הפאשלה

הנשיא אובמה היה להוט השבוע להודות בה. הביון האמריקאי נכשל – והמיט “אסון פוטנציאלי” על אמריקה. מה קורה לביון הזה? האם הוא התאבן? האם הוא איבד דמיון והעזה? שמונה שנים לאחר אחד-עשר בספטמבר, זרועותיו השונות עדיין לא למדו לשתף פעולה. חדשות רעות מאוד לארה”ב, לנשיא ולמפלגתו

“מוכרחים להשתפר, אנחנו נשתפר”, צוטט אובמה בעמוד הראשון של חינמון וושינגטוני

מלכתחילה הקשר היה מקרי בהחלט, צירוף נסיבות, לא יותר:

— אורחים לא-קרואים פוסעים כִּבדרך אגב אל ארוחת ערב רשמית בבית הלבן מבלי שאיש בודק את זהוּתם;

— הצבא עומד על רצונו לשלוח קב”ן מוסלמי לשרת עם חיל המשלוח האמריקאי באפגניסטן, אף כי יש סימנים מבשרי רעות שהאיש הוא קנאי דתי;

— דיפלומטים אמריקאיים בניגריה מושכים בכתפיהם בשאננוּת, כאשר בנקאי מפורסם מזהיר אותם מפני קשריו החשודים של בנו עם קנאים איסלאמיים;

— וָתיקי הסי.איי.אי מחדירים סוכן כפול לשורות אל קאעידה מבלי לחשוד כלל בִּמניעיו או בכוונותיו.

האורחים בבית הלבן לא שלפו חומרי נפץ חבויים, ולא ניסו להתנקש בחיי הנשיא.

הקב”ן המוסלמי דווקא שלף רובה חצי-אוטומטי, ירה לכל עֵבר, וטבח שלושה-עשר מחבריו לנשק.

בנו של הבנקאי הניגרי החביא חומר נפץ בתחתוניו, עלה על מטוס אמריקאי בדרך לדטרויט, והיה קרוב להפליא לרצוח 289 נוסעים ואנשי-צוות.

הסוכן הכפול באפגניסטן היה בעצם סוכן משולש: הוא נכנס אל בסיס קדמי של הסי.איי.אי לא הרחק מגבול פקיסטן מבלי שאיש טרח לפשפש בכליו, והתפוצץ יחד עם שבעה סוכנים אמריקאיים בכירים וסוכן ירדני אחד.

מה הקשר בין המאורעות האלה? הקשר הוא הכֶּשֶל. לא רק כשל מודיעיני, לא רק כשל ביצועי, לא רק כשל לוגי – אלא כשל של תפיסה ושל מחשבה, כשל של דמיון, כשל של מרוּבּעוּת ביורוקרטית. כמה פעמים השתמשתי במלה “כשל”? נדמה לי ששבע. קצת פחות ממה שהשתמש בה הנשיא ברק אובמה בהצהרת הפאשלה שלו בוושינגטון באמצע השבוע. הוא חזר על הפועל “כָּשַל” תשע פעמים, על פי מניינה של רשת הטלויזיה אי.בי.סי. פעם אחת הוא אמר “פאשלה” (screw up).

הוא השתמש בשתי מלים, שֶאֵל-נכון ירדפו ואותו, את ממשלו ואת מפלגתו בחודשים הבאים, או בשנים הבאות. הוא אמר שהכשלון המיט על ארה”ב “אסון פוטנציאלי”.

אסטרטגים של המפלגה הרפובליקאית יכלו ללקק את שפתיהם. מעכשיו ועד תחילת נובמבר, מועד הבחירות לקונגרס וּלמושלי מדינות, הם יחזרו ויחרתו את המלים “אסון פוטנציאלי” על מצחו של הנשיא. הסימנים רומזים שברק אובמה והדמוקרטים עומדים לנחול מפלה ניצחת בבחירות. הדינמיקה כמובן יכולה להשתנות, אבל כרגע קשה לראות מה ישַנֶה אותה.

האינטרסים הארגוניים – והאינטרס הלאומי

כמעט מיותר להגיד שהכשל המודיעיני/ביצועי/לוגי/תפיסתי אינו עניין מפלגתי. התאבּנוּתוֹ האינטלקטואלית של הביון האמריקאי היא התפתחות רַבַּת-שנים. אפשר לטעון שהיא התחילה עוד בשנות ה-50 של המאה שעברה. היא צברה תנופה ניכרת בשנות ה-70. היא הגיעה אל שׂיאהּ הטראגי באחד-עשר בספטמבר 2001. היא רשמה שיא נוסף בתחילת 2003, כאשר ראש הסי.איי.אי פיטם את הנשיא ואת בכירי יועציו במידע כוזב על התחמשותה הגרעינית של עיראק.

