האם קרבנה של צעירה בת 26, שהעולם כולו צפה כבר במסיכת המוות שלה, ישמוט את הקרקע מתחת לרגלי האייאטוללות? זה מה שחזו לפני עשרים שנה בסין, כאשר המשטר טבח סטודנטים. זה לא עבד שם. כדי שזה יעבוד באיראן, גנרל וכמה קולונלים יצטרכו לסרב פקודה
מלמעלה למטה: דיילי מירור, לונדון; אֶקְסְפְּרֶסֶן, שוודיה; דיילי מייל, לונדון; אקסטרה בלאדֶט, דנמרק; דיילי ניוז, ניו יורק; המבורגר מוֹרגֶנפּוֹסט, המבורג; שיקאגו טריביון; דיילי רקורד, גלאזגו; ידיעות אחרונות
ואז האייאטוללה בכה. זה היה במסגד הענקי של אוניברסיטת טהראן, בסוף דרשת יום ששי. העולם עצר את נשימתו. אתרי החדשות החשובים ביותר הקדימו להודיע שעוד מעט קט הוא ידבר, והנה הוא כבר דורש, וזה חצי שעה שהוא דורש, ושעה, ושעה וחצי.
ואז האייאטוללה בכה. לפחות יושבי השורות הראשונות בכו אתו, או לפחות חנקו את דִמעותיהם. הוא חולה, הוא אמר. בריאותו אינה מה שהיתה. מי יודע כמה זמן נשאר לו.
האייאטוללה עלי חמיינאי לא בכה כאשר איים להטביע את האופוזיציה בדם. גרונו לא השתנק. ידו הבריאה לא רעדה (השניה חדלה לרעוד לפני 27 שנה, כאשר פצצה התפוצצה במשרדו). האם היא רעדה 24 שעות אחר כך, כאשר נתן את ההוראה? המנהיג העליון של הרפובליקה האיסלאמית, המפקד העליון של צבאותיה, עמד בדיבורו.
בדרשת יום ששי הוא לגלג על ה”אינגליזים”, זאת אומרת האנגלים. “הם חשבו שאיראן היא גרוזיה”, (סליחה, גיאורגיה). אבל הם עוד יעמדו על טעותם. הם עוד יבינו מה גדולה היא האומה הזו. והוא עשה מה שלא הֵעֵזו לעשות הדיקטטורים הקומוניסטיים של מזרח אירופה בשנות ה-80. “מה אתם רוצים?”, שאל מיכאיל גורבאצ’וב ב-1989 את המתלוננים בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, “שנשלח טנקים?”
לפני עשרים שנה עצם הרעיון הזה, שמישהו ישלח טנקים נגד מפגיני דמוקרטיה, נראה כל כך מיושן, כל כך לא רציני. הסינים יכלו להתבייש להם. איש זולתם לא היה מֵעֵז. אבל הימים חלפו, הזמירות השתנו, והכיכרות חדלו להיות ערי מִקלט לשוחרי חופש. דמם הוּתר.
טוויטרים לטוויטרים הביעו אומר
בתחילת השבוע קרה לאייאטוללות משהו לא מתוכנן ולא נחוץ: ל”טירוריסטים” ול”צבועים” בחוצות טהראן נולד ‘שאהיד’, או למען הדיוק ‘שאהידה’. היא לא ניסתה להתפוצץ עם מסמרים. היא רק יצאה החוצה עם אבא, כדי לקרוא “הלאה הדיקטטור”. אחד המיליציונרים האיסלאמיים כיוון את רובהו, וירה אל תוך לבה (הרפובליקה האיסלאמית תטיל אחר כך את האחריות על טירוריסטים ועל סוכני המערב). היא שכבה על האספלט, מתבוססת בדמה. “אל תמותי”, התייפח אבא. אבל נֶדַה מתה.
טוויטרים לטוויטרים הביעו אומר, וּבתוך דקות אחדות העולם כולו ראה את מעמד מותה של נדה. לא היה עוד שום דבר אלמוני בתנועת המרי האיראנית. פתאום היה לה שם, וגיל, וּפרצוף, ואבא התולש את שערותיו. נדה לא הספיקה להגיד, “טוב למות בעד ארצנו”, אבל חזקה על רגע מותה שהוא יתפתח לִמְמדים מיתיים. ייכתבו עליו מחזות. יום אחד תעמוד שם אנדרטה, וילדי בתי ספר יניחו עליה זֵרים. נדה תהיה גדולה הרבה יותר מִגוּמחת קִברה.
