מדוע הבורסה גואה? זה מפני שהיא מאמינה בשכל הישר של הפוליטיקאים, אומר הנגיד ברנאנקי. האם היא השתגעה? וּמי יציל את אמריקה מפני “המיתון של המַאֲזָנים”?
האוּמנם עשר השנים האבודות של יפאן הן המַראָה שבה מתבוננות עכשיו ארה"ב ואירופה? עשרי הרבית הנמוכים ביותר לא הצליחו להפיח חיים בשוק האשראי -- ו"כל המבנה הכלכלי קרס" (עקומה במצגת השקופיות של ריצ'רד קוּ, הכלכלן הראשי של 'נוֹמוּרה', טוקיו)
הנה מדוע צריך להיות אופטימי: מדדי הבורסה אינם משקרים (אלא לפעמים). עלייתם השיטתית בשנה האחרונה אינה ביטוי של “אופוריה לא-רציונלית” (ביטויו המפורסם של אלאן גרינספן), אלא תוצאה של עליה מרשימה בהכנסותיהן של חברות וברווחיהן; והיא תוצאה של פעילות כלכלית אמתית, לא של אחיזת עיניים.
הנה מדוע צריך להיות זהיר: הפעילות הכלכלית אמנם מתאוששת, אבל השיפור במאזני החברות הוא במידה רבה תוצאה של קיצוצים וחסכונות, ושל עליה גדולה בפריון. מה רע שהפריון עולה? לא רע בכלל, חוץ מזה שעלייתו מבטאת שימוש אופטימלי בכוח העבודה הקיים. חברות מוסיפות להימנע מלשכור עובדים חדשים. לא זו בלבד שלפחות עשירית העובדים באמריקה מובטלים, אלא ש-44% מן העשירית מובטלים זה ששה חודשים ויותר. לא היה כדבר הזה מאז השפל הכלכלי בשנות ה-30. מה אנחנו למדים מזה? שערפילים כבדים עדיין מסתירים את האופק.
הנה מדוע צריך להיות פסימי: מפני שתוצאות התפקעותה של בועת הנדל”ן עדיין לא הורגשו במלואן. השוק אינו מתאושש, ואין סיבה להניח שהוא עומד להתאושש. על כלכלת העולם מוסיפה לרחף הרוח הרעה של נסיון הבועה היפאנית. היא התפקעה בסוף שנות ה-80, ויפאן עדיין ממתינה להתאוששות. יש הבדלים, אבל יש צדדי דמיון — גם בארה”ב, עוד יותר באירופה.
מעוניינים בצמרמורת לעת קיץ מוקדם? תוכלו למצוא אותה, על הרשת, במצגת של ריצ’רד קו (Koo), הכלכלן הראשי במכון המחקר של Nomura, יפאן.
החוב נפרע, הכסף נתקע
אנחנו קוראים בעמודים הראשונים של העתונים — אומר קו — על המלווים, זאת אומרת בנקים ומוסדות אשראי. העמודים הראשונים, לעומת זאת, אינם מספרים לנו על הלווים, על מבקשי האשראי.
ובכן, אומר קו, הם אינם לווים. הוא מציג עקומה עקומה מאוד: הירידה הנמשכת בביקוש לכסף, גם כאשר הרבית הבנקאית עומדת סמוך מאוד לאפס.
הנדל”ן של יפאן לא סתם התפקע. הוא פשוט נמחק. הוא איבד 87% משיא ערכו. אבל בזכות היצוא העצום של יפאן, תזרים-המזומנים של התאגידים גאה. לא היה להם צורך ללוות כסף. לעומת זאת, מאין להם שום דבר אחר לעשות בכסף, הם התחילו לפרוע את חובותיהם. הכסף זרם לבנקים, ונתקע שם. כל פרעון, כל חיסכון התקזז מן התוצר המקומי הגולמי. זה נמשך עשר שנים. המבנה הכלכלי קרס.
