קול חריקת השיניים – וקול הפִּיוּס

לְמַה התכוון ראש הממשלה בִּנאום בר אילן? האם הוא רק רצה להוציא את העֵז, שמלכתחילה לא היתה צריכה להיכנס — או שהוא התכוון לחצות את הרוּבּיקוֹן? הוא הצליח להעניק ל”מדינה פלסטינית” מקום מצד ימין של המרכז, אבל הוא גם גילה רק מינימום הכרחי של רצון טוב. למינימום יש מחיר

“לחצים אמריקניים על ישראל”. קריקטורה בעתון בלשון הערבית היוצא בטהראן, 14 ביוני 2009

נתניהו ויונת השלום, או לפחות גוֹזַל השלום. קריקטורה סובטילית להפליא ב’אל חייאת’, 16 ביוני 2009. בניגוד לקריקטורות שרון בעתונות הערבית, עדיין אין כאן דם מטפטף. עוד יבוא, אבוי

בשביל ממשל אובמה, לוח זמנים אופטימלי של המזרח התיכון עמד להניב נצחון של הטובים בבחירות בלבנון בתחילת השבוע שעבר, נצחון של הטובים בבחירות באיראן בסוף השבוע שעבר, וּנאום של פיוס היסטורי מפי ראש ממשלת ישראל בתחילת השבוע הזה.

לבנון עברה את הציפיות. איראן לא עמדה בהן. ראש ממשלת ישראל עשה, בקושי, מה שצריך. לא יותר מזה. אפילו לא טיפה יותר. קול חריקת השיניים שלו היה חזק הרבה יותר מקול הפיוס.

באודיטוריום של אוניברסיטת בר אילן הוא לא הצליח להתקרב אל משׂוּכת אובמה באל אזהאר. הוא לא הקסים, הוא לא הפתיע, הוא לא עורר ציפיות. נאומו היה שְוֵה ערך של לחיצת היד הרופפת ליאסר ערפאת, שבועות אחדים לאחר שבנימין נתניהו הרכיב את ממשלתו הראשונה, בקיץ 1996. אז, הוא לא התכוון לג’סטה, לא באמת, כפי שהתברר פעם אחר פעם בשנתיים וחצי הבאות. כמובן, גם ערפאת לא התכוון, וּבמובן הזה שררה ביניהם אי-הבנה מושלמת.

מלים הן רק מלים, אם כי תמיד אפשר לצרף אותן זו אל זו בהצלחה גדולה יותר ממה שעושים מנהיגים ישראליים. רהיטות תחביר, דיוק של דקדוק, עושר סגנוני קצת יותר גדול, בחירה אלגנטית של מלים ושל דימויים, אולי רמזים פואטיים היו יכולים להקנות לנאום הזה איכויות שלא היו בו. ספק אם מישהו יסמיך אותו אי פעם לטקסטים של צ’רצ’יל או של רוזוולט, של ז’בוטינסקי או של בגין. אפרוּריוּת משלה בו, אם כי אפור הוא כנראה הצבע הישראלי בימים האלה.

נאום העז — או נאום הרוביקון?

נאום העז: במובן זה שמחשבה תחילה היתה מייתרת את המעשה. ראש הממשלה ושר החוץ שלו נקלעו למלכודת מעשי ידיהם להתפאר, כאשר פתחו את כהונתם בסירוב להסכים למדינה פלסטינית. מותר לקוות שמישהו ישאל את ראש הממשלה אם לפני חודשיים וחצי לא היה לו כל מושג שהוא תומך במדינה פלסטינית מפורזת.

אם ראש הממשלה ידע ביום השבעתו שהוא תומך, אולי היה מוטב לו אילו הקדים להודיע. הוא לא היה נדחק אז אל פינה רחוקה, לא היה זורע זרעים של אי אמון ביחסים עם נשיא ארה”ב, לא היה שומט את הקרקע מתחת לרגלי הרשות הפלסטינית, לא היה מביך את יהודי אמריקה, ולא היה מעורר תרעומת כללית בדיפלומטיה ובתקשורת של הדמוקרטיות המערביות.

“ראש ממשלת ישראל מביא אל קיצה את הכחשת-חייו”, מודיע The Age, היוצא במלבורן, אוסטרליה (16 ביוני)

האוּמנם היה עליו להכניס את העז הביתה, כדי שהכול ינשמו לרווחה לאחר שהוא הואיל להוציא אותה? אם כן, אין זה סימן מבשר טובות בשביל עתיד מדינאוּתוֹ. זה יזכיר לאנשים קצת יותר מדיי את ממשלתו הראשונה. זה אולי יזכיר לשר בנימין בגין מה שהוא, בגין, אמר פעם על נתניהו: “טקטיקה בשבילו היא להופיע בערב חדש, ואסטרטגיה — להופיע במבט”, או משהו כזה.