היתכן שנדה שינתה את מהלך ההיסטוריה? אין זו שאלה מופרכת מעיקרה. קדושים מעונים הם האויבים של כל משטר ישן. המולות של טהראן מיטיבים לדעת את זה. גם מהפכתם היתה טבועה בחותם של מרטירולוגיה. מתחילת 1978 היא התקדמה במחזורים של ארבעים יום, תקופת האבל במסורת המוסלמית. בסוף כל 40 יום, שוטרי השאה הרגו מפגינים. הפגנות הזיכרון גדלו והלכו, השדרות התמלאו, התפוגג והלך הפחד מפני מדינת המשטרה.
קדושים מעונים – מפגינים לא-חמושים שנוֹרוּ בִּשרירוּת לב – היו, קצת לא נעים לומר, שמן על גלגלי המהפכה. לפעמים לא היו נחוצים הרבה. “מהפכת הקטיפה” של צ’כוסלובקיה ב-1989 הגיעה אל שיאה לאחר שנפוצה הידיעה כי המשטרה הרגה את אחד המפגינים. זה הספיק. לימים התברר שהמשטרה לא הרגה, אבל המשטר הישן נפל לבלי קוּם.
השלב הסופני בחייה של ברית המועצות התחיל שלושה ימים לאחר שהתמוטט הפוטש הקומוניסטי, באוגוסט 1991. מיליון וחצי מוסקבאים נאספו, כדי להשתתף בעצרת זכרון לקומץ קורבנותיו של הפוטש, שלושה מפגינים צעירים. קצת אירוני, בהתחשב בזה שהמדינה הסובייטית רצחה מיליונים רבים ב-70 שנות קיומה, ואיש מעולם לא הפגין.
לא רק דמוקרטים הפיקו תועלת משירותיהם של מרטירים. למען האמת, לא-דמוקרטים שיכללו שאהידיוּת למעלת אמנות. הנאצים השתמשו בהוֹרְסְט וֶסֶל, אחד מבריוניהם בברלין, שנרצח בנסיבות לא ידועות בביתו ב-1930. שיר שוֶסֶל חיבר נעשה המנון שני של גרמניה לאחר שהיטלר עלה לשלטון. קברו של וסל נעשה מקום עליה לרגל.
לשלול את הלגיטימיות
קדושים שימשו קודם כול לצורכי השראה, מפני שהם נתנו תוקף לבררה המפורסמת “חירות, או מוות”. אבל נועד להם עוד תפקיד: הם נועדו לבטא את אבדן הלגיטימיות של המשטר אשר ירה בהם. אקט היריה היה שקול כנגד ביטול האמנה החברתית הכרוּתה בין אזרחים וּבין ממשלותיהם. זה עבד להפליא במזרח אירופה לפני עשרים שנה.
לא כל הקדושים הצליחו לשַמֵן גלגלים, או לצַווֹת דמוקרטיה במותם. המקרה המפורסם ביותר של זמננו הוא טבח הסטודנטים בבייג’ינג, החודש לפני עשרים שנה. בסין אין “אמנה חברתית” במובן המערבי (מבית המדרש של הפילוסוף הצרפתי רוּסוֹ), אבל יש מושג אחר, עתיק ימים, מקור הלגיטימיות של כל משטריה: “המנדט השמיימי”.
ימים ארוכים צפה העולם בהתרגשות עצומה בשידורים חיים מכיכר טיינאנמן, באביב 1989. הסטודנטים הסיניים התארחו בכל בית במערב. היסוסיו הממושכים של המשטר עוררו רושם שהוא יימנע ממרחץ דמים. הסימן הראשון שמרחץ ממשמש וּבא ניתן, כאשר הסינים ניתקו את חיבורי הלוויין של רשתות הטלויזיה הזרות. לא היה אז אינטרנט, וטלפונים סלולריים היו נדירים למדי.
