אהבות אסטרטגיות

“ישראל מסכנת את שלום העולם”, מכריז ראש ממשלת טורקיה, בפעם המי-יודע-כמה, ומבטיח להתייצב נגדה.  לא נעים לאבד ידידים. עוד פחות נעים לאבד בעלי ברית. אבל אין עוד מנוס מלהודות שטורקיה אבודה. במזרח התיכון של מחר היא תהיה יריבה פעילה

הרשימה הזו הופיעה במגזין השבועי של ‘גלובס’ לפני חודש ויותר. אני נותן אותה באיחור, אבל בקשר ישיר עם הכרזת ראש ממשלת טורקיה היום, אחד-עשר בינואר 2010, ש“ישראל מאיימת על שלום העולם”.

טורקיה נמשכת ומושכת: צפון-מזרחה, אל הארצות דוברות הטורקית של מרכז אסיה; דרומה, אל המזרח התיכון; מערבה, אל אירופה. קריקטורה בעתון הטורקי Radikal, שלושה-עשר ביוני 2008

אם ישראל פיתחה במרוצת השנים נטייה לפקפק בנאמנותם של ידידיה, אין זה מפני שיש לה פאראנויה. בגידה היא מוסיקת הרקע כמעט בכל הפלירטים הפוליטיים, כמעט בכל האהבות האסטרטגיות שהיו לה. כמה לבבות נשברו, כמה ציפיות הופרכו, כמה דוקטרינות נקרעו לגזרים מאז 1948. זה היה צריך להכין את ישראל לכל הבאות. אבל ישראל מתקשה עכשיו להודות שהיא איבדה את טורקיה.

ההכחשה התחילה עוד ב-2002, כאשר מפלגה ניאו-איסלאמיסטית עלתה לשלטון. שפע של נחמות ודברי הרגעה באו מדיפלומטים, מאקדמאים, מאנשי צבא, מאנשי ביון, מאנשי עסקים. הניאו-איסלאמיסטים הודיעו לכל מי שהיו מוכנים לשמוע שהם לאמתו של דבר מפלגה שמרנית מודרנית, יצוקה באותן תבניות של, נגיד, הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה. כן, היא קצת יותר מסורתית, אז מה; וּ­מנהיגיה מאמינים באלוהים, מה יכול להיות רע בזה, אפילו במערב אירופה יש פה ושם כמה פוליטיקאים שמאמינים בו.

זה לא היה אפשרי מלכתחילה, בהתחשב בבית גידולם של המנהיגים. הם יצאו מֵחֲלָצֶיהָ של מפלגה, אשר דיברה בגלוי על כינון שיטה איסלאמית “מדעית”. מנהיג המפלגה נהנה מנאמנות שהיתה אופיינית למסדר סוּפי (=צופי) יותר מאשר למפלגה פוליטית. ראש הממשלה הנוכחי של טורקיה היה פעיל במפלגה ההיא, כאשר נבחר לראש העיר של איסטנבול. נשיא טורקיה הנוכחי היה שר מטעמה בממשלות קואליציה בשנות ה-90. מנהיגיה האמינו למשל, שעל שער הכנסת בירושלים מתנוססת מפה של ארץ ישראל השלמה, הכוללת את רוב טורקיה (שמעתי את הטענה הזו לפני הרבה שנים מפי סגן מנהיג המפלגה, שנעשה אחר כך שר המשפטים של טורקיה).

בהגיעם לשלטון, יעדם העיקרי של הניאו-איסלאמיסטים היה להתחמק מגורלן של מפלגות איסלאמיסטיות קודמות, שידו הארוכה של צבא טורקיה השיגה אותן. הצבא חושב את עצמו למֵגֵן המורשת הרפובליקנית החילונית. האיסלאמיסטים ידעו שיש להם רק תקווה אחת: לבלבל זרים — וּלבלבל באמצעותם את הצבא.