לתופעה הזו, קו מציע את השם הזמני (“תנו לי שם טוב יותר, אשמח לאמץ אותו”, הוא אומר) מיתון של מַאֲזָנים” (balance sheet recession). הוא חנק את יפאן, בן דמותו עלול לחנוק את אמריקה ואת אירופה. בשורת קו היתה יכולה לבקוע גם מגרונו של ג’ון מיינארד קיינס, חוזה הכלכלה המערבית שלאחר מלחמת העולם השניה. קו-קיינס מזהיר מפני הדחף לאזן. אם הממשלה היא הלווה הגדולה ביותר, מוטב שלא תזדרז לאזן את תקציביה, אלא אם כן היא תהיה בטוחה שהכסף שהיא חוסכת יגיע לידי המִגזר הפרטי.
אם הכסף לא יגיע לשם, הוא פשוט ייתקע. אם הוא ייתקע, המישוואה הכלכלית עצמה תיתקע. הציפיות הטבעיות ישתנו. לא יהיה אשראי גם מפני שאיש לא ירצה להעניק אותו, גם מפני שאיש לא ירצה לקבל אותו. זה קרה בפעם האחרונה בארה”ב בתחילת שנות ה-30. בתוך ארבע שנים, התוצר המקומי הגולמי הצטמק ב-46%.
httpv://www.youtube.com/watch?v=YuoFMwydQFs
הרצאתו של ריצ’רד קוּ מ’נאמורה’. שקופיות המצגת אינן נראות כאן. אפשר למצוא אותן, על פי סדר הקרנתן, באתר רשת אחר ולעקוב אחריהן אגב האזנה לקוּ
“מסלול לשיווי-משקל”
נגיד הבנק המרכזי של ארה”ב כמובן אינו זקוק לתזכורות מרי’צארד קו על מעגלי הקסמים של השפל הגדול. זו היתה התמחותו האקדמית. זה הטעם שהוא דחק בשני נשיאים, ג’ורג’ בוש וברק אובמה, לפתוח את הברזים, ולהזרים. קודם כול להזרים.
בן ברנאנקי דיבר השבוע בפורום כלכלי של הקונגרס על השלב הבא, זאת אומרת סגירת הברזים.
אמנם אין מנוס מגרעונות ניכרים בתקציב בטווח הקצר, הטעים ברנאנקי, אבל מוטב להקדים ולעלות על “מסלול של שיווי-משקל פיסקאלי בר-קיימה” (לעורך: “קיימה” הוא הכתיב בכללי האקדמיה ללשון העברית, לא “קיימא”). בהיעדר מסלול כזה, הגרעון בתקציב עלול לעמוד על 9% מן התוצר המקומי הגולמי בבוא שנת 2020.
הגאות בבורסה, אמר הנגיד, היא תוצאה של “אמון ניכר שהמערכת הפוליטית אמנם תניב מסלול לשיווי משקל”. אם יתפוגג האמון הזה, השווקים יגיבו בהתאם.
עצם המלים האלה, “המערכת הפוליטית תניב”, מעוררות אי-אמון. שבעה חודשים ופחות לפני הבחירות לקונגרס, שתי המפלגות הגדולות אינן להוטות להניב שום דבר משותף.
השבוע למשל, יושב ראש ועדת הבנקאות של הסנאט, הדמוקרט כריסטופר דוד, איים להתעלם לחלוטין מן הרפובליקנים בהכנת הרפורמה החשובה של הפיקוח על המערכת הפיננסית. הוא כועס, מפני שהרפובליקנים מפיצים “כזבים” על תוכן הרפורמה.
