נהמתה של אמא נמרה

איך הסינים עושים את זה, שואלת אמריקה. "האמא הסינית", באה התשובה. נשיא סין בוושינגטון, השבוע, עשה רושם חיוור מאוד על כל רואיו. אבל הוא נציג מקרי בלבד של האמא. הדיקטטורה הסינית אינה הצגה של איש אחד, ואינה תלויה באיש אחד. אל תחכו לתוניס בבייג'ינג

"מדוע האמהות הסיניות עולות על כולן": הקטע מספרה של איימי צ'ואה, כל פני עמדו שלם של ה'וול סטריט ג'רנל' (שמונה בינואר 2011), שעורר ויכוח נרגש על פני הרשת, והראה עד כמה האמריקנים רחוקים מתשובה על השאלה מדוע סין עלתה לגדולה במהירות כה מסחררת

הסנסציה החברתית והספרותית של חודש ינואר היא ספר אוטוביוגרפי על האמא הסינית, הנקרא "המנון-הקרב של אמא נמרה". ה'וול סטריט ג'רנל" פירסם קטע בתחילת החודש, תחת הכותרת "מדוע האמהות הסיניות עולות על כולן".

המחברת, איימי צ'ואה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל, לא כל כך התכוונה. ספרה, למען האמת, הוא דין-וחשבון כן על הצלחות וגם על כשלונות. היא אשה צעירה, נאה, אם לשתי ילדות הגדלות דווקא כיהודיות, כמו אביהן. אבל לא יועילו לפרופ' צ'ואה מחאותיה. חוץ מן הכותרת הבומבסטית, כל השאר נלקח במישרים מספרה, כולל ההכרזה,

"אנשים רבים תוהים על הצלחתם הסטריאוטיפית של הורים סיניים לגדל ילדים כה מוצלחים. הם תוהים מה עושים ההורים האלה כדי להצמיח כל כך הרבה גאוני מתמטיקה ועילויי מוסיקה… ובכן, אני יכולה להגיד להם, מפני שאני עשיתי את זה".

הקטע התפשט על פני האינטרנט כמאכולת-אש, והשאיר מעט מאוד קוראים שווי-נפש. שלחתי אותו למשל אל מכר בסן פרנסיסקו, הנשוי לאשה סינית, עם שלושה ילדים קטנים. הוא יצא מגדרו מכעס, וחשב ששיר ההלל לאמא הסינית הוא קריאה להתעללות בילדים. החרתה-החזיקה מגיבה אחת באתר הרשת של 'וול סטריט ג'רנל'. "כמשפטנית", היא כתבה על פרופ' צ'ואה, "היה עליה לדעת שהיא מפירה שורה של אמנות בין לאומיות — על זכויות האדם, על זכויות ילדים ונגד עינויים".

הדיון הזה אל-נכון לא היה מתפתח אילמלא סין וסינים נהנו מתשומת לב ציבורית כה גדולה. אמריקנים שומעים יום יום, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, שסין נושפת בעורפם, שאולי כבר עברה אותם (על פי שיטות חישוב מסוימות); שהא נמצאת בעיצומה של התחמשות מסיבית, מסיבות הידועות רק לגנרלים שלה; שהיא רוכשת לעצמה דריסות רגל ענקיות בכל חלקי כדור הארץ באמצעות יתרות מטבע החוץ המדהימות שלה.

מה מקור העליה המטאורית של סין, שואלים האמריקנים. תשובתה של האמא-נמרה איימי צ'ואה מתקבלת על דעתם. החודש פירסם הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ולפיתוח (OECD) מימצאי מחקר על איכות החינוך בבתי ספר ב-75 ארצות. בתי ספר בשנחאי, סין, תפסו את המקום הראשון בקריאה, במדע ובמתמטיקה, ארה"ב הגיעה למקום ה-17 (ישראל, אבוי, במקום ה-37). בעל טור ב'ניו יורק טיימס', ניקולס קריסטוף, המכיר היטב את סין, כתב על המימצאים האלה, כי צריך שתהיה להם אותה השפעה על דעת הקהל בארה"ב שהיתה לשיגור הלוויין הסובייטי הראשון לחלל ב-1957. לשון אחר, האמריקנים צריכים להתמלא פחד, והפחד צריך לדרבן אותם לתיקוני מסלול.

