המלחמה הסתיימה, הטירוריסטים הובסו

זה לא קרה בעזה, או באפגניסטן. הנצחון שייך לנשיא שרי לאנקה, מקץ 26 שנה איומות של מלחמה נגד אחד מארגוני הטירור היעילים והברוטליים של זמננו. אילו לקחים אפשר להפיק? לא הרבה, חוץ מזה שיש יתרון ניכר למלחמה בלי מצלמות אל ג’אזירה וסי-אן-אן. שרי לאנקה פשוט ציפצפה על העולם החיצון. גם ג’ונגל ואוקיאנוס מסביב יכולים לעזור

למנצח שיר מזמור: נשיא שרי לאנקה מאהינדה ראג’אפאקסה (הצילום גזור מ Times of India)

כותרת בעתון הודי אמרה הכול: “הוא ציפצף על העולם, הוא זכה באהבת עמו”, בתרגום חופשי.

“הוא” הוא מאהינדה ראג’אפאקסה, נשיא שרי לאנקה. בתחילת השבוע, ראג’אפקאסה עשה משהו שנשיאים וראשי ממשלות בארה”ב, בהודו, בפקיסטן, בקולומביה, בפיליפינים וּבישראל היו חולמים עליו: הוא הודיע על נצחון במלחמה נגד הטירור. עשרים-ושש שנה נמשכה המלחמה. שבעים אלף מתו בה, מאות אלפים נעקרו מבתיהם. היא התקרבה להרוס את האי הטרופי הזה, לפנים מַשׂאַת נפשם של תיירים שוחרי אקזוטיקה. ממצאים אחרונים מְדָרגים את שרי לאנקה בין 30 הארצות העניות ביותר בעולם.

שרי לאנקה היתה מסיפורי הכשלון המובהקים ביותר של עצמאות העולם השלישי. טביעות אצבעותיה הגסות של הקיסרות הבריטית ניכרו בה. הנוסחה הצינית המפורסמת של כל האימפריות – “הפרד וּמשוֹל” – העמידה תחילה את המיעוט בעמדת שליטה על הרוב, לפני העצמאות, ואחר כך את הרוב בעמדת ענישה של המיעוט, מן העצמאות ואילך.

הרוב המקַפּח הֵקֵל על מחתרת קנאית לפַתח את אחד מארגוני הטירור האפקטיביים והברוטליים ביותר של כל הזמנים. היא טבחה, היא רצחה, היא התנקשה, היא כפתה את רצונה, היא הפחידה, היא השתיקה, היא סגדה לרודן שלא היה בעיניו עניין בזוי יותר מן מֵחַיֵי אדם. לתנועה הזו שמורות רוב הזכויות למה שאנחנו קוראים “מחבלים מתאבדים”. הרעיון לא נולד שם, אבל שם הוא הגיע אל פיסגת שימושו – וּמשם הוא התפשט אל המזרח התיכון ואל דרום אסיה.

כמו קמבודיה של פול פוט

‘הנמרים’ של שרי לאנקה רצו לקרוע בערך שליש של אדמת האי, וּלכונן עליו מדינה עצמאית למיעוט הטאמילי. הטאמילים של שרי לאנקה קשורים אתנית ותרבותית בטאמילים של דרום מזרח הודו, שֶלָהֶם מדינת טאמיל-נאדוּ הגדולה (קרוב ל-70 מיליון תושבים). הפאקטור ההודי סיבך ללא תקנה את מִשוואת שרי לאנקה, האריך את המלחמה, השפיע לרעה על הפוליטיקה של הודו, והעניק חשיבות אזורית וּבין לאומית לסכסוך מקומי.

פזורה טאמילית גדולה בארצות המערב סיבסדה את ‘הנמרים’ מבלי להידרש ברצינות לשאלה איך תיראה מדינה טאמילית כי תקום. תשובה סבירה היתה שהיא עמדה להזכיר את קמבודיה של פול פוט.

