הקומונה הטהראנית

מה קל היה להתפתות לרוחות השינוי. עתונאים זרים השתכנעו שהם מתבוננים באיראן, אבל הם התבוננו רק בשדרות המרכזיות של טהראן. כדאי להיזהר. פאריס לא היתה צרפת, בנגקוק לא היתה תאילנד, תל אביב לא היתה ישראל. יש חיים גם מחוץ לכרך הגדול, ובדרך כלל הם אפילו חשובים יותר

האביב של טהראן, מכריז העתון הצרפתי 'ליברסיון' ערב הבחירות, 12 ביוני 2009. העתון הזה יצא מחלצי האביב של פאריס, 1968. האם הוא צדק? או האם חטא בנוסטלגיה ובמשאלת-לב? כך או כך, הוא לא היה היחיד ששיווה לבחירות האלה משמעות היסטורית עוד לפני שנערכו

בחודש הבא ימלאו 220 שנה למהפכה הצרפתית. היא העניקה השראה להרבה דברים, מֵהֶם טובים וּמֵהֶם רעים. היא היתה, וּמוסיפה להיות, האמא של כל המהפכות, לא רק במובן של רעיון ושל סיסמא, אלא כסֵפר ההוראות המוסמך ביותר לִמקימי בריקדות. משונה להיווכח עד כמה מהפכות אחרות דמו לה בתהליך התפתחותן, במידה כזאת שפעם אחר פעם במאתיים השנה האחרונות קריאת ההיסטוריה של המהפכה הצרפתית סיפקה תשובה לשאלה "וּמה-עכשיו?".

אחד הלקחים שהמהפכה ההיא סיפקה ליורשיה ולִמְחַקֶיהָ היה שעיר בירה יכולה לחטוף ארץ שלמה. על יסוד מה שאנחנו יודעים על צרפת של סוף המאה ה-18, סביר להניח כי אילו עמדה למשאל עם, המהפכה הצרפתית היתה מפסידה ברוב גדול. הצרפתים שמחוץ לפאריס היו שמרנים לאין ערוך יותר מאלה של פאריס. הם היו כאלה ב-1871, בימי הדמים של 'הקומונה הפאריסאית'; בסוף המאה ה-19, בימי פרשת דרייפוס; ב-1940, כאשר הרפובליקה קרסה תחת מגפי הנאצים.

המִשוואה הזו עמדה בתוקפה אפילו במאי 1968, זמן המרד המפורסם, אשר הפגיש סטודנטים וּפועלים עלי בריקדות בבולווארים של פאריס. ביוני 1968, הנשיא שארל דה גול פיזר את האסיפה הלאומית, וּביקש מנדט חדש מן הבוחר. הימין נחל נצחון עצום. השמאל נקרע לגזרים. היו דרושות לשמאל 13 שנה כדי להתאושש.

מכל הדמוקרטיות הגדולות של המערב, לא היתה ריכוזית כצרפת. כל חייה התנהלו מפאריס. ביורוקרטים בעיר הבירה חלשו על הפרובינציות. חתימתם היתה נחוצה להחלטות הטריוויאליות ביותר. והנה, אפילו שם, עיר הבירה לא שיקפה את רצון צרפת.

האסוציאציות האלה קשורות פחות ביובל המהפכה הצרפתית ויותר במה שקרה בשבוע שעבר באיראן. מצב מהפכני השתרר בטהראן. אלמנטים של המשטר מגלים סימנים מסוימים של פאניקה. בשעה שמיליציונרים איסלאמיסטיים יורים בסטודנטים, ותוקפים אותם באישון לילה במיטותיהם – כוהני דת חשובים מסרבים להכשיר את תוצאות הבחירות לנשיאות. מסתמנת אפשרות של פילוג בין מורי ההלכה בעיר הקדושה קוֹם וּבין המנהיג העליון בטהראן. יתכן שחלק מן הקולות יחזרו וייספרו. יתכן אפילו שהמשטר יורה על הצבעה חדשה. מי יודע.

כך או כך, בעינה תעמוד השאלה: האפשר שמחמוד אחמדיניג'אד ניצח בבחירות? לפחות פרופסור אחד באוניברסיטת טהראן, מוחמד מאראנדי, מתנגד של המשטר שהצביע נגד אחמדינג'אד, הגיע למסקנה שהנשיא אמנם נחל נצחון מכריע (בתכנית ברשת הרדיו הציבורית של ארה"ב, שאפשר להאזין לה על הרשת. דברי הפרופסור נשמעים תשע דקות לאחר התחלת השידור). ממצאי סקר דעת קהל מן החודש שעבר, שערכו אמריקאים, הצביעו על יתרון גדול לאחמדיניג'אד.