חולשות הביון העסיקו ועדת חקירה ממלכתית, שדנה ברותחין את כל זרועות הביון, מן הסי.איי.אי, עבור באף.בי.איי, וגמור בסוכנות הבטחון הלאומית (זו המצותתת לשיחות טלפון וּלפיטפוטי אינטרנט של טירוריסטים).

אחד-עשר בספטמבר גילה מצב-דעת מדאיג, שבו משרדי ממשלה פעלו זה נגד זה מתוך נאמנות לאינטרסים הארגוניים שלהם, ואגב התעלמות מצורכי הציבור, מן האינטרס הלאומי וּבייחוד מן השכל הישר. סוכנות הביון המרכזית לא שיתפה את הבולשת הפדרלית במידע, הבולשת הפדרלית לא התייחסה בִּרצינות למימצאים מדאיגים, סוכנות הבטחון הלאומית פיגרה בשבועות או בחודשים בפיענוח תמלילים.

וַעדת החקירה רבת-הבכירים המליצה על רפורמה. היא נועדה להבטיח שמכאן ואילך הכול יפעלו לתכלית אחת: מודיעין ייאסף, יתחלק, ינותח, יזין – ויגן על שלומה של האומה. שמונה שנים ויותר לאחר אחד-עשר בספטמבר, חמש שנים וחצי לאחר שוועדת החקירה הגישה את מסקנותיה, כמעט חמש שנים לאחר שהמסקנות האלה הוצאו אל הפועל, הביון האמריקאי חזר ונכשל.

ממש כמו בקיץ 2001 בואך-ספטמבר, גם הפעם הכשלון אינו באי-ידיעה. מישהו דווקא ידע. הכשלון היה בהעברת המידע וּבהערכתו.

מישהו ידע שהצעיר הניגרי עומר עבדל מוטאלב נסע לתימן ללמוד ערבית. תימן הפכה בשנים האחרונות למרכז גיוס והכשרה של אל קאעידה. קשרי מוטאלב עם קנאים מוסלמיים הדאיגו לא רק את אביו, אלא גם את שלטונות ההגירה של בריטניה. הם אסרו עליו את הכניסה. מדוע איפוא לא הוכנס שמו של מוטאלב לרשימה הארוכה של אסורי טיסה לארה”ב? מדוע לא נצנצו האורות, כאשר מוטאלב רכש כרטיס טיסה לארה”ב במזומן, ועלה אל המטוס עם תרמיל קטן אחד?

מה קרה לציוויליזציה שלנו?

בעל טור ב’וול סטריט ג’רנל’, בְּרֶט סטיבנס, כתב השבוע בתערובת של צער ושל חוסר אונים על “הציוויליזציה הלא-כשירה שלנו”. האיפיון הזה עלה על דעתו בנמל התעופה בבריסל, כאשר צפה בבדיקות הבטחון הקפדניות שנעשו לילדיו הצעירים (שש, ארבע, ארבעה חודשים) לפני עלותם על מטוס לארה”ב.

סטיבנס, לשעבר עורך הג’רוסלם פוסט, מבקר שמרני קבוע של ממשל אובמה, מייחס את חוסר הכשירוּת לְעודף התחשבות בזכויות אדם וּבִזכויות אזרח. הוא מתלונן על חוסר יכולתם של אמריקאים “להציב גבולות נאותים למעלותינו”. יש דברים הרבה יותר גרועים – הוא אומר – מהחשדה על רקע אתני ודתי, או אפילו מטכניקת העינויים הידועה בשם האנגלי waterboarding (הטבעה מדוּמה).

אולי. אבל ממשל בוש כלל לא חשש להציב “גבולות נאותים” – והתוצאות מדברות בעדן. הכשלון המערכתי להתחלק במידע מודיעיני, או לנקוט כללי זהירות בסיסיים, אינו קשור בעודף מעלות. אדרבא, אפשר לטעון שהוא קשור במחסור במעלות, אולי במחסור קיצוני.

היתכן שהתרבות הביורוקרטית האמריקאית הניבה מה שישראלים קוראים “ראש קטן”? היתכן שהיא התרוקנה מדמיון, מהעזה, ממה שהאמריקאים קוראים “חשיבה מחוץ לקופסא”, זאת אומרת קצת נון-קונפורמיוּת, קצת כפירה בעיקר?

