יוסי גרפינקל, בלש היסטורי

הוא מצא. הוא מצא את העיר הישראלית המבוצרת הראשונה. חרצני הזיתים אומרים שהיא עמדה שם, באמצע עמק האלה, לפני 3,000 שנה, כאשר דויד קלע בגוליית. אם היה בכלל דויד. היה דויד? פרופ' גרפינקל, שקפץ לביקור מן האלף הששי, נהנה להוציא לשון ארוכה לחבריו הארכיאולוגים, ולהגיד להם: "הפאראדיגמה שלכם מתה ונקברה". אגב, זה מעניין מאוד

פרופ' גרפינקל נשען על החומה המשוחזרת בשערי שעריים. מאחוריו עמק האלה. הגבעה השמאלית היא מקומה המשוער של שׂוֹכוֹ המקראית. דויד וגוליית — בין אם היו ונבראו, ובין אם רק משל היו — לחמו שם ממש

צילום: יואב קרני

את יוסי גרפינקל, פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, פגשתי על ראש גבעה לא הרחק מבית שמש. הרבה שנים קראו לה חירבת קאייאפה. יהיה אשר יהיה שמה המקורי, קאייאפה היא כבר לא תוכל להיות. בזה מודים גם מבקריו.

לפני שלושת אלפים שנה, הוא אומר, הגבעה הזו היתה קו הֶחזית בין מדינה ישראלית וּבין ערי הפלשתים. ישבה עליה עיר מִבצר, שֶסָרָה למרותו של שליט ירושלמי או חברוני. היא דיברה עברית, היא לא אכלה בשר חזיר. היא היתה קטנה – קטנות היו ערי הישראלים – והתגוררו בה, אולי, חמש-מאות בני אדם.

לבניין חומותיה שימשו אבנים במשקל כולל של 200,000 טון, לפי חישובם של גרפינקל, ושל שותפו בחפירות, סער גנור. השער המזרחי של העיר עמד על שתי אבנים, שכל אחת מהן שקלה 2,000 ק"ג. "אלפי בני אדם" הועסקו בבנייתה. מאמץ אדריכלי כזה חִייב מרות מרכזית, עם משאבים ועם יכולת גיוס. זה לא היה עניין לצ'יף מקומי קטן.

כך מתגלגלת אבן מאבני-השער של "שעריים" במאה ה-21, עם דחפור צמוד. מגלגל האבן הוא צעיר הנכדים של משפחת חסון מכפר בוקעאתא (ראו להלן). במאה העשירית לפני הספירה היו נחוצים "אלפי בני אדם" להשלמת בנייתה של העיר. ואמנם, כידוע, היכה דויד באלפיו, או בעצם ברבבותיו

צילום: יואב קרני

מי היה איפוא הבנאי, המממן והמגייס? האם הוא חיבר מזמורי תהלים? הֶהיה לו כתר זהב? "לא", מצטחק פרופ' גרפינקל, "לא מצאתי כאן כתר". מה תואר היה לו? מי יודע, אם כי כתובת החרס היחידה שנמצאה שם בינתיים מזכירה "מלך". אין למלך שם, אבל – באופן זמני, מפני הנוחיות בלבד, וּמבלי לנקוט עמדה פוליטית בשום עניין – האם נוכל לקרוא לו, נגיד, "דויד"?

על זה יוסי גרפינקל אינו משיב. השאלה אם היה דויד, או לא היה דויד, אינה מעסיקה אותו, לפחות לא באופן מדעי. הוא רק רוצה לדעת איפה הוא חופר, וּמֶה היה שם, וּמתי זה התחיל. חרצני הזיתים ששלח למעבדה מהוללת באוניברסיטת אוקספורד, לִבדיקת פחמן-14, העמידו את המצודה במאה העשירית לפני הספירה, עם סטיית תקן של איזה שמונים שנה. החישוב המקראי מראה לנו שגם דויד וגם שלמה היו דיירי המאה העשירית.

הוא מצא את שעריים

חפר פרופ' גרפינקל וּמצא שער אחד לעיר. חפר פרופ' גרפינקל וּמצא שער שני לעיר. שני שערים, מה? ארכיאולוגים מעולם לא מצאו עיר של שני שערים. אבל המקרא מזכיר בחטף את "שעריים", מציב אותה בקו החזית בין יהודה לפלשת, וקושר אותה באחד המאורעות המהוללים ביותר של כל הדורות.

