המהפכה והחנון

איך תסתיים תנועת המחאה במצרים, איננו יודעים. אבל איך היא התחילה, ואיפה היא עומדת, למדנו השבוע. מהפכה ללא מנהיג הצליחה להביא המונים אל הכיכר באמצעות הודעה פשוטה: הבחור מגוגל ידבר. איסלאמיסטים אולי עוד יחטפו אותה, אבל בינתיים כיכר תחריר שייכת לעמק הסיליקון של קאהיר

וואיל סעיד ע'ונים נואם בכיכר 'תחריר' זמן קצר לאחר שחרורו מן הכלא, ביום שלישי השבוע. הוא האנטי-גיבור של המהפכה המצרית, היפוך כמעט מושלם של גמאל עבד א-נאצר, שהיה בן גילו (30 פלוס) כאשר השתלט על מצרים לפני 58 שנה. אמנם קשה להאמין שע'ונים יעפיל לעמדת הנהגה, אבל מרכזיותו מאירה את המאורעות בקאהיר באור אחר בהחלט. (הצילום: שער העתון הלבנוני 'אל אחבאר'. הצילום נערך כדי להקטין את שטחו)

השבוע למדנו, כי תנועת הדמוקרטיה במצרים אינה מעשה-ידי האחים המוסלמים, או אל קאעידה. זה התברר ביום שלישי, כאשר תווי-פניו של וואיל ע‘ונים (وائل غنيم) הוצגו סוף סוף לפני ההמון בכיכר תחריר. ובכן, החדשות המפתיעות הן שאת המהפכה המצרית התחיל חנון. ככה אומרים בעברית מודרנית, הלוא כן?

באנגלית-אמריקאית, המלה המתאימה היא Geek. הגיקים התחילו להיוודע לעולם, אם אינני טועה, באמצע שנות ה-70, כאשר סטיב ג‘ובס וסטיב ווזינאק המציאו את ’אפל‘. אחר כך הופיעו ביל גייטס ופול אלן, כדי להנחיל לעולם את תוכנת ה DOS הראשונה. הם היו הגיקים המייסדים של מהפכת הטכנולוגיה העלית. לימים יבואו הגיקים ההודים והישראלים, ויאריכו את צילו של עמק הסיליקון עד באנגאלור ועד קריית אריה ועד בכלל.

אבל איש מהם לא יכול לזקוף לזכותו מהפכה. אקזקוטיב הגוגל המצרי הצעיר, בן 30, הוא הראשון. לא שהוא נראה רע, אבל הוא קצת רחוק מן הדגם של גמאל עבד א-נאצר, שהיה בערך באותו הגיל, כאשר נעשה גיבור התהילה של ההמונים הערביים באשר הם. היו לו קומת תמר ויפי-צורה וסבר (אם מותר לצטט מה שכתב ירון לונדון על איתמר בן אב“י). וואיל ע‘ונים קצת יתקשה להתחרות בתמר ובסבר. הוא בוודאי אינו מגיע לקרסולי הרטוריקה של נאצר. הוא נשא נאום קצרצר ולא-מרשים. אבל עצם הופעתו היתה מחשמלת. הוא עתה זה הגיח מבית-הסוהר, לאחר שנחטף בידי סוכני המשטר.

מדוע הם עצרו את ע‘ונים בהיחבא, והקיפו אותו כמה ימים בשתיקה? האם זה היה רפלקס ישן של מדינת משטרה מגושמת, או אולי זה נעשה דווקא בכוונה? השאלה מוקדשת לחובבי תיאוריות קונספירציה.

קדוש מעונה

הנה מדוע אלמנטים של המשטר יכלו לחשוב שמעצר ע‘ונים ישרת את מטרתם, אם אנחנו מניחים שמטרתם היא למצוא חלופה לא-איסלאמיסטית לרודנותם הקורסת: מהפכות זקוקות לקדושים מעונים. עד היום, קדושה כזאת היתה מורעפת כמעט בלבדית על האחים המוסלמים. עכשיו היא נתונה גם למייסד המהפכה של כיכר תחריר.

עתונאים דיווחו מקאהיר באמצע השבוע, שהידיעה על הופעתו הצפויה של ע‘ונים הביאה אל הכיכר יותר מפגינים ממה שהיו בתחריר מאז ”יום הזעם“, לפני שבועיים. אל הכיכר הגיעו הפעם אפילו קאהירים שלא נכחו בהפגנות הקודמות. אם ביומיים הראשונים של השבוע התעורר הרושם שהרוח יוצאת ממפרשי תחריר, ע‘ונים חידש את תנופתה.