פיסגה היסטורית?

כל זה התיישב היטב עם "ועידת הפיסגה החשובה ביותר זה עשרות שנים", בלשון אחדים: ביקורו הרשמי של נשיא סין בוושינגטון השבוע.

קצת קשה להסכים עם לשון ההפלגה. פיסגה אמריקנית-סינית ב-2011 אינה מזכירה כלל את פיסגות רונלד רייגן ומיכאיל ג'ורבאצ'וב, שבהן באמת נפלו דברים. היא אינה מזכירה אפילו את פיסגת ג'ימי קרטר עם דנג שאופינג, ב-1979.

דנג היה המנהיג העליון של סין, האיש שעל פיו יישק דבר במשך 20 שנה גורליות. בהיותו זקן מופלג, בן 86, דנג היה מסוגל להדוף במו ידיו את השמרנים במפלגה הקומוניסטית, ולכפות האצה של הרפורמות הכלכליות. אבל מאז מותו, ב-1997, לא התקרב שום מנהיג סיני אל מעמדו. מנהיגים אמנם אספו תארים — הו הוא הנשיא, המזכיר הכללי של המפלגה ויושב ראש הוועדה הצבאית שלה. אבל לא ברור כלל שהוא בעל הסמכות.

"פרק חדש ביחסים", מכריזה הכותרת הראשית בבטאון הרשמי של סין בלשון האנגלית. היה קשה למצוא חגיגיות כזאתב איזשהו עתון אמריקני. כותרת המשנה מזכירה את ההיקף המרשים של חוזים סמחריים, שהנשיא הו עמד לחתום בארה"ב: 45 מיליארד דולר. אכן, המשוואה השתנתה באופן רדיקלי. עכשיו הסינים הם האורחים העשירים

הופעתו של הו בוושינגטון היתה חיוורת, קפואה, חסרת השראה. תשובותיו במסיבת העתונאים אתמול היו קורקטיות, אבל נעדרו מעוף. הוא מהנדס, שלמד באוניברסיטה סובייטית, וצמח בתוך המנגנון המפלגתי. יתכן מאוד שאפרוריותו, סתגלנותו, והיעדר הכשרון הרטורי שלו הם בדיוק הסגולות שהעלו אותו לשלטון. לסין היו במאה ה-20 קצת יותר מדיי כריזמאטורים, דמגוגים, אידיאולוגים בעלי יומרות פילוסופיות. מאו צה טונג אמנם מוסיף לקשט שטרי-כסף סיניים, אבל איש אינו מתגעגע אל הרישעות היהירה של שלטונו, אל הקפריזות המטורפות שלו, אל הניסויים המהפכניים שעשה על בשרם של עשרות מיליונים.

מסעו של הו לוושינגטון רחוק מלהיות "היסטורי". אבל השינויים הדרמטיים באופי היחסים הם בוודאי היסטוריים. הנשיא אובמה ביטא אותם, כאשר הודה אתמול, בעקיפין, שארה"ב מעניקה משקל לסחר ולאסטרטגיה הרבה יותר מאשר לזכויות אדם. הוא אפילו אימץ חלקית את הגיון הדיכוי בסין, כאשר הזכיר לשומעיו שמאות מיליונים נחלצו מקו העוני. הוא לא טרח אפילו להשמיע את ההסתייגות המנומסת, שהצלחות כאלה אינן מצדיקות שלילה מסיבית של זכויות מיחידים ומקבוצות.

900 מיליארד, 275 מיליארד, 1.2 מיליון

איזו בררה יש לו, לנשיא, כאשר סין היא הנושה הגדולה ביותר של ארה"ב — אחזקותיה באגרות חוב של האוצר האמריקני מתקרבות ל-900 מיליארד דולר? ואיזו בררה יש לו, כאשר לסין יש יתרון של 275 מיליארד דולר במאזן המסחרי עם ארה"ב (אם כי בזמן האחרון התעוררו השגות רציניות על המספר הזה)?