רגע מדאיג במיוחד נרשם לאחר שהסתיימה בכי טוב טיסת “האסון הפוטנציאלי” מאמסטרדם לדטרויט בחג המולד. ג’אנט נפוליטאנו, השרה לבטחון פנים בממשל אובמה, הכריזה בסיפוק ש”המערכת עמדה במשימה”. נראה שמחוץ לגב’ נפוליטאנו לא היה אף אדם אחד בארה”ב שלא פער את פיו בתדהמה למשמע המלים האלה. טפיחת-השכם העצמית שלה היתה כל כך אבסורדית, עד שהנשיא אובמה מיהר אל המיקרופונים במהלך חופשתו באיי האוואי, כדי להכריז את ההיפך. והוא חזר מאז על ההיפך כמעט יום יום.

מה הניע את השרה נפוליטאנו להשמיע את המלים ההן? היתכן שאפילו בְּממשל נועז ולהוט לתיקונים, הנטיה להגן על הקיים חזקה מן הלהיטות לשנות אותו?

“הדמוקרטים יורדים למחתרת”

השבוע הראשון של השנה החדשה היה איום ונורא בחיי נשיאותו של ברק אובמה. במהלכו הודיעו שני סנאטורים וּמושל אחד מן המפלגה הדמוקרטית שלא יחזרו ויתמודדו בחודש נובמבר. שדר הרדיו הימני רַאש לימבּוֹ הגיב בשמחה לאיד: “הדמוקרטים יורדים למחתרת”, הוא הכריז, “לאחר ששתו את התרופה שמזג להם” הנשיא.

זה ארבעים שנה שהדמוקרטים מפסידים בִּבחירות, כל אימת שעניינים של בטחון לאומי עולים לראש סדר היום. הרפובליקאים מצטיירים כמפלגת האחראים והבוגרים. היוּמרה הזו הועמדה בספק במהלך כהונתו של ג’ורג’ בוש, והסָפֵק הניב את בחירת אובמה. אם הסטריאוטיפ הישן חוזר, נשיאות אובמה סמוכה מאוד אל השירטון.

גלובס’, 8 בינואר 2010

לשבור את הראש הקטן

רב סרן חסן טבע כל כך הרבה עקבות בבוץ. מדוע הממונים עליו נמנעו מעימות? מדוע העבירו פצצה מתקתקת כזאת ליחידה אחרת? התשובה: קצאמ”ד

הרשימה הזו הופיעה בראשונה במגזין סוף השבוע של ‘גלובס’, 16 בנובמבר 2009

מבוקשים, באופן לא דחוף, קונפורמיסטים צרי-אופקים וּמעוטי-דמיון (בראשי תיבות, קצאמ”ד), המעדיפים להשתמט מאשר להתעמת, ואינם חושבים שמידע נועד להפצה. אם יש כאלה באמריקה – היואילו בטובם למלא טופסי מועמדות לכל משרה אפשרית במשרד ההגנה, בכוחות המזוינים, בסוכנות הביון המרכזית, בבולשת הפדרלית…

היש כאלה באמריקה? מפעם לפעם אנחנו מגלים שיש כאלה למכביר. השיער נמרט, הכפיים נספקות, וַעדות חקירה מוּקמוֹת, כללים חדשים מנוסחים – אבל הקצאמ”ד תמיד חוזרים וּמופיעים. איכשהו הם תמיד עשרה אחוזים של האוכלוסיה. לפחות.

לא נעים להגיד דברים כל כך רעים על ארץ שיש בה כל כך הרבה אנשים חכמים ונועזים, השוברים מוסכמות וּמחוללים מהפכות. בשבילם נוצר הביטוי, “לחשוב מחוץ לקופסא”, כלומר להָעֵז, לִכְפּור, להִתגרות. החוץ-קופסתיים אינם נוטים לעבוד בשביל הממשלה, או על כל פנים אינם נוטים להישאר בשירותה לאורך ימים.

זה בסדר גמור. המיגזר הפרטי הוא מקום טבעי בשביל אנשים מוכשרים, ויש דרגה ניכרת של הזנה הדדית. מפעם לפעם אנשים חוצים את הקווים, וּפרטיים פטריוטיים מציעים את שירותיהם לממשלה תמורת שכר נמוך בהרבה, לתקופה קצובה. כך מתאווררים הפרוזדורים העבֵשים. או לא.