האם זה אומר שע‘ונים יהיה נשיא מצרים בעוד שנה או שנתיים? בוודאי שלא, זאת אומרת סביר שלא, זאת אומרת מי יודע. האם איסלאמיסטים מיומנים, מאורגנים וממומנים יחטפו את המהפכה? יתכן בהחלט, זאת אומרת אולי, זאת אומרת מי יודע. איננו יודעים איך תסתיים המהפכה הזו — אבל השבוע למדנו, שהתחילו אותה מצרים צעירים ופרוגרסיבים, לא שליחי האיחוואן, לא באי-כוחו של אוסאמה בן לאדן.

ישראלים, באופן טבעי בהחלט, נשאו השבוע עיניים חוששות אל רפיח ואל אל עריש. איש לא היה רוצה לחזור ולשמוע את רן אלירן שר ”שארם א-שייח, חזרנו אליך שנית“, כלומר שלישית. קשה לבודד את המאורעות בסיני מן המאורעות בתחריר. אבל אילו יכולנו לבודד, ואילו יכולנו להתעלם לרגע ממגיני הדויד המצוירים על כרזות הגנאי למובארק, האם לא היינו מוצאים את עצמנו בעמדה של אהדה טבעית למפגינים? הם עורכים את הפיקניק ההמוני הגדול ביותר לטובת דמוקרטיה מאז טיינאנמן בבייג‘ינג, לפני 21 שנה. הם עושים כן אגב הקרבה ניכרת, בוודאי במחיר של אי-נוחות גדולה. הם נשכבים מתחת לטנקים, או סמוך לשרשרותיהם, כדי להבטיח שהצבא לא ינעל את תחריר באישון לילה.

מאחר שהם אנשים משכילים, הם יודעים שאין להם כל פוליסת ביטוח. המהטמה גאנדהי אמר פעם, כאשר התחיל לעשות נסיונות של התנגדות לא-אלימה (בדרום אפריקה, עדיין לא בהודו), כי הצלחתה של התנגדות כזאת תלויה באויב. אם הוא יירה, זה לא יעבוד. זה עבד, תחת הבריטים, מפני שהם נמנעו מלירות באנשים לא-חמושים. היטלר אגב לא הבין את זה. הוא אמר לאורח בריטי באמצע שנות ה-30, ”תירו בו (בגאנדהי), וחסל“. למרבה האבסורד, גאנדהי קרא ליהודי גרמניה להשתמש ב“התנגדות לא אלימה“ להיטלר לאחר ליל הבדולח.

(הבריטים, אגב, גילו ג'נטלמניות בררנית. הם לא היססו לטבוח מפגינים בהזדמנויות אחרות. במארס 1919 הם דיכאו התקוממות עממית במצרים באמצעים שחוסני מובארק נמנע מהם. הם "נהגו משאיות אל תוך המונים מתפרעים, ירו עליהם, הפעילו משוריינים, מטוסים ופרשים. יותר מאלף מצרים נהרגו, חמישים-ושבעה הוצאו להורג, ואלף וחמש-מאות הורשעו ונידונו למאסר". המצרים לא השתמשו בשיטות גאנדהי. הם הרגו או פצעו שבעי-וחמשה בריטים. הנתונים מובאים מתוך הספר The British Defence of Egypt 1935–1940 אשר התפרסם ב-2005 בהוצאת Frank Cass.)

הסיקור הזה של מהפכת החנונים הופיע ביום ה' השבוע בעמוד הראשון של עתון-הבית של ה'גיקים': 'סן חוסה מרקיורי ניוז', היוצא לאור בעמק הסיליקון, בקליפורניה. "החיפוש אחר קול אחד מוביל אל איש 'גוגל'", מכריזה הכותרת. התבוננו-נא בצילום. נדמה לי שלא תמצאו בו מחבלים מתאבדים, אלא גלריה של גיקים, הלהוטים לחזור אל מסופי המחשב שלהם. ע'ונים נראה במרכז, מניף אגרוף (וקורא קריאות קצובות למובארק להסתלק). הוא נראה גם בשני הצילומים הקטנים למטה. בצילום שאינו נראה כאן, ע'ונים נראה מתייפח במהלך נאומו