"ויאספו פלשתים את מחניהם למלחמה… ויחנו בין שוכו ובין עזיקה. ושאול ואיש ישראל נאספו ויחנו בעמק האלה… ופלשתים עומדים על ההר מזה, וישראל עומדים על ההר מזה, והגיא ביניהם".

"שם", אומר פרופ' גרפינקל, וּמצביע דרום מערבה, "שם עזיקה". אחר כך הוא מצביע מזרחה, "שם שֹוֹכוֹ". לרגלינו משתרע עמק האלה, הלוא הוא "הגיא ביניהם". מנקודת התצפית הזו, בלי משקפת, אפשר להבחין ללא קושי בכל תנועה בעמק. כאן היה יכול לעמוד נסיך ישראלי – הבה נקרא לו, מפני הנוחיות בלבד, "שאול" – וּלהתבונן בדו-קרב.

"ויחזק דויד מן הפלשתי", אומר לנו הסופר המקראי על גוליית,

ויך את הפלשתי, וימיתהו… ויראו הפלשתים כי מת גיבורם, וינוסו. ויקומו אנשי ישראל ויהודה, ויריעו, וירדפו את הפלשתים עד בואך גיא, ועד שערי עקרון, וייפלו חללי פלשתים בדרך שעריים, ועד גת, ועד עקרון (שמואל א', י"ז, 50 ואילך).

"בדרך שעריים", קרא גם פרופ' גרפינקל, ואמר, אהה, וקרא לגבעה הזו "שעריים". זה לא היה זיהוי מדעי צרוף. מותר לנחש שהיה בזיהוי לפחות קורטוב של סנסציונליזם ושל פוליטיקה ארכיאולוגית.

חוקרים כבדי ראש, גם כאשר הם צוללים אל נִבכֵי הֶעבר, זקוקים לִתשומת לב ציבורית. אני אינני מדבר כאן על האֶגו, אלא על צורך קונסטרוקטיבי בהחלט: מימון לַעבודת החפירה והרבה מאוד מתנדבים. הפרופסור התחיל לחפור ב-2008, והוא מתכנן עשר עונות. אם ההד של מעשה דויד וגוליית יְזַמן דֵי ידיים חופרות, והידיים יחפרו די עוּבדות, תעלומת הזיהוי תתיישב מאליה.

חרבת קאייאפה היא כבר לא תהיה. "שעריים", על פי יוסי גרפינקל, בצילום מן האויר. העיר שישבה בגבול יהודה-פלשת, דיברה עברית (או משהו כזה), ולא אכלה בשר חזיר

המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית

אורנה כהן, משחזרת מדופלמת של אתרים ארכיאולוגיים, מנצחת על מלאכת השיחזור ב"שעריים". למטה היא נראית בעצם תהליך המדידה עם חסון האב

צילומים: יואב קרני

הפוליטיקה של הארכיאולוגיה

"שעריים" או לא "שעריים", הבה נתרכז בעיקר: האם יוסי גרפינקל גילה את העיר הישראלית המבוצרת הקדומה ביותר בארץ ישראל? האם הוא גילה את הכתובת העתיקה ביותר בלשון העברית? האם יתכנו בכלל תשובות חד-משמעיות על השאלות האלה?

כתובת החרס התגלתה בעונת החפירה הראשונה. היא נבדקת עכשיו במעבדה באוניברסיטה העברית, והוטסה עד קליפורניה לצורכי זיהוי. היא כתובה באותיות "פרוטו-כנעניות", שכמותן שימשו גם לכתיבה עברית. בכתובת כבר זוֹהוּ מלים "עבריות", אבל המלים האלה שימשו בשורה של לשונות צפון-שֶמיות.

הבה נעצור את נשימתנו, וּנחכּה להמשך ההתכתבות עם הישראלים המשוערים. המחשבה הזו לבדה צריכה להאיץ את קצב פעימות הלב. בינתיים מִשתחזרת והולכת חומת העיר. המלאכה נמסרה לידי צוות מנוסה אם גם קצת מפתיע – שלושה דורות של משפחת חסון הדרוזית מכפר בוקעאתא אשר לרגלי החרמון. הם עובדים גם בדצמבר. עונת החפירות עצמה קצרה להפתיע, רק חודש אחד, יולי-אוגוסט.