נאום הרוביקון: במובן זה שהוא הֵעֵז להגיד את המלים המפורשות – “מדינה פלסטינית” – בעומדו בבית הגידול האינטלקטואלי של המחנה הדתי הלאומי. לאחר שנאמרו, איש לא יוכל עוד לייחס את רעיון “המדינה הפלסטינית” לאקט של בגידה.

המדינה הזו, לפנים מונופול של שוּלֵי השמאל הסהרוריים, היא עכשיו בת-בית בצד הימני של המרכז הפוליטי. הייאמן כי לפני 25 שנה, מנהיג של ‘שלום עכשיו’ הזעיק את המשטרה, כאשר כמה נערים הניפו שלט לטובת מדינה כזאת בעצרת בתל אביב? כמה זמן בוזבז כדי להגיע אל הרגע הזה, כמה דם ניגר.

איזמל במקום פטיש אויר

ראש הממשלה, ערב מסעו לאירופה, הצליח לסלק מסדר יומו את הסעיף הלא נעים ביותר: הוא לא יצטרך עוד לבזבז את זמנו על הצטדקויות. הוא אמר “מדינה”, מה אתם רוצים ממנו. עכשיו, הבה נדבר על עתידו של הנשיא אחמדיניג’אד.

שום אירופי לא יוכל להגיד לראש ממשלת ישראל שאיראן ראויה לאשראי מיוחד על בחירת נשיא חדש. הוא, נתניהו, התכוון לטעון מלכתחילה שנשיא חדש ממילא לא יוכל לשַנוֹת מדיניוּת. עכשיו הוא פטור אפילו מן הצורך הזה. איראן איכזבה את כל רואיה, אם מפני שזייפה את הבחירות (כשלעצמי אינני מאמין בזה), ואם מפני שהעדיפה מקניט וקורא קריאות ביניים גסות על פני אסטרטג כבד ראש או לפחות נחמד.

הדראמה של טהראן הפכה את נאום בר אילן להצגת משנה. היא גמלה את ממשל אובמה מן התקווה שיהיה אפשר לדלג בבת אחת על שורה של מכשולים. עכשיו לא תהיה לו בררה אלא לטפל בהם באיזמל במקום בפטיש אויר.

נשיא ארה”ב אינו להוט לעימותים עם בעלי ברית, גם אם כמה ישראלים ייחסו לו כוונות כאלה, אם מתוך חשש ואם מתוך תקווה. גם בעידן של מיחשוב פרללי, נשיא ארה”ב אינו יכול לגלגל אין סוף כדורים באויר בעת ובעונה אחת. הוא עצמו אמר, ברגע של גילוי לב, כאשר נשאל זה לא כבר על האפשרות של הלאמת תעשיית הרכב, כי יש לו “שתי מלחמות לנהל”, והוא אינו זקוק לאחריות נוספת.

אפילו הקיץ הזה צפוף במיוחד אצלו. הוא רוצה חוק ביטוח בריאות היסטורי מן הקונגרס עוד לפני פגרת הקיץ. הוא רוצה שהסנאט יאשר מינוי חדש לבית המשפט העליון עוד לפני ספטמבר. שני הרצונות האלה עומדים להניב התגוששות כבדה.

עקימת החוטם — והתמריץ

נאום בר אילן כנראה חסך לנשיא ארה”ב לפי שעה את הצורך לגלגל כדור ישראלי באויר, או לפחות לגלגל כדור אמריקאי אל מגרש ישראלי. אבל אי אפשר לפקפק כי יגיע הרגע שבו הנשיא יצטרך להמריץ את ישראל. זה המחיר שראש הממשלה ייאלץ לשלם על גילוי המינימום ההכרחי של רצון טוב, לא יותר מן המינימום.

בעניין של מינימום, היואיל ראש ממשלת ישראל להסביר את האיפיון האתנוגרפי שנתן לפלסטינים, “ציבור פלסטיני גדול החי בלב חבלי המולדת היהודית”? האם הוא סבור שעקימת חוטם כזאת, הכרה-מתוך-בחילה-אם-בכלל תעניק לפלסטינים את התמריץ להכיר במדינת הלאום היהודית?

כמובן, יתכן שראש הממשלה מתכנן כבר את נאומו הבא, אולי בקמפוס של מכללת אריאל, אולי בישיבת הכותל, כדי להודיע שהוא מכיר בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. אם הוא מתכוון להודיע, שמא ישקול להקדים להודיע, כדי לחסוך לעצמו, לממשלתו ולארצו את זמן הציפיה?