פוליסת ביטוח אירופית

למחרת נצחונם ב-2002, ממש למחרת, עוד לפני שכוננו ממשלה, האיסלאמיסטים התחילו חיזור אינטנסיבי אחרי אירופה. כל מה שהם רוצים — הם אמרו — זה להיות ארץ אירופית לִֹמהדרין, וּבִלבד שהאיחוד האירופי ימהר ויפתח את שַעריו. הם ידעו שההתיימרוּת האירופית הזו היא פוליסת הביטוח היעילה ביותר שלהם מפני התערבות הצבא.

החיזור אחרי אירופה עמד להעניק לניאו-איסלאמיסטים אַרכּה מספיקה כדי להתחיל למקש את הדרכים העולות לאנקרה, מטאפורית כמובן. המשימה המשתמעת היתה להחליש את עצמאותו של הצבא, לטהר אותו מבוגרי ההפיכות הקודמות, וּלהבאיש בהדרגה את ריחו.

דמוקרט ליברלי יתקשה לרחוש אהדה לשיטות הפעולה של צבא טורקיה. הוא חולל שלוש הפיכות גלויות בין 1960 ל-1982. הפיכותיו הניבו גלי דיכוי וטיהורים פוליטיים. הצבא כפה על טורקיה פירוש אורתודוקסי של אהבת-מולדת, בהשראת האב המייסד אטאטורק (שמת ב-1938). במולדת הזו לא היה מקום למיעוטים לאומיים, ולא היה בה מקום לבירור ענייני של הֶעבר.

הכורדים, לפחות חמישית האוכלוסיה, אולי הרבה יותר, הורדו במשך שנים למדרגת “טורקים הרריים”. מלחמה התנהלה תחילה נגד זהותם, נגד לשונם, נגד כבודם — ואחר כך התפתחה לעימות צבאי עם מחתרת כורדית רדיקלית, שרצתה לפרק את טורקיה.

אסונה של טורקיה הוא שההתנגדות לאורתודוקסיה של מוסטפא כמאל אטאטורק ושל הגנרלים לא באה מן הכיוון הליברלי. הפוליטיקאים החילוניים היו נִרפּים, אנוכיים וּמעוּטי חזון, ולא טרחו לנסות וּלהבין את החברה שסביבם. הקרקע נשמטה והלכה, אבל הם עסקו בחתרנות הדדית, ונעצו סכינים זה בגבו של זה.

ב-2002, הניאו-איסלאמיסטים קיבלו כמעט שני שלישים ממושבי הפרלמנט אף כי זכו רק בשליש מקולות הבוחרים. הסיבה: המחנה החילוני התפרק לגורמיו, ורק אחת המפלגות החילוניות הצליחה לעבור את אחוז החסימה הגבוה להחריד, 10%, שהגנרלים קבעו עשרים שנה קודם כדי למנוע את כניסתן של מפלגות איסלאמיסטיות לפרלמנט. איזו אירוניה מרה.

גנרלים בלי מלח

להלן התחיל הפרדוקס הטורקי המרתק: הניאו-איסלאמיסטים בשלטון ענדו לעצמם את התווית של מְתַקנים דמוקרטיים וליברליים, וּמשכו לאירופה; הצבא נשאר המֵגֵן האחרון של הרפובליקה מפני האיסלאמיסטים. צריך להודות שהניאו-איסלאמיסטים אכלו את הגנרלים בלי מלח וּבלי פלפל. קציני צבא בכירים עומדים עכשיו למשפט ראווה סנסציוני על קשר נגד הממשלה הדמוקרטית, והקצינים שאינם עומדים נמצאים בהתגוננות נואשת.

הממשלה מתחילה להשוות את זכויות הכורדים. כשלעצמו זה מהלך מעורר הערצה, חוץ מזה שהוא מכוּון לקעקע את הרפובליקה הכמאליסטית. האב המייסד האמין שכל מוסלמי בטורקיה הוא טורקי. הוא אסר כל רמז של התבדלות מדינית או תרבותית.

רק באחרונה התחילו לשים לב במערב לשיטות הפעולה של ממשלת טורקיה מבית. לא זו בלבד שהיא מאסלמת את שירות המדינה ואת מערכת החינוך, אלא שהיא מאמצת את נוסחת ולדימיר פוטין במאמציה להשתיק יריבים פוליטיים. היא הטילה קנסות עצומים על קבוצת תקשורת חילונית, לכאורה עונש על פיגורה בתשלום מסים.