אבא חסון מן הדור השני נוזף בי בחיוך רחב, בעברית מצוינת, "אל תכניס פוליטיקה לארכיאולוגיה, כאן אין פוליטיקה".

נו, טוב. פוליטיקה יש דווקא למכביר, בין אם זו פוליטיקה של בעלי מניעים פוליטיים, וּבין אם זו פוליטיקה של אקדמיה.

בחקר ההיסטוריה המקראית התפתחה בשני הדורות האחרונים גישה "מינימליסטית" רדיקלית, מִיסודם של פרופסורים בקופנהאגן. המינימליסטים הפקיעו מן התנ"ך את מלוא ערכו ההיסטורי. הוא יצירה ספרותית חשובה, אפילו יצירה מוּסָרית, בוודאי מסמך תיאולוגי – אבל בעיני האסכולה של קופנהאגן משקלו כספר היסטוריה אינו גדול מזה של המיתולוגיה היוונית. "ישראל" של הטקסט המקראי היא איפוא מטאפורה ספרותית, לא עובדה היסטורית.

אחד הדוברים הבולטים של האסכולה, פרופ' נילְס פטר לֶמקֶה (Lemche), כתב

מנקודת המבט של היסטוריון, ישראל הקדמונית היא יצור מפלצתי. היא משהו שהגיח מפנטזיה של היסטוריוגרפים מקראיים וּמחַקיהם המודרניים, ההיסטוריונים של מאתיים השנה האחרונות.

למקה מייצג את ההיפך הגמור מן האסכולה שפירנסה את הארכיאולוגיה של ימי המקרא עד אמצע המאה ה-20. היא נקשרה יותר מכול בשמו של ויליאם אולברייט, שנהג בתנ"ך כמו היה מדריך מדויק לידיעת הארץ.

אבא חסון (מימין) מייעץ לי להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לארכיאולוגיה. שלושה דורות של המשפחה הדרוזית מכפר בוקעאתא בגולן משחזרים את "שעריים" בצל הדחפור. מרוחק, עם כובע צמר, נראה סבא חסון. הקישו-נא כאן כדי לצפות בצילום של סבא חסון, המשחזר עתיקות זה ששים שנה, בחברת שניים מנכדיו

צילום: יואב קרני

הבה נתחיל ביאשיהו

מינימליסטים רדיקליים פחות מאנשי קופנהאגן אינם מבטלים את ההיסטוֹריוּת של המקרא, אלא מאַחרים אותה. לא רק יציאת מצרים וכיבוש הארץ אינם מאורעות היסטוריים, אלא גם תור הזהב של דויד ושל שלמה הוא מיתוס. לא היתה ממלכה מאוחדת, וּממילא היא לא התפלגה. כאשר יגאל ידין קרא את שֵם שלמה המלך על אורוות מגידו, הוא ראה מהרהורי לבו. מעולם לא נמצאו ראיות.

הם מציעים איפוא להתחיל את ההיסטוריה המקראית שלוש-מאות שנה אחר כך, בזמן יאשיהו מלך יהודה, המְתַקן הדתי, מבָעֵר פולחן האשרה מבית המקדש, מנמיך הבמות וּמייסד האמונה הישראלית הפחות-או-יותר מונותיאיסטית.

אין זאת אומרת שלא היה איש ששמו דויד. המינימליסטים – למשל פרופ' ישראל פינקלשטיין ופרופ' זאב הרצוג מאוניברסיטת תל אביב – מכירים בהחלט באפשרות קיומו. אבל דויד ההיסטורי היה לכל היותר נסיך זעיר על גבעה בארץ יהודה, בוודאי לא מלך אדיר ששלטונו היה פרוּשׂ מארם צובא ועד עציון גבר.

ב-1993, הארכיאולוג אברהם בירן גילה בתל דן כתובת חקוקה בסלע בזלת, שעליה הופיעו המלים "בית דויד". זה היה יום רב התרגשות בתולדות הארכיאולוגיה של ימי המקרא. אמנם התעוררו השגות על עצם פיענוחן של המלים, אבל הרוב נוטים להסכים שזה המימצא הראשון הנוקב בִּשמה של שושלת מלכי יהודה.

