הרפורמה החמישית: מתי סין תוכל לחיות בשלום עם עצמה?

זה שלושים שנה שליטי סין מאמינים שמשטר לא-דמוקרטי הוא מפתח ליציבות, ויציבות היא מפתח לשגשוג. לפעמים אפילו היה נדמה שהם צודקים. לא השבוע. המהומות האתניות החמורות ביותר בתולדות סין – ועוד בחבל עשיר בנפט – הזכירו לנו שתוהו-ובוהו יכול להיות גם תוצאה של דיקטטורה

עתון סיני מדווח על הפרעות באורומצ’י (שבעה ביולי). עצם הדיווחים, בהבלטה כזאת, הם חידוש בחיי סין. לפנים המשטר נהג להטיל איפול על חדשות כאלה. הפעם, מבלי לוותר על שליטה במינון ובכיוון, המשטר הרשה לתקשורת המקומית לדווח, והרשה לכתבים זרים להגיע ולצפות. אבל הרגלים אחרים לא פסו: שוב, תיאוריות קונספירציה והאשמת זרים

לפני 1978, שעשוע נפוץ בין כלכלנים וַעתידנים כלל את השאלה “מה יקרה אם כל סיני יצרוך פחית אחת של קולה בשנה?” שאלות כאלה היו מַזילות את רירו של מנכ”ל מערבי ממוצע. זה היה לפני שסין התחילה את הרפורמות הכלכליות שלה.

אבי התיקונים, דאנג שַאופּינג, נהג לדבר על “ארבע הרפורמות”, אשר ישַנוּ את סין. נעדרה מהן רפורמה פוליטית. הוא לא הציע, בוודאי לא ברצינות, שסין תְלַווה את השוק החצי-חופשי שלה בדמוקרטיה, או אפילו בחצי-דמוקרטיה. השאלה מה יקרה אם כל אזרח סיני יוכל להצביע בִּבחירות חופשיות אולי לא הזילה ריר, אבל עוררה תקוות כמעט-קוסמיות. דמוקרטיה סינית, במדינה שומרת חוק ושוחרת שלום, היא שוות-ערך של אחרית-הימים.

לפני עשרים שנה היה נדמה שהפער הדמוקרטי של סין מתחיל להיסגר. זה היה כאשר מיליון סטודנטים ערכו פיקניק ארוך מאוד בכיכר השלום השמיימי של בייג’ינג. בימי השיא של הפיקניק, משקיפים זרים הזדרזו להכריז ש”הפחד נעלם”. הסוף היה טראגי: מרחץ דמים, גל מאסרים, רדיפות. הפחד חזר — וּמאז אביב 1989 איש לא ניסה עוד.

האידיאולוגים של המשטר הטעימו פעם אחר פעם, כי המונופול הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית משרת את צורכי פיתוחה של סין. היא זקוקה ליַציבות וּלשקט, ורק יד חזקה מסוגלת להעניק אותם.

מי שהיה זקוק להסברים הוזמן להתבונן בהתפוררותה של ברית המועצות. הדמוקרטיזציה שם שמטה את כלֵי הבַּקָרָה, התחילה סיחרור. כל לאום רדום או מדוּכָּא דרש צדק. ההשתוקקות אל הגדרה עצמית הניבה אסונות ואבסורדים. ארץ ענקית ירדה מנכסיה, מיליונים התרוששו והושפלו. בשביל כל אלה, הצדק היה קצת יותר מדיי מופשט, והייסורים — קצת יותר מדיי קונקרטיים.

פוגרום באוּרוּמְצִ’י

מה יקרה אם תהיה דמוקרטיה בסין? למשטר בבייג’ינג היתה תשובה ברורה: יד איש תהיה באחיו, או לפחות בשכנו. סין תיקָרַע לגזרים. סין שילמה מחיר כבד במחצית הראשונה של המאה ה-20, כדי לחזור וּלכונן את אחדותה הטריטוריאלית. היא לא תניח לדיסידנטים מבית, או למַטיפי-מוסר מתחסדים מבחוץ להחליש אותה.