גאז מדמיע, או קצת מרעיל
עוד מעט קט עומדת להתחיל התגוששות על אישור מינויו של שופט חדש לבית המשפט העליון. זה מאורע נדיר בפוליטיקה האמריקאית, מפני שיש רק תשעה שופטים, והם מתמנים לכל חייהם. שופט בן תשעים החליט לפרוש, מקץ 35 שנות שירות. מאחר שהוא נחשב למנהיג הליברלים בבית המשפט, הנשיא אובמה ינסה אל-נכון להושיב תחתיו ליברל אחר.
רק זה חסר לרפובליקנים, בעיקר כאשר הם מנסים לתת לתומכיהם השמרנים סיבה להגיע לקלפי בנובמבר. אם תתפתח התגוששות, היא תהיה שוות ערך לפיזור גאז מדמיע, שלא לומר רעיל, בחללה הפוליטי של וושינגטון.
אחר כך יבואו הבחירות, ואם נאמין לתחזיות, הרפובליקאים ישתלטו לפחות על בית הנבחרים, אולי גם על הסנאט. או-אז יתחילו השנתיים שלפני הבחירות הבאות לנשיאות. בנסיבות כאלה — קונגרס רפובליקני נגד נשיא דמוקרטי הנלחם על חייו — קצת קשה להאמין שהמערכת הפוליטית תהיה מסוגלת להניב איזשהו שיווי משקל.
למען האמת, כמעט משונה לייחס “אמון ניכר במערכת הפוליטית” לשוקי הכספים. איזו סיבה בעצם יש להם להאמין במערכת? ואם הם מאמינים, האין זו בועה של מראית-עין פוליטית, המועדת להתפקע?
איך אמר ריצ’ארד קו, המוזכר למעלה: “את מה שאנחנו רואים עכשיו לא למדנו בשום בית ספר למינהל עסקים”. הוא אמר את זה על מאזנים ועל עקומות. אולי אפשר להגיד את זה גם על האופן שבו ציפיות פוליטיות לא-ריאליות מזינות אופטימיות מופרזת, או מופרכת, בוול סטריט.
עכשיו, בואו נראה איזו מניה שווה לקנות. מה דעתכם על הבנקאיות? אולי איזו משכנתא קטנה?
תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. אין טעם להשאיר תגובות ללא כתובת דואל. אני מתחייב שהיא לא תיראה, אלא לכל היותר תשמש אותי לאימות זהות.
כלכלן הוא אדם שמחר ידע להסביר מדוע נבואתו אתמול על היום היתה טעות.
יואב,
דווקא מינוי של שופט ליברלי יעזור לרפובליקנים מאד. ככל שהמועמד יהיה יותר ליברלי כך יש להם יותר סיכוי לגייס תמיכה בקרב הבסיס שלהם ולזכות ביותר מושבים. כך שלרפובליקאים יש אינטרס בקרב גדול על הנושא.
אכן. אבל הם ממילא יצמידו את התווית “ליברלי” לכל מינוי של אובמה. בית המשפט העליון הוא טכסיס הגיוס שלהם בבחירות זה שלושים שנה ויותר. הדמוקרטים, לעומת זאת, לא הצליחו לעשות שימוש דומה. בוחריהם פשוט אינם מצליחים להתרגש באותה מידה משופטים עליונים.
יש לך הקישור להרצאה המלאה של קוּ?
בוודאי. הקש-נא על הקישור בכיתוב המופיע מתחת לתמונת YouTube.
זה מקשר ל12 דקות מתוך ההרצאה
זה מה שיש, ידידי.
אני לא מתיימר להבין בכלכלה, אבל האם יכול להיות שפשוט אין לאיש צורך בעבודה של 10% מהאמריקאים? כלומר שבגלל תהליכי אוטומציה למינהם אמריקה יכולה לקיים את עצמה רק עם 90% מכוח העבודה?
אני נוטה לחשוב שזה מצב שחייב להגיע מתישהו.