פופוליסטים, דמגוגים, אוטוקרטים

אני חושב שערב הבחירות, אוסף גדול של עתונאים זרים הטעו את קוראיהם/מאזיניהם/צופיהם כאשר עוררו את הרושם שאיראן עומדת על סף שינוי היסטורי. חלקם אולי ראו מהרהורי לבם. אני משער שרובם חשבו שהם צופים באיראן, כאשר צפו בתהלוכות האופוזיציה הליברלית בשדרות המרכזיות של טהראן. לרוע מזלם, כמו בצרפת של 1968, עיר הבירה היתה הרבה יותר רדיקלית ונועזת משאר המדינה.

הדוגמא של פאריס, אגב, אינה יחידה במינה. היא אפילו אינה מוגבלת למערב, או לאירופה. בתאילנד, למשל, ראינו בשנים האחרונות אופוזיציה ליברלית לוחמנית מתוצרת המעמד הבינוני כובשת את רחובות בנגקוק הבירה מידי פופוליסט בעל נטיות אוטוריטריות. אבל כל אימת שהתאים הורשו להצביע בבחירות כלליות, הפופוליסט או עושי דברו ניצחו ללא קושי. תאילנד שמחוץ לבנגקוק היתה שייכת להם.

בוונצואלה ראינו שלוש פעמים בחמש השנים האחרונות את עיר הבירה קַרַקַס מובסת בִּידי שאר-ונצואלה. בעיר הבירה התעורר הרושם שהנשיא אוגו צ'אווס, דמגוג ואוטוקרט, ידיד קרוב של אחמדיניג'אד, עומד לאבד את שלטונו. אבל בשני משאלי עם (מתוך שלושה) שאר-ונצואלה העדיפה את הקאודיליו הפטפטן על פני הבורגנות הליברלית. פעמיים, האופוזיציה, שהסתמכה במידה רבה על להט הנעורים של סטודנטים אמיצים, היתה שרויה בהלם. היא היתה משוכנעת בנצחונה הממשמש ובא. היא לא ידעה את נפשה כאשר ציפיותיה התבדו. ב-2004, האופוזיציה הובסה בהפרש דומה לזה של איראן. היא טענה מייד שהתוצאות זויפו. היא אגב מאמינה בזה עד היום.

כיוצא בזה, גם הסטודנטים של טהראן היו משוכנעים בנצחונם. היש בכלל ספק למי נתונה אהדתנו? כמובן, לצעירים הרוצים להיפטר מעריצותם של כוהני הדת, וּלכונן חברה מודרנית ופתוחה. אילו עמדתי במרכז טהראן, כאשר עשרות אלפים הקיפו את העיר בזרועות שלובות בסוף מערכת הבחירות, אני בטוח בהחלט שדמעות היו זולגות מעיניי, והייתי מאזין לפַעמי משיח. יתכן שהדמעות היו מטשטשות את ראייתי.

כשהמרחק טוב מן הקירבה

זו הסכנה האורבת לעתונאים, כשהם מסקרים מעמדים כאלה. קשה מאוד לשמור מרחק. קשה מאוד להימנע מלהצטרף אל ההמונים. אני מודה שדברים כאלה קרו לי בחלקים שונים של העולם, כאשר נכחתי במאורעות סוחטי-דמעות, מדרום אפריקה עד מרכז אמריקה, מן הקווקאז עד המערב התיכון של ארה"ב.

עֵדוּת הראיה של עתונאי היא בדרך כלל יתרונו החשוב ביותר, אפילו בעידן של לוויינים, של מצלמות-רשת ושל טוויטים. אבל לפעמים, למרבה הפרדוקס, המרחק טוב מן הקִרבה, במובן הזה שהמרחק מייצג ספק, והקִרבה מייצגת את נצחון החושים. אין זאת אומרת שהחושים תמיד מכזבים, אבל מסוכן להסתמך עליהם. מִשאֶלֶת לב היא האויבת המרה ביותר של עתונאוּת, המנסה להיות רצינית וּמפוּכּחת.

'גארדיין', העתון החשוב ביותר של השמאל הבריטי, מודיע לקוראיו מבעוד מועד, כי הבחירות באיראן יוכרעו על חודו של קול, והן "צמודות מכדי להעריך את זהות המנצח". ראו-נא את הכותרת המוצהבת למטה, "איראן עייפה מאחמדיניג'אד", ציטוט של אחד המצביעים בצאתו מן הקלפי. מנין ידע העתון שהבחירות צמודות? זה מה שהרגיש כתבו המנוּסֶה אייאן בלאק. שום סקר דעת קהל לא הראה את זה. האומנם העתון עשה את מלאכתו נאמנה?