דמוקרטיה אין בסין — אבל גם בלעדיה היתה השבוע יד איש באחיו, או לפחות בשכנו. זה קרה הרחק מבייג’ינג, בפינה הצפון מערבית של סין. אוּרוּמְצִ’י, עיר הבירה של חבל שינג’אנג, היתה לשדה קרב בין וויגוּרים, בני מיעוט מוסלמי טורקי, ובין בני הרוב הסיני (הנקראים “האן”).

הוויגורים יצאו להפגין נגד עוול שנעשה לבני עמם בעיר תעשיה גדולה בדרום סין. שם, סינים אתניים תקפו וויגורים, שהוחשדו באונס אשה סינית. לפחות שני וויגורים נרצחו. הוויגורים של אורומצ’י רצו צדק. הפגנתם התפתחה עד מהרה לפוגרום אנטי-סיני. 156 בני אדם נהרגו. על פי הדיווחים הבאים מבתי החולים, רובם הגדול היו מן ההאן. אפשר שֶחֶלקָם נורו.

מראות אורומצ’י ביום שאחרי. משמאל למעלה נראה סיני אתני (האן) שוחר נקם; במרכז מימין נראות נשים וויגוריות מכוסות ראש הנכרכות בקריאות פחד על זרועו של שוטר סיני. זה גזיר מן העתון South China Morning Post, היוצא בהונג קונג

אורומצ’י רחוקה מאוד. אבל המרחק אינו הופך אותה לשולית. באדמת שינג’אנג טמונים 20% מעתוּדוֹת הנפט של סין, וּמכרות הפחם שלה מספקים חמישית מצרכיה השנתיים של סין. סין מתכוננת להקים בה בתי זיקוק, להניח צינורות, להרחיב את רשת החשמל. האפשרות ששינג’אנג תהיה כצ’צ’ניה, או כאפגניסטן, אינה משה מסיוטיו של המשטר. ערב האולימיפיאדה של בייג’ינג, המשטר העמיד את כוחות הבטחון שלו במצב הכן מפני שקיבל מידע מודיעיני מהימן על כוונה של בדלנים וויגוריים לתקוף – שם, או אפילו בבייגי’נג עצמה.

החששות התבדו. אין זה מן הנמנע שהחששות המופרזים של הקיץ שעבר הקטינו את אמון הממשלה במודיעיה. לפי משרד החוץ בבייג’ינג, 24 שעות לפני המהומות באורומצ’י השלטונות צותתו לשיחות טלפון בין פעילים וויגוריים בסין ובין חבריהם בחו”ל. בשיחות ההן נידונה הכוונה להפגין, ונשמעו רמזים על אלימות. לאחר מעשה, הממשלה הסתמכה על השיחות ההן כדי לטעון שהמהומות היו תוצאה של קשר רב-יבשתי. אילו התייחסה למידע הזה ברצינות מלכתחילה, והיתה שולחת צבא ומשטרה לרחובות, הפוגרום היה יכול להימנע.

המיעוטים המִתרַבּים של סין

רשמית יש בסין חמשים וששה לאומים — קבוצת הרוב, ההאן, וחמשים וחמשה מיעוטים. מִפקַד-האוכלוסים של שנת 2000 סיווג מאה וארבעה מיליון סינים — תשעה אחוזים של האוכלוסיה — כבני מיעוטים.

ההאן אינם עשויים מִקשָה אחת, והם כוללים את ההאקה, את הפוּג’יאנים ואת הקנטונים. הם מאוחדים מתוקף היסטוריה משותפת, תרבות ולשון כתובה.

עם זאת, ההאן דוברים שמונה לשונות שונות, שאינן מובנות ללא תרגום. אפילו בשמונה הקבוצות האלה יש התפלגויות-משנה. הבלשן הסיני י.ר. צ’או הראה, כי המרחק בין מנדרינית לקנטונית גדול כמרחק בין הולנדית לאנגלית, בין צרפתית לאיטלקית.

בין 1982 ל-1990, מספר ההאן גדל בעשרה אחוזים, אבל מספרם של בני המיעוטים גדל בשלושים-וחמשה אחוז. המאנצ’ו, למשל, שֶכּמו נטמעו בקרב ההאן, גדלו בתקופה האמורה ב-128 אחוז, ומספרם עמד כמעט על עשרה מיליון. קבוצה אחרת, הגֶלַאו (Gelao) של גוויג’וּ (Guizhou) גדלה ב-714% במרוצת שמונה השנים ההן.

