סוניה המלכה. השיעור ההודי לפוליטיקאים ישראלים אובדי עצות

אולי כדאי לפוליטיקאים ישראליים להיגמל מהתמכּרוּתם ליועצי בחירות אמריקניים, וּלהזמין בפעם הבאה כמה הודים. הם יוכלו לשמוע מהם איך מפלגה זקנה וּמוּתשת קמה לִתחיה, ואיך מערכת פוליטית מפוררת חזרה והתגבשה

סוניה גאנדי לצד ראש ממשלתה, מנמוהאן סינג, במודעת-בחירות של מפלגת הקונגרס, סוף אפריל, 2009

פעם נהגנו לספור את הדמוקרטיות בעולם. בעיצומה של המלחמה הקרה הן התמעטו והלכו. עריצים של השמאל קראו לעצמם מרקסיסטים, ונשבעו אמונים ל”סוציאליזם מדעי”. עריצים של הימין הסבירו שהם מצילים את הציוויליזציה הנוצרית מידי הקומוניזם. היו כמובן גם כאלה שלא טרחו לתרץ, כמו חלק ניכר משליטי העולם הערבי.

באסיה שמזרחה למזרח התיכון, מפלגות אופוזיציה הוסיפו להתמודד בִּבחירות לא-מזויפות רק בהודו, ביפאן, בִּשרי לנקה וּבמלזיה (פחות או יותר). באמריקה הלטינית, רק שלוש ארצות – קולומביה, ונצואלה וקוסטה ריקה – יכלו להיחשב לדמוקרטיות. באפריקה היתה רק טוענת אחת, בוצוואנה קְטַנַת האוכלוסים.

בימים ההם, הודו היתה פרס הניחומים. בעוני קיצוני, הרחק מן הסלונים האינטלקטואליים של מערב אירופה ושל צפון אמריקה, פלורליזם היה הבחירה הטבעית של מאות מיליונים.

ואו-אז, בקיץ 1975, באה המהלומה: אינדירה גאנדי, ראש הממשלה זה עשר שנים, בתו של המייסד הנערץ גַ’וַהַרלַל נֶהרוּ, הִשעתה את הדמוקרטיה. עשרות אלפים הושלכו לכלא, הוטלה צנזורה, האופוזיציה ירדה למחתרת. בְּנה הצעיר של אינדירה, סאנגֵ’יי, כונן משטר-אימים בִּצפון הודו אשר כלל עיקוּר בכוח של מיליונים.

מי צריך מפלגות

אכן, אמרנו לנפשנו, גם הודו נפלה. ונסינו להבין מדוע. האומנם משטר רב-מפלגתי אינו יכול להתקיים במה שקראנו אז ‘העולם השלישי’? היו תשובות. אחת היתה שמפלגות מודרניות אינן אלא תחפושת לַמרכיבים המסורתיים: שבטים, אזורים, קבוצות אתניות. באיזו רצינות צריך להתייחס לשבט מרקסיסטי הלוחם בשבט מאואיסטי הלוחם בשבט קפיטליסטי?

מי צריך מפלגות אם הן קורעות לגזרים את הרִקמה העדינה, וּמשַסות איש באחיו, או בדודנו, או בִּשכנו? וחוץ מזה, מי צריך להקדיש כל כך הרבה אנרגיה למשהו המשרת רק אליטות? האין זה מוטב להתרכז בעניין החשוב באמת להמונים: פיתוח כלכלי?

זה התירוץ שסין מוסיפה לתת לַשלילה המסיבית של חֵרויות פוליטיות. כִּביכול יש עִסקת חליפין בין שליטים לנִשלטים: תנו לנו רְווחה כלכלית (יחסית), ואנחנו נעניק לכם מונופול על השלטון. בשבוע הבא יָחוּל יום השנה העשרים לטבח הסטודנטים בכיכר טייאנמן של בייג’ינג. אומרים לנו שהסטודנטים של 2009 אינם מעלים כלל בדעתם לחזור על הֶעזת זִקניהם. בשביל מה, כאשר יש כל כך הרבה טובות הנאה חומריות.

