iGun Pro

הטבח באריזונה העניק למערכת הפוליטית בארה”ב את ההזדמנות להשתתק קצת, ולהרהר בתוצאות של רטוריקה קיצונית. היא ויתרה על ההזדמנות, חזרה אל הרטוריקה, ותוסיך להישבע אמונים לחוקי נשק בני 220 שנה

קלסתר-המעצר של ג'ארד לופנר כמו פטר את אמריקה מחשבון-נפש. עמוד השער הזה, בטבלואידו של רופרט מרדוק, התפרסם באחד-עשר בינואר 2011

באיזה שלב בדיוק נעשה ג’ארד לי לופנר חשוד בפשע?

כאשר רכש נשק אוטומטי ותחמושת? או אולי כאשר טען את הנשק, טמן אותו בכיסו, ויצא מן הבית? או כאשר התקרב אל פינת הרחוב, שבו עמדה צירת הקונגרס הדמוקרטית גבריאלה גיפורדז, בעיר טוסון, במדינת אריזונה, בשבת שעברה? או כאשר שלף את האקדח מכיסו?

לא, לא, לא ולא. חוקת ארה”ב וחוקי אריזונה העניקו ללופנר את הזכות לרכוש, לטמון, לצאת, להתקרב ולשלוף. הפשע התחיל רק כאשר סחט את ההדק, וירה.

הטבח באריזונה הקפיא את דמם של האמריקנים. צירת הקונגרס בת ה-40, שקליע פילח את מוחה, נאבקת על חייה. שופט בכיר נהרג. ילדה בת תשע נקטלה. עוד ארבעה נהרגו. שלושה-עשר נפצעו. מיום שני השבוע, אמריקה מתבוננת בקלסתרו של ג’ארד לופנר, ומנסה לקרוא את מחשבותיו. חיוך נשפך על פניו, כאשר מצלמת המשטרה הבזיקה לאחר מעצרו. מה בדיוק שיקף החיוך הזה — רוע? באנאליות? טימטום? חוסר-שפיות?

כך או כך, קל לשנוא אותו; וקל לייחס את הזוועה לטירופו הפרטי. ג’ארד לופנר לא היה ילד-טוב-אמריקה. כל מי שבאו אתו במגע בשנים האחרונות מצאו בו משהו “מוזר”. סטודנט במכללה מקומית אמר, עוד לפני הטבח, כי לופנר נראה בדיוק כמישהו העלול להיכנס בוקר אחד לכיתה עם נשק אוטומטי, ולרסס אותה בקליעים.

האינטרנט רווי בעדויות טקסטואליות ל”מוזרותו”. בעיתונים התפרסם אוסף מונולוגים סהרוריים שלופנר השמיע בפורום של משחק וידיאו מקוון. פנטזיות על אונס נשים מעורבות בתיאורים של חיפוש אחר מקור הכנסה; שאלות כמעט-רציניות (“כמה כוכבים יש ביקום?”) מעורבות באווילויות (“מישהו יודע מה טעמן של עוגיות שוקולד?”); רמזים של חוסר שפיות (“אני יודע איך לחתוך גופה, ולאכול אותך במשך שבוע”); ורמזים על העתיד לבוא (“למי יש רגשי תוקפנות 24 על 7?”, זאת אומרת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע).

21,000 סכיזופרנים

פסיכיאטר בכיר כתב השבוע ב’וול סטריט ג’רנל’, כי כל זה הוא “תוצאה בלתי-נמנעת של 50 שנות טיפול כושל בבריאות הנפש”. ד”ר פולר טורי (Fuller Torrey) טוען, כי ההחלטה לרוקן בתי חולים פסיכיאטריים בשנות ה-60 שלחה חולי-נפש אל הרחובות, והגדילה בהדרגה את מספרם. באריזונה לבדה — הוא כותב — 21,000 סכיזופרנים נמצאים מחוץ להשג ידה של הרפואה. 10% מהם פונים לאלימות. על יסוד נתונים שאספה מדינה אחרת של ארה”ב, אינדיאנה, ד”ר טורי מסיק כי חולי-נפש אחראים לעשירית מכל מעשי הרצח בארה”ב (1,600 מתוך 16,000 בשנה).