הגידול הדרמטי הזה משקף יותר מריבוי טבעי. הוא תוצאה של “שינוי קטגוריות”: אזרחים בסין מוכנים לעבור ממעמד של רוב למעמד של מיעוט.

(מתוך מסה, ‘קוי התפר האתניים של סין’, שהופיעה ב’וול סטריט ג’רנל’, 11 ביולי 2009. המעוניינים לקרוא את המסה במילואה מוזמנים לכתוב אליי באמצעות הכתובת למעלה משמאל. אשמח לשלוח את הקישור, שכניסה אליו מחייבת הפניה של מנוי.)

“האומנם לסין יש עכשיו צ’צ’ניה מִשֶלָה?” שואל ‘איזווסטיה’ של מוסקבה ברמז של שמחה לאיד (שבעה ביולי 2009). לחזק את רושם השמחה לאיד, מנסח הכותרת אינו משתמש בשם “צ’צ’ניה” אלא “איצ’קֶריה”, השם מעורר המחלוקת שבו השתמשו לאומנים צ’צ’ניים כדי להטעים את ייחודם. “צ’צ’ניה” הוא שם שהמציאו הרוסים, כמו “שיניאנג” אצל הסינים

לוחמי “מזרח טוּרקֶסטַן”

למרבה העניין, הפעילים הוויגוריים בחו”ל, הנאשמים בהצתת המהומות, אינם דיירי-משנה במערת אוסמא בן לאדן. הם בדרך כלל אינטלקטואלים גולים, בערי ארה”ב ואירופה. הנאשמת העיקרית היא ראבִּיַה קאדיר, אשת עסקים ודיסידנטית – צירוף לא שגרתי בסין – אשר הוחזקה במאסר במשך חמש שנים, לפני שהורשתה לִגְלוֹת לוושינגטון. ב-2007 היא נעשתה הנשיאה של ‘הקונגרס הוויגורי העולמי’. מאז, גב’ קאדיר סמוכה מאוד לדאלאי לאמה של טיבט בטבלת התיעוב הסינית.

קאדיר, בת 62, מכחישה בתוקף שהיא רוצה עצמאות לשינג’אנג, או “מזרח טוּרקֶסטַן”, כפי שהיא ואחרים קוראים לאיזור. היא מוחה, לעומת זאת, על הצפת האיזור במהגרים סיניים – מתיישבים, היינו קוראים להם במקומות אחרים – ועל ניצול של אוצרות הטבע המקומיים שלא על מנת להיטיב עם הוויגורים.

המשטר בסין חדל זה כבר להיות קומוניסטי. אוטוריטרי ולאומני הם איפיונים הרבה יותר הולמים בשבילו. הוא פורט ללא הרף על נימים של פטריוטיוּת. בסין, פטריוטיות ושנאת זרים מעולם לא היו רחוקים זה מזה. יש בהחלט סיבות. זרים בחשו בסין על פי רצונם במשך עשרות שנים, הרגו את תושביה וניצלו את משאבֶּיהָ. אבל אצבע מאשימה כלפי זרים אינה תחליף לביקורת עצמית. לא כל בעיה פנימית היא תוצאה של מזימות מחו”ל.

מה מעניין שדווקא בעתון סיני התפרסמו השבוע המלים הנועזות הבאות: האויב האמתי, כתב העתון, הוא שלטון-היחיד של המשטר. “במובן הזה, שתי הקבוצות האתניות לוחמות בחזית אחת”. המלים האלה מצוטטות ב South China Morning Post של הונג קונג, והן מיוחסות לפרשן בעתון בעיר גוואנגג’ו, בדרום סין. כמעט קשה להאמין שעתון סיני יָעֵז להדפיס פרשנות כזאת. אולי הוא ייענש מחר, ואולי-אולי העזתו מבטאת שינוי הדרגתי.

סינגפור — או אינדונזיה?

