויות פוליטיות ואזרחיות.

הלקח: מוטב לרודנים צבאיים שלא להזדקן בשלטון. כשהם מתרגלים לו יותר מדיי, הם מתחילים לשמוע רק מה שהם רוצים, ואיש אינו מעז להגיד להם את ההיפך. הם גם מאבדים את האינטואיציות. נה ווין נפל בעקבות מהפכה דמוקרטית כושלת. היא הוטבעה בדם, לפחות אלף נורו למוות, אולי הרבה, הרבה יותר. רודן צבאי אחר ירש את נה ווין, ורודן אחר ירש אותו, ושלט עד תחילת החודש. זה האחרון דיכא בברוטליות מרד אזרחי של נזירים בודהיסטיים.

שושלת הרודנים הזו הכריחה את העולם החיצון לקרוא לבורמה ”מיאנמאר“, ועוררה סלידה אינסטינקטיבית כמעט בכל מקום חוץ מאשר בסין. על סין יכול כל רודן לסמוך, בייחוד אם הוא ירשה לה לסלול איזה כביש רב-מסלולי בג‘ונגל, או במדבר, ולחפש גאז טבעי בתהומות עמוקים.

חוסיין נה ווין טאנטאווי?

בורמה ומצרים היו קשורות פעם בעבותות ידידות. או נו חשב את עצמו למנהיג בכיר של העולם השלישי, גם גמאל עבד א-נאצר חשב. גנרלים בעולם השלישי היו מבקרים זה אצל זה, ולומדים זה מנסיונו של זה. סוף סוף, כל הגנרלים היו פטריוטים, שהשתוקקו לחלץ את ארצותיהם מאזיקי הקולוניאליזם האירופי. בהדרגה הם גם למדו זה מזה איך להפיל ממשלות אזרחיות, ולהישאר בשלטון לנצח ועד בכלל.

לא הצלחתי לברר אם חוסני מובארק, או עמר סוליימן, או חוסיין טנטאווי ביקרו פעם בבורמה. אם ביקרו או לא ביקרו, דרכה של בורמה ”אל הסוציאליזם“ ואל האוטוקרטיה היתה צריכה לעורר אצלם יבול של אסוציאציות. כמו נה ווין, מובארק לא ידע מתי לפרוש; כמו נה ווין, מובארק הקיף את עצמו באומרי ’הן‘, וסיגל לעצמו גינוני מלכות (אצל נה ווין, לא בן אלא בת עמדה בתור הירושה, ואספה נכסים שווי-מיליונים); כמו נה ווין, מובארק סמך לחלוטין על שלטון הפחד, מבלי להכין חלופות.

עכשיו יש למצרים שליט צבאי חדש, פילדמרשל חוסיין טאנטאווי. הוא רודן נאור ומחייך, המבטיח להעביר את השלטון לידי ממשלה אזרחית נבחרת במהירות האפשרית. מותר בהחלט להניח שבגיל 75 אין לו שאיפות אישיות מרחיקות לכת. כיוצא בזה, מותר לחשוד בכנות ההסבה הדמוקרטית של טאנטאווי, או של חבריו בפיקוד העליון. הפופולריות של הצבא היא תוצאה אירונית למדי של מהפכת תחריר. סוף סוף, הצבא הזה הוא יציר כפיה של שושלת יולי 1952. אין שום הבדל בינו ובין המשטר. לאמתו של דבר, מאז 1981 הצבא הוא הוא המשטר.

את הוואקום שיצרה שושלת יולי ממלאת איפוא שושלת יולי עצמה. זה השג יוצא מן הכלל בשביל הגנרלים. מהפכות אחרות נגד עריצים רבי-שנים היו כרוכות בהבאשת ריחו של הצבא, או לפחות בדחיקתו אל השוליים. מהפכני תחריר העדיפו לראות בצבא את גואל המולדת, או לפחות העמידו פנים שהם רואים. מחוה מבריקה של טאנטאווי בימי תחריר הראשונים חיזקה את הרושם הזה: הוא ביקר אצל המהפכנים, וחיזק את ידיהם. זה היה מגוחך מעיקרו, אבל הקריצה הערמומית שירתה את צורכיהם של שני הצדדים.