במקרה של איראן, העתונות אפילו לא היתה צריכה להיזכר במהפכה הצרפתית. היא היתה צריכה להרחיק רק ארבע שנים, עד הבחירות הקודמות באיראן, ב-2005. אז היה צורך בסיבוב שני. אחמדיניג'אד לא היה המועמד הטבעי לנצח. נגדו התמודד הנשיא לשעבר, כוהן הדת רַפסַנגַ'ני. היה אפשר לצַפּוֹת שהמתונים והליברלים יתמכו בו, בחינת הרע במיעוטו. ראפסאנג'אני נחל תבוסה ניצחת, בהפרש דומה מאוד להפרש תבוסתו המשוערת של מיר חוסיין מוסאווי בבחירות של השבוע שעבר.

מדוע אחמדיניג'אד פופולרי מחוץ לטהראן? בהיעדר סקרי דעת קהל רציניים אנחנו יכולים רק לשער. טהראן חשופה הרבה יותר לעולם החיצון, היא עשירה יותר, היא משכילה יותר, יש בה אמנות וִיצירה, חיי חברה וּבוהמיה. יש בה ערגה לאסתטיקה. יש בה שיעורים ניכרים, כנראה, של הֶדוניזם. היא קפצנית וחסרת סבלנות. היא מתנהגת כפי שֶערים גדולות מאוד, או גדולות יחסית, מתנהגות. נראה בעליל שהיא אינה מייצגת את איראן יותר ממה שתל אביב מייצגת את ישראל.

כאשר המון ממלא כיכרות אנחנו נוטים להתבלבל. קודם כול אנחנו מתבלבלים בנסיון לספור. אחר כך אנחנו מתבלבלים בנסיון להסיק מסקנות. וָתיקי כיכר מלכי ישראל/יצחק רבין חוו על בשרם את האידיוסינקראטיה של הֶהמון. כיוצא בזה, התנועה נגד מלחמת וייטנאם בארה"ב הוציאה יותר אמריקנים אל הרחובות מכל תנועה אחרת בתולדותיהם. אבל הבחירות האחרונות בזמן המלחמה, ב-1972, הניבו תבוסה איומה ונוראה של מועמד התנועה לנשיאות. הוא נוצח ב-49 מ-50 המדינות של ארה"ב, אף על פי שניצח בניו יורק, בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו.

לבי לבי לסטודנטים של טהראן. אין אכזבה איומה יותר מן האכזבה הראשונה, באהבה וגם בפוליטיקה. הם ניסו ליילד עולם חדש, ועכשיו הוריהם מייעצים להם אל נכון להוריד פרופיל וּלהיעלם, מפני שאין שום דבר רומנטי או מיתי בתא חשוך וּמבודד בבית סוהר של הרפובליקה האיסלאמית. מוטב לקוות ששעתם עוד תגיע. אבל מוטב גם לזכור, שנצחון על אחמדיניג'אד, הוא כשלעצמו, לא היה מקרב את העולם החדש. שליטיה הממשיים של איראן אינם תלויים בהבעות של רצון דמוקרטי, ואין להם קושי להגן על המהפכה מפני העם.

אשר לקוראים, למאזינים ולצופים, בפעם הבאה מוטב להם להיזהר גם כאשר העתונאים אינם נזהרים. האמפתיה הטבעית שאנחנו רוחשים לאנשים המזכירים לנו את עצמנו אינה טובה לצורכי חיזוי ואינה מועילה להבנה.

שבעה תרחישים איראניים

כמו בייג'ינג, 1989: מספיק ודי, אומר המשטר. המנהיג העליון חמיינאי טס אל יחידות צבא בכל רחבי איראן, כדי להעמידן על חוּמרת המשבר, וּלהבטיח את נאמנותן. משטר צבאי מוכרז בטהראן. חלק מן הסטודנטים עומדים במִריָם. הצבא נכנס לטהראן, הורג מאות ממתנגדי המשטר, עוצר אלפים. גל טירור נגד האופוזיציה בכל רחבי הארץ. אלפים נמלטים לעיראק, לטורקיה וּלאפגניסטן.