הנשיא הו העניק הקשר סמלי מרשים לשינוי ביחסים עם ארה"ב. השנה, הוא אמר, שלושה מיליון אמריקנים וסינים יבקרו אלה בארצם של אלה. בשנה שעברה ביקרו בארה"ב 1.2 מיליון תיירים סיניים. מי היה מעלה כדבר הזה על הדעת לפני 32 שנה, כאשר ארה"ב וסין כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים?

היה יפה מצידו. הוא יכול להזכיר עוד משהו שאיש לא היה מעלה על הדעת: נשיא סין בא השבוע לארה"ב עם הבטחות להשקיע בה כסף, וליצור מקומות עבודה. סין. להשקיע. בארה"ב. אבל זה עניין הידוע יפה כמעט בכל ארץ אחרת. מנהיג סיני אחר ביקר החודש בספרד, כדי לחתום איתה עיסקאות של 7.5 מיליארד דולר, ולהבטיח לה שסין תקנה אגרות-חוב ספרדיות.

שינוי הערכים הוא כל כך מקיף, עד שמי שנרדם לפני שנתיים והתעורר אתמול יתקשה להכיר את המערכת הבין לאומית. הנשיא אובמה ניסה לשכנע את שומעיו במסיבת העתונאים אתמול, שהוא שמח מאוד על עלייתה של סין, וארה"ב והעולם כולו ייצאו נשכרים. אבל סקר דעת קהל שהתפרסם ערב בואו של הו ג'ינטאו הראה, ש-61% מן האמריקנים חושבים את סין ל"איום למקומות עבודה בארה"ב ולבטחונה הכלכלי".

עורכי הסקר אומרים, שדימויה הפומבי של סין בארה"ב הגיע על שיאו החיובי באפריל 1989, כאשר מיליון סטודנטים מילאו את כיכר טיינאנמן בבייג'ינג, והתעורר הרושם שסין עומדת על סף דמוקרטיה. חודשיים אחר כך הוטבעה תנועת הדמוקרטיה בדם. למשטר הסיני יש מעט מאוד ייסורי מצפון. נציגיו האפרוריים טוענים לסיפור ההצלחה הכלכלי הגדול ביותר של זמננו, אם לא של כל הזמנים. הם לא ירשו ל-1989 לחזור. אלה מותרות שרק תוניסאים יכולים להרשות לעצמם.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

10 תגובות בנושא “נהמתה של אמא נמרה”

  1. "הוא לא טרח אפילו להשמיע את ההסתייגות המנומסת, שהצלחות כאלה אינן מצדיקות שלילה מסיבית של זכויות מיחידים ומקבוצות".

    שום נשיא אמריקאי (כולל הנוכחי) לא באמת מתעניין בזכויות האדם בסין. נהפוך הוא, לדעתי, עליונותה של ארה"ב בעולם נשמרת כל עוד זכויות האדם בסין נרמסות.

    אי אפשר לקיים מדינה מתקדמת (טכנולוגית וכלכלית) על בסיס המודל הסיני. כל מה שאנחנו רואים בסין היום זה כפר פוטיומקין אחד גדול. זה לא משנה שהתלמידים הסינים יודעים לחשב בראשם אינטגרלים של פונקציות תוך כדי נגינה בכינור. גם הילדים הרוסים ידעו לעשות את זה — ותראה מה קרה. אם המדינה והחברה חונקות כל מחשבה חופשית, התוצאה היא חברה של טכנוקרטים יעילים וקונפורמיסטים שיודעים להעתיק היטב מה שמפותח במערב.

    כבר קראתי בכמה מקומות למשל הערכות שקרוב ל 33% מהתוצאות המדעיות שמקורן בסין הן בעצם מפוברקות לחלוטין. חלק ניכר אחר הוא פשוט פלגייאט. עם דבר כזה אי אפשר לבנות מדינה מתקדמת.

      1. אני חוקר בתחום מדעי החיים, וקורא מאמרים רבים מסין. לפחות על פי תחושת בטן, ההערכה של ינון קרובה לאמת. מעבר לכך, גם כאשר מדובר במחקר עצמאי, הוא לרוב אינו מקורי, טריוויאלי, ומיותר.