מדיניות החוץ של הממשלה הניאו-איסלאמיסטית מתיישבת בהחלט עם רצונם של רוב הטורקים: הסתייגות גוברת מן הברית האסטרטגית עם ארה”ב, התקרבות אל מדינות מוסלמיות, הגבהה ניכרת של פרופיל בעניינים אזוריים. בחבילה הזו אין עוד מקום לישראל, בוודאי לא המקום שהועידו לה הגנרלים משנות ה-50 ואילך. בשנות ה-90, היחסים ההדוקים של ישראל עם צבא טורקיה התפתחו לִברית אסטרטגית, והתנהלו פחות או יותר מחוץ לפיקוחן של ממשלות אזרחיות.

המעגל נסגר

קשה להיפרד מהֶרגלים, בייחוד כאשר הם הרגלים אסטרטגיים רבי תועלת. אבל אין טעם לדבוק בהם כאשר הם חדלים להיות מיוסדים על ציפיות מציאותיות. ישראל איבדה במרוצת השנים בעלי ברית אזוריים חשובים: איראן של השאה ב-1978; הנוצרים של לבנון מ-1983 ואילך; אתיופיה ב-1973, אחר כך ב-1990. הפגיעות היו קשות, אבל לא השתַווּ אל מידת פגיעתה של האבידה האיומה הזו.

אין מה לעשות. אין טעם להתפלל להתערבות צבאית מתקנת בטורקיה, סבירותה נמוכה מאוד. אין טעם לסמוך על שינויי שלטון בבחירות הבאות (2012), גם מפני שזה רחוק וגם מפני שזה מסופק. אין טעם להקצות לטורקיה משימות, כמו תיווך בין ישראל לסוריה. תפקיד כזה רק יחזק את מעמדה של הממשלה הניאו-איסלאמיסטית וִישרת את חזונה האזורי. בוודאי אין מקום לתמוך במגמת הצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופי — לא שתמיכתה של ישראל משנה — מפני שאירופה-עם-טורקיה תהיה אנטי-ישראלית לתיאבון.

טורקיה של מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, עומדת להיות מעצמה ניאו-עוסמנית (=עותומנית, עות’מאנית). יהיה בה כנראה דגש קטן יותר על לאומיות טורקית, ודגש גדול יותר על איסלאמיוּת. יהיו לה יחסים הדוקים עם העולם הערבי, ויחסים הדוקים עם איראן. לא זו בלבד שהיא לא תהיה בעלת ברית, אלא שיש סיכוי ניכר שהיא תהיה יריבה פעילה.

במידה מסוימת, המעגל של המאה ה-20 נסגר והולך. והמזרח התיכון נראה ידידותי עוד פחות ממה שהיה.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.


8 Responses to “אהבות אסטרטגיות”

  1. alterk הגיב:

    מרתק, תודה.

    הצעד הבא הוא אנלוגי; טורקיה של היום – ישראל של מחר.
    הזרמים התיאוקרטים הישראלים – הניאו-איסלמיסטים הטורקים.
    “האליטות הישנות” (המתפרקות) בישראל – “האליטות הישנות” (המתפרקות) בטורקיה.
    “המהפכה החוקתית” של אהרון ברק – הרפורמות של אטאטורק.
    נתניהו בתפקיד ארדואן? נאא, מוקדם מידי לאנלוגיה הזאת – צריך לשמור אותה לרגע בו יבחר בישראל ראש ממשלה דתי.
    אני קצת ציני, אבל האנלוגיה שרירה וקיימת.

  2. יואב קרני הגיב:

    אנלוגיה לא בלתי סבירה, עם שני הבדלים לפחות:

    * ההתנגדות המוקדמת לקונפוֹרמיוּת של האבות המייסדים בישראל דווקא היתה ליברלית, לא דתית. סדרה של טעויות — כמו למשל הופעת ד”ש בשנות ה-70 — סיכלה את האפשרות של תיקון ליברלי-חילוני, וסללה את הדרך לפני ברית ימנית-קלריקלית.

