מדריך בחירות של אמצע-קדנציה: צונאמי, הנה הוא בא

הבוחרים, הנבחרים, מי שלא יטרחו לבוא, הסקרים, בית הנבחרים, הסנאט, מה זו תבוסה, היום-שאחרי, השנתיים הבאות, מה יעשה הנשיא, המירוצים הראויים לצפיה, מסיבת התה לאן, כמה יהודים יישארו (פחות, אבל די הרבה); עצתו האותנטית מאוד של מועמד דמוקרטי עצבני לנשיא אובמה; ומה היה קורה אילו ביל קלינטון התמודד

על הפרק: בחירות של "אמצע קדנציה" (mid-term) בארה"ב. מסורתית, הן מבחן כוח בשביל נשיאים, שנתיים לאחר השבעתם. היסטורית, מפלגתו של נשיא מכהן נוטה לאבד כוח בבחירות האמצע.

מי עומדים לבחירה: כל 435 המושבים של בית הנבחרים, 37 ממאה מושבי הסנאט; 37 כהונות של מושלי מדינות; בתי מחוקקים ב-48 מ-50 מדינות הברית (יוצאות מן הכלל רק וירג'יניה וניו ג'רזי). בחירת מתקיימות גם במספר ניכר של ערים ושל מועצות מקומיות. שורה של מדינות בוחרות בעלי כהונות אחרים, למשל תובע כללי, מבקר המדינה, או מזכיר המדינה; אפילו שופטים. בשורה של מדינות ושל רשויות מקומיות נערכים משאלי-עם, למשל משאל על הענקת מעמד חוקי למריחואנה בקליפורניה (יידחה, על פי רוב הסימנים).

מי מצביעים: בחירות אמצע-קדנציה מניבות בדרך כלל שיעורי הצבעה נמוכים. ב-2006 הצביעו רק 41% מבעלי זכות הבחירה. (ניתוח מעמיק של השתתפות בבחירות בארה"ב אפשר למצוא על הרשת ב'פרוייקט הבחירות' של אוניברסיטת ג'ורג' מייסון אשר במדינת וירג'יניה.)

משמעות השיעור הנמוך: בין הבוחרים יש ייצוג חסר-יחס למצביעים בעלי מוטיבציה מיוחדת. ממילא, "פער ההתלהבות" פועל לרעת המפלגה שאינה מצליחה להלהיב את תומכיה. ב-2006, פער ההתלהבות הוביל את הדמוקרטים לחזור ולכבוש את שני בתי הקונגרס, מקץ 12 שנה באופוזיציה. הפעם, נראה שהיוצרות יתהפכו.

סקרי דעת הקהל: מסכימים פה אחד שלרפובליקנים יש יתרון ברור. סקרים ארציים אינם משקפים את מלוא התמונה. בניגוד לבחירות לנשיאות, ההצבעה אינה ארצית, אלא מקומית. אבל התפלגות הקולות הארצית מלמדת על הכיוון. שני הסקרים הבולטים האחרונים, ביום שבת ('וושינגטון פוסט' ו ABC) וביום ראשון ('וול סטריט ג'רנל' ו NBC), העמידו את היתרון ה"גנרי" של הרפובליקנים על ארבעה עד ששה אחוזים. ("גנרי", במובן זה שהנשאלים התבקשו להביע העדפה כללית למפלגה, לא למועמד אינדיבידואלי במחוז הבחירה שלהן או במדינתם.)

בית הנבחרים: הסכמה רחבה שיחזור לידי הרפובליקנים, ופטיש היושב ראש של ננסי פלוסי יימסר לג'ון ביינר (Boehner). כהונת היושב ראש בבית הנבחרים של ארה"ב חזקה לאין שיעור מזו של יושב ראש הכנסת. בידי היו"ר האמריקאי נתונה הסמכות הבלבדית לקבוע את סדר היום. ממילא לא תיתכן חקיקה כלשהי בלי אישורו. במידרג הכוח בוושינגטון, היו"ר שני רק לנשיא.