כל זמן שסין לא תִחיֶה בשלום עם עצמה, העולם החיצון יתבונן בה במידה של דאגה. יתכן כמובן שהמשטר צודק, וּבסין לא תיתכן הסכמה אזרחית וולונטרית. יתכן שהיא זקוקה לשלטון שיֶאכוף את מרוּתוֹ מבלי לבקש מנדט או רשות. היגיון כזה מנחה את ולדימיר פוטין ברוסיה, את האייאטוללות באיראן, ואת האידיאולוגים של המדינה הסינית הקטנה ביותר בעולם, הלוא היא סינגפור.

מצד שני, השבוע ממש יכלה סין לקבל מידה של השראה מן הארץ השלישית בגודלה באסיה. באינדונזיה היו בחירות דמוקרטיות למופת. גם אינדונזיה ידועת ייסורים. היא נולדה במלחמה, והיא התקשתה לקיים את אחדותה הטריטוריאלית. אבל היא גדלה והחכימה. היא הבינה שהסכמה אזרחית אינה מחסום להצלחה, אלא אדרבא היא התנאי. לפני חודשיים הראתה את זה גם הודו, השניה בגודלה באסיה.

האומנם סין לא תוכל להגיע לשם? בהתחשב בזה שהיא מועמדת להיות המעצמה הדומיננטית של המאה ה-21, ואולי של כמה מאות אחריה, כשלון כזה יהיה טרגדיה.

להציל טורקי ולנוח

התנועה הלאומית הוויגוּרית דוחה את השם ‘שינג’אנג’ שהסינים נתנו לארץ אבותיה. היא קוראת לאיזור “מזרח טוּרקֶסטן”. אם יש מזרח, ממילא יש גם מערב, כפי שיודע כל אחד מנאמני “ארץ ישראל המערבית”.

המערב הוא רוב האיזור שאנחנו מכנים כיום “מרכז אסיה”: ארבע מחמש הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, שקמו על חורבות ברית המועצות — קזחסטן, אוזבקיסטן, קירגיזסטן וטורקמניסטן. רוב תושביהן נחשבים לטורקים (במובן האנגלי של Turkic, לא Turkish. אם יש אבחנה כזאת בעברית, אין היא ידועה לי). זאת אומרת, הם דוברים שפה טורקית – שאינה זהה בשום פנים לטורקית המדוברת בטורקיה, אם כי יש דמיון; והם מתייחסים, כנראה, על אבות משותפים שבאו, אולי, מצפון מזרח אסיה, ודמם התערב בדם מקומי.

עצם השימוש הזה, “טורקסטן”, מקפיץ את הסינים ממקומם. יש בו רמז ברור, ששינג’אנג היא שטח כבוש, ושחרורו יחדש את קשריו ההיסטוריים עם שאר הטורקים. חזונות כאלה נהגו להקפיץ את הסובייטים ממקומם, ואת רוסיה הצארית לפניהם. הסובייטים כל כך שנאו את הזהות ה”פאן-טורקית”, עד שהם הורו למדעניהם לבדות מלבם היסטוריה לא-טורקית בשביל עמיהם הטורקיים (לא רק במרכז אסיה, כי אם גם לאורך הוולגה וּבצפון הקווקאז).

פאן-טורקיזם הוא עסק די חדש, שנולד רק בשלהי המאה ה-19. עד אז, העוסמאנים התייחסו בביטול אל עצם המושג “טורקי”. בעיניהם הוא ציין איכרים נבערים מאנטוליה.

שקיעת הקיסרות העוסמנית הניבה גידולי פרא של לאומנות טורקית. בימים האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, וזמן קצרצר אחריה, קצינים טורקיים ניסו להרחיב את המלחמה אל האחים הטורקיים של הקיסרות הרוסית. הצלחתם היתה מוגבלת.

מייסד הרפובליקה הטורקית המודרנית, מוסטפא כמאל “אטאטורק”, חרת על דגלה את הסיסמא “שלום מבית – ושלום מחוץ”. זו לא היתה מליצה ריקה. הוא היה מוכן להשתמש בכל אמצעי כדי לכפות טוּרקיוּת על תושביה של הרפובליקה, אבל התנער לחלוטין משאיפות להתפשטות טריטוריאלית ולפאן-טוּרקיוּת. הסובייטים העריכו את זה, ותמכו בו בזמן מלחמת העצמאות שלו. הם אפילו החזירו לו שני מחוזות שרוסיה הצארית כבשה וסיפחה ארבעים שנה קודם.