        אבל הבעייה גדולה יותר – ההשקעה האדירה של סין במדע והלחץ "לייצר" פרסומים מטביע את עולם המחקר המערבי בעשרות אלפי פרסומים גרועים או מזוייפים. מערכת ה peer-review לא מסוגלת להתמודד עם כמויות כאלו של מחקרים – פשוט אין זמן. גם השיטה בה הם פועלים לרוב – לשלוח את אותו המאמר שוב ושוב מעמיסה על המערכת הקורסת. יכול להיות שהמדע בסין יתבגר יום אחד, אבל הנזק שיגרם עד אז, יהיה עצום.

  2. בבקשה, הנה כמה דוגמאות על קצה המזלג

    http://www.thenewatlantis.com/publications/chinas-phony-science

    http://www.theepochtimes.com/n2/content/view/43786/

    http://www.nature.com/nature/journal/v467/n7312/full/467153d.html

    הנה ציטוט קצר מהמאמר הראשון

    "Unfortunately, the work of some Chinese scientists has proven to be the opposite of innovative: sloppy, copied, or nonexistent. National hopes of becoming an overnight scientific superpower have put pressure on Chinese scientists to produce breakthroughs at a rate that often seems to exceed the time and care necessary for responsible research. Academic evaluations and funding allocation are often based on the volume of studies published, with little regard to their quality or real significance. Unreasonable numbers of papers are expected of scholars who wish to keep their jobs, with government panels reviewing them to ensure that state investments yield results. And two other major factors—an educational system that values near-total obedience to superiors at the expense of critical thinking skills, and the infamous state of China’s intellectual property rights protections—contribute to a culture where plagiarism is rarely reported and even less frequently punished."

  3. "אמריקנים שומעים יום יום, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, שסין נושפת בעורפם, שאולי כבר עברה אותם (על פי שיטות חישוב מסוימות);"

    שלוש מלים:

    שנות השמונים, יפאן.

    "ואיזו בררה יש לו, כאשר לסין יש יתרון של 275 מיליארד דולר במאזן המסחרי עם ארה"ב (אם כי בזמן האחרון התעוררו השגות רציניות על המספר הזה)?"

    הנה אחת ההשגות על המספר הזה (כמו ששמעתי ב NPR)

    קח לדוגמא את האייפון. הוא תוכנן ופותח בארה"ב, מכיל רכיבים קוריאנים ויפנים, מיוצר במפעל בסין ונמכר ע"י חברה אמריקאית ב 200$.

    מתוך ה 200$ סך עלות היצור (כסף שמשולם בסין) היא בסביבות 10$.

    אבל משום שהמוצר המוגמר מגיע מסין, הנתונים מחשיבים את כל מחירו המלא כיבוא מסין, למרות שרוב הכסף שמשלם הלקוח האמריקאי נשאר בעצם בארה"ב.

    גם ה 900 מיליארד חוב הוא מספר שצריך לקחת בפרופורציות. סך החוב הלאומי האמריקאי הוא קרוב ל 13 טריליון דולר.רובו חוב פנימי של ממשלת ארה"ב לאזרחיה.

    כלומר, החוב לסין הוא פחות מ 10% מהחוב הכללי האמריקאי. לא נעים, לא נורא. מה גם שהפדרל ריזרב יכול להכניס את הסינים לצרה צרורה אם הוא פשוט יחליט להדפיס דולרים ולהעלות את האינפלציה בארה"ב.

    בהקשר הזה אני תמיד נזכר באמרת השפר הידועה, "כשאני חייב לבנק מיליון שקל אני לא ישן בלילה. כשאני חייב לבנק מיליארד דולר, מנהל הבנק לא ישן בלילה".

    1. אכן, לדוגמת ה iPhone התכוונתי כאשר הזכרתי את הספקות על הגודל הממשי של הגרעון במאזן המסחרי. זה סיפור מרתק, שאגב ניתן בראשונה במאמר המערכת של ה'וול סטריט ג'רנל'. אני נותן כאן את הקישור, אף כי למרבה הצער הכניסה למאמר הזה מחייבת תשלום. אשמח לשלוח קישור לגיטימי לכל מבקש. הנה כתובת דואלי.

  4. מסכים עם ינון.