הסנאט: אף כי הסקרים רומזים על השגים ניכרים לרפובליקנים גם בבית העליון של הקונגרס, הרוב הדמוקרטי הנוכחי הוא כל כך גדול — 59 מושבים — עד שהרפובליקנים עצמם מודים בסבירות נמוכה של נצחון מלא. נראה איפוא שהסנאט יישאר בידי הדמוקרטים, ויבטיח בזה ניטרול הדדי של שני בתי הקונגרס.

הפסד, מפלה, תבוסה: הרפובליקנים זקוקים ל-39 מושבים נוספים, כדי להשתלט על בית הנבחרים. חזויים להם בערך 50, השג גדול כשלעצמו. יותר מ-50 יהיו מפלה כבדה למפלגתו של הנשיא. סוקר דמוקרטי ידוע, פיטר הארט, התחרה בעצמו בימים האחרונים באיפיוני התבוסה שהוא חוזה למפלגתו: "הוריקן מדרגה 4", או "רעידת אדמה מדרגה 7", או "צונאמי".

וושינגטון ביום שאחרי: הקונגרס החדש יושבע רק בתחילת ינואר. אבל "צונאמי", כי יבוא, ישפיע מייד על האוירה הפוליטית. סקרי דעת הקהל חוזרים ומראים — בימים האחרונים אפילו ביתר שאת — שהצבעה לטובת הרפובליקנים היא קודם כול הצבעה נגד מדיניותו הכלכלית של הנשיא אובמה. הסקר האחרון, ב'וול סטריט ג'רנל' אתמול, הראה ש-52% מן הבוחרים מעניקים נשיא ציון שלילי. זה השיעור הגבוה ביותר מאז נבחר. אובמה החליט למלא תפקיד מרכזי במערכת הבחירות, וחצה את ארה"ב לאורכה ולרוחבה. הוא יתקשה למצוא אליבי לכשלון מוחץ.

השנתיים הבאות: מספר ניכר של משתתפים בסקרים מסבירים, כי הם קצו בהתקוטטות המפלגתית בוושינגטון. אבל מעשה אירוניה, תוצאות הבחירות עתידות כנראה להחמיר את ההתקוטטות. מנהיג הסיעה הרפובליקנית בסנאט הכריז בגלוי, שהמטרה העיקרית של מפלגתו בשנתיים הבאות תהיה להבטיח שברק אובמה לא יחזור וייבחר ב-2012.

מה יעשה הנשיא: במשטר פרלמנטרי, ראש הממשלה המאבד את הרוב חדל להיות ראש ממשלה. בארה"ב, נשיאים רגילים לכהן בלי שליטה בקונגרס. נסיון העבר מראה שהם נוטים להשתמש לעתים מזומנות בזכות הווטו שלהם כדי לסכל חקיקה — והם גם נוטים להקדיש יותר תשומת לב לענייני חוץ, שבהם אין לקונגרס תפקיד חוקתי (חוץ מאישור תקציבים).

מירוצים מעניינים במיוחד

נוואדה: אחת המדינות המשגשגות ביותר בארה"ב שקועה עכשיו במשבר כלכלי עמוק. הסנאטור הדמוקרטי שלה עומד לשלם את המחיר. הארי ריד אינו סתם סנאטור, אלא הוא מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט. הוא מתחרה נגד מועמדת ימנית קשוחה, אשר הטילה לאחרונה ספק בגבריותו, בוויכוח טלויזיה.

קליפורניה: שתי נשים רפובליקניות מנסות להיבחר לכהונות בכירות, שתיהן באות מכורסות מנכ"לים בעולם הטכנולוגיה העילית. אחת היא מג וויטמן, לשעבר מנכ"לית eBay; שניה היא קארלי פיורינה, לשעבר מנכ"לית HP. וויטמן מתמודד על כהונת המושל, והוציאה בערך 140 מיליון דולר מכספה הפרטי; פיורינה מתמודד על כהונת הסנאטור. הסקרים מעמידים את שתיהן בעמדת פיגור. וויטמן מתחרה נגד ג'רי בראון, מי שכבר כיהן פעמיים כמושל בשנות ה-70. פיורינה מתמודדת נגד הסנאטורית ברברה בוקסר.

