בתחילת השבוע נפל דבר בפוליטיקה האמריקאית: הקונגרס השלים את חקיקת הרפורמה המקיפה ביותר זה שבעים-וחמש שנה, אולי הגדולה ביותר מאז ומעולם. לארה”ב נולד ביטוח בריאות כללי. שלושים-ושניים מיליון אמריקאים, עשירית האוכלוסיה, יצורפו אל מעגל המבוטחים. חברות הביטוח לא יורשו עוד להיות סלקטיביות. הכול יהיו זכאים לביטוח, גם המובטלים, גם מי שאינם מקבלים ביטוח ממקום העבודה שלהם, גם אלה שבריאותם רופפת מלכתחילה.
תהיה הדעה אשר תהיה על עצם הביטוח, או על אמצעי מימונו — הוא יעלה כמעט טריליון (1,000 מיליארד) דולר — זה מהלך היסטורי. נובעת ממנו הגדרה-מחדש של האמנה החברתית. תומכיו מאמינים שהוא עומד בשורה אחת עם שחרור העבדים, עם שיווי זכויות האזרח של השחורים, עם כינון הביטוח הלאומי. מתנגדיו מאמינים, שהוא יקרב את אמריקה אל פשיטת רגל, שהוא יעניק לממשלה הפדרלית כוח חסר תקדים להתערב בחיי האזרח, שהוא ידרדר פלאים את רמת הרפואה בארה”ב.
הוא אומץ ברוב של שלושה קולות. המשוכה האחרונה היתה במליאת בית הנבחרים. לאימוץ החוק היו נחוצים מאתיים-וששה-עשר קולות. לטובתו הצביעו מאתיים-ותשעה-עשר. כל התומכים עד אחד היו דמוקרטים, עניין לא-רגיל בבית הנבחרים, שבו אין משמעת סיעתית, וצירים חוצים את הקווים. צירים אמנם חצו — אבל בכיוון ההפוך. שלושים-וארבעה דמוקרטים, יותר מעשירית חברי הסיעה, הצביעו נגד החוק.
בהיסטוריה התחיקתית של ארה”ב זה היה מאורע כמעט ללא תקדים. חוקים מרכזיים בדרך כלל אינם נכפים הר כגיגית על המיעוט. מסורת רבת שנים היא, שחוקים מונחים על שולחן הקונגרס ביוזמה כפולה, לפעמים משולשת, של חברים משתי המפלגות. כאשר הקונגרס חוקק ביטוח רפואי לקשישים וְלִמעוטי-יכולת, לפני ארבעים-וחמש שנה, תמכו בו שלוש-מאות-ושבעה צירים, רק מאה-וששה-עשר התנגדו. בסנאט, הרוב היחסי היה גדול אפילו יותר, שבעים נגד עשרים-וארבעה.
האם זה משנה? סוף סוף, במשטר דמוקרטי רוב הוא רוב, גם אם הוא רוב של קול אחד בלבד. התשובה אינה מובנת מאליה. רוב של קול אחד כמובן תופס משפטית. אבל האומנם שיטה דמוקרטית יוצאת נשכרת מנכונותו של רוב קטנטן — או קטן, או לא-גדול — לֶאֱכוֹף את רצונו?
להתקנא בבריטים?
ווינסטון צ’רצ’יל אמר פעם — והוא חוזר ומצוטט מאז עד-זרא — ש”הדמוקרטיה היא שיטת השלטון הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר”. אבל “דמוקרטיה” כשלעצמה אינה שיטת שלטון. היא העדפה ערכית, תרבותית, פילוסופית; היא תבנית, שאליה צריך לצקת תוכן. הדמוקרטיה הבריטית למשל אימצה שיטת בחירות, המעניקה רוב פרלמנטרי, פעם אחר פעם, למפלגה יחידה גם כאשר אין היא מקבלת את רוב הקולות. זה מבטיח יַציבות — אבל זה שקול כנגד זיוף רצונו של הבוחר.