מול הטאמילים נֶאֶמְנֵי דת ההינדו עמדו הסינהאלים, בני הרוב הבודהיסטי. הבריטים העדיפו את הטאמילים, שהיו בדרך כלל משׂכילים וּמיומנים יותר. כאשר שרי לאנקה נֶעֶשׂתה עצמאית, הסינהאלים כוננו מונופול, הנהיגו אפליה מתקנת לטובת הרוב, ודחו מעיקרו את הרעיון של זכויות מיעוט.


נמר עם גוּר נמר: וֶלוּפּילאי פְּרַבַּקַרַן הצעיר במעבה הג’ונגל של שרי לאנקה, אי שם בשנות ה-80, בצילום שסיפקו ‘הנמרים’

טבח אכזרי של טאמילים ב-1983 הצית את המלחמה. אבל ההכנות לקראתה התחילו עוד באמצע שנות ה-70. כמו בדוגמאות אחרות של טירור אשר קם על יוצריו, גם כאן התערבו ידיים חיצוניות. מנהיג ‘הנמרים’, וֶלוּפּילאי פְּרַבַּקַרַן, קיבל את הכשרתו הצבאית המוקדמת בהודו.

שנים אחר כך, ב-1991, ‘הנמרים’ שלחו טירוריסטית מתאבדת כדי לפוצץ לרסיסים את ראג’יב גאנדי, מנהיג מפלגת הקונגרס, ראש הממשלה לשעבר. חטאו היה שהוא עמד על קנקנם של ‘הנמרים’, ושיגר חיל משלוח הודי לשרי לאנקה. 1,500 חיילים הודיים נהרגו. למרבה העצב, קרבנם לא ריצה אף אחד משני הצדדים: ה’נמרים’ לא סלחו להודו, והסינהאלים הוסיפו להאשים את אותה. ההודים מִצִדָם לא סלחו ל’נמרים’. מפלגת הקונגרס נמצאת בשלטון זה חמש שנים – ועתה זה נבחרה לחמש נוספות – ובראשה עומדים אלמנתו של ראג’יב ושני ילדיו.

בשרי לאנקה עצמה, הטאמילים רצחו אנשי ציבור ומשרתי ציבור בזה אחר זה: נשיא אחד, תשעה שרי ממשלה, עשרים חברי פרלמנט, פרופסורים, כוהני דת, פקידי ממשלה, קציני משטרה, חמישה-עשר עתונאים, שני סופרים וּמשורר אחד. הם כוננו מדינה של ממש, עם צי קטן, עם חיל אויר עוד יותר קטן, ועם משטרה חשאית גדולה במיוחד. הם חתמו על הפסקות אש רק כדי להתארגן ולהתחיל מחדש בהזדמנות הראשונה. בשלב מסוים הם שלטו כמעט על כל הטריטוריה שהם תבעו.

הנורווגים יעשו שלום באוסלו

ואז התערבו הנורווגים, והציעו תהליך אוסלו, אלא מה. אוסלו הניבה הפסקת אש לבבית וּמעוררת תקוות, ב-2002. ארבע שנים אחר כך עלה נשיא חדש לשלטון, מאהינדה ראג’אפאקסה הנ”ל. הוא הבטיח שלום, אבל התכונן למלחמה. הוא העניק חופש פעולה חסר תקדים לגנרלים שלו. היה להם די הרבה זמן להפיק את לִקחֵי כשלונותיהם. הם התחמשו היטב, הם אימצו טכנולוגיה מתקדמת, הם הכפילו את מַצֶבֶת הצבא – והם גם נהנו מֵעריקתו של אחד המפקדים הצבאיים הבכירים ביותר של ‘הנמרים’.

הסיבוב האחרון של מלחמת עשרים-ושש השנה התחיל ב-2007. עונה אחר עונה, בעיקר כשלא ירד גשם, צְבָא הממשלה הסינהאלית – כמעט ללא לוחמים טאמיליים – כירסם את השטח בשליטת הנמרים. הוא כבש בזה אחר זה את כל נְמֵלֵיהֶם, וניתק אותם מן העולם החיצון. הוא דחק אותם אל מַעבֵה הג’ונגל, עד שנשארו במובלעת של קילומטר רבוע אחד או פחות. שם הושלמה השבוע המלאכה.