ד”ר טורי מתייחס בביטול אל האפשרות שהרצח באריזונה היה קשור בהחרפת הטון הפוליטי בארה”ב בשנתיים האחרונות. “המניע אינו פוליטי, אלא פסיכוטי”, הוא כותב, ומשווה את לופנר עם מתנקשים פוליטיים אחרים ב-30 השנה האחרונות. אחד חשב שציר קונגרס לשעבר טמן משדר זעיר באחת משיניו, ולפיכך רצח אותו; שני האמין שהממשלה הפדרלית מפתחת “מכונה להחזרת זמן”, ולפיכך הרג שני שוטרים בכניסה לגבעת הקפיטול. לופנר, באחד המונולוגים שלו עלי-רשת, כתב על מזימתה של הממשלה הפדרלית “להנהיג מטבע חדש”.

עורכי ‘וול סטריט ג’רנל’ הסכימו עם כל מלה של ד”ר טורי. העיתון החשוב ורב-האיכות הזה הוא שופרו האדיטוריאלי של הימין השמרני בארה”ב. מאמרי המערכת שלו מנהלים את התקפת-הנגד של הימין כלפי אלה הקושרים את הטבח באריזונה למערכת הסתה רבת-חודשים נגד הנשיא אובמה ותומכיו.

ישראלים יזהו לא מעט מן המרכיבים בהתנצחות הזו: איש ימין קיצוני עושה מעשה טבח, הימין הלגיטימי קצת נבהל מן האפקט ומוריד פרופיל, אבל דובריו מתעשתים ומגלים שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.

"מצביעים" (על האשמים), מכריזה הכותרת בעיתון הזה, המופיע בעיר-מחוז בקליפורניה, אחד-עשר בינואר 2011

"משחק חילופי ההאשמות של אמריקה" על שער ה'איקונומיסט', חמישה-עשר בינואר 2011

"אל תאשימו אותנו", מכריזים שדרי-רדיו ימניים בתגובה לטבח בטוסון. זה העמוד הראשון ללא הלוגו של ה'בוסטון הרלד', אחד-עשר בינואר 2011

“על הכוונת”

בהתחשב בכל מה שידוע על האקדוחן מאריזונה, כנראה אין זו הפרזה להניח שמצבו הנפשי הניב את הרצח, לא דעותיו הפוליטיות. אף על פי כן, הרצח מעניק למערכת הפוליטית הזדמנות להרהר בתוצאות האפשריות של רטוריקה קיצונית. צירת הקונגרס גיפורדז עצמה הזהירה בשנה שעברה מפני התוצאות האלה. זה היה לאחר ששרה פיילין, יקירת הימין הרדיקלי, המועמדת הרפובליקנית לסגן נשיא ב-2008, העמידה את מחוז הבחירה של גיפורדז “על הכוונת” במהלך מערכת הבחירות לקונגרס. הכוונת היתה כמובן מטאפורית, אבל לא הכול מבינים מטאפורות.

פיילין הנמיכה טון בשלושת הימים שלאחר הטבח, והסתפקה בהבעות של צער בטוויטר הפופולרי שלה. אבל ביום הרביעי היא התנערה, והאשימה את מבקריה ב”עלילת דם”. את התקפת-הנגד של פיילין ליוו פוליטיקאים, שדרי רדיו וטלויזיה ופרשנים אחרים של הימין. ניוט גינגריץ’, היושב ראש לשעבר של בית הנבחרים ומועמד אפשרי לנשיאות ב-2012, הפך את הקערה על פיה, והאשים את השמאל שהוא מגן על רדיקלים איסלאמיים המבקשים את נפשה של אמריקה.

התאוששותו המהירה והסוחפת של הימין בשנה וחצי האחרונות, לאחר תבוסתו הניצחת ב-2008, עמדה בסימן התקפה מרה על הממשלה הפדרלית ועל המפלגה הדמוקרטית. דוברי הימין כפרו לעתים קרובות בלגיטימיות של היריב ובפטריוטיות שלו. אפילו השבוע הכריז מושל רפובליקני בולט, שהנשיא אובמה מנסה “לחסל את עולם העסקים האמריקני”. נופך של רצינות ניתן לטענה שהנשיא הוא “מוסלמי מקניה”, ועצם בחירתו היתה לא-חוקית.

המאה ה-18

אם הטבח בטוסון אינו סיבה לחשבון נפש פוליטי, היתכן שהוא יעודד הרהור חוזר בבעלות הפרטית על כלי נשק? בפשטות, התשובה היא לא. אמנם מתפתחת יוזמה לאסור נשיאת נשק בטווח של מאה מטר מ”עובדי ממשלה”, אבל נראה שאפילו לה אין סיכוי.

לא-אמריקנים מתקשים להבין את הנאמנות הקנאית לנורמות התנהגות של סוף המאה ה-18.