רב סרן מאליק נידאל חסן הוא הביטוי התורן של נוכחות קצאמ”ד. הוא קצין בריאות הנפש, שהתייצב בבסיס הענקי של הצבא האמריקאי בפורט ווּד, טקסס, בתחילת נובמבר 2009, וריסס את חבריו לנשק בִּקליעים. שלושה-עשר נהרגו.

כן, מוסלמי, אז מה?

פסיכיאטר יוצא מדעתו? זה יכול לקרות, כמובן. מה טוב היה להניח, שדעתו התבלעה בִּן רגע. אין הכרח להניח שהוא עשה כן מסיבות ברורות. יש לא מעט דוגמאות של בני אדם המתחילים לירות בלי סיבה. אין הכרח להניח קשר בין שמו וּבין מעשיו. כן, מוסלמי, אז מה?

לא יצאו אלא 24 שעות לפני שהרבה מאוד עובדות נודעו על הקריירה הצבאית של רב סרן חסן. דרכו היתה רצופה סימני הזהרה. למשל, בלימודי התואר השני שלו באוניברסיטה הוא השתתף בסמינר מחלקתי, והכריז ש”המלחמה בטירור היא לאמתו של דבר מלחמה באיסלאם”. אוּפּס.

כשהיה מוצב במרכז הרפואי הגדול של וולטר ריד סמוך לוושינגטון, הוא הוזמן לפורום של פסיכיאטרים צבאיים. כל אחד מן המשתתפים התחלק בנסיונו. רב סרן חסן העדיף לשאת נאום נגד שיתוף מוסלמים בחילות המשלוח של ארה”ב בעיראק וּבאפגניסטן.

ואם העקבות האלה בבוץ אינם מספיקים, הנה גם גליון הציונים המקצועי שלו: לא אמין, לא אחראי, אינו מרוכז, אינו מגיע לעבודה, מעורר את הסתייגות עמיתיו – וגם את הסתייגות הממונים עליו. וּמה הממונים עושים? שמא הם פונים אל הממונים אליהם, ויוזמים את התרת חוזהו של רב סרן חסן? לא. הם מגיעים למסקנה שבשביל-מה-להם-כל-העסק. הם מסדירים איפוא את העברתו של הקב”ן הכושל לִיחידה אחרת בצבא. שמישהו אחר ישבור את ראשו הקטן.

וּמישהו אחר אינו שובר. אדרבא, מישהו מחליט לשלוח את הפצצה המתקתקת הזו לאפגניסטן. רב סרן חסן אינו רוצה. רב סרן חסן מוחה. רב סרן חסן מתייעץ עם עורך דין, כדי להקדים את שחרורו מן הצבא. אבל הראשים הקטנים אינם מתפנים לעכל את המידע המסובך הזה.

ועכשיו – רק עכשיו – אנחנו שומעים שהעברה של יחידים בעייתיים ליחידה אחרת היא עניין שבשיגרה בכוחות המזוינים של ארה”ב.

זה מזכיר את האקלים של ערב אחד-עשר בספטמבר. גם אז הכול הִתמַדרו בִּמדוריהם. מידע לא חצה גבולות מחלקתיים. קולות לא הורמו, מסקנות לא הוסקו. אינרציה איומה תקפה את הדרגים הבינוניים של הביורוקרטיה ולא הטרידה כלל את הדרגים העליונים שלה. ההגנה הקבועה על “כר הדשא” מפני פולשים לא רצויים – זאת אומרת ביורוקרטים אחרים – היא הרגל כל כך מוּקנֶה עד שכמעט אין צורך להצטדק עליו.

על עימותים ועל תַקינוּת פוליטית

אולי יש עוד דבר בגוֹ: חוסר הלהיטות הכללית של אמריקאים להיקלע לעימותים. לעתים קרובות זה מעורר הערצה, בייחוד אצל מישהו שנולד, גדל והגיע אל פִּרקו בַּתרבות הישראלית שוחרת העימותים. גדלנו במסגרת שבה ויכוח היה צריך להיות מוכרע, שבה אי הסכמה מְניבה התגוששות. אמריקאים משכילים וּמנומסים מוכנים בהחלט לוותר על השלב השלישי והרביעי של ויכוח, כאשר מתחוורת להם אי-הסכמה. זה טוב לאוירה, זה טוב לבריאות.

לרוע המזל, הסלידה מפני עימות עלולה להחליש את התיאבון לבירור מקצועי, אם בירור מחייב ביקורת, ועלול לההחריף וּלהתארך. עמיתיו של רב סרן חסן חרקו שיניים כאשר האזינו למַשָׂאוֹ הפוליטי – אבל לא ניסו לקרוא אותו לסדר.