גופותיהם של מנהיג ‘הנמרים’ ושל בנו נמצאו, וצולמו מכל זווית אפשרית. נסיבות מותם אינן ברורות. הממשלה אומרת שהם נהרגו בקרב, אחדים חושבים שהם נורו מטווח קצר לאחר שניסו להיכנע. אבל קצת קשה להתלונן על הפרת זכויות האדם שלהם. המונים ריקדו ברחובות קולומבו הבירה, והנשיא נשא נאום נצחון פייסני. הוא יודע, שגם אם המלחמה הוכרעה, הטאמילים לא נעלמו. אם המנצחים לא יגלו נדיבות, האש שהציתה את ‘הנמרים’ תחזור ותתלקח.

הנמר הראשון, הנמר האחרון. גורי-הנמרים יטענו שעוד אביהם חי, והוא בוודאי יפרנס הרבה מיתוסים

בין עזה וּבין שרי לאנקה

איך הם הצליחו? ישאל אל נכון קורא ישראלי שְׂבַע אכזבות ממלחמות נגד טירוריסטים.

אני חושב שיש לפחות שתי תשובות מיידיות:

  • אחת, ‘הנמרים’ שכחו שהם לוחמי גרילה, וניסו להיות צבא סדיר בִּמדינה דה-פאקטו. זה תמיד מסוכן בשביל תנועת גרילה, שֶכּוֹחה בעורמה וּבניידוּת;
  • שנית, מצלמות אל ג’אזירה וסי-אן-אן היו רחוקות מאוד, והעולם לא צפה בזוועה. בשעה שעזה הניבה תמונות “גטו וארשה”, בג’ונגל של שרי לאנקה נהרגו פי חמישה יותר בני אדם ללא שידור חי אחד.

העתונות הבין לאומית דווקא סיקרה בהרחבה יחסית את השלב הסופי של המלחמה, אבל מרחוק. ממשלות זרות, האו”ם, הצלב האדום, ורחמנים בני רחמנים אחרים דחקו בשרי לאנקה להסכים להפסקת אש. משלחת של בכירים אירופיים יצאה בהולה לקולומבו. אבל השרי לאנקים פשוט ציפצפו. לשר החוץ השוודי, מן המדינאים הידועים באירופה, הם סירבו אפילו להעניק אשרת כניסה.

הלֶקַח לישראל? פשוט: לעבור לג’ונגל, וּלהקיף את עצמה באוקיאנוס. ישראל יכלה לנצח בעזה, אילו היתה מוכנה להקריב אלפי חיילים, ואילו היתה מוכנה לסַכּן באופן מסיבי וּלאורך זמן – חודשים או שנים – את חייהם של מאות אלפי אזרחים. זה מה שעשתה רוסיה בצ’צ’ניה לפני שמונה שנים. אפשר להביס גרילה, אפשר לנצח טירור, כאשר מוכנים לשלם כל מחיר. אבל לדמוקרטיות תמיד קשה לנצח “בכל מחיר”. בחברה דמוקרטית, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים.

ואמנם, אחד המחירים הכבדים ביותר ששילמה שרי לאנקה הוא כירסום חֵרוּיוֹתיה הדמוקרטיות. בתחילת השנה נרצח עורך עתון ידוע, ממתנגדי הממשלה. הצצתי השבוע באתר הרשת שנפתח לזכרו. אחד ממאמריו האחרונים גינה את הנשיא ראג’אפאקסה שהוא מוליך שולל את העם. הוא טוען שאפשר לנצח במלחמה הזו, אבל כמה פעמים כבר שמענו את הטענה הזו, שאל העורך רטורית. אנחנו הרי יודעים שאי אפשר.