למפלגת שלטון בריטית אין צורך מעשי ליצור הסכמה רחבה. ואכן, כך בדיוק חוללה מרגרט תאצ’ר את הרפורמות ההיסטוריות שלה בשנות ה-80. אילו היתה בבריטניה שיטת בחירות דומה לזו של גרמניה, שלא לדבר על ישראל, היא היתה מתקשה מאוד.
אנשים, שקצרה רוחם לנוכח סיבוכי התהליך הדמוקרטי, היו רוצים להתקרב אל הדגם הבריטי. גם כאשר ישראלים מדברים על “משטר נשיאותי”, הם מתכוונים בעצם — גם אם אינם יודעים — למשטר הפרלמנטרי הבריטי, לא למשטר האמריקאי, לא למשטר הצרפתי. רק בבריטניה, לממשלה יש שליטה אוטומטית בתהליך החקיקה. אנחנו יודעים שבהיעדר שליטה כזאת, אפילו נשיא ארה”ב חזק פחות ממה שנדמה.
רוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות זקוקות להסכמה רחבה יותר מגבולותיה האידיאולוגיים של המפלגה הגדולה ביותר. השאלה התלויה ועומדת היא עד כמה רחבה צריכה ההסכמה להיות.
הסנאט של ארה”ב, למשל, מצריך רוב מיוחס של 60% בחקיקת חוקים (מחוץ לחוק התקציב). האסיפה המחוקקת של קליפורניה זקוקה לרוב של שני שלישים (!) כדי לאמץ הצעת תקציב. ידוע לשימצה היסטורית הוא הסיים (פרלמנט) של פולין במאה ה-18, שבו התנגדותו של חבר יחיד היתה מספיקה לדחיית חוק. התוצאה העצובה היתה שפולין חדלה להתקיים בסוף המאה ה-18.
המחיר של יצחק רבין
יש תרבויות פוליטיות, שבהן דיונים פוליטיים אינם מסתיימים בכלל בהצבעה, אלא בהסכמה. מנהיגות אינה זו הכופה את רצונה, אלא מנסה להרחיב אותו. אפשר למצוא מכניזמים כאלה בַּחֲברות שבטיות או פיאודליות, קשה למצוא אותן בחברות מודרניות. הסכמה פה אחד אינה אמצעי סביר של התקדמות. אבל פריצות דרך היסטוריות המיוסדות על רוב זעום, לפעמים רוב שרירותי, מסתכנות בחוסר לגיטימיות.
זו היתה למשל בעייתו של יצחק רבין, כאשר חתם על הסכמי אוסלו ב’, ב-1995, מכוח רוב זעום וּמקרי בכנסת.
אין זה כלל מן הנמנע שמחיר פוליטי דומה לזה שנגבָּה ממפלגת העבודה באמצע שנות ה-90 ייגבה גם מברק אובמה: בין אם זה בבחירות לקונגרס של חודש נובמבר השנה, וּבין אם זה בבחירות הבאות לנשיאות ב-2012. הנשיא הבטיח מלכתחילה פוליטיקה של הסכמה רחבה, מה שאמריקאים מכנים “דו-מפלגתיוּת”. והנה, ארבעה-עשר חודש לאחר השבעתו הוא מתפאר בחקיקה החד-מפלגתית ביותר שנראתה בוושינגטון זה שנים.
אובמה הפך השבוע למרגרט תאצ’ר. הרבה מתומכיו וגם כמה ממבקריו יחשבו שזה כלל לא נורא; שהגיע הזמן לחבוט על השולחן, לקבל סיכונים, לחרוג מן הגבולות המוסכמים והבטוחים, לזעזע את המערכת. אבל הרפובליקאים מקווים שהמצביעים יחשבו את הזעזוע הזה לַהפרת אמון, להפגנה של יהירות, לניצול לרעה של כוח — ויעבירו את הקונגרס לידי הרפובליקאים. או-אז מנהיגי הרפובליקאים מבטיחים לבטל את חוק הבריאות.