פירוש אחר של הימנעותם הוא “תַקינות פוליטית”. כביכול, הם חשבו שביקורת על עמית מוסלמי תתפרש כאנטי-מוסלמית. אבל לאמתו של דבר הפירוש הזה אינו רחוק כל כך מן הפירוש הקודם. גם פה, גם שם, ההתחמקות מעימות היא מוטיב חוזר.

טענת התקינות הפוליטית נשמעה כמעט מכלתחילה, בהשראת רשימה בעמוד האדיטוריאלי של ה’וול סטריט ג’רנל’. שם, דורותי רבינוביץ, בעלת טור קבועה, ליגלגה על חששה של התקשורת לייחס את הטבח בפורט ווד לקנאות הדתית של רב סרן חסן.

בשבח משטר ההתאפּקוּת

הביקורת על תקינות פוליטית כבר הפכה בעצמה לביטוי של תקינות פוליטית. היא מותקפת מפני שהיא מניבה קונפורמיות ומניאה אנשים מלהביע את דעתם בכנות. אבל הביקורת עצמה הפכה במרוצת הזמן לקונפורמיוּת.

מוטב לזכור שהתקינות הפוליטית נולדה כמרידה נגד שלטונן של דעות קדומות בתרבות המערבית: נגד נשים, נגד שחורים, נגד מיעוטים אתניים ודתיים, נגד הומוסקסואלים, נגד נָכים. בהיעדר תקינות פוליטית בעלי דעות קדומות היו יכולים לְשַלַח כל רסן. הצורך להיזהר מלפגוע בכבודו של הזולת אינם כל כך רע. כמובן, התקינות הפוליטית הניבה הפרזות, לפעמים הפרזות ניכָּרוֹת. אבל דחיית ההפרזות אינה מצדיקה התנגדות למשטר וולונטרי של התאפּקוּת ושל דרך ארץ.

רמז למה שיקרה בהיעדר משטר כזה בקע ימים אחדים לאחר הטבח בטקסאס מגרונו של מטיף הטלויזיה הנוצרי-אוונגליסטי רב ההשפעה פט רוברטסון. הוא הכריז, כי איסלאם אינו אמונה דתית, אלא הוא “שיטה פוליטית אלימה, המיועדת להפיל את ממשלות העולם וּלכונן שלטון עולמי”. רוברטסון קרא לאמריקה לנהוג במוסלמים כפי שהיתה נוהגת ב”חברים של מפלגה קומוניסטית, חברים באיזו קבוצה פשיסטית”.

הדברים האלה הם גם אבסורדיים, גם מעוררים אימה. בסוף המאה ה-19 וּבתחילת המאה ה-20, רוסיה הצארית נהגה בדיוק כך ביהודים, מפני שיחידים יהודיים היו הרוח החיה בארגוני טירור אלימים שרצחו את בכירי המשטר. לִפקוֹד חֶטאֵי יחידים על קבוצה שלמה – זה מעשה של גזענות ושל שנאה.

אמריקה אינה חסרה עכשיו מבחנים קיומיים. משפטו הממשמש ובא של רב סרן חסן לצד משפטו הממשמש ובא של חליד שייח’ מוחמד, מפיק הפרוייקט של אחד-עשר בספטמבר, יזכירו לאמריקאים את הכשל המערכתי וגם את הקשר בין דמיון והעזה ובין הגנה לאומית.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

7 Responses to “הפאשלה”

  1. אורן הגיב:

    המעניינת ביותר היא איך אומה שב(מיתוס?) הדנא שלה יש צירוף מרשים של מרדנות, נונקונפורמיזם ויצירתיות הפכה לאומת הראשים הקטנים.
    אפשר ליחס את זה לשפע, לתקינות הפוליטית ולהערצת הילדות אבל מה עוד?