כאשר בא המרחץ, יודעי סין במערב היו מוכים בהלם. פשטו שמועות, שלא היו אלא מישאלות-לב, שחלק מן הצבא עומד להתקומם. באולפני הטלויזיה האמריקניים, היסטוריונים בולטים של סין התנבאו שהמשטר לא יאריך ימים, מפני שהוא “איבד את המנדט השמיימי”.
איבד, או לא איבד, המשטר בעינו עומד. קשה להגיד עליו שהוא פופולרי, אבל כיום יודעי סין אומרים לנו, שאמנה חברתית חדשה כרותה למשטר עם נתיניו: הוא מסַפּק להם התקדמות כלכלית מואצת, והם מוכנים לוותר על השתתפות פוליטית. הנוסחה הסינית היא מקור השראתם של שורת עריצים, בייחוד באסיה.
באיסלאם אין “אמנה חברתית” בתור שכזאת, אבל – לפי הוגה דעות מצרי, יוסוף מוחמד מוסא, שכתב ב-1962 את הספר ‘שיטת הממשל באיסלאם’ – מקור הלגיטימיות של השליט המוסלמי הוא “שבועת האמונים” (‘בַּיְעַה’), שמכוחה סרו ראשוני המאמינים למרותו של הנביא, במאה השביעית. היוכלו מתנגדי המשטר באיראן לטעון ששַליטיהם הפרו את תנאי ה’בייעה’?
אני מציג את השאלה הזו מבלי לדעת איזה תפקיד יש ל’בייעה’, אם בכלל, במחשבה השיעית. שיטת השלטון באיראן מיוסדת על התפיסה של “השגחת הפוסק”, תרגום קצת חופשי של הצירוף ‘וילאייאט אי-פאקי’. היא באה מבית מדרשו של האייאטוללה חומייני, והוא פיתח אותה עשר שנים לפני המהפכה שהעלתה אותו לשלטון.
אני חותם את הטור הזה ביום שני לפנות בוקר. בניגוד לראש המוסד מאיר דגן, אני אינני מוכן להתחייב שההפגנות בטהראן ידעכו מאליהן. אבל נראה שהרחוב לא יוכל לנצח משטר, הנשען במידה כזאת על כידוניו. התקווה היחידה היא אולי שבין נושאי הכידונים יש איזה גנרל או שניים, ארבעה או חמישה קולונלים ועשרים רבי סרנים שתחושת הפטריוטיות שלהם תשכנע אותם לסרב פקודה. בהיעדר פטריוטים כאלה, קברה הרענן של נדה יצמיח הרבה פרחים לפני שאיראנים יתחילו להשתטח עליו.
איראנים עולים על קברה של נֶדַה (לוס אנג’לס טיימס)
מתים שהיו לסמלים (סי-אן-אן)
זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא”ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא”ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
הם יכולים להשתנות מבפנים, באמצעות מנהיגים שמבינים את ההכרח בשינוי – כמו גורבצ’וב; והם יכולים להשתנות מבחוץ, כאשר כוחות מחוץ למעגלי הכוח צוברים עוצמה ופופולריות מספקת – כמו שקרה באירן ב-1979.
הם יכולים להשתנות במהירות בפרץ קצר של אלימות קשה, כמו בצרפת, או בשורה ארוכה של מאבקים פוליטיים ממושכים ומייגעים – כמו שקרה באנגליה לאורך 200 שנה ויותר עד לגיבוש משטרה הנוכחי. רפורמה ועוד רפורמה, חוק ועוד חוק.
מרטירים משרתים שינוי בכל אחד מצורותיו אלה. הם מעבירים מסר: הרצון בשינוי כה גדול עד שיש אנשים שמוכנים למות כדי לקדמו. (גם באנגליה של המאה ה-19 ואפילו ה-20 נהרגו פה ושם מפגינים, אגב, כך שכנראה גם שינויים הדרגתיים ופנימיים לכאורה דורשים את הקורבנות שלהם). לעתים המסר הזה יכול להיות מאיים – מי שמוכן למות, עלול להיות מוכן גם להרוג – והוא מסוגל לגרום לתגובת-נגד.