אין מאנדלה, יש ואקום

לרוע מזלה של מצרים, היא אינה יכולה לזנק אל זרועותיו של משיח. אין לה נלסון מנדלה, שייצא מן הכלא לאחר 27 שנה, וינהיג אותה אל הארץ המובטחת מכוח אישיותו הנדירה. אין לה מנהיג גולה, שיוכל לחזור הביתה, כדי להקים ממשלה זמנית. כך ניצלה יוון בקיץ 1974 מהתמוטטות, לאחר תבוסתה בקפריסין. משטר צבאי ברוטלי היה חייב לרדת מן השלטון. הוא זימן ראש ממשלה לשעבר, קונסטנסטין קרמנליס, שגלה בפאריס במשך 11 שנה, וקרמנליס הושיע את יוון. לטוב או לרע, אין למצרים אפילו עריץ ודמגוג חלופי ממין חואן דומינגו פרון של ארגנטינה.

זה מקור הוואקום המבהיל במרכזה של מצרים. השבוע כתב ג‘קסון דיל, בעל טור ב‘וושינגטון פוסט‘, כי ממשל אובמה חזר והוזהר מפני מצב-עניינים כזה. קבוצת-עבודה מיוחדת כתבה למזכירת המדינה קלינטון באפריל 2010, כי

”מצרים נמצאת בנקודת-מפנה קריטית“. היא הזהירה את הממשל לבל ייתן את ידו ל“תהליך מעבר לא-הולם, אולי מזויף“ משלטון מובארק אל יורשו. יש לארה“ב ”ההזדמנות לתמוך ברפורמה דמוקרטית הדרגתית ואחראית“. אבל אם ארה“ב תפסח על שתי הסעיפים, ”יהיה קשה ביותר למנוע נטיה מסוכנת“.

לא בטוח כלל שארה“ב יכלה להדריך ”רפורמה הדרגתית“. למשטר מובארק לא היה שום תמריץ להתחיל אותה מרצונו. רק איום בעיצומים היה יכול להזיז אותו מדעתו, אבל איום כזה אינו מתקבל על הדעת. ארה“ב היתה יכולה לנסות לעודד הפיכה צבאית נגד מובארק, אבל זה מנוגד לרוח החוק האמריקאי, לפחות מאז סוף שנות ה-70.

האנרגיה העצומה של מפגיני תחריר מחפשת מנהיגות אמינה, שתוכל לחלץ את השלטון מידי משטר מובארק-סוליימן מבלי שמצרים תקרוס תחתיה. יש אמנם כמה אופורטוניסטים המציעים את שירותים: מוחמד אל ברדאעי היה הראשון, אבל נראה שהוא כבר הבין את מגבלותיו; שני הוא עמרו מוסא חסר הבושה, מזכ“ל הליגה הערבית, יציר-כפיו של המשטר, שגילה פתאום את אהדתו הטבעית לתנועת הדמוקרטיה; השבוע ראינו אפילו את פניו של אוסאמה אל-באז הזקן בין מפגיני תחריר, זה האיש שמילא תפקיד מרכזי בתהליך קמפ דייוויד הראשון, בסוף שנות ה-70.

ארצות אחרות, שהגיחו מצילן של רודנויות צבאיות ארוכות, הצליחו למצוא מנהיגים: פורטוגל ב-1974, ספרד ב-1976, פולין ב-1989, צ‘ילה ב-1990, אינדונזיה ב-1999. זה לא היה קל או פשוט, ברוב המקרים, אבל מנהיגים הופיעו. מצרים מצאה מנהיג כזה לפני תשעים שנה, בדמותו של סעד זאגלול. חסרונם של מנהיגים כאלה במצרים כיום הוא ביטוי טראגי להצלחתו המושלמת של המשטר להרוס את כוחו הפוליטי של מעמד הביניים האזרחי.

אז מי בכל זאת? חפשו-נא בגוגל.

[stextbox id="alert"]במלוא ראיון הטלויזיה עם וואיל ע'ונים, מייד לאחר שחרורו מן הכלא, אפשר לצפות באתר הרשת של ה'ניו יורק טיימס', עם כיתוביות באנגלית. מרתק [/stextbox]

[stextbox id="grey"]

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו.

זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי, ובוודאי אין טעם להשאיר כתובות עם כתובת דואל בדויה.

הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

[/stextbox]

16 Responses to “המהפכה והחנון”

  1. גולדבלט משה הגיב:

    אני חושב שאין כעת שום דרך לדעת מהי עוצמת הכוחות הפוליטיים במצרים המתנגדים למשטר ומהי מידת התמיכה בכל אחד ממפלגות האופוזיציה וזאת העידר כל מקור לנתוני אמת והיעדר רקע היסטורי אמין. מה שאנחנו יודעים הוא שככול שניתנה בעבר אפשרות ביטוי לגורמים אופוזיציונרים-האחרים המוסלמים הם שבלטו. הם גם התנועה הותיקה ביותר והם גם אלו שיכולים להשתלב בגל אסלאמי כללי יותר ביתר קלות. מעבר לכך אנחנו לא יודעים מספיק ואין טעם לנסות ולהרגיע את עצמנו.

    הממשלה האמריקאי אינו באמת יכולת להשפיע בארץ כמו מצרים אלא באמצעות סנקציות כלכליות וזה יהיה חמור יותר מבחינתו לטווח ארוך. במקום להופיע כשוחר רפורמות מתון ושוחר טוב ולהציע סיוע נוסף דווקא בשעה קשה ,הוא נעץ סכין בגב ואז התפלא לראות שאין לו כל חלופה אמיתית ביד. בכך הוא גרם לעצמ נזק כבד במדינות שכנות ועורר שדים שיקשה להשיבם לבקבוק

    • יואב קרני הגיב:

      זאת אומרת, מה שחשוב בעיניך הוא שהאמריקאים לא "יתקעו סכין בגב" למובארק הרודן, העריץ, הגנב; אבל זה בסדר אם יתקעו סכין בגבם של 85 מיליון מצרים.

      מה לי כי אלין עליך, זה הגיונו של הממסד הפוליטי בישראל, ממר ליברמן עד מר בן-אליעזר.

      אגב, יום אחד יהיה צריך לכתוב על חוג המעריצים הגדול שהיה לניקולאה צ'אושסקו בישראל, וכלל עתונאים בכירים, סופרים ומשוררים.

      • ישראל הגיב:

        יואב, חבל שאין "Like" של פייסבוק כאן בבלוגך.

        משה, עם כל האמפתיה למוברק, לא הצלחת למצוא קצת אמפתיה גם לעם המצרי שבלית ברירה בקלפי נאלץ להפגין את בחירתו בכיכר א-תחריר?

        אגב, שמעתי פעם שבתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. אני מעריך שגם למובארק יש תחליף.

  2. יובל הגיב:

    מותר לקוות, גם למען האינטרס הישראלי, שיהיה זה אימן נור, מנהיג מפלגת האופוזיציה אלע'ד שהתפצלה לפני כשש שנים מאל-וואפד, והאיש שקיבל הכי הרבה קולות בתולדות הבחירות במצרים מלבד מובארק (שכן רק ב-2005 הותר לאחרים להשתתף). מוזר, אבל שומעים אותו פחות ממה שציפיתי. כנראה שלא ניחן בכריזמה מי-יודע-מה.

    מה לגבי איזה טריומוויראט (נניח נור-אלברדעי-נציג האחים), לפחות עד ההתייצבות? האם נועד מראש לכשלון?

  3. מאיר אברמוביץ הגיב:

    במקרה הרוסי, וגם אצל ארצות אחרות שהיו שייכות לברית המועצות, או בארצות הגוש המזרחי אחרי קריסת הקומוניזם, קמו מנהיגים שהיו במקור שייכים למפלגה הקומוניסטית ועטפו את עצמם בלבוש דמוקרטי, כמו ילצין ופוטין ברוסיה, אילייסקו ברומניה ושוורדנדזה בגרוזיה.

    אני לא שולל שגם במצרים יקומו מנהיגים מקרב מפלגת השלטון תוך התנערות מדרכו של מובארק.

    • יואב קרני הגיב:

      בהחלט. אפשר כבר לראות אחד מהם, עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, לשעבר שר החוץ של מובארק, הרוצה להתמודד על הנשיאות.

      אבל מפלגת השלטון של מצרים מעולם לא היתה חזקה כמו המפלגות הקומוניסטיות של הגוש הסובייטי. מצרים היתה רודנות צבאית מאז 1952, ומפלגות לא היו אלא כלי-עבודה של הרודן. כמו בספרד של פרנקו, למשל.