פלורידה: קרב משולש מתנהל שם על מושב המדינה בסנאט — מצב עניינים לא רגיל במערכת דו מפלגתית. הנשיא לשעבר ביל קלינטון ניסה בשבוע שעבר, ללא הצלחה, לשכנע את המועמד הדמוקרטי להסתלק מן המירוץ, כדי לשפר את סיכויי בחירתו של מועמד עצמאי, הנוטה לדמוקרטים. העיסה דביקה במיוחד, בין השאר מפני שהדמוקרט הרשמי הוא שחור, והעצמאי הוא המושל הרפובליקני שנדחה על ידי מפלגתו שלו. אומרים שהתערבות קלינטון קשורה בחשש מפני מה שהפייבוריט הרפובליקני עלול לעשות לבחירות של 2010. שמו מארקו רוביו, הוא בנם של מהגרים קובאניים, צעיר, רהוט, נאה, רב כריזמה. במפלגה הרפובליקנית כבר מדברים בו גדולות. אפשר שהא יהיה מועמד לסגן נשיא, ויעזור בזה לרפובליקנים לנטרל לפחות חלק מן היתרון המסיבי של הדמוקרטים בין מצביעים ממוצא לטינו-אמריקני.

אילינוי: יוקרתו הפוחתת של הנשיא אובמה תעמוד במבחן קשה ומביך במדינת-הבית שלו, אילינוי. שם ייבחר יורש למושב הסנאט שהנשיא פינה לפני שנתיים. עד כה היה ממלא-מקום זמני. גם כהונת המשול עומדת לבחירה חוזרת. הסקרים מעניק'ם לרפובליקנים יתרון קטן בשתי ההתמודדויות. אם אפילו אילינוי הדמוקרטית תפנה נגדו, מה יהיה על אובמה?

אלסקה: מדינתה של שרה פיילין היא שמרנית לעילא ולעילא, ונמצאת בדרך בכיסם של הרפובליקנים. אבל הפעם מתמודדים בה שני רפובליקנים ודמוקרט אחד. המועמד הרשמי של הרפובליקנים הוא מאשי "מסיבת התה" (ראו למטה), רדיקל ושובר-כלים. הוא גזל את המועמדות מן הסנאטורית המכהנת של אלסקה, ליסה מרקובסקי (Murkowski). זו האחרונה החליטה להתמודד באופן עצמאי. מאחר שאיחרה את מועד ההרשמה, היא מנסה לשכנע את האלסקים לרשום את שמה בכתב ידם על טופס ההצבעה. לא פשוט. הפעם האחרונה שבה סנאטור הצליח להיבחר באיזושהי מדינה בארה"ב באמצעות כתב ידם של המצביעים (write-in, באנגלית) היתה ב-1954. עכשיו יתכן שהדמוקרט, שהיה חסר סיכוי מלכתחילה, יצליח להיבחר מכוח הפילוג והמבוכה אצל הרפובליקנים. זו תהיה התוצאה המשונה של בחירות משונות למדי.

דלאוור: את סיכוייהם לשמור על רוב קטן בסנאט, הדמוקרטים חייבים במידה לא מעטה לכריסטין אודונל, המועמדת הרפובליקנית לסנאט בדלאוור, אחת משתי המדינות הקטנות ביותר של ארה"ב. יא רדיקלית במידה כזאת, שהיא מכחישה את התוקף החוקתי של הפרדה בין דת למדינה. היא גם מכחישה את האבולוציה, רוצה לאסור הפלות מלאכותיות, גינתה פעם אוננות, והתוודתה שעסקה פה-ושם בכישוף. עד נצחונה בבחירות המקדימות של מפלגתה היה רושם כללי שמועמד רפבוליקני מתון ינצח בדלאוור ללא קושי. בזכות אודונל, דלאוור עומדת כנראה להשאר בטור הדמוקרטי.