אם הם יקבלו רוב, ואם הם יעמדו בדיבורם, התוצאות יהיו דרמטיות עוד יותר מעצם קבלת החוק. יש להן הפוטנציאל לקרוע לגזרים את החברה האמריקאית, לצקת קיתונות של מרירות ושל איבה, וּלהרחיק את אמריקה מכל סיכוי של הסכמה רחבה על מדיניות ציבורית. ישראלים, צרפתים, איטלקים, ספרדים ימשכו בכתפיהם. אז מה, הם יגידו. זה לחם חוקן של דמוקרטיות.
אולי לא. אולי זו הסכנה החמורה ביותר הנובעת מתהליך דמוקרטי. קשה להכריח אנשים להגיע להסכמה רחבה, היא צריכה להיות וולונטרית. אבל דמוקרטיה אינה דמוקרטיה אם אין בה מרכיבים של וולונטריוּת, של רצון חופשי, של התנדבות. שִיוּרה תלוי בַּנכונות להבליג, לסלוח, לוותר, להתפשר — וּלהיפטר משרירות לבו של הרוב הזמני. אגב, הוא תמיד זמני.
יואב, האם החקיקה החד-מפלגתית נבעה, לדעתך, מרצונו של אובמה או מחוסר הנכונות של הרפובליקאים להיכנס לדיון על ביטוח בריאות?
הרושם שלי היה שאובמה היה שמח מאוד לקבל חוק שייתמך על ידי חלק מהרפובליקאים, גם במחיר של ויתורים כואבים, אבל לא היו לו שותפים בצד השני.
אתה מזכיר שהרפורמות הגדולות של ממשל ג’ונסון נהנו מתמיכה דו-מפלגתית – אבל כמובן שהמערכת המפלגתית השתנתה לחלוטין מאז שנלסון רוקפלר וג’ורג’ וואלאס היו אישים מרכזיים במפלגותיהם -לטוב ולרע מדובר היום במפלגות הרבה יותר מגובשות אידיאולוגית, במיוחד הרפובליקנים. כמבון שפשרה עם הרפובליקנים אינה אפשרית, אובמה יכול לבחור לא להתעמת עם הרפובלקנים ולהשתדל להעביר את הזמן ללא פאשלות רציניות נוסח בוש – זה מה שעשה קלינטון לאחר שאיבד את הרוב בקונגרס – או שהוא יכול לקדם את רעינותיו ולהסתכן בהתעוררות חמתם של הרפובלקנים כלפיו (מהניסיון של קלינטון, זה יקרה בלי קשר למעשיו של אובמה).
דרך אגב, גם אם הרפובליקנים יזכו ברוב בבית הנבחרים בנובמבר, לא סביר שהם יזכו בסנאט שם הרוב הדמוקרטי הוא גדול ורק שליש מהמושבים עומדים לבחירה, ובכל מקרה ישנו וטו נשיאותי.
אמנם אנחנו בערב פסח ולא ערב יום כיפור, אבל לא יכולתי למקרא הדברים שלא להזכר בהלכה הזו על חובת ריצוי מי שפגעת בו, ומה קורה אם הוא לא מתרצה:
“עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייסנו. ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלושה אנשים. ואם אינו מתפייס בשלושה פעמים, אינו זקוק לו”.
אני חושב שזה המקרה. אובמה והדמוקרטים ניסו פעם אחר פעם ללכת לקראת הרפובליקנים. אבל הרפובליקנים התבצרו בעמדתם כאילו יש להם זכות וטו. חלק במוצהר אמרו שהם עושים את זה מטעמים פוליטיים ולא עינייניים, כמו הסנטור דה-מינט שהכריז ש”רפורמת הבריאות תהיה הווטרלו של אובמה”.
חלק עשו את זה מפחד אנשי “מסיבות התה” ודומיהם שאוכפים על הנציגים הרפובליקנים טהרנות רעיונית. אבל כך או כך, הרפובליקנים לא נהגו פה בתום לב, והשאלה המ עושים אז? נכנעים, או אחר פעם אחת ושניה ושלישית שהם לא מתרצים פועלים באופן חד צדדי, למרות הבעייתיות בכך.