העורך נרצח. הנשיא ניצח. לֵך תֵדַע.

אילו הבריטים רק חילקו את ארצם ב-1948…

שתיים, שלוש אסוציאציות מזרח תיכוניות בשרי לאנקה

טאמילים עצובים. אם ובנה, מאופרים כ”נמרים”, בעצרת בלונדון בתחילת השבוע

תם ונשלם. עשרים-ושש שנה לחמו ‘הנמרים’ למען הקמת מדינה טאמילית עצמאית בצפון שרי לנקה ובמזרחה. הם הנחילו לצבא הממשלה תבוסות איומות ונוראות, מנעו את שרי לנקה מלהצטרף אל הנמרים הכלכליים של אסיה, וכתבו פרקים חדשים בספר הזוועות של מלחמות העולם השלישי.

הם היו הראשונים שהכניסו לשימוש נרחב את המתאבדים המתפוצצים. הם הקימו אקדמיה למתאבדים, שחצי מחניכיה היו ילדים. מתאבדיהם רצחו נשיא בשרי לנקה וראש ממשלה לשעבר בהודו, שלא לדבר על אלפים מבני הרוב הסינהאלי, שסינהאליותם היתה חטאם היחיד. הם הקימו חיל נשים מתאבדות, וקראו להן “ציפורי החרות”. הם הקימו יחידת קומנדו קטלנית במיוחד, וקראו לה “הנמרים השחורים”.

ב-1997, ארה”ב סיווגה רשמית את “הנמרים” כארגון טירור. הם שכרו את שירותיו של עורך דין ידוע, שר משפטים אמריקני לשעבר, כדי להמתיק את רוע הגזרה. אבל הגזרה לא הומתקה.

הם תמיד אמרו, שלא יסתפקו בפחות ממדינה עצמאית, שנתנו לה את השם ‘טאמיל אילאם’, או “מולדת הטאמילים”. הם טענו, שהם רק רוצים לחדש ממלכה טאמילית עתיקה, אשר קדמה לבוא הבריטים; שהבריטים מיזגו את ממלכת הטאמילים עם ממלכת הסינהאלים רק מטעמים של נוחיות מינהלית; שעל הבריטים היה לחלק את שרי לנקה (אז, ציילון) בין הסינהאלים לטאמילים, ממש כפי שחילקו את הודו. הם גמרו אומר לתקן את הטעות הזו, יהיה אשר יהיה.

הדמיון בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך השרי לנקי בשום פנים אינו מלא, אבל יש בו כמה צדדים של קירבה, כולל העובדה האנקדוטית שגם שם נעשה נסיון לסיים אותו באמצעות תיווך נורווגי, מין תהליך אוסלו אשר כזה.

אפשר להגיד עליו שהוא הסכסוך שלנו במהופך. המיעוט העורג לעצמאות כולל אלמנטים ש”זה מקרוב” באו לשרי לנקה, בערך בזמן שראשוני העליה הראשונה נחתו בחופי יפו. המיעוט הזה יצא נשכר מן השלטון הבריטי, אשר הסתיים מתי אם לא ב-1948. את הודו ואת ארץ ישראל השאירו הבריטים מחולקות. האם לא היה עליהם להחיל אותה נוסחה גם בציילון?

הבריטים העדיפו את הטאמילים, כשם שנטו להעדיף בני מיעוטים בכל מושבותיהם. הם הניחו, במידה של צדק, כי למיעוט תמיד יהיה עניין בחיזוק שלטונם, מפני שהחלופה תהיה שלטון הרוב. הטאמילים היו עשירים מן הסינהאלים וּמשכילים מהם, והחזיקו ברוב המשרות הממשלתיות (זאת אומרת, אותן משרות שהבריטים הואילו להקצות לילידים).