גם כך, כתובת הבזלת מיוחסת למאה התשיעית לפני הספירה, 150 שנה לאחר דויד המקראי. אפילו בזמננו עשיר-התיעוד, 150 שנה מספיקות לפתח מיתוסים מורכבים וּשנויים במחלוקת. נקל לשער מה יכלו 150 שנה להניב בעת העתיקה. 150 שנה איכלסו חמישה דורות, וגירסה דינקותא של דור חמישי אל נכון לא הזכירה כלל את גירסה דינקותא של הדור הראשון. הכתובת של 1993 הוכיחה איפוא לא את ההיסטוריוּת של דויד, אלא לכל היותר את ההיסטוריוּת של המיתוס של דויד.

אכן, עוד לפני 2,800 שנה האמינו אנשים שהיה דויד.

שש אלי קרב

אבל אילו היה דויד במאה העשירית, אילו היתה לו מדינה של ממש – אפילו מדינה קטנה, בהרי יהודה – מדוע זה לא נמצא לה איזשהו שריד? מדוע לא נמצאה אף כתובת אחת, אף טבעת אחת, אף חותם אחד? בלשון האקדמאים המלומדים, העירעור הזה על ההיסטוריוּת של דויד היה "הפאראדיגמה של הכרונולוגיה המאוחרת" (שזה תרגום עברי סביר של Low Chronology, "כרונולוגיה נמוכה" לאלה העומדים על תרגום מילולי מכאני).

ואז נקש יוסי גרפינקל על הדלת, וקרא תיגָר על הפַּרַדיגמַה. זה אגב עניינה של ההתקדמות האנושית: אנחנו מתקדמים מפני שאנחנו מוציאים פרדיגמות לפנסיה, וּמְפַנים מקום לפרדיגמות חדשות.

פרופ' גרפינקל מעולם לא התעניין במאה העשירית. היא כשלעצמה היתה מאוחרת מדיי בשבילו. הוא ארכיאולוג של העידן הניאוליתי, זאת אומרת תקופת האבן החדשה. במרכז התמחותו  עומדת "תרבות הירמוך", שלִבלבה בצפון עמק הירדן באלף הששי לפני הספירה (הוא האוֹצֵר של מוזיאון התרבות הירמוכית בשער הגולן). הוא כתב ספר מקסים על התפתחות הריקוד בראשית העידן החקלאי. הוא עסק באנשים ללא טקסטים, ללא שמות, ללא אקצנטים, ללא סיווּגים אתניים וללא מורשת. עכשיו הוא עומד בעיצומה של מלחמת טקסטים, שמות וסיווגים – והוא מתענג עליה מאוד. אפשר להגיד עליו שהוא שָׂשׂ אלי קרב.

המַצֶגֶת של פרופ' גרפינקל בוועידה אקדמית מכריזה בעודף דרמטיות וּמקאבריות, "הכרונולוגיה המאוחרת מתה רשמית ונקברה", על רקע מצבות בבית העלמין היהודי הישן של פראג. לא הכרזה מדעית — אבל, כרגיל במקרים כאלה, קנאת סופרים תרבה חוכמה וגם שעשוע

המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית

ב-2008 הוזמן פרופ' גרפינקל לדבר על חפירותיו בחירבת קאייאפה באוזני הוועידה השנתית של בתי הספר האמריקאיים לחקר המזרח (ASOR). את הרצאתו ליוותה מצגת, שאחת משקופיותיה הכריזה, באנגלית, "הכרונולוגיה המאוחרת מתה ונקברה". על הרקע נראה בית הקברות היהודי הישן בפראג, עם הרבה מצבות. קצת קשה לחשוב את השקופית הזו להכרזה מדעית. היא היתה קינטור, ללַמֶדך משהו על הרטוריקה המלווה קִנאַת סופרים וַחכמים.

בעלי הפרדיגמה שהוא הרג וקבר אינם מודים כלל בנפילתה. הם מערערים על זיהוי שעריים, הם מפקפקים בישראליותה, הם מציעים להתאזר באורך רוח עד הזיהוי המוסמך של לְשון הכתובת. והם מזהירים במיוחד מפני חזרה אל אסכולת "התנ"ך כהיסטוריה", או "המקרא כדיווח עתונאי".

[לאחר כתיבת הרשימה הזו התפרסמה פרשנותו של פרופ' גרשון גליל מאוניברסיטת חיפה לכתובת של "שעריים". לפי פרופ' גליל, שאינו ארכיאולוג, הכתובת התיישבה גם תוכנית וגם סגנונית עם ספר 'דברים'. כשלעצמו, שיחזור הטקסט בידי פרופ' גליל הוא בעל פוטנציאל סנסציוני. אבל, הבה נחכה להשגות ולתגובות על השגות.]