אינדירה בחברת בנה סאנג’יי, שדווקא היה מוכן להסתדר בלי דמוקרטיה. הצילום נעשה ימים אחדים לפני שסאנג’יי נהרג, בתחילת 1980

הדמוקרטיה ההודית, ראו זה פלא, הורשתה לחזור כמעט שנתיים לאחר השעייתה. סאנגֵ’יי ניסה להניא את אמא, אבל מסופר שהיא ענתה לו, “אם לא עכשיו אימתי”. היא ויועציה ציפו לִטפיחה על השכם. היא הרי העניקה להודו חוק וָסדר ויַציבות כלכלית, אפילו הרכבות התחילו לצאת בזמן – בהודו! – וּמי צריך יותר מזה.

התשובה הקפיצה את העולם על רגליו: בפעם הראשונה מאז עצמאות הודו, 30 שנה קודם, מפלגת הקונגרס של שושלת נהרו-גאנדי נחלה תבוסה ניצחת בקלפי. נשימת המתבוננים פשוט נעתקה.

מארס 1977 היה זמן משונה

כל זה אגב לא עלה יפה. הקואליציה המנצחת לקתה בכל ליקויי הפוליטיקה ההודית, והתמוטטה במהירות. שלוש שנים אחר כך, אינדירה וסאנג’יי חזרו לשלטון, אם כי סאנג’יי נהרג מייד אחר כך בתאונת מטוס.

אבל היזכרו-נא בתאריך: מארס 1977. זה היה זמן קצת משונה, שבו היה נדמה כי פקעה סבלנותם של בוחרים כלפי מפלגות שהחזיקו בשלטון במשך עשרות שנים.

ששה חודשים קודם, הסוציאליסטים של שוודיה הפסידו בפעם הראשונה זה 44 שנה. בספטמבר 1976, ‘ידיעות אחרונות’ קרץ לקוראיו, כאשר הודיע על הבחירות בשוודיה בכותרתו הראשית. זו כמובן לא היתה תוצאה של עניין פתאומי בפוליטיקה הסקנדינבית, אלא של הבחירות הממשמשות וּבָאוֹת בישראל. מפלגת העבודה החזיקה בשלטון זו השנה ה-29, או בעצם השנה ה-44, אם נביא בחשבון את אורך שליטתה של מפא”י בהסתדרות הציונית.

הבין את הרמז או לא, הבוחר הישראלי אמנם העניק מתנה הודית-שוודית למפלגת העבודה במאי 1977.

* בהודו, מפלגת הקונגרס חזרה לשלטון כעבור שלוש שנים, ונשארה כמעט תשע שנים. אינדירה נרצחה ב-1984.

* הסוציאליסטים השוודיים חזרו לשלטון כעבור חמש שנים, ונשארו בו 24 שנה, עם הפסקה קצרה. ראש ממשלתם, אולוף פאלמה, נרצח ב-1986.

* מפלגת העבודה חזרה לשלטון מלא ב-1992, ונשארה בו ארבע שנים. ראש ממשלתה, יצחק רבין, נרצח ב-1995.

קצת משונה, הלוא כן.

הקונגרס הֶראָה: כדאי להָעֵז

כמו מפלגת העבודה, הקונגרס ההודי התחיל לדעוך באמצע שנות ה-90, גם בגלל התחזקותו של ימין לאומני ודתי, ועוד יותר בגלל התפוררות המערכת הפוליטית.

מפלגות אזוריות, בדרך כלל עם בסיס אתני וכתתי, נגסו בקונגרס לתיאבון. כאשר המפלגה חזרה לשלטון, ב-2004, היא עשתה כן על יסוד קואליציה של 21 מפלגות. מפלגה שהיתה רגילה בימי זוהרה לקבל שני שלישים מן המושבים בפרלמנט, נאלצה הפעם להסתפק ברבע.

החודש (מאי 2009) חזר הקונגרס ונבחר לתקופת כהונה שניה לאחר נצחון בחירות מהמם. הוא קיבל כמעט 40% מן המושבים. הוא החליש כמה ממתנגדיו האזוריים המסוכנים ביותר. הוא קיבל תשעים מושבים יותר מיריביו העיקריים בימין.

“סוף סוף, יד חופשית”, מסכם העתון ההודי הזה את הבחירות הכלליות (שבעה-עשר במאי 2009). מפלגת הקונגרס קיבלה יותר מושבים מכל מפלגת שלטון הודית בעשרים השנה האחרונות. האומנם היא גילתה את הנוסחה לטיפול באטומיזציה של המערכת הפוליטית?