      בעיית מצרים היא במידה רבה תוצאה של הוואקום הפוליטי האזרחי שיצרה "שושלת יולי". אין בוריס ילצין, אין שווי-ערך של הקומוניסטים ההונגריים שהנהיגו את ארצם אל דמוקרטיה, בוודאי אין שווה-ערך של 'סולידריות' בפולין. השאלה היא אם תנועת תחריר תצליח למלא חלק מן הוואקום. לפי שעה אינני רואה סימנים.

  4. רני הגיב:

    שלום
    עכשיו יש גייק סקסי שחור שיער, אליל חדש להמונים ולמדיה המתפעלת אותם כבובות על חוט. הוא יתקיים ככל שיהיה בו צורך, ואז יהגר, או גרוע מכך. ראו כיצד ברדאעי נמוג אל תוך הכלום כאילו לא היה.

    או כיצד בסיני הולך ומוקם "איזור חופשי", כמו בכל ספרי ההדרכה של צ'ה, הו צ'י מין, מאו ויורשיהם. באיזור החופשי יש גוגל, אבל אין ולא יהיו בלוגרים חופשיים, חדי לשון, אוהבי חירות, גיקים שרמנטים וסקס אפילים. תהיה תעמולה מורעלת ומרעילה, אל ג'זירה כבר מומחים בכך.

    יש בסיני בדווים, הרבה מדבר, הרבה מומחים להברחות סמים ובני אדם, מעט מאוד שלטון, קשרים לערב הסעודית ומזרחה, יכולת לעשות לתעלת סואץ מה שעשו לצינורות הנפט ויכולת להקים מטה עורפי מוגן, שבעצם כבר קיים, ברצועת עזה. קשרים עם אירן וטורקיה? נשק? חומרי לחימה? יש בלי גבול ומה שחסר יבוא, והרבה, מכל הכיוונים, "בלי גבול" אמרנו.

    אין מלחמת שחרור לאומית ("התנגדות" קדושה קוראים לזה נצראללה ובן לאדן) ללא תעמולה מתוחכמת. כמו באפגניסטן או לבנון או עזה: שליחי איראן וה"גארדיאן" ו"אל ג'זירה" ודומיהם כבר יטפלו ויצדיקו כל טירוף איסלמי.

    מי יסביר את הסיבה להסתה המתמשכת להטפה ליותר ויותר אי סדר, אובדן שליטה והתפוררות שלטונית של כל הבוחשים בדייסה זו. כן ראו, איך המדליף האוסטרלי עובד בשירות ממלכת קטר, שהיא שיא חופש העיתונות, שיא זכויות האזרח, שיא הדימוקראטיה, שיא כמות הכסף בשוויץ. חינם הוא עושה זאת? האם יש איש בר דעת שמאמין שההדלפות לא עוברות ברירה ברשת השידור הפרטית לחלוטין של השייח של קטר? האם כל מה שדלף, הודלף ונקרא מתפרסם? איך וכיצד עובדת השותפות בין העיתונות "החופשית" בלונדון וני-יורק ואל ג'זירה וממלכת קטר. מה הרעש הבין לאומי הזה תורם לעבודת למובטלים ואוכל לרעבים (שאין !!!) במצרים. מה כל הצדיקים הבין לאומיים עושים לכלכלת מצרים?

    כבר אמרו טובים וחכמים ממני שההמון האספסופי הנו חייה טורפת, ההגינות והשכל הישר של קהל זה היא כרמתו של השפל והרע ביותר מבין כל החברים בו. אולם רמת הרצחנות הברוטלית? הרבה מעל רצחנותו של הרוצח הפתולוגי הרע ביותר. יהיה רע, ולפני זה יהיה רע מאוד.

  5. יאיר הגיב:

    איני בטוח שזה משנה כל כך מי יהיה המנהיג החדש. נא לשים לב למצבה הכלכלי של מצרים: תעשיית תיירות הרוסה (לבינתיים?), יצואי נפט וגז נופלים, ואוכלוסיה גדלה וענייה. איני חושב שהתחזית טובה, אפילו אם נתעלם מהמצב הכלכלי העולמי.

    לכן בהחלט יכול להיות מצב שבו מי שיעלה עכשיו יכשל בפתירת בעיותיה היסודיות של המדינה ויעוף בעצמו בהפיכה. במקרה הזה, המקבילה האמיתית למה שקורה עכשיו במצרים תהיה המהפכה בסודן ב1985 נגד נומיירי, שהובילה בסופו של דבר להפיכה ע"י עומר אל-באשיר, שיצרה את המשטר האיסלמיסטי הידוע וה"אהוב" כל כך. חובה על מערב לשקול איך אפשר למנוע את התסריט הזה.