    * הצבא היה א-פוליטי, והתחיל להשתנות בעקבות הדמוגרפיה.

    כללית בישראל היו הרבה יותר זכויות אזרחיות מאשר בטורקיה. אטאטורק ויורשיו, עד לאחרונה ממש, היו מוציאים אל מחוץ לחוק כל מפלגה ערבית. הם לא היו מרשים שימוש בלשון הערבית. והם כמובן לא היו מרשים מפלגות דתיות יהודיות.

    בן גוריון נחשף בצעירותו ללאומיוּת טורקית (כאשר היה סטודנט ב”קושטא”, הלוא היא איסטנבול, לפני מלחמת העולם הראשונה.) אני תוהה אם הוא השתעשע אי פעם בהזיות כמאליסטיות. צריך לחזור ולדפדף קצת בסימפוניה הלא-גמורה (למרבה העצב) של שבתאי טבת.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    איך שהו התמונה לא מצטיירת לי הפעם כפי שהצגת.
    לפי תיאורך עושה רושם שטורקיה היא כמו איי גלאפגוס שהתפתחו במנותק מהעולם. כאילו מערכת היחסים של טורקיה עם העולם ועם ישראל הם רק תוצאה של המצב בטורקיה.
    למערכת יחסים בין שתי מדינות צריך שתי מדינות. התקררות או ריחוק במיוחד במקרה טורקיה- ישראל, נראה לי שצריך לזקוף גם ואולי אפילו במיוחד, לצד הישראלי.

  4. יואב קרני הגיב:

    אינני מגיב על הודעות לא-חתומות. רצונך שאגיב, הוסף-נא את חתימתך.

  5. עוז הגיב:

    הפוסט שלך מציג נקודות מעניינות לחשוב עליהן. אבל הוא גם מטיל את מלוא האחריות לפתחה של טורקיה ומציג את המפלגה של רג’יפ טאיפ ארדואן באור נורא שלילי.
    אני לא יודע אם זה כל כך שלילי כמו שאתה מציג, אבל אני חושב שהביקורת של רוה”מ הטורקי הייתה בד”כ מאוד עניינית, גם עם הרטוריקה קצת מטופשת.
    וישראל בסך הכל שיחקה לידיים שלו.
    לטעמי ההתנהלות השלומאלית של פרס/אולמרט ושאר הליצנים שאחראים לראשית המשבר היא לא פחות חשובה בסיפור.

  6. יואב קרני הגיב:

    חתום, עוז, חתימה מלאה. זה התנאי ולא יעבור. אני שונא למחוק מסרים, אבל בוודאי לא אגיב עליהם. הנימוס מחייב לעמוד בתנאי.

  7. יפתח צלניקר הגיב:

    כתבה מרתקת ומדוייקת. חבל שאין עוד אנשי תקשרות שיודעים לזהות את המציאות כפי שהיא. לגבי הבריתות האזוריות, חשוב לציין את זו עם ארמניה אשר מצידה וויתרה על הכבוד הלאומי בעד חסות טורקית,וברית העברת הגז האיראנית על אפם וחמתם של אירופה וארה”ב. חבל הוא שישראל לא מזהה את עומק המשבר ועוברת להשקיע במדינות אסלאמיות נטרליות לחלוטין כמו אלו במרכז אסיה אשר ישארו לצידה לאורך זמן.
    שוב תודה רבה

  8. עדו סוקולובסקי הגיב:

    ממה שידוע לי היתה תקופה שבה כל תיק של מועמד לקורס קצינים היה מגיע לבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון לבדיקה על ידי פונקציונר של מפלגת העבודה האם האיש מספיק ‘משלנו’ כדי להיות קצין האם אני טועה?
    ידוע לי שהפסיכולוג של הקומנדו הימי פסל על הסף מועמדים דתיים בגלל ש’דת היא מחלת נפש’
    ולדעתי הנח”ל כולו הוא זרם פוליטי בצורת חטיבת חי”ר. זה היה רע אז וזה רע היום אבל כל מה שקרה הוא שהפוליטיזציה בצבא נטתה עם כל המדינה מצד אחד לשני.

Leave a Reply