כמו בוקרשט, 1989: אלמנטים של המשטר מגיעים למסקנה, שכדי להוסיף וּלהחזיק בשלטון יהיה עליהם להיפטר מן הפנים הגלויות, הלא-פופולריות של התיאוקרטיה: לא רק הנשיא אחמדיניג'אד כי אם גם המנהיג העליון חמיינאי ותומכיו במועצת נוטרי המהפכה. הצבא נכנס לטהראן, מתנגש עם חלק מן המשמרות המהפכניים ועם המיליציה של הבאסיג'. הוא מתגבר על התנגדותם, עוצר את ראשי המשטר, מעמיד אותם לדין על בגידה ועל קשר ל"השמדת עם". הם מוּצָאים להורג בחיפזון, וּמוחלפים בפנים קצת פחות מוּכָּרוֹת. באיראן מתחילה הפאזה הכמו-דמוקרטית של רומניה בשנים הראשונות שלאחר נפילת צ'אושסקו. בהיעדר פיתוי אירופי, היא גם נתקעת שם.

כמו מנילה, 1986: המשטר מאבד את עשתונותיו. צלף תוקע כדור ברקתו של מיר חוסיין מוסאווי. המשטר מכחיש כל קשר, מייחס את התקרית לכעס ספונטני של אזרח פרטי, וּמטיל את האחריות על מוסאווי. גל של זעם תוקף את איראן. המשטר נאלץ לערוך בחירות חדשות. אשתו של מוסאווי מתייצבת בראש האופוזיציה, וּמנצחת. המשטר מנסה לזייף את התוצאות. הצבא מתערב, וּמדיח את המשטר. מטוס ונצואלי בא לאסוף את הראשים המודחים לגלות נוחה בחוף הים הקריבי. גב' מוסאווי (למטה, בגזיר מן העתון הבריטי The Independent) מושבעת לנשיאה.

כמו אתונה , 1973: סטודנטים מתבצרים בכמה בניינים ברחבי טהראן, בתוך הקמפוס ומחוצה לו. הם מקימים תחנת רדיו זמנית, ומשדרים קריאות למהפכה דמוקרטית – אמצעי הקשר האחרון שלהם עם העולם החיצון לאחר שהממשלה מנתקת את כל שרתי האינטרנט באיראן. טנקים פורצים לקמפוס, מפגיזים את מעוזי הסטודנטים, וּמסיימים את המרידה.

כמו פאריס, 1968: במשך כמה ימים, הסטודנטים משתלטים על טהראן. האייאטוללה חמיינאי מבקש מיקלט אצל המשמרות המהפכניים בחוף המפרץ הפרסי. הוא מודיע משם על בחירות חדשות לפרלמנט, אם כי לא לנשיאות. כוהני הדת מנהלים את מערכת הבחירות שלהם תחת הסיסמא "אנחנו – או תוהו וָבוהו". מועמדיהם נוחלים נצחון מוחץ כמעט בכל מקום.

כמו פראג, 1989: 'מהפכת קטיפה'. המשטר מתפוגג מאליו, מוסאווי מכריז על עצמו נשיא של ממשלה דמוקרטית זמנית. הנשיא לשעבר חאתאמי מתמנה ליושב ראש של אסיפה מכוננת הנקראת לחוקק חוקה חדשה. ראשי המשטר המוּדח חוזרים לבתי המדרש שלהם בקוֹם וּבמֶשהֶד, או יוצאים לגלות בוונצואלה, בעזה וּבבעלבק.

כמו מוסקבה, 1991: איראן גולשת אל אנרכיה. מתעורר החשש שהיא תתפרק לגורמיה האתניים והטריטוריאליים. אזרים בצפון, כורדים במערב, באלוּצ'ים בִּדרום מזרח, ערבים בִּדרום מערב וּקבוצות אתניות קטנות דרומה וּמזרחה מן הים הכספי מאיימות לכונן מדינות עצמאיות. המשמרות המהפכניים עושים נסיון אחרון להציל את המשטר. הם נכנסים לטהראן, וּמקיפים את הקמפוס של אוניברסיטת טהראן. החשמל והמים מנותקים. לועֵי התותחים מאיימים. מוסאווי יוצא מן הקמפוס, מטפס על טנק, ונושא את נאום חייו. הפוטש של המשמרות מתמוטט, כאשר יחידות צבא נכנסות לטהראן להגן על הקמפוס. מוסאווי מכריז על עצמו נשיא, וּמוציא את המשמרות המהפכניים ואת בתי המשפט האיסלאמיים אל מחוץ לחוק. הרפובליקה האיסלאמית מגיעה אל קיצה זמן קצר אחר כך. את מקומה תופסת רפובליקה פדרלית, המבטיחה חופש – ונשק גרעיני.

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא"ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא"ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

19 תגובות בנושא “הקומונה הטהראנית”

  1. דברים נכונים.בישראל העתונאי היחיד שהעריך את הקורה באיראן הוא צבי בראל,המסקר את העולם הערבי מזה שנים ולרוב מאבחן נכון.