הודו גדולה וּמוּרכּבת מכדי שנוכל להוציא גזֵרה שווה בינה וּבין איזושהי ארץ. אבל לישראלים מותר להתעניין בסיפור שקיעתה של המפלגה המייסדת – והתאוששותה. הלקחים נוגעים פחות לעצם ההעדפה המפלגתית ויותר להצלחה ההודית לתקן את נזקי האטומיזציה של המערכת הפוליטית. בבחירות של 2004 בהודו, שתי המפלגות הגדולות לא הגיעו יחד אפילו ל-50% של המושבים. הפעם הן הגיעו ל-60%.

הרבה יותר מדיי מוקדם להעריך אם השינוי בהודו הוא היסטורי או בן-חלוף. אבל הנה לֶקח אפשרי אחד: עֶרכּה של הֶעזה. הקונגרס ידע שהוא יהיה זקוק לקואליציה למחרת הבחירות – אבל היה מוכן להתחרות במישרים עם שותפיו הפוטנציאליים, אפילו להתקוטט איתם בגלוי. זה היה הימור. זה היה עלול לעלות לקונגרס לא רק בשלטונו אלא במרכזיותו. אבל זה עבד להפליא.

היתכן משהו מֵעֵין זה בישראל? היוכלו המפלגות הגדולות להתמודד לא רק זו נגד זו אלא גם נגד שותפותיהן הפוטנציאליות, כדי שלא יצטרכו להיות תלויות בהן יותר מדיי לאחר הבחירות?

לא בטוח. מפלגת העבודה איבדה את ההגמוניה שלה, ב-1977, בין השאר מפני שכמה חודשים קודם הכריזה מלחמה על שותפתה ההיסטורית, המפד”ל. בריתן לא התחדשה עוד. בשנה שעברה, ציפי לבני סירבה לכונן ממשלה אם עליה “להיכנע לסחטנות ש”ס”. היא הבטיחה בזה שלא תוכל לכונן איזושהי ממשלה בעתיד, מפני שספק אם תוכל לקום ממשלה בלי ש”ס.

כיוצא בזה, בנימין נתניהו ניסה ברגעים האחרונים של מערכת הבחירות למנוע את הִתחזקות ‘ישראל ביתנו’. הוא לא ניסה מספיק, וּבוודאי לא התכונן מספיק. התוצאה: חולשה מבהילה של מפלגת השלטון.

אני הייתי מציע לפוליטיקאים ישראליים לשקול גמילה, לפחות חלקית, מהתמכרותם למומחי בחירות אמריקניים יקרים; וּלהזמין בפעם הבאה שניים-שלושה יועצים הודיים. יש מה ללמוד מדמוקרטיה פרלמנטרית ענקית המבורכת בכמה דינמיקות פוליטיות וחברתיות דומות.

וּמפלגת העבודה? האם מותר לה לשאוב איזשהו עידוד מתחייתה של מפלגת הקונגרס? אני חושב שהתשובה די ברורה: לא. ייצוגה הפרלמנטרי של מפלגת העבודה שווה עכשיו לייצוגה של המפד”ל בשנה הגורלית 1977. היא יכלה להִתקַנגרֵס באופוזיציה, או להִתמַפדֵל בקואליציה. היא העדיפה להתמפדל. נראה איפוא מי יֵשְבוּ על שלושת מושבי הכנסת היחידים שלה בעוד שלושים שנה. השראת הקונגרס ההודי תצטרך לפָעֵם במפלגה ישראלית אחרת, שאולי עדיין לא נולדה.

סוניה המלכה

הילדה הרומנטית מלומברדיה התאהבה לפני 40 שנה בטייס הודי מבית טוב. הוא לא אמר לה ש-25 שנה אחר כך היא תתבקש להציל את הודו. זה לא היה קל, זה לא היה קצר, זה לא היה מובן מאליו. עכשיו היא עטורת נצחון היסטורי

איטלקיה צעירה ויפה וּפרובינציאלית מִתאהבת בטייס הודי, שאמנם אינו נראֶה כמו שחקן קולנוע בּוליוודי, אבל הוא אפוף אקזוטיקה של אצוּלה ברהמינית. סבו היה ראש הממשלה הראשון של הודו, ואמא היא ראש הממשלה השלישית, אם כי אבא היה בכלל פַּרסי (Parsee), בן למיעוט הלא-הינדואי הזעיר של בני דת זוֹרוֹסְטְרַה (“זרתוסטרה”).