התנ"ך כילקוט הכזבים

פרופ' גרפינקל דוחה את הביקורת הזו על הסף. הוא אמנם מתעניין בתנ"ך, אבל אינו מציע לאיש להסתמך עליו כדרך שמסתמכים על עדות ראיה מוסמכת. על רגל אחת בשערי שעריים, לפני שהוא מדריך את נהג הדחפור לאן לגלגל סלע, יוסי גרפינקל אומר: "בעיניי התנ"ך הוא ילקוט הכזבים".

אל נא באפכם. הוא אינו מדבר על התיאולוגיה, ואינו כופר באמונה. הוא רק מטעים את הצורך בסלקטיביות של הפיענוח ההיסטורי. ילקוט הכזבים המפורסם של ימי הפלמ"ח אמנם היה רב-גוזמאות, אבל לא כל מה שהיה בו נִבדָה מלב. היו בו יהודים וערבים ובריטים, והיו בו גליל וּשפלה וים ושדות. היו בו מראי מקומות וציונים גיאוגרפיים ועונות שנה. היו בו עובדות והיו בו רמזים לעובדות. אילו היינו צריכים להסתמך עליו בלבדית, היה עלינו לשער הרבה, אבל היינו יודעים את העיקר. כיוצא בזה ההיסטוריוגרפיה המקראית. אין צורך לקבל אותה כפשוטה, אבל היא מורת דרך לא רעה.

אגב, זה משהו שהלא-קנאים שבמינימליסטים היו יכולים להסכים אתו.

כך או כך, קִנאת סופרים יכולה להניב הרבה מאוד עניין והתרגשות. על התפתחות הקִנאה הזו אני מציע לדווח בעמודי החדשות. בישראל היא נהנתה עד עכשיו ממידה קטנה להפתיע של תשומת לב. בסוף 2010, כתב העת 'נשונל ג'יאוגרפיק' עומד להקדיש לה את כתבת השער שלו, ולהקרין עליה סרט תעודה ברשת הטלויזיה שלו, ערב חג המולד. אולי אז יגיע שִמעה של הסנסציה הארכיאולוגית הזו גם אל הקוסמוס הישראלי. ואו אז, אל נכון, תורים ארוכים של מתנדבים ישתרכו במעלה הגבעה כדי לחפור בשירות גרפינקל, בלש היסטורי.

מתוך רשימה, שהופיעה במוסף ערב פסח של 'גלובס', אפריל 2001. החלק הראשון שלה, שאינו ניתן כאן, עסק בוויכוח ציבורי בגרמניה בשאלה אם ראוי שאנשים יתגָאוּ בעצם זהותם הלאומית. בחלק ההוא הזכרתי את הרומנטיקונים הגרמניים של המאה ה-19, בייחוד יוהן גוטפריד הֶרדֶר, הנזכר גם להלן; ואת ההחייאה הפוליטית של ארמיניוס, הנסיך הגרמני מן המאה הראשונה לספירה, אשר הנחיל תבוסה צבאית איומה לקיסרות הרומית, וּמנע את התפשטותה מעבר לנהר הריין.

ערב פסח עכשיו, זמן לעלעל קצת בדפי ההיסטוריה המפוארת שלנו. פרופ' ישראל פינקלשטיין מן החוג לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב, מעניק בימים האלה הזדמנות עילעול מרתקת לקורא האנגלי. ספרו 'התנ"ך בגילויו' (The Bible Unearthed), שהוא כתב יחד עם אשר סילברמן, הופיע לאחרונה בניו יורק, והוא מעורר עניין יוצא דופן (מסה ארוכה לכבודו ב'ניו יורק טיימס', וזמן מה הוא היה סמוך מאוד לפִּסגה ברשימת הספרים הנמכרים ביותר של אתר הרשת Amazon.com).

[ספרם של פינקלשטיין וסילברמן התפרסם בעברית שנתיים אחר כך, ונקרא 'ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי']

ישראלים, במידה שהם עוקבים אחרי הוויכוח המרתק בין ארכיאולוגים של תקופת המִקרא, יכירו אל-נכון לא מעט ממרכיבי הספר. בעיקרו הוא קריאת תיגר על הבסיס ההיסטורי של רוב התנ"ך – והוא מיוסד על תערובת מעניינת של עובדות ארכיאולוגיות, או לפחות פירוש של מִמצאים ארכיאולוגיים, ושל ספקולציות מלומדות.