אגב, גם בהסכם אוסלו היו ח”כים מהליכוד שרצו לתמוך בהסכמים (זכור לי מאיר שטרית, אבל אני חושב שהיו עוד אחד או שניים), אבל הופעלה עליהם משמעת סיעתית.
אתייחס לשאלה העקרונית שהעלת לדיון:
נדמה לי שלפחות לפעמים, בנושא שהוא במחלוקת עמוקה בציבור ובמערכת הפוליטית ושהמשמעות של חתירה בו להסכמה רחבה היא בעצם וטו של המיעוט על הרוב. וכל עוד כמובן, לא מדובר על ביטול השיטה הדמוקרטית עצמה, אזי עדיף לחתוך את הקשר הגודרי ולהכריע לכאן או לכאן ולתת לציבור לשפוט את התוצאות בבחירות הבאות. טבעו של שיתוק פוליטי על סוגייה מרכזית ומכרעת היא לחזק את ההקצנה המפלגתית ולמנוע דיון ענייני על מגוון סוגיות ציבוריות נוספות ולעיתים בשביל לחתוך קשר גורדי מספיק רוב של אחד.
לא תמיד, לא בכל מצב, לא כדי לעשות דווקא וכו’ אבל לפעמים כן הסיכון לדמוקרטיה מאי קבלת החלטה גדול מהסיכון של הרוב הקטן (וישראל מדאיגה יותר בסוגיה הזו מאשר ארה”ב, עם המסורות הפוליטיות המפותחות שלה)
גם דוגמת קליפורניה והשני שליש הנדרשים לתקציב שהבאת כאן מלמדת משהו. כידוע קליפורניה במשבר תקציבי איום הניזון בעיקר מהשיתוק הכולל של המערכת הפוליטית בה בסוגיות תקציביות ובכלל (מערכת הנשענת גם על השיטה הקלוקלת של משאלי עם נרחבים וכו’)
ועוד הערה על סקרים ומדיניות: יואב קבעת כאן שהרפובליקאים נתמכו בהתנגדות מאסיבית של הציבור האמריקאי כפי שהראו הסקרים, נדמה לי שיש בעייתיות גדולה בלנהל מדיניות ע”פ סקרים ולא בבחירה להנהיג גם לכיוונים לא פופלאריים (ועיין ערך טורים קודמים שלך בנושא), בפרט בנושא הזה שהציבור האמריקאי הוזן בדמגוגייה של אש וגופרית ע”י הרפוליקאיים והימין הרדיקלי על סוציאליזם באמריקה ואפילו בשקרים בוטים כמו בדותת “ועדות המוות” וכו’. מעניין יותר הוא שיום למחרת ההצבעה התפרסם סקר שבו רוב! של הציבור האמריקאי תמך ברפורמה לעומת מיעוט בסקרים לפני שהחוק נחקק.. ללמדנו עוד משהו על הקשר הרצוי בין סקרים ומדיניות..
טוב, אני נענה לאתגר שלך. ואחרי יום של חשיבה הנה תשובתי (ואני מקווה שאני לא נסחפתי באורכה).
אני חושב שכולנו מסכימים שדמוקרטיה אין משמעותה “עריצות הרוב”. בדמוקרטיה גם קול המיעוט חייב להישמע, ובצורה מהותית, ולא רק לצאת לכדי חובה. בדמוקרטיה אסור לרוב לרמוס את המיעוט ואת זכויותיו. אבל אני לא חושב שזה אומר שהחלטות חייבות להתקבל רק אחרי קבלת הסכמה רחבה. אחרת זה יוביל דווקא ל”עריצות המיעוט”.
בדמוקרטיה על כל אזרח לדעת ולהרגיש שיש לו הזדמנות הוגנת להשתתף בהחלטות שמשפיעות על חייו. לכן חשוב שהרוב יבלום את עצמו ואת כוחו אבל הבלימה הזו צריכה להתמקד בשלבי קבלת ההחלטה: לא לבצע מחטפים, לתת הזדמנות הוגנת לאזרחים להשמיע את קולם, להקשיב לקולות השונים, לאמץ תיקונים ושינויים על פי הצעות שהוא שמע גם מהמיעוט וכו’.