מה הסבירות שצבא גואלי המולדת יחזור לקסרקטינים? גבוהה למדי, בטווח הקצר; גבוהה קצת פחות, או הרבה פחות, בטווח הארוך.

מפגין מצרי לטובת דמוקרטיה נושא דגל לרגלי האנדרטה של גנרל עבדל מונעים ריאד, במרכז קאהיר. גנרל ריאד היה הרמטכ"ל ב-1969, בזמן מלחמת ההתשה עם ישראל, כאשר פגז של צה"ל פגע בו והרגו. הוא האיש שנאצר הפקיד על החזית המזרחית המשותפת ערב מלחמת ששת הימים. הירדנים הטילו עליו אחר כך את האחריות לאבדן ירושלים. (גזיר מן העתון 'מצרי אל יום', ארבעה בפברואר 2011)

חוסני זעים שידיו כגזעים

בעולם הערבי, הפיכות צבאיות היו פעם לחם חוק. לפני הרבה שנים, שייק‘ה אופיר הצחיק את היישוב בפזמון ”הופ, הפכנו“ על סוריה. הוא מנה אחד לאחד את השליטים הצבאיים שקמו ונפלו בשלושים שנותיה הראשונות.

את חוסני זעים שידיו כגזעים

ואת סמי אל-חינאווי דורש שלום העם

ואת אדיב ואת סברי ואת שוקרי אל-קוואטלי

ואת אכרם אל חוראני שעבד כמו חורני

ואת סלאח אל-ביטאר ואת נאזם אל קודסי

את עיזאת אל-נוס ואת מעמון אל-קוצברי

ואת חאפז אמין שסילק את הימין

את עטאסי ואת עאזם, שאמרו להם מוש לאזם

זה אגב פסק שם. ההופך הבא היה חאפז אל אסד, שמשפחתו שולטת בסוריה זה 40 שנה. הסדרה האין-סופית של הפיכות הסתיימה בסוף שנות ה-60 בכל העולם הערבי (טוב, בתימן היה קצת, גם בסודאן). בתור שכזה, המשטר הצבאי החדש במצרים הוא הראשון בלב העולם הערבי מאז ימי ”מוש לאזם“ בסוריה.

גנרל ימני וגנרל שמאלי וגנרל אחד באמצע

[stextbox id="alert" caption="אופציית ג'רי (וסאם)" float="true" width="250" bgcolor="fcfdc3"]ויש לפחות עוד אפשרות אחת, רדיקלית, רבת סכנות: הפיכה צבאית של קצינים זוטרים ושל מש"קים נגד הגנרלים. הבה נקרא לה "האופציה של ג'רי".

לויטננט (סגן) ג'רי רולינגס, בן לאב סקוטי ולאמא אפריקנית, היה קצין זוטרטר בצבא גאנה, בסוף שנות ה-70. גבוה, יפה קלסתר, כריזמטי להגזים, הוא קץ בעריצותם המושחתת של הגנרלים, שהחזיקו בשלטון — עם הפסקה קצרה — מאז 1966. במאי 1979 הוא הנהיג הפיכה נגד האליטה הצבאית.

הפיכת רולינגס היתה חסרת רחמים. היא מיהרה להעמיד למשפט את בכירי הגנרלים, כולל שלושה נשיאים לשעבר, והוציאה אותם להורג במהירות ובאכזריות.

ג'רי רולינגס בתלבושת לאומית. צולם, כנראה, באמצע שנות ה-90

האפשרות שיימצאו מחקים למופת של רולינגס הילכה אימים על שליטים צבאים ולא-צבאיים באפריקה. שנה אחת ופחות לאחר הפיכת רולינגס, רב-סמל משכיל רק למחצה נכנס אל חדר המיטות של נשיא ליבריה, ורצח אותו במו ידיו. אחר כך נאמר שהרצח נשא אופי ריטואלי, כולל עקירת מעיים. שמו של המש"ק הרצחני היה סמיואל דו. הוא מיהר להוציא להורג את כל חברי הקבינט, ואחר כך מינה את עצמו לנשיא, עד שנרצח בעצמו באכזריות מיוחדת, ב-1990.