המטרה אינה מקדשת את האמצעים

כאשר קמה ציילון העצמאית, הסינהאלים תבעו את זכויותיהם הלגיטימיות – אבל גם את זכותם הלא-לגיטימית לשלול את זכויותיהם הלגיטימיות של בני המיעוט. התוצאה היתה אפליה והתנכלות, שהגיעו אל שיאן בטבח גדול-ממדים נגד הטאמילים, בתחילת שנות ה-80. אולי 3,000 טאמילים נשחטו. סינהאלים עצרו כלי רכב, שלפו מהם נוסעים טאמילים, והעלו אותם באש. את הטאמילים, לא את כלי הרכב.

הואיל וסי.אן.אן היתה אז עדיין בחיתוליה, והעולם לא היה עשוי לוויינים, לוויינים, תמונות הטבח לא נראו על כל מירקע, ולא זיעזעו את מצפון העולם במידה שעמדו לזעזע אותו תמונות דומות מיוגוסלביה, או מרואנדה, או מג’נין. אבל התוצאה היתה התמוטטות גמורה של האמון בין טאמילים לסינהאלים והקצנה ניכרת אצל הטאמילים. הובאש ריחם של אלה מן הטאמילים, אשר היו מוכנים להתפשר.

אף כי הטאמילים היו ראויים לזכויות, הנה זכות אחת מעולם לא היתה נתונה להם, זו הזכות שאינה נתונה לשום עם, תהיה תחושת הצדק או העוול שלו אשר תהיה: להרוס את כל מה שעומד בדרכו, אם מבוקשו אינו ניתן לו. הטאמילים המיטו חורבן על עצמם ועל סביבתם.

הם אומנם טענו בתוקף, שאין דרך אחרת. סוף סוף גולדה חזרה והכריזה, שאין טאמילים (גם לסינהאלים היתה גולדה, סירימאבו באנדאראנייקה, האשה הראשונה בעולם שנעשתה אי פעם ראש ממשלה, בשנות ה-60 וה-70).

אולי. ואולי לא. אבל אם יש ציווי אחד ויחיד לקיומה של ציוויליזציה, הציווי הזה הוא שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים.

“הנמרים” נחלו השגים צבאיים מרשימים. הם השתלטו על שליש משרי לנקה, והם הוכיחו לצבא הממשלה שאין לו כל סיכוי לגבור עליהם בשדה הקרב. הואיל וידעו, כי הם גם לא יוכלו להנחיל לצבא תבוסה סופית וניצחת, הם ניסו לקרוע לגזרים את החברה הסינהאלית. הטירור שלהם היה חסר כל תוחלת, חוץ מזה שכשמו כן היה: טירור, זאת אומרת אימה.

האסטרטגיה החמאסית של ‘הנמרים’

במובן הזה, סדר היום של “הנמרים” היה חמאסי בהחלט. לא היו להם כלל טקטיקות, ובעיניהם לא היו כל הבדלים בין שתי המפלגות העיקריות של הסינהאלים, בין המפלגה הלאומית המאוחדת של הימין ובין הברית העממית של השמאל. שתיהן היו להוטות להתפשר עם ‘הנמרים’, שתיהן הבטיחו אוטונומיה, שתיהן חתמו הסכמים להפסקת אש.

אבל ‘הנמרים’ סירבו להניח את נשקם, וגם ניסו להתנקש בחייהם של מנהיגי המפלגות. הם רצחו נשיא ימני ב-1993, וניסו פעמיים להתנקש בחיי נשיאה מן השמאל. הם רצחו שרי ממשלה, מנהיגי ציבור, פציפיסטים ומיליטריסטים. לעתים קרובות, המכנה המשותף היחיד לקרבנותיהם היה שהיו להם שתי רגליים. ‘הנמרים’ האמינו, שרק התמוטטות הסדר הציבורי תנחיל להם נצחון.

זה לא קרה, אם כי עייפות ציבורית מן המלחמה הניבה חילופי שלטון, מימין לשמאל, ב-1994. הנשיאה החדשה, צ’אנדריקה קומאראטונגה (בתה של ראש הממשלה לשעבר באנדאראנייקה), יצאה מגדרה לסיים את המלחמה. הפסקת אש נחתמה, משקיפים בין לאומיים הגיעו לפקח עליה – אבל ‘הנמרים’ חידשו את פעילותם.