אבל בסופו של דבר אני לא חושב שהדרישה לקונסנזוס, ובמיוחד ע”י הנהגת רוב מיוחס היא רצויה. מצד אחד זה לא באמת יגן על זכויות המיעוטים. הרי אין קל מלהלהיט את הרוחות של הרוב כנגד מיעוטים.
מצד שני דרישה לקבל החלטה רק אחרי גיבוש קונסנזוס, או ע”י הנהגת רוב מיוחס היא מתכון לשיתוק פוליטי ולהתחמקות מהחלטות, ובייחוד החלטות קשות (וגם אם מצליחים להתגבר על השיתוק, זה נעשה פעמים רבות על ידי השחת המערכת, וראינו לדוגמה את העסקאות המפוקפקות שנעשו עם הסנאטורים הדמוקרטים השמרנים כשהיה צריך להעביר את החוק ברוב שובר פיליבסטרים של 60, כשכל סנאטור היה יכול להחזיק את החוק בן ערובה לגחמותיו, ואיך זה השתנה כשהיה צורך רק ברוב רגיל בסנאט בשבוע שעבר). ודווקא שיתוק כזה מביא ליתר תסכול אצל האזרחים. להרגשה שהם אינן אדונים לגורלם, ושמה שהם לא יעשו זה לא ישנה כלום. זה גורם לאיבוד האמון במוסדות הפוליטיים הדמוקרטיים ואפילו לכמיהה ל”איש חזק” שיוכל סוף סוף להזיז דברים. דרישה לקבלת החלטות בקונסנזוס גם מביאה לאובדן האמון בשיטה הדמוקרטית מעוד סיבה: אם בלאו הכי כל החלטה מתקבלת בשיתוף פעולה של שתי המפלגות, אז בשביל מה לטרוח להשתתף בהליך הפוליטי ולבחור ביניהן?
לכן אני מנחש שעם כל הפילוג והקיטוב שעניין ביטוח הבריאות יצר, זה לא יישאר לאורך זמן. כי אף אחד לא יכול לטעון שהיה מחטף, ושקולו לא נשמע. היה הליך חקיקתי שנמשך למעלה משנה, עם דיון ציבורי קולני שבהחלט השפיע על התוצאה. אף אחד לא קיבל את כל מה שרצה, אבל גם אף אחד לא יכול לטעון ברצינות ובתום לב שקול ולא נשמע ושלא הייתה לו השפעה.
ולגבי רבין ואוסלו ב’, אני לא מסכים לניתוח שלך. הדה-לגיטימציה של רבין לא נבעה בגלל שהיה רוב דחוק (אני לא מסכים לכינוי מקרי) לאוסלו ב’. היא התחילה הרבה לפני זה (כולל התוכניות הרצחניות של יגעל עמיר), כשהיה רוב מוצק. אצל חלק ממי שהשתתתף במסע הדה-לגיטימציה מה שהפריע זה שהרוב כלל גם ערבים. ואצל חלק הנושא של הרוב כלל לא היה רלוונטי. אבל אם תזכור, חלק גדול מהכעס היה על זה שהייתה למתנגדים הרגשה שלא סופרים אותם, הרגשה שלובתה ע”י אמירות של רבין כמו ה”שיסתובבו כמו פרופלורים”. אם יש דבר שצריך לא לחזור עליו זה דווקא זה.
הקיצור, מה שאני אומר זה שהרוב אכן צריך לרסן את עצמו, אבל במימד הזמן וההקשבה, ולא במימד הרוב שבו ההחלטה מתקבלת בסופו של דבר.
יש אירוניה גדולה בהגנה על זכותו של מיעוט למנוע חקיקה בשם “זכויות מיעוט”; אחד השימושים המרכזיים בפיליבסטר בהיסטוריה האמריקאית נעשה ע”מ לחסום חקיקת זכויות אזרח לכושים; לולא הרוב המיוחס שהיה נדרש בסנאט היו פחות נרצחים פחות כושים בלינצ’ים (חוק פדרלי נגל לינצ’ים נחסם ע”י המיעוט הדרומי בסנאט), והם היו זוכים בזכות ההצבעה מוקדם יותר.