“כמובן”, מסמיקה אדוויג’ה אַלבּינה בת ה-22, כאשר ראג’יב גאנדי מבקש את ידה, ב-1968 (הם נפגשו בקפטריה באוניברסיטת קיימברידג’, אנגליה).

פוליטיקה? לא אוהבת, לא מתעניינת. איזה מזל שגם ראג’יב לא. הוא אמנם הבן הבכור בבית שֶבּו אמא ירשה את סבא, אבל נסיך הכתר הוא דווקא אחיו הצעיר סאנגֵ’יי, המטורזן, השאפתן, היהיר, השתלטן, רב החלומות.

סוניה רצתה רק לגדל את נכדיה של אינדירה (משמאל). בזרועותיה שרועה פריאנקה. בינה ובין אינדירה יושב ראהול. את הצילום הזה מצאתי בעתון ההודי Mail Today , תשעה-עשר במאי 2009. לא התנוסס עליו תאריך, אבל אני מנחש, לפי קוטן העולָלים, שהוא נעשה ב-1972

עוברות 12 שנה, סאנג’יי הפוחז נספה בתאונת מטוס, ואמא מפצירה בראג’יב להיכנס לפוליטיקה. אל תדאג, אומרת אמא, עוד כוחי במותניי. היא רק בת 63 בארץ שבה פוליטיקאים מגיעים לשׂיאם בגיל 80, וּמתים בגיל מאה.

ארבע שנים אחר כך, אמא נרצחת. אתה מוכרח, מתחננים זקני המפלגה לפני ראג’יב. הוא נעשה ראש הממשלה. סוניה מוצאת את עצמה פתאום באורם המכאיב של הזרקורים. איזה מזל שהיא רק אשתו הנאמנה, אֵם ילדיו, ואיש אינו תולה בה ציפיות פוליטיות.

שבע שנים אחר כך, ראג’יב נרצח, ערב בחירות שאולי היו מחזירות אותו לשלטון. היא, סוניה, לא תיגע בפוליטיקה. מנוי וגמור אתה. היא רוצה להגן על חיי ילדיה. אבל מפלגת הקונגרס אינה יכולה להאריך ימים בלי הילת השם גאנדי, אפילו השם הזה שָאוּל, ואפילו נוֹשׂאת השם בקושי מדברת הינדית.

סוניה נכנסת איפוא לפוליטיקה, הופכת למנהיגת האופוזיציה, אינה מרשימה במיוחד, וּמוסיפה לגַדל את ילדיה, את ראהוּל ואת פְּרִיַאנקה. ראהול הוא ככה-ככה, אומרים המשקיפים, המתפעלים יותר מפריאנקה, אבל נוטים להאמין שהשושלת ממילא לא תצליח להניב דור רביעי של מנהיגים.

להטוטי 2004 ו-2009

ואז באה שנת 2004. מפלגת השלטון הימנית מקדימה את הבחירות, בטוחה לחלוטין בנצחונה. סוניה מנהלת מסע בחירות נמרץ ואפקטיבי, ואפילו נואמת בהינדית משוּפּרת. ראו זה פלא, מפלגת הקונגרס של משפחת גאנדי מנצחת, אם גם בהפרש קטן.

הלאומנים יוצאים מִגִדרם: היתכן שהזרה הזו תהיה ראש ממשלת ‘באראט’ (ככה קוראים ההינדוּ להודו)? הימין מוכן לפרוט על כל נים של דעה קדומה. יש הרבה דעות קדומות בהודו, ויש עוד יותר הרבה נימים.

או-אז סוניה מלהטטת להטוט מדהים, ללַמֶדכם ש-25 שנה בבית גאנדי הקנו לה שיעור בפוליטיקה, אולי עם קמצוץ של מקייאוולי מבית אבא. אף כי היא עטורת נצחון, ואף כי העתונות מעניקה לה את התואר “המלכה”, היא מסרבת להיות ראש הממשלה.

איש אינו מאמין לה, וּכשמתברר שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת עולה יוּקרתה פלאים. היא מטילה את התפקיד על כלכלן סיקי קשיש, עם טורבן ועם זקן שלא ידע תער. היא תסתפק באחורי הקלעים. והיא תוסיף לגדל את ילדיה.