גלובס’, חמישה-עשר ביוני 2009

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא”ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא”ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

14 Responses to “קול חריקת השיניים – וקול הפִּיוּס”

  1. עומר הגיב:

    אחת התובנות שקראתי על הנאום הזה הוא שהוא נועד לאוזניים אמריקניות, לא פלסטינאיות. איפה אובמה ואיפה אנחנו – אפילו שבריר של אמפתיה לצד השני לא היה בנאום. ככה לא יוצרים יחסי אמון ושלום.

    “, היואיל ראש ממשלת ישראל להסביר את האיפיון האתנוגרפי שנתן לפלסטינים, “ציבור פלסטיני גדול החי בלב חבלי המולדת היהודית”? האם הוא סבור שעקימת חוטם כזאת, הכרה-מתוך-בחילה-אם-בכלל תעניק לפלסטינים את התמריץ להכיר במדינת הלאום היהודית?”

    בדיוק

  2. מיכאל ז. הגיב:

    יש לי תחושה שמדינה פלשתינית תקום הרבה לפני שכל האמריקאים יזכו לביטוח בריאות ממלכתי.

  3. חנן כהן הגיב:

    ככל שביבי מתקדם בקדנציה הנוכחית שלו, מתברר כמה שהוא אפור.

    אני מתפלל שזו לא הסוואה.

  4. הרעיון של מדינה פלסטינית מתחיל לחלחל בימין באיחור רב מידי, בשמאל כבר חושבים על מדינה דו לאומית.

  5. גלעד גרינבאום הגיב:

    אובאמה ימשיך ללחוץ כל עוד נתניהו ימשיך להנהיג בלא חזון ברור. נתניהו גם מרגיש שאין לו שותף אמיתי בצד הפלסטיני. לפחות אהוד ברק שותפו הבכיר לקואליציה לא יכול להלין על כך. מכל מקום זוהי שעתה של מנהיגות החלטית עם ראיית עולם ומדיניות ברורה, עמימות לא תועיל.

    בנוגע לבחירות באיראן, האם באמת הינך מאמין בתוצאות כפי שפורסמו? האם לדעתך אחוזי התמיכה במועמדים “תוקנו” ע”י הממשל עדיין הם משקפים את המגמה הכללית, רק בהטייה כדי למנוע סיבוב שני וצבירת כוח פוליטי לטובת המתמודדים? מעניין מאוד כיצד יגיב אובאמה הלכה למעשה.

    לפי הדיווחים והנתונים, למשל אלו שמגיעים מכיוונו של אנדרו סאליבן מדובר בזיוף בוטה

    http://andrewsullivan.theatlantic.com/the_daily_dish/2009/06/the-results-as-they-came-in.html

    אשמח לשמוע את דעתך המנומקת כתמיד בנושא זה. דבר נפל באיראן, והשפעותיו יהדהדו ברחבי המזרח התיכון.

  6. שלומי שטרית הגיב:

    מה לעשות וביבי נבחר ע”י מצביעי הימין ולא ע”מ לממש את מדיניות השמאל? האם בארצנו עדיין הבחירות הן דמוקרטיות רק כשהעבודה זוכה, ומנהיג הליכוד מפסיק להיות “רוצח” רק כשהוא בוגד בבוחריו?

    נתניהו אמר דבר פשוט, שאולי אינו נעים לאוזני כולם, אבל יש בו מעלה אחת: הוא נכון. למעשה, אומר נתניהו, ישראל הסכימה למדינה פלסטינית (מפורזת וכו’) כבר מזמן. מי שלא הסכים לה עד כה וממשיך לסרב למימוש תנאיו בהסכם הם הפלסטינים. יטען נא מישהו, שלו היו הפלסטינים ממלאים אחר הסכם אוסלו ככתבו וכלשונו, לא היתה היום מדינה פלסטינית בגבולות 1967, כולל מזרח י-ם.

    אבל יש לי עצה לכל מאוכזבי הנאום בארץ: פשוט תגידו לעצמכם שהנאום נועד “לצרכי פנים” ולציבור הבוחרים הימני ושלמעשה ביבי מתכוון לבצע בדיוק את ההפך. עם עראפאת זה הצליח לכם.

  7. יואב קרני הגיב:

    אמיתי סנדי — הייתי שמח לשמוע על מה אתה מייסד את ההנחה ש”בשמאל מדברים על מדינה דו-לאומית”. התוכל לפרט?

    גלעד גרינבאום — לקראת סוף השבוע אני אכניס כאן רשימה שכתבתי בשביל גלובס על הבחירות באיראן. היא נועדה לפרסום במגזין סוף השבוע. שם אני מסביר את השערתי הלא-פסקנית שטהראן מבטאת רק מיעוט של איראנים.