הכוהן הגדול חלקיה קורא את נוסח ספר 'דברים' – יסוד האמונה הישראלית – באוזני המלך יאשיהו. ציור מ-1897

אני כשלעצמי אינני חושב שמן הספר נשקף אִיום להיסטוריה היהודית, או לזכויות העם היהודי בארצו. אמנם נכון שהספר טוען באופן משכנע מאוד, כי ממלכת דויד ושלמה לא היתה ולא נבראה אלא משל היתה – אבל דויד ושלמה אינם זקוקים לאישורים נוטריוניים. הם התקיימו בזכרונם הקיבוצי של היהודים 2,000 שנה ויותר, וגם אם לא התקיימו כיישויות פיזיות, הם התפתחו לכלל יישויות כאלה.

שני עניינים המופיעים בספר מרתקים במיוחד, והם מתחברים לענייניה של הרשימה הזו, "הייחודיות" והנסיון לָלוּש את העבר כדי להפוך אותו לאלטרנטיבה אידאלית להווה. עניין אחד הוא תפקידו של יאשיהו מלך יהודה בהתפתחות ההכרה ההיסטורית היהודית; ועניין שני הוא מוצאם של בני ישראל.

יאשיהו, אם ייסלח לי האנאכרוניזם הזה, היה יוהן גוטפריד הֶרדֶר של המאה השביעית לפני הספירה. הוא ניסה לשאוב מן המעמקים אפופי המסתורים של ההיסטוריה את סיבת קיומה של ארצו, ואת ההצדקה להתפשטותה.

אם נקבל את התיאוריה המעניינת להפליא של פינקלשטיין וסילברמן, יאשיהו היה מבורך בהבנת חשיבותו של המיתוס בערך 2,500 שנה לפני שעלתה באירופה התנועה הרומנטית. כשם שהרומנטיקונים הגרמניים היו זקוקים להרמאן-ארמיניוס, כך היה יאשיהו זקוק למשה. במאה ה-19 ייחלה גרמניה לבן-דמות של ארמיניוס, כדי שיחדש את האמון שלה בעצמה וּבייעוּדה; כיוצא בזה, יאשיהו היה זקוק במאה השביעית לפני הספירה למשה, שיעניק תקווה ליהודה הקטנה והנצורה.

אין זה מקרה, לפי פינקלשטיין וסילברמן, שמשה של יאשיהו לחם נגד המצרים, ויכול להם. גם יאשיהו עמד במלחמה בלתי פוסקת עם מצרים, ולבסוף נפל בקרב מול פרעה נכו (בשנת 609 לפני הספירה). התנ"ך מוסר לנו ביובש לאקוני את פרטי הטראגדיה האיומה הזו, שבה הקיץ הקץ על הנסיון הראשון — אם נניח את המיתיוּת של ממלכת דויד ושלמה — לכונן ממלכה ישראלית מאוחדת.

בימיו עלה פרעה נכה מלך מצרים על מלך אשור על נהר פרת. ויילך המלך יאשיהו לקראתו, וימיתהו במגידו כראותו אותו.

יאשיהו – אומרים לנו פינקלשטיין וסילברמן – הוא האיש שבזמנו, וכנראה ביוזמתו, הוענקה לנו הטיוטה הראשונה של הייחודיות היהודית: המיתוס של העבדוּת ושל יציאת מצרים, והאמונה באל אחד.

איש אינו צריך לחשוב את המלה "מיתוס" בקשר עם יציאת מצרים לעלבון, לקריאת תיגר על מהותנו, או לִשוַת-ערך עתיקה של "ההיסטוריונים החדשים" ושל טפו-טפו-טפו-הקש-בעץ-בלי-עין-הרע, "פוסט-ציונות".

נוכחות המיתוס גדולה לא פעם מכל אוסף המִמצאים הארכיאולוגיים. המיתוס הזין לא רק את ההיסטוריה היהודית, אלא גם חלק חשוב של ההיסטוריה האוניברסלית. מיתוס או לא מיתוס, ממשותה של יציאת מצרים מעניינת רק את הארכיאולוגיה, לא את התיאולוגיה ולא את המוּסר, ואפילו לא את ההיסטוריה.