רולינגס הגאנאי פיתח קריירה רבת סתירות. זמן קצר לאחר מרחץ הדמים שלו הוא עמד בדיבורו, והעביר את השלטון לידי ממשלה אזרחית נבחרת. האזרחים נהגו בו בחשד (מוצדק, כפי שהתברר), והגבילו את תנועותיו. הוא הדיח אותם בהפיכה צבאית שנתיים אחר כך, וחזר והעביר את השלטון לידי נשיא אזרחי נבחר, שלא היה אלא הוא עצמו.

בהדרגה, רולינגס הנהיג ליברליזציה כלכלית ופוליטית, והרשה דמוקרטיה רב-מפלגתית. גאנה היא הארץ היחידה באפריקה ב-15 השנה האחרונות, שבה התחלף השלטון פעמיים בבחירות דמוקרטיות, ללא אלימות. רולינגס פרש מן הפוליטיקה האלקטורלית, והוא מתפרנס למחייתו, בין השאר, מהרצאות באוניברסיטאות זרות על צבא ודמוקרטיה באפריקה.

סיכויי "אופציית ג'רי" במצרים? מי יודע. אבל כבר היתה פעם קבוצה של קצינים זוטרים ובינוניים שהפילו משטר וחוללו מהפכה. בראשם עמד אחד, גמאל עבד א-נאצר, סגן אלוף.[/stextbox]

צבאות מקצועיים בעולם השלישי קיבלו עליהם את התפקיד של מצילי מולדת. פקיסטן, בעלת קשרים צבאיים ענפים עם העולם הערבי, היא הדוגמא המובהקת ביותר. שם, הצבא הפיל כל ממשלה אזרחית נבחרת, לאחר שהיא נמאסה על רוב האוכלוסיה, או לפחות על חלק ניכר שלה. פעם אחת, הצבא אפילו תלה את ראש הממשלה. כל התערבות עלתה לצבא באבדן יוקרה ומוניטין — אבל הוא תמיד חזר, מפני שהפוליטיקאים היו תמיד מפולגים, רעשנים, לא יעילים ומושחתים. הפקיסטנים האומללים התרגלו להיאנח לרווחה כל אימת שהגנרלים חזרו לשלטון, וכל אימת שהם עזבו אותו.

אינדונזיה, הארץ המוסלמית הגדולה בעולם, היתה בידי הצבא במשך שלושים שנה. אחר כך באו שלושה נשיאים אזרחיים חלשים, ולבסוף הבוחר האינדונזי הואיל להושיב גנרל בדימוס בארמון הנשיא בבחירות דמוקרטיות בהחלט, פעמיים. הצבא הניגרי הפיל כל ממשלה נבחרת עד 1983. אחר כך, ב-15 השנה הבאות, באו שלושה רודנים צבאיים, שהאחרון בהם היה כנראה מטורף קליני, רוצח וגנב. התקף לב פטר את ניגריה מעונשו. למרבה הנוחיות, מפלגת השלטון שצמחה יש-מאין העניקה את הנשיאות לרמטכ“ל לשעבר.

באמריקה הלטינית מלומדת ההפיכות הצבאיות, פעם אחר פעם גנרלים הצילו את המולדת מידי עצמה, וגנרלים אחרים הצילו אותה מידי מציליה. בוליביה העלובה מחזיקה בשיא עולמי של הפיכות צבאיות. מאז עצמאותה (1825) עד סוף שנות ה-70, ממוצע ההפיכות הצבאיות בה היה יותר מאחת בשנה. יום אחד היו בה אפילו שלוש הפיכות.

גנרלים לטינו-אמריקניים נטו לייצג את כל הזרמים הפוליטיים. היה אפשר למצוא גנרל ליברלי וגנרל שמרני, גנרל שמאלי וגנרל ימני. עד סוף המאה ה-20, כמעט בכל מדינות אמריקה הלטינית, ממשלות אזרחיות לא ניסו לאכוף את מרותן על הצבא, והניחו לו דרגה כמעט בלתי מוגבלת של אוטונומיה. הן קיוו שחלוקת כוח כזאת תחסן אותן מפני הפיכות. בדרך כלל זה לא עבד.