"מסיבת התה": זו התנועה העממית שהנהיגה את ההתקוממות נגד רפורמות הבריאות השנויות במחלוקת של הדמוקרטים. היא הצליחה לכפות את מועמדיה על המפלגה הרפובליקנית בשורה של מדינות. אודונל הנ"ל היא אחת המועמדות, אבל יש עוד רבים אחרים, וסיכוייהם טובים בהרבה משלה. נוכחות מסיבית של "מסיבת התה" בוושינגטון עלולה להפוך את הקונגרס לשדה קרב. שותי התה אינם אנשי פשרות.

יהודים: קשה להאמין, אבל בסנאט של ארה"ב יושבים 14 יהודים, פי שבעה יותר מחלקם באוכלוסיה. יש שם למשל רק שחור אחד ורק לטינו אחד. המספר הזה כנראה יקטן במקצת. ותיק הסנאטורים היהודיים, ארלן ספקטר מפנסילווניה, כבר איבד את מושבו, עוד בבחירות המקדימות. סכנת תבוסה מרחפת על סנאטור יהודי בולט אחר, ראס פיינגולד, במדינת וויסקונסין. לעומת זאת, מדינת קונטיקט עומדת כנראה לבחור סנאטור יהודי שני, רי'צרד בלומנטל. היא יצטרף אל סנאטור ג'ו ליברמן. מייקל בנט, בן לאם יהודיה, עומד כנראה לאבד את מושבו בקולורדו. מקומו של צ'אק שומר, הסנאטור הבכיר ממדינת ניו יורק, מובטח. יתכן אפילו שהוא יהיה המנהיג הבא של הרוב הדמוקרטי בסנאט, אם הארי ריד יפסיד בנוואדה (ראו למעלה). אם אמנם, זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות ארה"ב שיהודי ינהיג את אחד משני בתי הקונגרס. כל היהודים בסנאט הם דמוקרטים.

מתי אפשר להתחיל לצפות לתוצאות: שבע בערב שעון וושינגטון, או אחת לפנות בוקר שעון ישראל. אבל תמונה ברורה תצטייר כנראה בסביבות תשע בערב (שלוש לפנות בוקר בארץ). אם בסנאט ישתרר תיקו, אפשר שהתוצאה הסופית תיוודע רק בעוד כמה ימים, או אפילו שבועות, בגלל אלסקה, כאמור למעלה.

אתה יכול לתחוב את זה, אדוני הנשיא

בשביל מה הוא בכלל היה שם. נשיא ארה"ב, בעיצומו של מסע בחירות אינטנסיבי לטובת מועמדי מפלגתו בקונגרס ובבחירות למושלי מדינות, הקדיש זמן יקר למדינה קטנה מאוד ודמוקרטית מאוד: רוד איילנד, בצפון מזרח ארה"ב. הבית הלבן אמר שהוא בא לעזור לפטריק קנדי, בנו של הסנאטור המנוח טד קנדי, לשמור על מושבו בבית הנבחרים בוושינגטון. אבל הקרב החשוב באמת ברוד איילנד מתנהל על כהונת המושל.

סנטור רפובליקני לשעבר עם שם משפחה מפורסם עזב את מפלגתו בטריקת דלת, עבר שמאלה, והוא מתמודד על כהונת המושל כ"עצמאי". לנשיא לא היה נעים. הסנאטור לשעבר הוא ידיד, שתמך באובמה בבחירות של 2008. הוא הודיע איפוא שיימנע מלתמוך במועמד מפלגתו, פוליטיקאי שמכנים "אתני", עם שם משפחה איטלקי, ועם לשון לא כל כך מהוקצעת. המועמד הדמוקרטי כעס. "אובמה יכול לתחוב את התמיכה שלו", אתם יודעים לאן, הוא אמר למראיין רדיו.