  2. למרות הסטטיסטיקה וראיית המצב בראי ההיסטוריה, יש לזכור שהמוני העם מחוץ לטהראן סובלים כלכלית אף יותר מאז עליית אחמדינג'אד לשלטון, לכן למוטיבציה שלהם להחליפו ישנם מקורות פנימיים שאינם תלויי תקשורת.

    מעבר לכך יש מקום לתמוה הכיצד ניצח אחמדינג'אד גם בטהראן המתעבת אותו גלויות? אני מנחש (ניחוש שאינו מבוסס כמובן) שהמשטר התאמץ מדי בהצגת תמיכה בנשיא המכהן גם במקומות בהם לא היה צורך בכך, היכן שהיה נחוץ לשחרר קיטור.

    כפי שהראית בשבעת התרחישים האפשריים, למצב שנוצר ישנו פוטנציאל לשינוי המשטר אם התוצאות היו מוטות, מוטות במקצת או נאמנות לתמונת המצב בקלפי .

    תודה שוב על הבהירות והבעת העמדה.

  3. כפי שניתן היה להיווכח היטב אתמול – הבוס הוא חמנאי, ואילו אחמדניג'אד הוא בסך הכל הפקיד שלו.
    השאלה היא כנגד מי מכוונות ההפגנות לאמיתו של דבר.
    כלומר, האם האכזבה של תומכי מוסאווי מתוצאות הבחירות לא עברה – ואולי עדיין עוברת – טרנספורמציה להפגנות כנגד עצם המשטר.
    שמעתי כמה פרשנים הטוענים שקריאות המפגינים נגד הדיקטטור מכוונות למעשה נגד חמנאי עצמו.
    הרי ברור שלחמנאי נוח לראות בהפגנות כאילו הן מכוונות נגד תוצאות הבחירות, והוא כביכול נמצא מעליהן.
    אבל השאלה כאמור היא כנגד מי מכוונות ההפגנות באמת – גם אם מה שהצית אותן הן תוצאות הבחירות.

  4. הפעם לא השלמת את המחקר, ונראה לי שהמסקנות שלך שגויות. המאמר בוושינגטון פוסט רצוף כשלים, אני ממליץ להציץ בניתוח הזה:

    http://www.psc.isr.umich.edu/research/tmp/moaddel_Comment-BallenDoherty-WP_june2009.pdf

    וכדאי גם להציץ בנתונים שמפרסם הגרדיאן לפיהם, למשל, התמיכה באחמדינגד במחוז הביתי של מוסאווי עלתה מ-10% ב-2005 ל-57% ב-2009. זה דורש הסבר, לא?
    הנתונים כאן:
    http://image.guardian.co.uk/sys-files/Guardian/documents/2009/06/17/iran_contested_results.pdf

  5. ודאי יצא לך להתוודע לנייט סילבר שמפעיל את הבלוג המצויין 538. דעתו אינה כדעתך בעניין דיכוטומית העיר/ספר, והוא מעלה טיעונים דמוגרפיים/סטטיסטיים מעניינים על מנת לבסס את עמדתו. קרא נא ב-http://www.fivethirtyeight.com/2009/06/ahmadinejads-rural-votes.html

  6. בפיתוח כלכלי וחברתי שיגביר בתורו את ההשקפה הליברלית המערבית.אם טהרן,כמו שכתבת, חשופה הרבה יותר לעולם החיצון, עשירה יותר, משכילה יותר, יש בה אמנות וִיצירה, חיי חברה וּבוהמיה ,אז זה הקלף המנצח.יש להביא את עיר הבירה של כל מדינה לכל חלקי המדינה,ובכך לנסות לצמצם את הסיכויים לשבעת התרחישים .לא יודע אם זה אפשרי,אבל כדאי לכל מדינה לנסות.כי לפי מה שהסברת ,המסקנה היא שמרקס צדק באבחנתו,כשטען שההיסטוריה של כל חברה שהתקיימה עד כה, היא ההיסטוריה של
    מלחמת המעמדות.
    טהרן ,מול שאר חלקי המדינה העניים והשמרנים. פריז הבירה ,המשכילה והבוהמית,מול שאר חלקי המדינה העניים והשמרנים.וכן הלאה.בכל מדינה.

  7. שגם מוסאווי מקשקש כשהוא אומר שהוא ניצח 2:1, אבל כמו שאתה אומר – טהרן לפחות כן "מהפכנית". איך הדיוני שאחמדינג'אד ניצח שם בענק? איך ייתכן שהוא ניצח 4:1 בתבריז, כשמוסאווי הוא אזרי ובן העיר? איך ייתכן שמהדי כרובי הובס בלורסטאן מולדתו? איך ייתכן שאין שום וריאציות מקומיות לתוצאות? וכמובן – איך ייתכן שבארץ שסופרת תוצאות ביד, עם היענות שיא לבחירות, יכול היה מישהו לטעון בכלל שהוא יודע את התוצאות מוקדם כל-כך? אלה הטיעונים המוכיחים לטעמי שהתוצאות שפירסם המשטר שקריות.