משוואת ארדואן

הדוגמא המפתה ביותר היא כמובן זאת של טורקיה. היא היתה רודנות צבאית מיום ייסודה של הרפובליקה, ב-1923, עד 1950, כאשר היו בחירות דמוקרטיות ראשונות. מפלגתו של מייסד הרפובליקה הובסה, וחזרה והובסה פעמיים נוספות. ב-1960 התערב הצבא, תלה את ראש הממשלה, ורק בקושי חס על חיי הנשיא. הצבא חזר והתערב ב-1970, תפס את השלטון במישרים ב-1980, והוציא את כל הפוליטיקאים אל מחוץ לחוק. בסופו של דבר, כולם חזרו. אבל גם כאשר לא התערבו בגלוי, הגנרלים לא חדלו להתערב מאחורי הקלעים. פוליטיקאים ידעו את מקומם וידעו את הקווים האדומים. כאשר לא ידעו, הם נשלחו הביתה.

זו מישוואת הכוחות שטאייפ ארדואן, ראש הממשלה הניאו-איסלאמיסטי, גמר אומר לשנות לצמיתות. הוא הפליא לעשות בשמונה שנות שלטונה של מפלגתו. אל-נכון, תורת השיור הפוליטי של ארדואן מורבצת עכשיו באחים המוסלמים של מצרים, כמעט כל מה שהם עשו או אמרו בשבועות האחרונים טבוע בחותם נסיונו של ארדואן — אם כי אולי כדאי לסייג: העצרת הענקית לכבוד שייח‘ אל קארדאווי ביום ששי, בכיכר תחריר, מבהירה את המרחק בין שתי התרבויות הפוליטיות. השייח‘ לא היה מוכן להתחפש למתון אפילו לצרכים טקטיים.

הצבא המצרי מחזיק עכשיו ברשיון עממי להציל את המולדת. האם, כמו הצבא הטורקי, הוא יתבע לעצמו מעמד של אפיטרופוס על ערכי-היסוד של מהפכת יולי 1952? האם הוא ישתמש ברשיון ההצלה, כדי לתקן מסלול מפעם לפעם? האם הוא ירחיק לכת כפי שהרחיק הצבא האלג‘ירי ב-1991, כדי לשלול מן האיסלאמיסטים את פירות נצחונם בבחירות פחות-או-יותר דמוקרטיות?

או אולי הגנרלים המצריים יעשו מה שעשה הרודן הצבאי החשוב ביותר באפריקה באמצע שנות ה-70? יאקובו גואון, שליט ניגריה, האיש שהציל אותה מהתפרקות במלחמת האזרחים של שנות ה-60, סולק בהפיכה צבאית בהיותו בחו“ל. הוא כינס מסיבת עתונאים קצרצרה, ציטט את ויליאם שייקספיר, ”כל העולם במה“, הודיע שהוא יורד — וירד. בפעם הבאה הוא נראה כסטודנט מן המניין באוניברסיטה בריטית, נושא מגש בתור בקפטריה.

האינטואיציה, וגם הגיאוגרפיה, אומרת שבורמה קרובה למצרים יותר מניגריה.

 

[stextbox id="alert"]

לצבא האדום אין רובים (29 בספטמבר 2007)

הידיעות הבאות מבורמה אינן טובות. הצבא עצר נזירים, ירה על נזירים,פשט על פאגודות, הטיל עליהן מצור. האם הצבא יעז לרוקן את מנזרי ראנגון ומאנדאליי מיושביהם? האם הצבא יעז לקרוא תיגר על הבודהיזם עצמו? האם תגובה ברוטלית במיוחד תצליח לחזור ולהגביה את מחסום הפחד? האם הגנרלים יגיעו למסקנה, שאין להם מה להפסיד חוץ מאשר את כבודם ואת שמה הטוב של ארצם (שהם כבר הפסידו ממילא ללא תקנה)?