וּבלבד כמובן שאיש לא ירומם את המיתוס למדרגה של עיקר אידיאולוגי ושל מקור השראה למדיניות. וּבלבד שפוליטיקאים לא ימטירו עלינו את "4,000 שנות ההיסטוריה היהודית" כסיבה להתנהגות פוליטית בת-ימינו. במקרה כזה צריכים הארכיאולוגים להתערב, ולקרוא את הפוליטיקאים לסדר (למשל, כאשר אהוד אולמרט ציווה לחוג את "יום השנה ה-3,000 לייסוד ירושלים"). אבל באופן אחר צריכה להיות הפרדה מלאה בין ארכיאולוגיה למדינה.

אבות-אבותינו הכנענים

העניין השני, המעורר מחשבות נוקבות, הוא התיאוריה הפינקלשטיינית על מוצא הישראלים. תיאוריות על מוֹצָאים תמיד חשודות, מפני שכל כך קל לעשות בהן שימושים פוליטיים.

בברית המועצות עליה השלום היו מכנסים מדי פעם ועידות מדעיות, כדי להודיע בהן באופן המוסמך ביותר על גילוי מוצאם של… ולהלן בא שמו של אחד העמים הלא-סלאביים הקטנים של האימפריה, כמו הטאטארים, או האַזֶרים-אזרבייג'אנים, או הבלקארים, או האוֹסֶטים.

בדרך כלל, המדע שימש כאן פילגש לפוליטיקה, כי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היה זקוק לשיכתוב תקופתי של ההיסטוריה, בדרך כלל כדי להחליש מגמות לאומניות מצד העמים הנוגעים בדבר.

אינני רומז כלל, שלפינקלשטיין ולסילברמן היו כוונות פוליטיות, אלא אני רק מציע להתייחס לתיאוריה שלהם בהסתייגות הראויה לכל פלירט עם עבר פּרֶה-היסטורי. בעיניהם, ממלכות יהודה וישראל לא ייצגו פילוג של ממלכה ישראלית מאוחדת, אלא היו תוצאת קיומן רב-השנים של שתי קבוצות אוכלוסיה כנעניות נפרדות וִיריבוֹת.

אחת כוננה את ממלכת ישראל במאה התשיעית לפני הספירה, תחת שלטונו המזהיר של בית עומרי; השניה כוננה את ממלכת יהודה מאתיים שנה אחר כך, תחת יאשיהו. הישראלים הקדמונים אינם איפוא צאצאיהם של פולשים שכבשו את הארץ, ונצטוו להשמיד את אוכלוסייתה, אלא הם צאצאי האוכלוסיה הזו.

מה מעניינת היא המחשבה, שהופעתם של הישראלים על אדמת כנען לא היתה אקט פתאומי, וגם אמונתם לא היתה תוצאת התגַלוּת פתאומית. הכול היה עניין של אבולוציה.

הישראלים לא היו "עם לבדד ישכון וּבגויים לא יתחשב", כנאום בלעם, אלא היו בשר מבשרה של הארץ. היא הזינה את דמיונם, היא עיצבה את תפיסותיהם הדתיות, היא פירנסה את רצונותיהם הקיבוציים.

כבר הזהרתי את הקורא מפני שימושים פוליטיים בני זמננו של ארכיאולוגיה ושל תיאוריות על מהלך הפרה-היסטוריה. אני צריך להזהיר גם עצמי מפני הפיתוי לרתום את הֶעבר הלא-ידוע למרכבתו של עתיד מיוחל. אבל גם מבלי להיכנס לעודף של פרשנויות פוליטיות, אפשר למצוא נחמה ממשית בעבר, וגם הזהרה ממנו. הוא מראה שיש מהלך טבעי ונורמלי.

עמים יכולים להגיע ליעדם גם בלי התערבויות בלתי פוסקות מצד כוהנים גדולים וקטנים, מצד אינטלקטואלים וּמצד פוליטיקאים. הצורך להתערב – כדי לקצר דרכים, או כדי להחיש תהליכים, או כדי לִכפּוֹת הבנות היסטוריות – הוא הצורך האישי של המתערבים. אין הוא צורך קבוצתי ולאומי.

פוליטיקאים, בייחוד כאשר הם חושבים את עצמם לשומרי-הסף של המורשת הלאומית, אוהבים לחלק משימות לאומותיהם. אם הם מנצחים בבחירות, הם מתחילים להשתמש בכלים ביורוקרטיים, הנתונים להם, כדי לאכוף את רצונם.