  8. האם תל אביב תוכל לייצר פעם מהפכה? מדינה שמגדירה עצמה "יהודית ודמוקרטית" פשוט דורשת שלב מסויים של התגוששות בלתי נמנעת בין שני הערכים, במקום שחיקת השיניים המתמשכת שקיימת כיום.
    מצד שני, בישראל, קל לי לראות יותר מהפכה מסוג אחר, בכיוון אחר, אנטי מערבי/דמוקרטי, יוצאת מעיר הבירה ירושלים.
    מצד שלישי, ישראל אוליי לא בנויה למהפכות.

  9. יואב,
    פשוט מאמר מיידע,מאלף ומצוין.

    שמח לקרוא את פרי המקלדת שלך בכל פעם מחדש.

    מקוה מאד להחלפת משטר האייאתולות באיראן
    במשטר פרו-מערבי ופחות מסוכן לעולם כולו.

  10. יואב, יופי של ניתוח.
    להשוואה: גם בישראל השכבות החלשות ועיירות הפיתוח תומכות בליכוד שגורם מדיניות כלכלית פוגענית.
    הם אינם תומכים בסוציאל-דמוקרטים של תל אביב.
    סדנא דארעה חד הוא

  11. בולט בהעדרו בניתוח הזה השוואה למהפכה בה הופל השאה, ושבסופה הוקם המשטר הנוכחי.

    ועוד משהו – בבחירות שלפני 4 שנים רבים מהצעירים ומהליברלים פשוט החרימו את הבחירות, בין השאר מתוך אכזבה מכל שחאתמי לא הצליח להביא את השינוי לו הם ייחלו ממנו. הפעם לא היתה החרמה כזו, לכן היה צריך לצפות לבחירות לפחות הרבה יותר צמודות.

  12. אני עדיין מנסה לשאוב אופטימיות מן המתרחש באיראן. התעודדתי מאוד מן השלטים שהחזיקו חלק מן הצעירים באותן הפגנו, שמעידים, כך אני מקווה, על משאלות ליבם הכוללות דמוקרטיה, גלובליזציה והסברת פנים למערב (מלוות בחוסר עניין בגרעין).

    עוד מוקדם להגיד, אבל אני רוצה להאמין שאנו צופים בניצנים ראשוניים מאוד של תקופה חיובית בהרבה באיראן. הייתי מאוד רוצה לראות לאן העניין הזה יגיע בעוד 10 שנים.

  13. אל נא תטעו בי, אין לי כל כוונה ללמד סניגוריה על הרגליהם האלקטורליים של כוהני הדת האיראניים. זיוף – בניגוד להתחסדותו הדומעת של המנהיג העליון אתמול – אינו בלתי מתקבל על הדעת, בייחוד כאשר קומץ של מורי הלכה משוכנעים שהם המפרשים הבלבדיים של רצון האימאם הנִסתר.

    על המפה האלקטורלית של איראן, בייחוד כלפי הערותיו של רחביה ברמן: אינני יודע באיזו מידה פועל באיראן הפאקטור של "בן המקום", מה שקוראים באמריקנית מדוברת favorite son. מוסאווי אמנם אַזֶרי, זאת אומרת בן לעם טורקי שיעי מצפון מערב איראן, אבל אינו חי באזורים האזריים ולא היה בחיים הפוליטיים בעשרים השנה האחרונות. אני מזכיר לך, רחביה, שגם המנהיג העליון חמנייאי הוא אזרי. האזרים כה רבים, שהם נמצאים בכל מקום וּבכל חלק של החברה ושל הפוליטיקה.

    אני מסוגל להעלות על דעתי שמצביעים אזריים יעדיפו את חמיינאי על פני אינטלקטואל עירוני, המתהלך בין אמנים ובוהמיינים (מוסאווי הוא נשיא האקדמיה האיראנית לאמנויות). אני מסוגל להעלות על דעתי שאיראנים פרובינציאליים יעדיפו דמגוג פרובינציאלי כמו אחמדיניג'אד. מדוע עניי טהראן יעדיפו אותו? אולי מפני שהוא היה ראש עיר פופולרי מאוד עד לפני ארבע שנים, אולי מפני שהם אינם סובלים את הסטודנטים, אולי מפני שהם שמרנים אינסטינקטיביים.