אבל הפיתוי הפאן-טורקי לא נעלם. לאחר מות אטאטורק, ולאחר שיורשיו כוננו דמוקרטיה רב-מפלגתית, תנועות פאן-טורקיות חזרו והופיעו. הדמוקרטיה היתה מודרכת ומוגבלת, והצבא התערב מפעם לפעם כדי להציל את המולדת מידי הפוליטיקאים. כל אימת שהצבא יצא מן הקסרקטינים, בערך אחת לעשר שנים, הפאן-טורקים דוכאו, פוזרו, לפעמים הושלכו לכלא. חלקם היו פשיסטים לכל דבר, עם מיליציות פרטיות ותכניות כיבוש גרנדיוזיות. ברבות השנים חלה התקרבות מסוימת בין פאן-טורקיסטים ובין איסלאמיסטים, אף על פי שזה אבסורד, כי איסלאם אינו מאמין בַּתוקף של הגדרות לאומיות.

התפרקות ברית המועצות פתחה סכרים של עניין ושל התלהבות. הרפובליקות הטורקיות – אלה ממרכז אסיה וגם אזרבייג’אן של הקווקאז – פנו אל טורקיה באופן טבעי. אבל הפאן-טורקיזם הזה נשאר פוליטי ופרגמטי, ולא לבש ממדים של תנועה משיחית. איש אינו מדבר ברצינות על איחוד כל האומות הטורקיות.

מה היה קורה אילו התאחדו? או אז היינו רואים מעצמה ענקית, שהיתה משתרעת משערי אירופה עד שערי האוקיאנוס השקט, עם 150 מיליון תושבים, ועם אוצרות טבע עצומים כולל שדות נפט עשירים. מעט מאוד שכנים היו מברכים על איחוד כזה.

הממשלה הניאו-איסלאמיסטית הנוכחית בטורקיה אינה מצדדת בפאן-טורקיזם, אבל גם אינה יוצאת מגדרה להתנער ממנו. היה מעניין לעקוב אחרי התלבטותם של עתונים איסלאמיסטיים ולאומנים בטורקיה בשבוע האחרון. החשוב שבהם, Zaman, דחק את החדשות הדרמטיות מאורומצ’י לעמוד 17. הצרחן שבהם, Yeni Şafak, אנטי-חילוני, אנטי-ליברלי, אנטי-מערבי ואנטי-ישראלי, מרח את תמונות אורומצ’י לרוחב עמודו הראשון, והכריז “הוויגורים נפחדים” (בתמונה למעלה).

לאחר יומיים-שלושה של אי-ודאות, ממשלת טורקיה ביקשה השבוע כינוס של מועצת הבטחון של האו”ם, שהיא חברה לא-קבועה בה, כדי לדון במאורעות אורומצ’י. הדעת נותנת שזה יסתיים שם. אבל יהיה מעניין לראות באיזו מידה המאורעות ב”מזרח טורקסטן” ילַבּוּ את הרגשות הפאן-טורקיים.

אינדקס של רשימות על עתידה של סין באתר הזה

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא”ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא”ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

10 Responses to “הרפורמה החמישית: מתי סין תוכל לחיות בשלום עם עצמה?”

  1. אפרת הגיב:

    שם החבל הוא “שינג’יאנג” (xinjiang – השטחים החדשים בסינית)
    הואיגורים אינם קבוצה אתנית אחת אלא אסופה של קבוצות מובחנות זו מזו, וזה אחד הבלמים למאבק שלהם.
    מעיתונאית שנמצאת בסין הבנתי שיש שינוי משמעותי בגישה לעיתונות הפעם, הסינים אפשרו לעיתונאים להגיע לאיזור (בניגוד לטיבט לפני שנה). זה חלק מתהליך של שינוי בשנים האחרונות.
    זו גם לא ההתנגשות האתנית הראשונה באיזור או בסין, פשוטה ראשונה שזוכה לסיקור ולא להסתרה.

  2. יואב קרני הגיב:

    תודה על הערת התעתיק.

    אם תחזרי ותעייני בטקסט תראי שציינתי את שינוי הגישה לסיקור העתונאי.