לא בדיוק אחורי הקלעים. היא עדיין נשיאת המפלגה, והיא מוסיפה לעצמה את התואר של נשיאת ‘המערך העממי המאוחד’, ברית המפלגות (איזה עשרים), המעניקה רוב פרלמנטרי שברירי למפלגת הקונגרס.

מגיע גם הזמן לשחרר את האנרגיה האצורה בעורקי ראהול. סוניה עדיין אוחזת ברצועה, אבל היא מתירה אותה במקצת. שלוש שנים לאחר נצחון המפלגה, ראהול נעשֶׂה מזכיר כללי, וּמתחיל להכין אותה לבחירות של 2009. זה 24 שנה שהמפלגה לא הצליחה לחזור וּלהיבחר פעמיים ברציפוּת. הודים כבר התרגלו להביס את ממשלותיהם.

אנחנו מדלגים על שלוש שנים, ונוחתים בשבעה-עשר במאי 2009. ספירת הקולות הושלמה. הודו משפשפת את עיניה. מפלגת הקונגרס נחלה נצחון גדול. היא קיבלה תשעים מושבים יותר מן המִתחָרָה העיקרית (בפרלמנט של 545). עדיין תהיה נחוצה לה קואליציה, אבל הפעם היא אינה צריכה להתחנן. השותפים הם המתחננים. אסטרטגיית הבחירות של ראהול עבדה במידה שאיש לא היה מעלה בדעתו.

סוניה וראש הממשלה שבחרה, ד”ר מנמוהאן סינג, בראש עתון הודי, שבעה-עשר במאי 2009. “כן”, אמר להם הבוחר ההודי. למטה — מספרי המושבים של ארבעת הגושים העיקריים, הכוללים עשרות מפלגות. רוב פרלמנטרי מצריך 273 מושבים

אכן, סוניה גידלה את ראהול לחוּפּה וּלמעשים טובים. חופה עדיין לא נפרשה (הוא כמעט בן 39, נו, באמת, ראהול, הגיע הזמן). אבל כל השאר מבשר טובות. ראש הממשלה הזקן (76, חולה לב) אומר שיציע לראהול להצטרף לממשלתו החדשה. ראהול מסרב בנימוס המזכיר את מחוות הענווה של אמא מלפני חמש שנים. הוא מעדיף להוסיף ולהתמסר לשיקום המפלגה. אם לא יקרה משהו לא-צפוי מעיקרו, ראהול יוביל את מפלגת אבא ואמא וסבתא וסבא רבא (כמה ארמית!) בבחירות של 2014.

איך “סוניאג’י” הצילה את הודו

לסיפור הזה יש צלילים של מיתולוגיה הודית קדומה, עם גלריה של אלים ושל אֵלוֹת. לי הוא מזכיר את המעשה הנהדר באֶלייאנוֹר מֵחבל אַקיטֵיין בדרום-מערב צרפת של ימינו.

היא היתה האשה החזקה ביותר של ימי הביניים, דוכסית עוּלת ימים שהיתה למלכת צרפת, הצטרפה אל מסע הצלב השני, עיצבנה את המלך, התגרשה ממנו, נשאה דוכס נורמני יפה וצעיר ממנה. הדוכס נעשה מלך אנגליה, וּמחלציהם יצאה שושלת שמלכה על אנגליה ועל חלקים של צרפת 300 שנה תמימות. היא גמרה להניח את הכתר על ראש בנה, ריצ’רד (“לב הארי”), נגד רצון בעלה, נגד רצונה של רוב יבשת אירופה.

כשריצ’רד יצא למסע הצלב השלישי, היא דלקה בעקבותיו לסיציליה כדי להעניק לו אשה בגיל 40. שנתיים אחר כך היא גירדה כל פרוטה שמצאה באנגליה ובצרפת כדי לפדות את ריצ’רד מִשִביוֹ של קיסר גרמניה. האובססיה השושלתית שלה חזרה והצילה את ילדיה עד מותה, בגיל 82. היא קברה את בעלה ושלושה מארבעת בניה.

שושלות אינן מעוררות בי התפעלוּת, אלא אם כן הן מלכותיות ואינן מתערבות בפוליטיקה. אבל סוניה – “סוניאג’י” כמו שקוראים לה הודים בתערובת של חיבה ושל כבוד – מעוררת גם מעוררת. הילדה מלומברדיה לא רק הצילה את את המשפחה הראשונה של הודו, אלא אולי הצילה את הודו עצמה.