ב-1791, אבות החוקה האמריקנית נמנו וגמרו להוסיף לה את “התיקון השני”, המבטיח את הזכות לשאת נשק. לא היה אז צבא סדיר, לא היתה בולשת פדרלית, לא היה שירות חשאי; היו אינדיאנים; היו בריטים, צרפתים וספרדים חורשי מזימות מעבר לגבול. נשיאת נשק נועדה להגן על הרפובליקה הצעירה והשברירית.

ארה”ב עומדת על זכותה (הלגיטימית והמבורכת) להשיא עצות לרוב ארצות העולם בשאלות של זכויות אדם. הפעם, אולי לשאר העולם יש הזכות לתבוע ממנה להגן על שלום אזרחיה באמצעות הגבלת התפוצה של כלי נשק. למרבה האירוניה, צירת הקונגרס גיפורדז היתה מצביעה מייד נגד יוזמה כזאת. היא תומכת חד-משמעית בזכות האזרחים לרכוש נשק, לטעון אותו, ולטמון אותו בכיסם כאשר הם יוצאים מן הבית ביום שבת אחר הצהריים.

בספריית התוכנות של iPhone מצאתי השבוע אפליקציה קטנה ומזיקה, שגירסתה המוגבלת ניתנת להורדה חינם אין כסף. שמה iGun. סימן ההיכר שלה הוא תת-מקלע ושני קליעים. מסך הפתיחה מציע לקנות את הגירסה המלאה, iGun Pro, “יותר כלי נשק, ללא מודעות”. סרבו-נא בנימוס, ותישלחו מייד אל גלריה של אקדחים, תת מקלעים ורובי-סער. בחרו-נא את הנשק הרצוי, סחטו-נא את ההדק, והקליעים ייפלטו במהירות הרצויה. אמריקה. iSorry.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות. הכותבים מתבקשים בכל לשון של בקשה לקרוא את הטקסט לפני שיגורו, לערוך אותו, לתקן טעויות כתיב, להימנע מחזרות, ולהשתדל להקפיד על מבנה הגיוני. טקסטים המצריכים עריכה פרטנית לא יתפרסמו. זיהוי מלא וכתובת דואל הם תנאי ולא יעבור לפירסומם. אין כל טעם להשאיר תגובות בלי זיהוי. כתובת הדואל לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד. אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

7 Responses to “iGun Pro”

  1. מאיר אברמוביץ הגיב:

    לא חסר משוגעים אבל במקרים רבים היורים שפויים והשימוש בנשק היא החלטה מושכלת שבאה מאידיאולוגיות משיחיות לשינוי עולם ובניית אדם חדש.גורם זה היה הגורם המרכזי לבניית הדיקטטורות הגדולות של העת החדשה.

  2. גיל הגיב:

    הדיבורים של פולר טורי מאוד מכעיסים וגם שגויים במידה רבה (הוא עצמו מעורב בכל מיני נושאים שנויים במחלוקת). רוב האנשים שסובלים ממחלת נפש, בכללם סכיזופרנים, אינם אלימים. להפך, הסבירות שחולה יהיה מעורב באלימות קטנה לעין שיעור מאדם שמוגדר בריא. זה מיתוס שבמידה רבה מועצם על ידי סרטים הוליוודיים שמראים חולים אלימים, אבל הד”ר צריך היה לדעת אחרת.

    הנושא של אחזקת נשק בעייתי ביותר בארה”ב. זה לא הכמות עצמה שמשפיעה, כי הרי יש מדינות כמו ישראל שבהם לאזרחים וחיילים רבים יש נשק, ועדיין אין פה כמעט משוגעים כאלו, אלא המחסור בקריטריונים של מי יכול להחזיק בנשק כזה ואיפה בדיוק. לצערנו זה לא ישתנה בקרוב, והאירוניה היא שהתעשייה הכמעט יחידה שהרוויחה מעליית אובמה לשלטון הייתה תעשיית הנשק, שמכירותיה גדלו מאוד.

  3. חיים הגיב:

    יואב – אני חושב שיש שני עניינים חשובים שהפוסט הזה לא מכסה. הראשון הוא חלקה של תעשיית הנשק בהגדלת הביקוש למוצריה, הן באופן ישיר והן באופן עקיף על ידי ה NRA שמשפיע גם על הציבור וגם על המחוקקים. לפני זמן קראתי מחקר שדן בדפוסי הבעלות על נשק בארה”ב, ורק במחצית השניה של המאה ה-20 חלה העליה הדרמטית בבעלות על נשק הממשיכה עד היום. העניין השני שחסר לי הוא תפיסת הגבריות האמריקאית המבוססת על שטיפת מוח מתמשכת מהטלוויזיה, הקולנוע והפרסומות ומציירת חלוקת תפקידים מאוד מסורתית בין גברים לנשים שבמציאות נעלמה לפני שלושים שנה או יותר. המשיכה לנשק וההגנה על הזכות לאחוז בו היא מהמעוזים האחרונים של “גבריות הפנטזיה” של הלבנים בארה”ב המתקשים להתגבר על השינוי הדרמטי בכללי המשחק.