שרת החינוך [לימור לבנת, בממשלת אריאל השרון הראשונה] הכריזה מלחמה רבת פאתוס על ה"פוסט-ציונות", עוד לפני שניתנה לה ההזדמנות לפטר את המנכ"לית. אבל לא "ההיסטוריונים החדשים" מטרידים אותה. מטרידה אותה השאיפה אל הנורמליוּת. אנשים המסוגלים להרהר בֶּעבר מבלי לחשוש מפני הֶעתיד הם המבשרים החשובים ביותר של נורמליזציה. המחנה האידיאולוגי שממנה היא באה מעולם לא האמין בנורמליזציה. "שקט הוא רפש", התריס פעם זאב ז'בוטינסקי.

אבל מהפכות מוכרחות להסתיים באיזשהו זמן. שום מהפכה אינה מתמדת, והציונות אינה יוצאת מכללן. אחת למהפכות, או שהן יסתיימו במפץ גדול, מפני שהן ינחלו תבוסה בשדה הקרב; או שהן יצטננו מרצונן, יתבגרו, יתמתנו – ויחזרו ויצטרפו אל המהלך הטבעי, האבולוציוני.

קחו למשל את הודו.

יש בה קואליציה שלטת [בשנת 2001, שבה התפרסמה הרשימה הזו בראשונה], המזכירה לא מעט את הקואליציה הישראלית: אוסף של מפלגות לאומניות ודתיות, עם כמה שותפים הנמצאים שם מפני הנוחיות, וכדי להתחלק בעוגה. לקואליציה הזו יש לא מעט בני דמות של לימור לבנת, הלהוטים לכפות הינדוּאיוּת טהורה וצֶחה, אפילו על מיעוטים דתיים ואתניים.

הקואליציה נמצאת בשלטון זה שלוש שנים, והיא לומדת בהדרגה את יתרונות הנורמליזציה וההתקדמות ההדרגתית.

בהודו, כמו בישראל, הנורמליזציה כרוכה בִּפריצת דרך היסטורית של הטכנולוגיה העלית. הודו, עם הרבה פחות בועות נאסד"ק, מתפתחת לכלל מעצמה טכנולוגית. במקום כזה יתמעט במרוצת השנים הצורך להרוס מסגדים, כדי להקים במקומם מקדשים הינדואיים (כפי שאמנם קרה לפני חמש שנים [ב-1996]).

לרוע מזלה של ישראל, אויבי הנורמליזציה של קיומה אינם נמצאים רק מבית, אלא גם מחוץ. זו מִשוואה קשה, ואין טעם להעמיד פנים שיש נורמליזציה כאשר אין נורמליזציה. אבל תרומה אפשרית לִמנוחת-הנפש הישראלית יכולה להיות ההכרה, שהפנים צריכות להיות נשואות לנורמליזציה, ושהיא מוסיפה להיות הפרס הגדול.

המשימה הלאומית הגדולה ביותר היא להחיש את בוא היום, שבו לא יהיו עוד משימות לאומיות; היום, שבו לא יהיה טעם לנהל ויכוחים עֲקָרים על גאווה לאומית והגדרות של פטריוטיוּת; היום, שבו פוליטיקאים וארכיאולוגים ייפגשו רק על שפת הים, לא במועדון הוויכוחים הלאומי. זה יהיה היום, שבו יתחילו להתמעט סימני הקריאה בדקדוק הישראלי.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

7 תגובות בנושא “יוסי גרפינקל, בלש היסטורי”

  1. בערוץ 2 פורסמה הכתבה הבאה:
    http://reshet.ynet.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/News/Domestic/EducationSociety/Article,35176.aspx

    והנה פענוח הכתובת לפי פרופ' גליל:

    אל תעשו (כזאת) ועבדו את יהוה
    שפטו עבד ואלמנה/ שפטו יתום וגר
    ריבו עולל/ ריבו דל ואלמנה/ שקמו ביד מלך
    אביון ועבד – שכו/ גר – תמכו

  2. תודה ועוד תודה לך, יואב. פשוט אין סיכוי שהייתי נתקל בדברים האלה בלעדיך, וודאי שלא הייתי נהנה מהם באותה מידה בלי הפרשנות שלך.

השאר תגובה