    כך או כך, ראינו דווקא ואריאציה אזורית אחת בהתפלגות הקולות: הפרש הרבה יותר קטן בין המועמדים בטהראן עצמה. אפשר כמובן לטעון להגיד שבטהראן היה קשה יותר לזייף. אולי. אפשר גם לטעון שההפרש הקטן משקף מה שראו העתונאים בַּשׂדרוֹת וּבכיכרות המרכזיים. טהראן אמנם רדיקלית יותר.

    זיוף בחירות הוא כמעט דיסצפילינה מדעית (פרפרזה חצי-רצינית על "מדע המהפכה" של לנין). הוא בוודאי סוג של אמנות. כדי שהוא ישכנע, הוא אינו יכול להתרחק יותר מדיי מן האמת. לא פעם, הלהיטות להבטיח נצחון הביאה מנצחים לכלל זיוף שהיה בעצם מיותר.

    זולפיקר עלי בוּטוֹ, חָמִיו של נשיא פקיסטן הנוכחי, ניצח כמעט ללא ספק בבחירות של 1977. אבל להיטותו הביאה אותו למעשי זיוף, העמידה נגדו את כוהני הדת, והביאה את הפלתו (ואת תלייתו, כמעט שנתיים אחר כך).

    אני נזכר בגנרל בוליביאני, חואן פֶּרֶדה אַסבּוּן, שהתמודד על הנשיאות ב-1979, וניצח. אבל לרגל להיטותו להבטיח את הנצחון, נאמניו הניבו רוב של 110% בכל מיני קלפיות. הוא הופל זמן קצר אחר כך בהפיכה צבאית.

    היתכן שלהיטותם של כוהני הדת הביאה אותם לזיופים? בוודאי. האם הם השפיעו על עצם התוצאה? קצת קשה לי להאמין. אפשר להוסיף אחוז, או שניים, או שלושה. אבל שלושה-עשר מיליון קולות הם קבלנוּת בחירות מסוכנת אפילו בשביל משטר מְעוּט-חֵרויות.

    היה פעם עריץ מטורף בליבריה, סמיואל דו, שרצה לקבל הֶכשֵר לרודנותו באמצעות בחירות. הוא סידר לעצמו נצחון בהפרש קטנטן. הכול ידעו שהבחירות זויפו, אבל עצם ההפרש הקטן הֵקֵל על ארה"ב לקבל את התוצאות, מפני שהן השאירו "מרחב פעולה" לאופוזיציה. אולי זו היתה טעותם של המוּלוֹת. אולי היה עליהם לזייף הפרש הרבה יותר קטן.

    אני בהחלט מוכן להניח את טעותי. אין לי שום התעקשות תיאולוגית על צדקתי. אני אשמח לטוס לטהראן, ולקפוץ אל תוך המִזרקה ליד אנדרטת חומייני.

    אשר להערת העֶרגה אל "מהפכה ישראלית": אין לי כל ערגה אל מהפכה כזאת, או אל איזושהי מהפכה. השנים העוברות שכנעו אותי שמהפכה היא חרב פּיפיוֹת, ושינויים צריכים להיות אבולוציוניים גם כדי שיהיה להם תוקף וגם כדי שהרסיסים המהפכניים לא יקיזו דם ולא יפרמו תפרים. המהפכה הצרפתית מעוררת בי רגשות מעורבים. אולי לא מעורבים כרגשותיהם של אדמונד בֶּרק (Burke) ושל אלקסנדר סולז'ניצין, אבל בהחלט מעורבים. היא העניקה השראה — אבל גם טיפטפה רעל אל עורקי הציוויליזציה.

    ישראל אינה זקוקה למהפכת בריקדות, שבה מיעוט יכפה את רצונו על הרוב. היא זקוקה לשינוי וולונטרי של מצב דעת.

    עמנואל ילין: לא כללתי תרחיש איראני מקורי של 1979 בתחזיותיי רק מסיבה אחת – היעדרו של מישהו שווה-ערך לחומייני. המהפכה האיראנית התאפשרה בגלל ההילה המיתית שנקשרה בחומייני. המשטר הישן התפוגג ברגע שהוא ירד מִכֶּבֶש המדרגות של מטוס 'אייר פראנס'. אילו היה למהפכנים של 2009 אייאטוללה כזה, בן דמותו של אימאם נסתר במיטב המסורת השיעית, התרחיש היה יכול להיות רלוונטי.