ידין, אני מקבל בהחלט את המשתמע מהערתך. אובמה השתוקק אל הסכמה רחבה. הרפובליקאים עמדו בסירובם. אבל סירובם היה מיוסד על התנגדות מסיבית של הציבור האמריקאי, כפי שחזרו הסקרים והראו. מסיבית.
כשלעצמי, אני חושב שחזית הסירוב הרפובליקאית היא חסרת אחריות, אופורטוניסטית, צינית. המפלגה הזו לא ניסתה כלל להשתנות לאחר תבוסותיה המוחצות בשתי בחירות לקונגרס וּבִבחירות לנשיאות. חוק הבריאות העניק לה תירוץ לקפוא על שמריה.
אינני יודע אם היתה לאובמה בררה. אני מביע את דעתי לא על עצם הכרעותיו הפוליטיות, אלא על תפיסת רוב וּמיעוט בחברה דמוקרטית.
דני, אכן, הצדק איתך. המפלגות השתנו. הן היו הרבה יותר מגוּוָנות בשנות ה-60 וה-70. הדמוקרטים עדיין מגוּוָנים — אין להם גזענים כג’ורג’ וואלאס, הם נמחו מפני הפוליטיקה האמריקאית; אבל יש להם שמרנים חברתיים ופיסקאליים, המוצאים את עצמם פעם אחר פעם בעמדות הסכמה עם הרפובליקאים. עובדה, עשירית הדמוקרטים הצביעו נגד החוק של מפלגתם. הרפובליקאים נעשו הומוגניים עד שיעמום, בין השאר מפני שמתוניהם הובסו בבחירות — אבל גם מפני שהמפלגה לא נֶעֶנתה לַעצתם של כמה ממנהיגיה, ולא נטתה מה שאמריקאים קוראים “אוהל רחב”, שגם מתונים יוכלו לדור בו.
אכן, דני, הרפובליקאים ייתקלו בווטו נשיאותי אם ינסו לבטל את חוק הבריאות. אבל הם כבר הקדימו והודיעו, שגם אם לא יוכלו לבטל את החוק — הם ישתמשו ברוב שלהם בקונגרס, אם אמנם ישיגו רוב כזה, כדי למנוע הקצאה של כספים למימון החוק. זה יהיה מצב מעניין ביותר, עם פוטנציאל של משבר חוקתי, עם פוטנציאל של שיתוק הממשלה הפדרלית. גוג-וּמגוג. אין זה מן הנמנע ששנתיים של מלחמת-אזרחים פוליטית מזומנות לאמריקה.
עמנואל, נאה דרשת, או נאה ציטטת, תודה, מה כבדה וּגדולה היא חוכמת הדורות. לגופו של עניין, אני חוזר וּמסביר: אני נִסיתי להעתיק את הדיון מן הקונקרטי לאבסטרקטי, זאת אומרת לכל תהליך קבלת ההחלטות במשטר דמוקרטי. מה מאוד הייתי שמח לשמוע את דעתך, את דעותיכם, על מהות “רוב” בדמוקרטיה. אני כופר, בִּזהירות, בַּהנחת-היסוד הכמו-מוּבנת-מֵאֵלֶיהָ ש”גם רוב של קול אחד הוא רוב”. הוא רוב, כמובן, אבל האם הוא רצוי? האין דמוקרטיה צריכה לחתור באופן מוֹסָדי אל הסכמה רחבה?
חג שמח לכולכם
כן זה נכון, קיים “….הפוטנציאל לקרוע לגזרים את החברה האמריקאית, לצקת קיתונות של מרירות ושל איבה, וּלהרחיק את אמריקה מכל סיכוי של הסכמה רחבה על מדיניות ציבורית…” אבל אל תשכחו שגם בישראל קיימות המון בעיות עם המינהל ומדיניות ציבורית.