הם העניקו לגנרלים של שרי לנקה את ההזדמנות שייחלו לה: לחדש את המלחמה ביתר שְׂאֵת, ולעשות נסיון לחזור ולכבוש את מרכזי האוכלוסיה של המורדים. מוּכּר מאיזשהו מקום? הצבא הכריז, כי הכרעה צבאית תושג במרוצת 1998. כל כך בטוח היה הצבא, עד שלמיתקפה שלו באותה שנה קרא “מבצע הנצחון הבטוח”. 24 יום לפני סוף השנה, הצבא הפסיק את המבצע ללא נצחון.

“הנמרים” המשיכו את מערכת הטירור שלהם ב-1999. אחד ממתאבדיהם עמד להעניק חיבוק מוות לנשיאה, במהלך עצרת בחירות. הוא נגרר משם ברגע האחרון ממש, התפוצץ, והרג 14 בני אדם, כולל מפקד משמר הראש של קומאראטונגה. הנשיאה עצמה התעוורה בעין אחת – וניצחה בבחירות בהפרש קטן. לדעת המומחים, היא ניצחה בזכות נסיון ההתנקשות.

על מנהיג “הנמרים” פראבאקאראן אמרה קומארטונגה בראיון עתונאי, כי הוא “חולה נפש עד מאוד. הוא התחיל את תנופת האלימות והטירור, ונתפס בגלגליה במידה כזאת שאינני חושבת, כי הוא מסוגל עוד לחלץ את עצמו”. מגזין סוף השבוע של ה”ניו יורק טיימס”, שפירסם את הראיון (8 באוקטובר 2000), כלל בכותרת המשנה את ההערה: “יתכן שאויבה המסוכן ביותר של נשיאת שרי לנקה הוא כעסה”.

נראה ששושלת באנדראנייקה היתה צריכה לרדת מן השלטון כדי שהמלחמה הזו תסתיים. אגב, הפוליטיקה הסינהאלית מוסיפה להיות משפחתית. הנשיא מאהינדה ראג’אפאקסה ניהל את המלחמה הזו בעזרת שני אחיו, אחד הוא שר ההגנה והשני הוא יועץ בכיר. נראה אם שושלת חדשה תנהל מעכשיו ואילך את האי הזה.

(המסגרת הזו היא גניבה ספרותית שגנבתי מעצמי. עיקריה הופיעו ב’גלובס’ בדצמבר 2002, לאחר שהנורווגים הצליחו להסדיר הפסקת אש “סופית” במלחמה. לרשימתי קראתי “התעייפו”, והנחתי בה שהמלחמה אמנם הסתיימה בלי מנצחים. השבוע למדתי את טעותי.)

עוד על שרי לנקה באתר הזה:

מכתב מלוּמביני, נפאל: בודהה, בודהה, האם אפשר לנצח טירוריסטים?

עוד על שרי לנקה במרחבי הרשת:

מוטב לבני הרוב הסינהלי לא להאריך בחגיגות נצחונם (The Age, מלבורן, אוסטרליה, עשרים-ושלושה במאי 2009)

לקחי נצחונה של שרי לנקה עשויים לעזור לארצות אחרות המטוּפָּלוֹת במורדים (‘לוס אנג’לס טיימס’, עשרים-ושלושה במאי 2009)
תבוסתם הנחרצת של הנמרים מוכיחה שאפשר להביס את הטירור (ההיסטוריון מייקל בֶּרלי, Burleigh, ב’דיילי מייל’ של לונדון, עשרים במאי 2009 בצילום משמאל)

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא”ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא”ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

5 Responses to “המלחמה הסתיימה, הטירוריסטים הובסו”

  1. דודו הגיב:

    בהקשר של נקודות הדמיון וההבדלים בין שרי-לנקה לישראל ניתן לציין גם את ההבדלים הדמוגרפים בין שני הסיכסוכים. המיעוט הטאמילי מנה כ- 10-15% מאוכלוסיית שרי-לנקה. המספר המקביל במונחים מזרח-תיכוניים, אם ניתן לעשות הקבלה כזו, הוא כ-600,000 פלשתינאים, או חילופין כ-600,000 יהודים (תלוי מי עוסק בהשוואה). קשה להאמין שלמספרים אילה לא הייתה השפעה על הדינאמיקה של הסיכסוך המזוין.  