  8. רועי הגיב:

    אין חדש תחת השמש – ראשי הממשלה שלנו ממשיכים באסטרטגיית כיבוי השריפות. אולי משכללים אותה מדי פעם לכיבוי שריפות מקדים (התנתקות, או הנאום הנ”ל) או להדלקת שריפות כדי להסיט את תשומת הלב (המלחמה במאחזים, או כל עז אחרת).

    אגב, אני חושב שהכרה-מתוך-בחילה היא הדרך בה שני הצדדים לסכסוך עוברים בה, דה פקטו. גם אם תשאל פלסטינים על מדינת ישראל הם יאמרו זאת באותה צורה. ציון הנכבה בתאריך העברי של יום העצמאות הוא סמל להכרה-מתוך-בחילה שכזו.

    ספרי העזרה-העצמית והעידן החדש לקהילות (אני יודע שאין באמת כזה דבר) מדברים על שלושת השלבים: בחילה, הכרה-מתוך-בחילה ואז הכרה.
    יש שיראו גם מעגל המחבר בין ההכרה לבחילה.

  9. יואב קרני הגיב:

    אני מסכים איתך, רועי, בעניין ההכרה-מתןך-בחילה. אני מנחש שאפילו חמאס יוכל להסכים לנוסחת בחילה. אבל מר נתניהו רוצה הכרה מלאה ושלמה וחסרת פניות. גם אני רוצה הכרה כזאת. אבל אני מציע תמורה מלאה ושלמה וחסרת פניות. הוא מציע כמעט לא-כלום.

  10. השארתי פה תשובה מפורטת והיא כנראה לא נשמרה.

    ליואב – כשאני שמאל אני לא מתכוון לאהוד ברק, אני מתכוון לשמאלה ממרצ. הנה למשל כבר בשנת 2006 אמר מירון בנבנשתי בראיון לרוני בן אפרת כי הוא: “כופר בכל מוסכמה של הזרם הישראלי המרכזי. …רעיון שתי המדינות כבר איננו רלוונטי – אנחנו חיים בפועל במדינה דו-לאומית.”
    http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=404732&

  11. יואב קרני הגיב:

    כן, כמובן, על מסעו של מר בנבנשתי לטובת פירוק מדינת ישראל כתבתי כאן בהזדמנות קודמת

    http://www.notes.co.il/karny/43722.asp

    אינני בטוח שצריך לאפיין את עמדתו “שמאלית”. נדמה לי שהוא אינו אידיאולוג של פירוק, אלא הגיע למסקנה המעשית שאין מנוס מלפרק. במובן הזה, בטווח הארוך לפחות, תהיה לדעותיו השפעה גדולה יותר מאשר לאידיאולוגים. הוא מזכיר לי במידת מה את האגף הליברלי של הלבנים בדרום אפריקה בשנות שקיעתה של המדינה האפריקנרית. לפחות חלק מהם מתחרטים כיום — לא על עצם ביטולו של האפרטהייד, אלא על מה שהחליף אותו.

    החשש הגדול ביותר שלי, כשאני מתבונן בדינמיקות של החברה הישראלית, הוא שבהדרגה יופיע מיעוט ניכר של ישראלים משכילים (אולי, למרבה הנוחיות, גם ישראלים בעלי אזרחות כפולה) שייטו לפתרון המדינה הדו-לאומית.

    אגב, אמיתי, עשה נא חסד עם עצמך וגם אתי: שמור כל טקסט שאתה כותב לפני שאתה שולח אותו. לרוע המזל, המערכת מיירטת טקסטים שזמן כתיבתם ועריכתם מתארך. קרה לי לא פעם, קרה לכמה מן המשתתפים. מכעיס ומעצבן, ללא ספק.

  12. רועי הגיב:

    בכל המקרים שזה קרה לי, לחיצה נוספת על “הוספת תגובה” נתנה את הטופס עם כל התגובה בתוכו והיה צריך רק לכתוב מחדש את קוד ההפעלה.

  13. לפני ארבעים ושתיים שנים רעיון שתי המדינות צץ מהשמאל המוקצה והקיצוני, היום הוא קונצנזוס שאפילו ביבי משלים עמו, לפחות מהפה אל החוץ.. בשנים האחרונות שוב צץ רעיון חדש מהשמאל הקיצוני והמוקצה. רוצה להמר איפה יהיה הרעיון הזה עוד 10 שנים? (אחרי הכל, דברים זזים יותר מהר עכשיו, או כך לפחות אני מקווה).

  14. שני אנשים שמדברים על מדינה דו לאומית, אחד מהם הוא נדב פרץ, פעיל חברתי מהדרום:
    http://snipurl.com/know3

    והשני הוא ד”ר אורי אמיתי, מרצה להיסטוריה באוני, חיפה.
    http://www.yehudemo.org/?p=423

Leave a Reply for רועי