תחייתה של מפלגת הקונגרס סיימה, או לפחות החלישה, גל לאומני, דתי וגזעני מימין; היא בלמה התפרצות אנטי-אמריקנית (ואנטי-ישראלית) מצד השמאל הקיצוני; היא החלישה נטיה של התפצלות מפלגתית לפי כתות, עדות ואזורים; והיא השאירה את הודו במרכז הפוליטי בימי משבר שבהם דמגוגים מן הקְצָווֹת בדרך כלל עושים חיל. צריך להודות שיריביה היו טיפשים במיוחד, אבל בפוליטיקה טיפשות היא מחלה מידבקת. סוניאג’י לא נדבקה.

רשימות קודמות על הודו באתר הזה

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא”ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא”ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

7 Responses to “סוניה המלכה. השיעור ההודי לפוליטיקאים ישראלים אובדי עצות”

  1. מושיק ל הגיב:

    תודה על הפוסט הנפלא הזה. חומר מעניין למחשבה.

  2. אלעד-וו הגיב:

    איזה טור נהדר. הסיפור של סוניה גנדי מצליח להדהים כל פעם מחדש. אגב, אולי ההצלחה לה היא זוכה לא מפתיעה כל כך, בדיעבד: ההודים מתגעדעים לאיזה אירופאי שישלוט עליהם ויעשה קצת סדר. נהיה בלגאן הורא מאז שהבריטים עזבו.

    בקשר לזורותסטרים: אפשר היה לציין שהם אמנם מיעוט, אבל זוכים להמון כבוד מכל הצדדים. יש הערכה כמעט מיסטית לקבוצה המשונה הזאת. מצחיק גם להיזכר שפרדי מרקיורי היה זורוטסטרי, וגדל בבומביי.

  3. מביסים את הפרעת הקשב שלי. אני מצליחה לקרוא הכל 🙂
    תודה.

  4. ידין עילם הגיב:

    יואב, כמי שמקפיד על תעתיקים נכונים, האם לא תסכים איתי שמן הראוי לכתוב את השם גאנדי, “גאנדהי”. לטעמי זהו תעתיק נכון יותר של המקור ההודי וכל מה שיכול לגרום לנתק בין באפו לבין הפוליטיקאי הגזען הישראלי אשר התהדר באותו כינוי, חיובי בעיניי.
    ובאשר למשפחת גאנדהי, אנא אל תשכח את אלמנתו של סאנג’יי, מאניקה, אולי הדמות המרתקת ביותר מהדור הנוכחי של הגאנדהים, ואת בנה וארון.

    אלעד-וו, אם אתה מזכיר את פרדי מרקיורי כדוגמא לפארסי מפורסם, איך ניתן לשכוח את זובין מהטה “שלנו”?

  5. יואב קרני הגיב:

    ידין, הצדק איתך בעניין “גאנדהי”. העניין הוא בזה שאני לפעמים מוותר על נסיונות לדייק בתעתיק שמות, כאשר הם עלולים לבלבל את הקורא. למשל, ויתרתי על “ונסואלה” לטובת ונצואלה. אני חושש ש”גאנדי” כל כך נפוץ בכתיבה העברית של שני הדורות האחרונים, עד שאין סיכוי. אני לא אהיה הראשון, אבל אשמח להיות השני.

    בעניין מאניקה, היא תופעה פתולוגית, היא ובנה נוטף השנאה. לזכותו של הנער המגודל אפשר אולי לזקוף את חזרתם של מצביעים מוסלמיים אל מפלגת הקונגרס. הוא נשא נאום כל כך מכוער, בשירות האופוזיציה הימנית, שהדינמיקה של מערכת הבחירות השתנתה. אין בו אף קורטוב אחד של נהרו-גאנדי, מייסדיה של הרפובליקה החילונית הפלורליסטית. אני מתקן: אולי בעצם יש בו קורטוב של אביו, מסרס המיליונים. אני מתחלחל מן המחשבה שסאנג’יי היה מאריך ימים ומושל על הודו.

    אשר לפארסים של בומביי, אחת מהן אפילו נשואה לבן דודי. אני מתענג עליהם מאוד, רבי חן, משכילים, נעימי הליכות. פגישותיי האקראיות איתם ברחובות בומביי הישנה אישרו את כל דעותיי הקדומות החיוביות.

    תודה למגיבים המחמיאים.

Leave a Reply for יואב קרני