  6. תודה על הסקירה המעניינת. לנוכח התגובות כאן אתה מתרשם בעצמך שיש בארץ כוחות אותוריטריים ועריצים, המפגינים את משנתם כלפי פנים, ולא רק בתמיכה ברודנים זרים. קל יותר להסתכל אצל השכן, ולבקר את מובראק מאשר להתמודד, עיתונאית, עם בני עמך, שאין מי שיערוך אצלם רפורמה. עמדתו של משה גולדבלט היא ש"ישראל היא מדינה מגוייסת ומי שנרמס שלא יצפה לשום דבר" בערך, זה מה שעולה קבוע מתגובותיו. תפקיד העיתונאי הישראלי הוא לדאוג שבישראל קודם כול תהיה דמוקרטיה ואחרי כן במצרים, לא ?

    כך למשל, לפני כמה שנים פרסמת סדרת תחקירים וכתבות על פרשת היחסים בין ישראל למשטר פרטוריה, ושיתוף הפעולה הגרעיני . כתבתי לך כמה מלים על כך שאבי ז"ל נשלח לשם באותן שנים מטעם התעשיה האוירית, וכי ישנן שאלות פתוחות לגבי טיב שיתופי הפעולה שעלו ממעשיו שם, וגם לגבי הניסויים הגרעיניים. ענית לי בקוצר רוח נרגן ותוקפני, שהניאו אותי מלהמשיך.

    המהפכה במצרים, אם לדעתך הועילה למליוני המצרים, היתה כרוכה בעבודה אמיצה ועמלנית של הרבה פעילים, עיתונאים ואזרחים מן השורה שהעזו להרים ראש, לשאול שאלות, ולאט בנו את המומנטום. האם לדעתך יש בארץ אנשים המסוגלים לבנות מהלך של דמוקרטיזציה כזה ? ומיהם ? מנין יגיעו ?

    שאלת היחסים עם דרום אפריקה למשל היתה יכולה להביא למוביליזציה של ציבור רחב יחסית בארץ נגד שיקול הדעת של פרס ואחרים כמותו, שעדיין נמצאים בעמדות מפתח. אך אם העניין קבור גם על ידי עיתונאים, ו"הוא לא מעניין", מדוע אתה מופתע מעמדתם של המגיבים כאן או תומכי צ'אושסקו ?

    כך לדוגמא שאלתי אותך, כמדומני, אם היו ניסוים גרעינים כאמור, האם יש מקום לתחקיר בקשר לנזקים בריאותיים אפשריים של אנשים שהיו מעורבים בזה ? ואיך טופלו הנושאים הללו ברמה הפרטנית ? האם היה שיתוף פעולה בתחום החקירה והעינויים ? מה סוג היחסים והביקורים שנערכו בארץ על ידי ראשי המשטר הלבן, ועוד עניינים. הרי צריכים להיות אלפי אנשים, אזרחים, שהושפעו מעניין זה כך או אחרת, ומשום מה לא שומעים אף אחד.

    לאחר שפרסמת את הרשימות האלה, אולי שנה לאחר מכן, התפרסם המחקר בארצות הברית שהוביל לכתבות בגארדיאן ולפגיעה במעמדו של פרס שלכאורה חתם על ההסכמים ומכחיש זאת כלפי פנים. אם מחקרים כאלה היו מתפרסמים על ידי עיתונאי ישראלי, האפקט הפוליטי כלפי פנים היה עצום. במקום זה שוב אמרו לציבור בישראל שהאנטישמים מכפישים סתם, וכל מה שאנחנו מכירים לצרכי שימור המשטר פה במתכונתו הסמכותנית והלא דמוקרטית.

    • יואב קרני הגיב:

      תודה, איריס. אני מצטער אם פגעתי בכבודך בחילופי דברים קודמים בינינו. לצערי אני נכשל מפעם לפעם בקוצר-רוח, וזו אינה מידה טובה.