כמעט אין צורך לומר, שעצת המועמד הדמוקרטי לנשיא הדמוקרטי הידהדה מקצה ארה"ב ועד קצה. טבלואיד ניו יורקי מרח אותה לרוחב עמודו הראשון. בלוגרים התענגו עליה. היא היתה כנראה ההכרזה האותנטית ביותר בכל מערכת הבחירות הארוכה, היקרה, המחוספסת והמשונה הזו, המגיעה עכשיו אל קיצה.

עצת המועמד הדמוקרטי למושל רוד איילנד לנשיא אובמה, בטבלואיד הניו יורקי, בבעלות רופרט מרדוק. הצילום הזה הוא פרי עריכה. זו לא היתה הכותרת הראשית בעמוד, אם כי היא אמנם ניתנה לכל רוחב המחצית התחתונה

היום יצביעו חלק מן האמריקנים בבחירות של "אמצע-קדנציה", ועל פי רוב הסימנים עומדת לבקוע מגרונם קריאה לאובמה "לתחוב את זה", אתם יודעים לאן.

מפלגתו עומדת כמעט ללא ספק לאבד את שליטתה בבית הנבחרים. היא קרובה לאבד גם את שליטתה בסנאט, ובוודאי לנחול שם הפסדים כבדים. היא עומדת להתכווץ פלאים במישור המדינתי, ולהפסיד כהונות של מושלים ושליטה בבתי מחוקקים מקומיים.

למה הם מתכוונים בעצם

אך על פי כן, נסיונות להבין את התוצאות האלה באופן רציונלי אינם עולים יפה. הסקרים מראים שהבוחרים בוחלים ברפובליקנים עוד יותר ממה שהם בוחלים בדמוקרטים; והם מראים, שבערך חצי האמריקנים דווקא רוצים להשאיר על כנן את רפורמות הבריאות השנויות במחלוקת של אובמה.

אין מנוס מלהניח, שמצב-רוח רע הוא ההסבר העיקרי. האמריקנים זועפים ונרגנים. הם זעפו לפני שנתיים, כאשר הצביעו לטובת אובמה. אבל זה היה זעף עם השראה. הטוען הדמוקרטי לנשיאות הבטיח עידן חדש. נצחונו עורר התרוממות רוח, תקווה, גאווה. התבוסה החזויה היום תהיה בעיקרה מחווה של אכזבה מנשיא, שרוממות של "שינוי בר-אימון" עמדה בגרונו, ומשבר כלכלי מתארך בקע מחלציו.

אשם או לא אשם במשבר — הוא בוודאי אינו אשם בנסיבות שהניבו את המשבר, עוד לפני בחירתו — הוא עשה שתי טעויות עיקריות: תחילה, הוא נקב בתאריכי-יעד לשיפור המצב, ואפילו מסר הערכות מספריות מדויקות על צמיחה ועל יצירת מקומות עבודה חדשים; ואחר כך הוא עורר את הרושם, יחד עם מפלגתו בקונגרס, שסדר-יום אידיאולוגי מכוון את מעשיו, לא הצורך הפרגמטי לפתור בעיות.

אלה גברים, אלה?

הציפיה לתבוסה נחרצת של הדמוקרטים מיוסדת על הנחת הסוקרים, שהרבה יותר רפובליקנים יגיעו אל הקלפיות. בחירות של "אמצע קדנציה" בדרך כלל מתאפיינות בשיעור השתתפות נמוך. ב-2006 הצביעו רק 37% מבעלי זכות הבחירה. ממילא השאלה היא איזו מפלגה תצליח להפיח יותר התלהבות בתומכיה.

סקר של העתון USA Today ושל מכון גאלופ הראה בשבוע שעבר "פער התלהבות" של 26% לטובת הרפובליקנים. פוליטיקאי דמוקרטי משופשף מאוד, מושל פנסילווניה אד רנדל, איבד את קור רוחו, והטיל ספק וולגרי בגבריותם של הדמוקרטים המתכננים להימנע מהצבעה (הוא השתמש במושג הסלנג wussies).

ואמנם, בשבועות האחרונים, הדמוקרטים ויתרו בעצם על נסיון לשכנע את הלא-משוכנעים. מן הנשיא ומטה הם התרכזו בנסיון לעורר משוכנעים לא-נלהבים להגיע אל הקלפי.