    גילוי נאות – אני גר בארה”ב כמעט 15 שנה, גם בקליפורניה וגם, בעוונותי, בטקסס, ומכיר את שאלת הבעלות על כלי נשק מיד ראשונה כמעט (חברים, עובדים ואחרים שבאתי אתם במגע).

  4. דוד כפרי הגיב:

    קריטריונים לנשיאת נשק?

    בישראל, כמעט כל אדם שלא יקבל אישור לשאת נשק באזרחות (כי אינו גר באזור מסוכן ואינו עובד במקצוע המצדיק רשיון לאקדח), יכול לקבל נשק (אוטומטי) במילואים עם אישור אוטומטי לשאתו הביתה לחופשה – ולא מעט מקרי רצח במשפחה נעשו ע”י מילואימניקים בחופשה (או בעריקות).

    גם אצלנו הקריטריונים בעייתיים.

  5. דני פ הגיב:

    אינני מתומכיה, אך ההאשמות נגד פיילין בפירוש אינן מוצדקות. אנשים משתמשים בדימויים אלימים לתיאור של מעשים שאינם אלימים, במיוחד במצבים קונפליקטואליים מטבעם כמו פוליטיקה – זהו אמצעי פיגורטיבי בסיסי ביותר. השפה שנקטה בו פיילין הרבה פחות צורמת מאשר הדיבורים במרכז הליכוד על “רשימות חיסול”. ברור שאין שום דימיון בין המקרה הזה לרצח רבין.

    בעניין המאה ה-18 והרלבנטיות לימינו, לא מזמן נתקלתי במאמר שנפתח במלים הבאות:

    America’s Founding Fathers have a special significance for the American public. People want to know what Thomas Jefferson would think of affirmative action, or how George Washington would regard the invasion of Iraq. No other major nation honors its historical characters in quite the way we do

    http://www.nybooks.com/articles/archives/2011/jan/13/no-thanks-memories/?pagination=false

  6. יאיר הגיב:

    הבעיה העמוקה יותר היא ההערצה המוגזמת של האמריקאים לחוקתם, אשר נהייתה כמעט לדת אזרחית. בשעה שחייבים להודות שאותה הערצה משמשת כלי רב ערך בגיבוש האומה האמריקאית ושהמייסדים האמריקאים הרחיקו ראות, החוקה האמריקאית היתה עדיין נסיון ראשון בחוקה של אומה דמוקרטית ולכן היא בעלת פגמים.

    אחד הפגמים הוא התיקון השני. הפרשנות של הNRA פחות או יותר עוגנה במשפט אחרי DC vs Heller וקשה למי שקורא את הפסק (ואת דעות המיעוט) שלא לחוש כי הפרשנות שלהם צודקת מבחינה לגלית. הבעיה היא שמנגנון התיקון המסורבל לא נותן שום אפשרות ריאלית לבטל את התיקון השני, ובכלל צריך לאחל מזל טוב למי שינסה לשכנע אמריקאי כי המייסדים עשו כמה טעויות קטנות… ולכן אנו רואים נסיון לנצל מעשהו של מטורף למטרות פוליטיות, כיוון שפתרון מערכתי אמיתי אינו אפשרי כלל.

  7. ארן הגיב:

    כמה הערות

    ראשית לגבי השחרור של חולי נפש מבתי חולים. הרי זה דוגמא קלאסית של מדיניות ימין.

    שנית לגבי התיקון השני לחוקה, הוא בא כחלק מחבילה כוללת של תיקונים. והסיבה לחבילת התיקונים הזו היתה לשכנע אנשים להצביע בעד החוקה.

    תומכי החוקה רצו (והצליחו) לhצור ממשלה פדרלית חזקה יותר. כדי להרגיע חלק מהמתנגדים הם הבטיחו (וקיימו) שאם החוקה תאומץ, יעבירו שורת תיקונים שיבטיחו את זכויות הפרט כנגד עריצות הממשלה.

    יש הרבה אנשים בימין המתון שתומכים בתיקון השני בטענה שבארה”ב לא היתה, וגם אין הרבה סיכוי שתהיה ממשלת עריצות, בגלל שהאזרחים יכולים לשאת נשק.

Leave a Reply