הפגנות-רחוב לבדן לא ינצחו משטר, אבל הן בהחלט יכולות להיות זרז לכוחות שינוי מתוך המשטר פנימה. כוחות כאלה קיימים באירן, גם בסין כנראה. (ראה כתבה בהארץ של היום, שבה נכתב על שינויים הדרגתיים לכיוון יותר דמוקרטי בסין; הכלכלה זזה ראשונה אבל נראה שגם הפוליטיקה מקרטעת אחריה, לאחר שהובטחה התקדמות כלכלית מואצת, באה גם הדרישה לשותפות רחבה יותר בכוח הפוליטי).
דוגמא נוספת למרטירים שהציתו סוג של מהפכה ניתן למצוא אצלנו. כשכתבת על “מהפכת הקטיפה” של צ’כוסלובקיה ב-1989 שהגיעה אל שיאה לאחר שנפוצה הידיעה כי המשטרה הרגה את אחד המפגינים, נזכרתי בפרוץ האינתיפאדה הראשונה שהוצתה לאחר שנפוצה השמועה שנהג המשאית הישראלי שהתנגש ב2 מוניות במחסום ארז וגרם למותם של 4 פלסטינים, עשה זאת במזיד כנקמה על רצח ישראלי יומיים קודם לכן בשוק המרכזי בעזה. נכון שההשוואה איננה מושלמת כי מדובר בעם שחי תחת כיבוש ולא בעם שמורד במשטרו שלו, אך ניתן למצוא נקודות דמיון כמו השינוי ההיסטורי שההתקוממות הביאה.
לצערי, אני לא רואה שום סיכוי להתקוממות של תומכי מוסאווי. נימקתי בתגובה לרשימה הקודמת שלך מדוע אני סבור שאין הבדל גדול בין מוסאווי לאחמדינג’אד.
לפי דעתי, אחת הסיבות לכך שהיום דמם של מפגיני החופש מותר יותר מאשר לפני כ20 שנה נעוצה בגישה הקרטריסית והרב-צדדית של האוראטור הדגול מהונולולו שסבור שככל שמשטר קיצוני יותר ואלים יותר כך צריך לחבק אותו חזק יותר ולהציע לו יותר תמריצים כלכליים במטרה לפייסו. כנראה שגם אם אובאמה היה מכריז שירי לעבר מפגינים באיראן עלול לפגוע קשות ברצון של ארה”ב להדבר עם איראן, האייתוללות היו ממשיכים בשלהם ומדכאים באלימות את ההפגנה, אבל לפחות זה היה נתפס כדבר הרבה פחות לגיטימי בעולם. אם מנהיג העולם החופשי אומר שהוא עדיין מניף יד לשלום למשטר שיורה כדורים חיים לעבר מפגינים, ושהוא לא רוצה להתערב בנעשה באיראן על מנת שלא לשחק לידיהם של הקיצוניים, סביר מאוד להניח שדמם של מפגיני חופש גם במקומות אחרים (אם בכלל יהיו כאלה לאחר התגובה האמריקאית המגמגמת) יהיה מותר אף הוא.
מצאתי באתר העין השביעית כתבה שעוסקת בדיוק בנושא זה- נדה כסמל ההתקוממות באיראן, ודמויות נוספות שהפכו לסמלים של מהפכות במהלך ההיסטוריה.
הקישור:
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/230609_Life_and_Death_of_the_Tehranian_Icon.aspx?RetUrl=/DAILYCOLUMN/Pages/Bottom_line_lobby.aspx
אנקדוטה:
נדה בערבית משמעה – “טל”
איתי
אכן, קדושים מעונים הם אולי תנאי הכרחי למהפכה, ואולי אצל ממשלות שמיימיות יותר מברפובליקות.
דווקא השמימיים יותר קרובים יותר למושגים האלה של קדושים מעונים, שהידים ועדים אחרים. אבל כשהשמימיות היא רק תירוץ לרודנות, אז זו בעיה.
צריך גם למות וגם להיות צודק כדי לשנות משהו. בשהידים הפלסטינים וביחס ההפוך אליהם בין ישראלים ופלסטינים ניתן לראות שמוות אינו מספיק כדי לשנות את דעתו של מי שחושב שהמת טועה.