  2. סיון פ הגיב:

    אני חושב שנקודה העיקרית בכתבה מתמצה בכוח אדם, וספציפית בעובדה שבארה”ב (כמו גם רוב מדינות העולם המערבי) “המיגזר הפרטי הוא מקום טבעי בשביל אנשים מוכשרים” והמגזר הציבורי בשביל המוכשרים פחות.
    אני מניח שהתוצאות של זה מתוארות בכתבה.
    ישראל, מצד שני, היא דווקא דוגמא הפוכה: התנאים הטובים שמציעים צה”ל וארגונים בטחוניים אחרים נועדו למשוך/להשאיר אנשים איכותיים מאוד שאכן נמצאים זאת.
    נראה לי שכפי שארה”ב משלמת מחיר בטחוני כך אנחנו משלמים מחיר אזרחי, הן בזכות אנשים מוצלחים שהיו יכולים לתרום יותר בשוק הפרטי, אבל במיוחד עקב הבעיה שכלכלנים קורים לה “בחירה מוטה לרעה” – מכיוון שלא ניתן לתגמל בארגון ממשלתי על סמך ביצועים, הרי שעל כל איש איכותי שנשאר בזכות התנאים יש מספר רב של בינוניים שהיו נשארים גם אם התנאים היו נמוכים יותר. כתוצאה מכך, תנאי אנשי הקבע מביאים רק לשיפור קטן יחסית באיכות ביחס להשקעה, ובאים כמובן על חשבון הוצאות ממשלתיות הכרחיות אחרות כגון חינוך ובריאות.
    מהיכרות מסויימת עם המערכת, תמיד חשבתי שהפתרון האופטימלי הוא הפחתה בתנאי כוח האדם בכוחות הביטחון, מתוך נכונות לשלם את המחיר בירידה מתונה באיכות (מתונה שכן רוב האנשים יישארו גם כך), תוך טיפול מיוחד במערכים קריטיים (שחלקם זוכים לשכר דיפרנציאלי גם היום).
    הכתבה שלך גרמה לי לחשוב שנית, שאולי בכל זאת יש בעיה בגישה הזו שכן היא מייצרת ארגונים שכולם מורכבים מ”קצאמ”דים”, אבל אני בכלל לא בטוח. למרות המחיר, נראה לי שחברה חפצת חיים צריכה לנתב את טובי אנשיה לאקדמיה ולשוק הפרטי.

  3. יואב קרני הגיב:

    אכן, אורן, זו בדיוק השאלה. ואולי היסטוריונים של העתיד יחשבו שהתשובה עליה היא מפתח להבנת שקיעתה של אמריקה, אם תשקע.

    סיון, הערה מעניינת עד מאוד הערת. מחשבות כאלה היו צריכות לעמוד במרכז הוויכוח הציבורי. סינגפור, לפי מיטב ידיעותיי, היא היחידה שניסתה להשוות תנאי העסקה במיגזר הפרטי והציבורי, והנהיגה תיגמול על יסוד כשרון.

    אני נוטה לדעתך שחברה צריכה להסתמך על המיגזר הפרטי — מחוץ למצבי משבר אקוטיים, שבהם אין מנוס מריכוזיות. אשמח לשמוע ממך יותר על המחיר המשולם לדעתך בישראל בעיכוב מעברם של כשרונות למיגזר הפרטי. היש דוגמאות קונקרטיות למחיר הזה?

  4. סיון פ הגיב:

    תודה יואב. אני לא מצליח לחשוב על דרך להציג דוגמאות קונקרטיות, שהרי התסריט שבו אנשים מוצלחים שמשרתים כיום במגזר הציבורי עובדים במקום זאת במגזר הפרטי ותורמים בכך לחברה הוא הפוך לעובדות המציאות (counterfactual). עם זאת, קשה לי להאמין שאין אנו נושאים במחיר מסויים, למרות הפעפוע בין טכנולוגיות ביטחוניות ואזרחיות.

  5. אסף רזון הגיב:

    “התסריט שבו אנשים מוצלחים שמשרתים כיום במגזר הציבורי עובדים במקום זאת במגזר הפרטי ותורמים בכך לחברה הוא הפוך לעובדות המציאות (counterfactual).”

    יש אלפי אנשים שגדלו למשל ביחידות הטכניות של הצבא – טכנאים, ממר”מניקים, עתודאים – והמשיכו אח”כ לעשות חיל מחוץ למגזר הממשלתי.

    מיטב המנהלים בחברות הכלכליות הגדולות – בעיקר הבנקים וחברות הביטוח – עבדו בצעירותם במשרד האוצר , בנק ישראל, ומשרדים כלכליים אחרים.

    יש זרימה , והיא אינה רק דו-כיוונית, בין שני המגזרים.

  6. סיון פ הגיב:

    הניסוח שלי היה לא מוצלח: התכוונתי “האנשים המוצלחים”.
    עם זאת, טענה כאילו יש זרימה חופשית ודו-כינוונית בין המגזרים תהיה הכללה לא פחות גרועה ולא נכונה כמו המשפט המקורי.

Leave a Reply