נקודה מעניינת. האומנם עשרה אחוז מן האמריקאים מיותרים? האומנם אבטלה של עשרה אחוז נועדה להיות תופעת-קבע, כפי שאבטלה דו-ספרתית נעשתה תופעת-קבע בכמה מדינות אירופיות אפילו בימי שגשוג?
תתעניין אולי לשמוע, שאחת מיועציו הכלכליים הבכירים של הנשיא אובמה דיברה על זה בסוף השבוע שעבר. לפי כריסטינה רווֹמֶר, האבטלה כה גבוהה לא בגלל שינויים מבניים — שאתה רמזת עליהם בשאלתך — אלא בגלל ירידה דרסטית בביקוש לסחורות ולשירותים. לשון אחר, זו בעיה “מחזורית”, לא “סטרוקטורלית”.
תוכל למצוא דיווח על דברי רומר באתר ה’ניו יורק טיימס’ (וכמובן גם במקומות אחרים).
אחת הבעיות המרכזיות של כלכלת ארצות הברית בשנים האחרונות, עוד לפני התפרצות המשבר, היא שהמנוע הכלכלי שלה הפסיק להיות השוק היצרני. האמריקאים פשוט הפסיקו לייצר (בנוסף לכך שענפים גדולים כמו זה של המכוניות ייצרו בכיוון הלא נכון). כלכלנים כמו פיטר שיף (Peter Schiff) דיברו על כך בתחילת “משבר הסאב-פריים”. בועת הנדל”ן כיסתה על המגמה הזו — אבל משנתנפצה, מתגלה הבעיה במלוא חומרתה.
השוק האמריקאי חייב להתחיל לייצר שוב, וכמובן מוצרים טובים ונחוצים. אחרת שום צעד מוניטרי לבדו לא יוכל לעזור לאורך זמן. התעשייה הגדולה הייתה זו שבזכותה ארה”ב הפכה למעצמה כלכלית והיא שהוציאה אותה מהמשבר ב- 1929 (בנוסף למלחמת-העולם…).
תופעה החוזרת על עצמה במשברים מוניטריים היא שהכסף במערכת אינו מגיע ליעדים הנחוצים. יש תמיד בעיה עם לפחות אחד מהגופים בשרשרת המזרימים הון במשק. קוּ מסביר לנו מדוע החברות הגדולות מפחדות על ההון שלהם, וזהירות היתר של הבנקים להעניק אשראי מוכרת היטב. בכל הלוואה יש מידה של סיכון שהכסף לא יחזור, בנקים מנסים לחשב את מידת הסיכון ולא מלווים מעל לרמה מסוימת. רף הסיכון שהם מוכנים לקחת כיום הוא נמוך מדי, לכן חלק גדול מאד ממנו חוזר לבנק המרכזי כהשקעה סולידית במדינה.
בשורה התחתונה, משמעות העניין הזה היא ש”השוק החופשי” לא מייצר את התוצאה הרצויה לנו, וכאשר מצב כזה קורה אנו מכנים אותו “כשל שוק”, ומפעילים את הכלי היחידי שיכול לעזור לנו: המארגן המרכזי – הממשל.
בהשקפה הליברלית תפקיד הממשלה הוא לפתור כשלי שוק. אמנם כאשר משווים בין ייצור ציבורי לפרטי, בדרך-כלל מוצאים שהפרטי עדיף, אך יש מצבים שבהם השאלה הזו אינה רלוונטית, כי גם אם הממשל ייצר רע, אנו יודעים שהפרטי כלל לא ייצר.
במצבים כאלה תפקיד הממשל הוא כפול. הראשון הוא למלא את הפונקציה של השוק – הזרמת אשראי; השני הוא לפתור את בעיות השוק. הנגיד ברננקי אמנם הצליח להביא שני נשיאים להזרים כסף, אך כדי להצליח בתיקון מבנה השווקים ולהעביר רפורמות כלשהן צריך הרבה יותר. וכל שנותר לנו הוא לקוות שיצליח. לפחות הוא אופטימי.