קללת באנדונג (16 בספטמבר 2005)

בדיוק לפני 50 שנה נטרקה הדלת, וישראל נודתה מן העורף הטבעי שלה: אסיה. עזה ופקיסטן פותחות עכשיו סדק בדלת. פתאום יש סיכוי שמלחמת ישראל נגד הגיאוגרפיה תגיע אל קיצה. האם זה שווה את מעלה אדומים? זה שווה לפחות מחשבה

זהירות, פקיסטניזם (30 באוקטובר 2010)

שבועת אמונים? הנה לכם שבועה מארץ של 175 מיליון, המוסיפה לחפש סיבות לעצם קיומה. גנרלים ציניים יצקו איסלאם פוליטי אל קלחת אתנית. התוצאות טרגיות. רק לא פקיסטן

[/stextbox]

[stextbox id="grey"]

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

[/stextbox]

3 Responses to “מצרים בדרך בורמה”

  1. מאיר אברמוביץ הגיב:

    בעת ביקורו של או נו בקיץ 1955 ראש ממשלת ישראל שקיבל אותו היה משה שרת ולא בן גוריון.

    • יואב קרני הגיב:

      אכן, אבל בן גוריון היה המארח בפועל, ושיחת הטלפון שלו עם או נו ("הנה או, הנה הוא") אמנם התקיימה.

  2. רני הגיב:

    שלום

    כמו באיוב. "עוד זה מדבר וזה בא". עוד אתה מקווה לטוב וקרדאווי כבר נאם בקהיר וכנראה הוא ימשיך לדבר.

    הבחור הצעיר היפה השרמנטי, עובד גוגל, כבר לא יהיה במצרים, כמו רבים מקודמיו הוא יהגר. לא תהיה שם טורקיה. כי מוסטפא כמאל הוא אטאטורק (פעם גם שם שינו שמות) טיפל באיסלאם כמו שאסד טיפל באחים המוסלמים, כמו שסטאלין טיפל בכנסיה, כמו שבאיראן מטפלים בבאהאים, כמו שבסין מטפלים בפה לון גונג, ובכלל בדתות שלא לעניין.

    זה לא דמוקרטי ולא יפה, ו"הגארדיאן" ואולי גם ה NYT לא ירשו, למצרים כמו לישראל בודאי שלא ירשו. כיום זה לא הולך, אנחנו חיים בעולם צודק שיוויוני ומה לא עוד, לשם כך, פעם ראשונה כנראה בהיסטוריה של פרס נובל, אובמה קיבל פרס נובל לשלום למפרע, כך זה נראה, באידיש זה נשמע טוב יותר.

    האנשים היפים והתמיד-צודקים לא לומדים. הנה: פעם, תחת שלטון ישראל, עמירה הס מ"הארץ" הייתה נוסעת לעזה לתנות את מר גורלם של הפלסטינים, עכשיו אחרי שזרקו את חבריה מהחלונות (כמו שהיה אומר חברך-מורך ההיסטוריון המנוח, הם בכל זאת למדו דבר מה מהצ'כים) והיא כבר לא רצויה בעזה, היא אוספת בדיחות עבשות בקהיר. עוד מעט גם שם לא יהיו לה חברים וגם שם היא לא תהיה רצויה.

    הביטוח היחיד בעולם צבוע ודפוק זה הוא הביטוח של קטר, אל ג'זירה. זה באמת מדהים, בבחריין יש סונים, שיעים, נוצרים, יהודים (יהודיה היא שגרירת בחריין בארה"ב). במטר רבוע אחד של בחריין יש יותר דימוקרטיה וסובלנות מבכל כל קטר. ובבחריין מפגינים, וצבא השכירים יורה, ובזמן שספינות איראניות יפרקו טילים בביירות יזרקו את האמריקאים מבחריין.

    יש יותר אפרטהייד, ניצול, עושק של עובדים-עבדים זרים בקטר מכל דבר שקיים בישראל או ביו"ש. אבל על קטר לא מדברים באלג'זירה; ובעניין קטר גם הגארדיאן והNYT והניו-יורקר וכו' הפכו לשלושת הקופים הקדושים.

    יש לך בלוג מעניין וההספד שלך על חברך מורך המנוח היה מעשה ראוי במובן האמיתי של חסד של אמת.

Leave a Reply