    סיירתי בסין. מצד אחד אכן שנגחאי המפוארת. "השפיץ" הראוותני, הכוחני. מצד שני – רבעים עלובים בבייג'ינג ובערים גדולות אחרות עם פועלים קשי-יום ויישובים פריפריים שבהם בני אדם חיים בתנאים שלא ייאמנו.

    כוח העבודה הזול והעצום הוא סוד עושרם + מידה של חוסר יושר הבא לידי ביטוי ביחצור המוני של מוצרים באיכות ירודה ולפעמים אף מסכנת-חיים (זכורה פרשת הפורמולה לתינוקות, ופחות מוכרת פרשה של יצור תרופה פגומה שגרמה לתמותה של חולי דיאליזה בארה"ב).

    גרעין ההצלחה = חוסר ערך של האינדיבידואל, של האדם. הן הפועל המייצר והן הצרכן הסופי.

    בהיותי שם נדמתה לי סין כנחיל נמלים עצום, עם פועלות אין ספור –ואם כמה נדרסות, השאר עוקפות, אינן מתאבלות, ממשיכות את משימתן.

    אני בטוח שאם העבדות היתה קיימת, מדינות הדרום היו נראות אחרת…

  5. ממש כמו בסיפור או מחזה טוב שורש הנפילה קשור קשר הדוק
    לגורמי הצמיחה, האמא הסינית שלא שאשמתה.

    שמעתי לא מכבר ראיון עם אדם חכם שטען טענה הפוכה מהרווחת על עתידה
    של סין. טענתו היתה שבאין עתיד דמוגרפי אין עתיד כלכלי.
    אוכלוסיית סין כוללת מגזר הולך וקטן של צעירים עקב תכנית הילודה שלהם.
    עקב התארכות תוחלת החיים על כל צעיר לטפל בשישה מבוגרים לבדו.
    באין תשתית סיעודית מודרנית ובהתחשב בתרבות המבוססת על התא המשפחתי
    אני צופה מצוקת כוח אדם רציניות ביותר בשנים הבאות בסין.

    כמו שאמרו בתגובה למעלה שנות השמונים בסין אני מוסיף את
    שנות התשעים והאלפיים של יפן. גם היא היתה אמורה להיות
    האמפריה שתירש את ארהב אך נקלעה למיתון מתמשך.

    שאלתי היא אילו מנגנונים חברתיים מובנים קיימים בסין על
    מנת להתמודד עם אתגרים. ללא תהליך של ביקורת פנימית
    התחדשות ותיקון כפי שקיים בדמוקרטיה קל יותר למנהיגים
    לטעות משאננות ויהירות סיאוב שחיתות או סתם אי קריאה
    של המפה. יתרה מכך לציבור אין ערוץ לנקז אליו חוסר שביעות רצון
    ראה העמדה לדין של אולמרט המחאות נגד המלחמה בוחריהם וכו

    שורה תחתונה כפי שאני מאמין שגורלו של אדם קשור קשר הדוק לאופיו
    כך גם גורלן של אומות. כוחה של סין יעלה מכוח האינרציה
    אבל בואו נראה מה הם יעשו במשבר המשמעותי הבא.

  6. איני מבין הרבה בהקשר כאן, ונותר לי רק להודות לכותב ולמגיבים, אך לגבי הדוגמא הספציפית, איימי צ'ואה ובנותיה, אני מפנה למאמר ביקורתי פשוט מופלא של דייוויד ברוקס ב'ניו יורק טיימס' עליה. ברוקס טען שם ששינה בבתי חברות מקנה יותר כישורים, והיא מאתגרת וקשה יותר, מאשר תרגול מתימטי. האדם הינו חיה חברתית והאתגרים המקצועיים טכנולוגיים נפתרים במאמץ חברתי. שינה בבתי חברות ומשחקים חברתיים חשובים יותר מאשר משמעת עצמית ותרגול מתימטי אינסופי.

    ברור שאפשר לקחת את הביקורת הספציפית של ברוקס כאן לעבר דיון בהקשר הכללי, והכותבים למעלה הלכו בדרך זו, אך כאמור איני מבין בזה בעוונותי.

השאר תגובה