      פרשת הברית בין ישראל ובין דרום אפריקה היא מקור בלתי פוסק של עצב עמוק בשבילי. מבחינות רבות, כריתת הברית ההיא, באמצע שנות ה-70, היתה אקט של חציית הרוביקון בפרקטיקות של מדינת ישראל. היא היתה שקולה כנגד הודעה, שהמטרה מקדשת את כל האמצעים, לא רק לצורך עצם השיור הלאומי, כי אם לצורך מימושם של הפרמטרים שהאליטה הצבאית והמדינית של ישראל חושבת לחיוניים לשיור הלאומי.

      אני תומך בכל לבי בשיורה של מדינת הלאום (כפי שהואלת פעם לקרוא לי, "עתונאי אמריקאי ידיד ישראל"). אבל אני נחרד מכל הנחה על קדושת המטרה. יש לה פוטנציאל מבעית, כולל פוטנציאל של פשעים נגד האנושות.

      כאשר ישראל זינקה אל חיקה של ממשלת האפרהייד היא ויתרה על כל עכבה בנסיון הלגיטימי כשלעצמו להבטיח את שיורה.

      אני מרשה לעצמי להעיר כאן הערה אישית (אני בדרך כלל נמנע מלכתוב באתר הזה על עצמי, זה אינו "בלוג אישי"): יחסי ישראל עם דרום אפריקה היו מוטיב מרכזי בעבודתי העתונאית וגם בהתפתחות תפיסת העולם שלי, עוד מסוף שנות ה-70, כאשר הייתי עד-ראיה עתונאי להתגבשות הברית.

      התחלתי לכתוב נגד היחסים עוד ב'ידיעות אחרונות' (שם הייתי פרשן מדיני במחצית הראשונה של שנות ה-80). כתבתי פעם אחר פעם ב'הארץ', מ-1985 עד יציאת מנדלה מן הכלא, ב-1990. נסיונותיי להתחקות אחר הברית, עוד כאשר הייתי בגלי צה"ל במחצית השניה של שנות ה-70, עוררו את סמנכ"ל משרד הבטחון לענייני רכש בימים ההם לכתוב מכתב נרגז לרמטכ"ל (שראיתי במו עיניי). האמת היא שהם צדקו טכנית, מפני שגלי צה"ל אינם צריכים לחקור ענייני רכש. אבל זו היתה פגישתי הראשונה עם עגל הזהב של דרום אפריקה.

      פגישתי השניה היתה על דפי 'ידיעות אחרונות', בחילופי דברים בוטים (פוליטית) עם נספח העתונות בשגרירות דרום אפריקה בתל אביב, ב-1981.

      פגישתי השלישית היתה באקט אישי של מחאה, ב-1983, בחצר בית הספר א"ד גורדון. עיריית תלאביב ציינה אז את שבוע הילד הבין לאומי, וקישרה בתי ספר עם שגרירויות זרות.

      למרבה האיוולת הקוסמית, אבות העיר ואמותיה החליטו שבית הספר א"ד גורדון — הוא ולא אחר — יארח את שגרירות דרום אפריקה, כדי ללמוד באמצעותה על ילדי דרום אפריקה.

      זה היה פרדוקס כל כך מכאיב, עד שנשאתי את רגליי אל טקס הסיום של השבוע הדרום אפריקאי, במעמד אשת השגריר הדרום אפריקאי ונציגים של השגרירות.

      התייצבתי אצל המיקרופון בחצר בית הספר, וקראתי באנגלית ובעברית את שירה המפורסם של אינגריד יונקר, אפריקנרית לבנה מבית טוב, על "הילד שנורה בידי חיילים בנייאנגה" (אינגריד יונקר התאבדה על שפת הים בגורדונ'ס ביי שנתיים לאחר שכתבה את השיר. האנדרטה לזכרה מיוסדת על השיר. אפשר לצפות בה על הרשת). את השיר ההוא כתבה יונקר בעקבות אחד ממעשי הטבח הראשונים של המשטר באזורי המגורים של השחורים, בתחילת שנות ה-60.

      (אחת-עשרה שנה לאחר מחאתי, במאי 1994, נלסון מנדלה קרא את השיר הזה במלואו בנאום ההשבעה שלו כנשיא הדמוקרטי הראשון של דרום אפריקה, ראו-נא להלן את הקטע ב YouTube. זה היה רגע אקסטאטי בשביל כל שומעיו. זה היה רגע פרטי של התפעמות בשבילי.)

      זו היתה מחאה שקטה, והורשיתי לסיים אותה. הנהלת בית הספר הזמינה משטרה, אבל נמנעה בסופו של דבר מלהגיש תלונה. אני זוכר דיפלומט דרום אפריקאי אחד אומר לי בסרקזם, ”אתה חכם נגד נשים וילדים“.