עניין אחד היכול עדיין לטרוף את הקלפים, ולהפריך את החישובים, הוא עלייתם של רדיקלים בתוך המפלגה הרפובליקנית. אלה הם מועמדי "מסיבת התה", התנועה העממית נגד אובמה שהתחילה להתבלט בקיץ 2009. היא חרתה על דגלה התנגדות לרפורמות הבריאות ולגרעון התופח בתקציב הפדרלי.

מועמדיה נחלו נצחונות סנסציוניים בבחירות מקדימות של הרפובליקנים, מאלסקה ועד נוואדה, מקולורדו ועד ניו יורק. אבל אחדים מהם הביעו דעות קיצוניות — למשל התנגדות להפרדת דת ממדינה — וגילויים מביכים על רקעם הפכו אותם ליעדים של גיחוך כללי. מצביעים מתונים, הנוטים לרפובליקנים, עשויים להירתע ברגע האחרון.

"פולחן קלינטון", מכרזיה הכותרת בעמודו הראשון של עתון בעיר תעשיה שוקעת במדינת אוהיו. הכורת הראשית מדברת בעדה: האבטלה ידרה ל-10.9%. ירדה. זה עדיין שיעור גבוה ב-1.3% מן הממוצע הארצי -- וזה מה שיחרוץ כנראה את גורל הבחירות, לא נוסטלגיה לביל קלינטון

ביל כוכב עליון

למרבה העניין, כוכב הבחירות הגדול של הדמוקרטים, לצד הנשיא אובמה, אם לא למעלה ממנו, הוא ביל קלינטון. הנשיא לשעבר הוא הדמוקרט הפופולרי ביותר באמריקה. מוניקה לוינסקי היא זיכרון דוהה. לעומת זאת אמריקנים נזכרים, כי בימי נשיאותו הם נהנו מעידן חסר תקדים של שגשוג ושל שלום.

קלינטון, במצב בריאות רופף, חורש את אמריקה לאורכה ולרוחבה. הוא מדבר על לבם של שומעיו להעניק למפלגתו עוד הזדמנות אחת. "תנו לנו לפחות את חצי הזמן שהרפובליקנים קיבלו כדי להכניס אותנו אל הבור הזה", הוא אמר השבוע. לרפובליקנים היו 12 שנה של שליטה בקונגרס, בין 1994 ל-2006. לדמוקרטים היו רק ארבע.

הייעתר הבוחר, ויעניק עוד שנתיים? אם כן, זה יהיה נס התחיה הפוליטי הגדול ביותר של דורנו. התוצאה הסבירה ביותר בשבוע הבא תהיה השתלטות רפובליקנית על בית הנבחרים, קיזוז דרמטי של הרוב הדמוקרטי בסנאט — וזמן של התנצחות ושל קיפאון פוליטי בדרך לבחירות לנשיאות בעוד שנתיים: לא בדיוק הנוסחה שתחלץ את אמריקה מן המשבר.

6 תגובות בנושא “מדריך בחירות של אמצע-קדנציה: צונאמי, הנה הוא בא”

  1. לפני יומיים ניגשתי לראשונה ובחרתי כאן (מדינת ניו מקסיקו) בהתצעה מוקדמת. גם כאן הרפובליקנים עומדים להשתלט על משרת המושל (ביל ריצ'רדסון לא יכול להתמודד על כהונה שלישית). אני חייב לומר שאני מוצא בצורה שבה אמריקאים בוחרים משהו בעייתי מאוד. יש עשרות בחירות שונות בכל מדינה כמו שציינת, שלרובן אין לאף אחד באמת מושג מה כדאי לבחור. זו נראית לי דמוקרטיה משונה מאוד.

  2. שיעורי הצבעה נמוכים. ב-2006 הצביעו רק 37% מן הרשומים להצביע. כמה מכל בעלי זכות הבחירה הצביעו?

השאר תגובה