    אם בכלל, הייתי צריך אולי לכלול תרחיש של המהפכה החוקתית האיראנית של 1906 – אבל לא רציתי להרחיק את עדותי. שם, שיתוף פעולה בין סוחרים עירוניים, כוהני דת וסטודנטים הניב נצחון היסטורי על המלוכה האבסולוטית. 1906 העניקה לאיראן את הסיכוי הטוב ביותר שלה להתקדם בהדרגה אל חברה דמוקרטית. זו איפוא ההחמצה הגדולה ביותר באיראן של מאה השנה האחרונות.

    http://en.wikipedia.org/wiki/Iranian_Constitutional_Revolution

    אגב, שורה של מגיבים לא עמדו בכלל הזיהוי המלא. ידי רועדת כאשר אני לוחץ על כפתור ההשמטה. לא השמטתי. אבל אני מפגיע בכולכם: הִזדַהוּ.

  14. יואב היקר

    תמיד נהנה ולומד מצורת התבוננותך ומכושר הבעתך. המשך בדרך זו. אמנון

  15. תודה, אמיר. אני מכיר יפה את הספר הזה, וגם את כתיבתו של אסאד ביי, עוד מזמן שהסתובבתי בהרי הקווקאז. הוא היה מן הראשונים שקראתי. איזה סיפור חיים.

  16. צריך לזכור שבאיראן, בשביל האפשרות בכלל להתמודד על הנשיאות צריך לקבל את אישור האייתוללות, כך שאם מוסאווי הורשה להשתתף בבחירות לנשיאות זה רק מפני שהוא מייצג את עקרונות המהפכה האיסלאמית. מוסאווי הוא מראשי המהפכה האיסלאמית ב1979, ואדם שהיה מקורב מאוד לחומייני. כמו כן, הוא גם מיוזמי פרוייקט הגרעין האיראני, כך שכל הניסיון להציג אותו כאיזו יונת שלום כלואה תמוה בעיניי ומזכיר לי מאוד את "פעילי השלום" שבאו להפגין למען עראפת שבודד במוקטעה בזמן מבצע "חומת מגן", או את התמיכה שהיתה במערב לבנזיר בוטו, אישה שבתור רה"מ פקיסטן דיכאה ביד רמה את מתנגדיה. לכן גם התרחיש של מוסקווה 1991 בו מוסאווי מוציא את בתי המשפט האיסלאמיים אל מחוץ לחוק נראה לי, בלשון המעטה, לא סביר. יתרה מזאת, אני בטוח שאם חומייני היה בחיים הוא היה תומך במוסאווי, כי הוא זה שיכול לממש את האינטרס של המהפכה האיסלאמית באופן הטוב ביותר. מוסאווי, אם היה נבחר, היה יכול להציג לעולם חזות של מתון ובכך להוציא את איראן מהבידוד הבינ"ל- דבר שהיה מקל עליו משמעותית להתקדם בפרוייקט הגרעין ומקשה על ישראל לשכנע את העולם להחריף את הסנקציות נגד איראן בגלל החזות המתונה שלו.

    עצם הפגנות התמיכה נגד אחמדינג'אד ובעד מוסאווי לא מעידה על מאיסה בעקרונות המהפכה החומייניסטית. אדרבא, רבים מתומכי מוסאווי טוענים שהם הם אלו שמייצגים את עקרונות המהפכה ושאחדינג'אד הוא זה שסטה מדרך המהפכה ולכן הם מתנגדים לו. בדיוק כמו שהתנגדות למדיניות של ביבי (אלף אלפי הבדלות) לא מעידה על התנגדות לציונות, כך גם התנגדות לאחמדינג'אד לא מעידה על התנגדות לעקרונות המהפכה.
    בכלל כל המחלוקת בין אחמדינג'אד למוסאווי היא על עינייני פנים ולא על מדיניות חוץ. ההתנגדות לאחמדינג'אד נובעת מאחוזי האינפלציה (כ30%) והאבטלה הגבוהים מאוד, ולא בגלל מדיניות התמיכה שלו בחמאס, חיזבאללה וסוריה ובוודאי שלא בגלל פרויקט הגרעין אותו, כמו שכבר ציינתי, יזם מוסאווי.
    מה גם שלסטודנטים באיראן אין יכולת לבצע מהפכה. מעמד הבזאר הוא המעמד הדומיננטי באיראן, הוא זה שהפיל את השאה והעלה את חומייני, והוא ורק הוא יכול להפיל את האייתוללות, שבינתיים זוכים להערצה מהבזאר.
    התרחיש הסביר היחיד בעיניי הוא שההפגנות תגווענה ושהאייתוללות ילמדו להבא להגביר את האחיזה ברחובות מחד ולתת "סוכריות" לרפורמיסטים כדי לפייסם מאידך.

השאר תגובה