      להפתעתי, האפיזודה ההיא עוררה עניין ציבורי ניכר. כל העתונים (היו אז הרבה יותר) כתבו עליו. מאמרי דעה הופיעו בחלקם. ’העיר‘ של קונצרן שוקן הקדיש לו כתבת-שער ארוכה, גם ’תל אביב‘ של ’ידיעות‘ (לא פוטרתי, אם כי דב יודקובסקי ונוח מוזס לא היו מאושרים).

      ערוץ הטלויזיה היחיד הזמין אותי לראיון, בתכנית האירוח העיקרית של הימים ההם, זו של רם עברון. הימים היו ימיה האחרונים של ממשלת מנחם בגין השניה. המנכ“ל הפוליטרוקי והפטריוטי של רשות השידור היה יוסף לפיד, שהליברליות המפורסמת שלו היתה נעצרת על סף הדלת ברוממה. עברון שקד מן הרגע הראשון של הראיון על דיסקרדיטציה של המרואיין, ונמנע מלשאול איזשהן שאלות על דרום אפריקה או על יחסיה עם ישראל. אני הייתי אז צעיר ותמים, ולא הבנתי מה הוא עושה אלא לאחר מעשה.

      לפי מיטב זכרוני, זו היתה הפעם היחידה שבה היה בארץ ויכוח ציבורי על היחסים עם דרום אפריקה. ארבע שנים אחר כך, ארה“ב גילתה ברבים שישראל מחמשת את דרום אפריקה ומסייעת לתכניותה הצבאיות. עד אותו הזמן ישראל שיקרה במצח נחושה, ופיתתה את סניגוריה האוטומטיים בארה“ב להאמין שהיא מואשמת לשווא. ארגונים יהודיים ליברליים, עם עמדה ברורה ופעילה נגד האפרטהייד, חזרו על ההכחשה הישראלית בתוקף רב, כולל בכתב.

      ממשל רייגן — רייגן! — דרש מישראל לציית לאמברגו הבין לאומי (הוטל ב-1977 על ידי מועצת הבטחון של האו“ם). ישראל הוסיפה להעמיד פנים ולקרוץ, והודיעה שהיא אמנם תכבד את האמברגו, ותימנע מלחתום על הסכמים חדשים — אבל תעמוד בהסכמים הקיימים. הלויאליות לממשלת האפרטהייד דמתה כל כך ללויאליות הנוגעת ללב לחוסני מובארק.

      אכן, כדבריך, לא ה‘גארדיין‘, אלא עתון ישראלי היה צריך לחקור את היחסים עם האפרטהייד, ולהניח אותם על סדר היום. גם אם זו היסטוריה מתרחקת, היא קרובה מספיק כדי להניב חשבון-נפש רציני. עדיין אפשר לראיין חלק מן הדמויות הפועלות (צר לי מאוד שאביך אינו בין החיים).

      אני חושב שדיון באינטימיות של הקשרים עם האפרטהייד יכול להועיל למדינת ישראל. אני אינני מציע אותו לצורך הבאשת ריחה של המדינה, או לשם דה-לגיטימציה שלה. אני חושב שישראלים צריכים להתווכח על מדיניות החוץ של ממשלתם, גם כאשר היא חורגת מן המזרח התיכון. והם צריכים ללמוד לקח מטעויותיהם.

      אני זוכר לטובה את חברת הכנסת גאולה כהן, שהתייצבה בימים ההם בפומבי נגד היחסים עם דרום אפריקה (ואגב, גם נגד הקרבת זכרונה של השואה הארמנית על מזבח היחסים עם טורקיה). הפטריוטיות שלה, נאמנותה לצורכי הבטחון של ישראל, האקטיביזם שלה, לא התיישבו עם פשיטת-הרגל המוסרית של הברית ההיא. אין לי כרגע מראה מקום או ציטוט, אבל אני זוכר את עמדתה המוסרית. ללמדך שלא רק שמאלנים-יפי-נפש יכולים לנקוט עמדות מוסריות.

      כתבתי באתר הזה בהרחבה על יחסי ישראל ודרום אפריקה. אין לי כל רצון לצטט את עצמי באריכות. הקוראים המעוניינים מוזמנים להקיש על הקישור הזה כדי לעין ברשימותיי הקודמות.