    הוויגורים — כך אגב הם קוראים לעצמם, לפחות עד כמה ששמעתי מפי וויגורים בוושינגטון — אינם יותר טהורים או פחות טהורים מרוב הקבוצות הלאומיות האחרות, המופרדות לשבטים או לקלאנים. הפרשנות שאת נותנת מזכירה לי במידת מה את הסוציולוגיה/אתנוגרפיה הסובייטית של הקווקאז ושל מרכז אסיה, שחזרה והטעימה עד כמה אנשים רחוקים זה מזה, במקום להכיר בקירבה העמוקה שהם הרגישו אלה כלפי אלה.

    אגב, אני אודה לכל המגיבים אם יכבדו את תנאי הזיהוי המלא.

  3. אלון ניסר הגיב:

    הייתכן שהעמים הטורקיים (בהבדל מהטורקים)
    יתורגמו לעברית תורקטנים? כמו הרפובליקה הסובייטית בשם זה

  4. אלון ניסר הגיב:

    העמקתי קצת והבנתי שטעיתי בהצעתי הקודמת אבל יש לי הצעה לאימוץ בהעדר אחרת
    הטורקים מטורקיה ישארו טורקים
    ואילו העמים הטורקים – יכונו בתוספת י’
    טורקיים (ואם אפשר היה לנקד בתגובה הייתי מבהיר)

  5. יואב קרני הגיב:

    סביר בהחלט. הבעיה היא בלשון יחיד ובשימוש רבים בלשון נקבה. “טורקי”, “טורקיות”. גם בשימוש מופשט, פאן-טורקיזם. יונתן רטוש היה מתרגם פאן-ערביזם ל”עַרבָאוּת”. אולי נתרגם “טוּרקָאוּת”? לא נשמע טוב. קשה לי להאמין שהאקדמיה ללשון העברית תחשוב את מציאת התרגום הראוי למשימה דחופה.

    אולי זה ישתנה כאשר הטורקאים ינקשו בדלת. סוף סוף, ארדואן, ראש הממשלה הניאו-איסלאמיסטית בטורקיה, הכריז שהישראלים הם “נֶכדֵי העוסמאנים”. הוא לא אמר אם הוא חושב את עצמו ליורש הלגיטימי של סבא.

  6. יפתח צלניקר הגיב:

    ראשית, תודה שוב על כתבה מעניינת . שנית חשוב לציין את עניין הדתות באזור, בעוד ההנחה המקובלת היא שהאסלאם היא הדת השולטת קצת ניתוח על פולחנים מקומים דוגמת פולחן האישיות של מנהיג טורקומיניסטאן נייזוב (הטורקמנבאשי)מראה שיש הרבה מאוד מתחת לשטח בנוגע לפולחנים שבטיים והסיכוי לאחדות בהקשר זה הוא נמוך מאוד. שוב,תודה.

  7. יואב קרני הגיב:

    תודה, יפתח. ניאזוב כמובן מת, ויורשו ביטל את הפולחן. אין ספק שפאן-טורקיות כוללת הגזמות וסילופים, ומכחישה הבדלים עצומים. לרוע המזל, זה עניינן של רוב התנועות הלאומיות: הן מאמינות שכדי לברוא עתיד חדש, הן צריכות תחילה לברוא עבר חדש.

  8. רועי הגיב:

    מעניינת ההשוואה בין הדנים והסינים. האינואיטים בגרינלנד מקבלים עוד ועוד אוטונומיה. שם מדובר רק בעשרות אלפים והממשלה הדנית מוכנה, עקרונית, להעניק לגרינלנד עצמאות – זאת למרות אוצרות הטבע העצומים הנמצאים שם. ללא אלימות ובלי מאבק להגדרה עצמית.

  9. שחר גפן הגיב:

    עם כל הכבוד לפוליטיקה אירופאית
    על השליטה במשאבים אני לא מאמין שהם יוותרו.
    הם יטבלו את זה ברוטב סמיך של פטרונות
    “מתחשבת” מתכזבת אבל לא יוותרו על משאבים כאלה.

  10. לכל העולם השיטה של הסתרת עובדות ושקרים עובדת. לא נראה שהעם הסיני יתוקומם בקרוב.

Leave a Reply