    כמו-כן, האם סיכויי התחדשותה של הסיכסוך הזה או החלפתו במרד טאמילי חדש הם באמת אפסיים?

  2. ערן הגיב:

    האם לא ניתן לומר שבמלחמת לבנון הראשונה הצליחה ישראל להביס צבאית ולהניס את כוחות אש”פ?
    אך הניצחון הזה לא מנע את האינתיפדה שבאה בעקבותיו שהייתה הרבה יותר מוצלחת לפלסטינים מבחינה פוליטית.
    כך שם הסינהאלים לא יוותרו על רצונם לעליונות אתנית, מי תוקע לידיהם שהניצחון הצבאי הזה יביא גם לניצחון פוליטי?

  3. יואב קרני הגיב:

    מסכים בהחלט עם הערותיכם, דודו וערן. אבוי לסינהאלים אם הם יניחו שנצחונם במלחמה הוא רשיון לחידוש הדיכוי.

    אגב, דודו, אני חושב שיש הרבה יותר צדדי דמיון בין שרי לנקה ובין קפריסין מאשר בין שרי לנקה ובין סכסוכנו. חלוקת קפריסין ב-1963 היתה מונעת כנראה הרבה מן הדברים הרעים שקרו מאז. שני חלקי קפריסין היו עכשיו חברים באיחוד האירופי, גבולות פתוחים, אוכלוסיות מעורבות.

    מקרה שרי לנקה עלול להיות רלוונטי לישראל במישור של יחסי יהודים-ערבים בגבולות 1967. זה בדיוק הטעם שאני חוזר ומביע את דעתי כי פתרון לסכסוך צריך לכלול נסיגה מלאה, כולל ירושלים — ונוסחה חוקתית שתבטיח לאזרחים הערביים זכויות אינדיבידואליות אבל תשלול מהם זכויות קבוצתיות. זאת אומרת, ללא אוטונומיה בגליל ובמשולש, ללא אוניברסיטה ערבית בתור שכזאת, ללא תכנית לימודים אתנוצנטרית.

    כך או כך, אני מתקשה להאמין שנראה בימי חיינו מרד טאמילי מאותו השיעור עם אותם היעדים. מדינה טאמילית עצמאית הורדה מן הפרק לזמן ארוך.

  4. רועי הגיב:

    אימפריאליסט שמעדיף מיעוט שאולי דומה לו יותר, אח”כ עוזב ונותן לרוב סיבות לנקמה.

    ואולי מנקודת מבטם של הטאמיליים שנטבחו, היעדרותם של צוותי הטלוויזיה היא הפשע?

    אם העיתונות ודעת הקהל הן גבולות הגזרה של הכוח הצבאי – לפחות זה המופעל על חפים מפשע, במתכוון או שלא במתכוון – אולי חשוב לשאול איפה העיתונות הייתה? האם אפשר לראות בעורכים אחראים עקיפים? מעין אחריות מיניסטריאלית, או לפחות שותפות פאסיבית כזו או אחרת?

    מדהים לראות איך הצדק נמדד לפי טעמם של העורכים.

  5. משה כהן הגיב:

    העניין לא ממש דומה – אחת הסיבות העיקריות שישראל לא מצליחה לחסל את הטירור, היא שהוא נתמך על ידי מדינות מסביב – סוריה, איראן ולבנון.

    נקיטת יד קשה כמו השרי לאנקים, ללא ספק תכעיס גם את המצרים, ומי יודע אם לא תפרוץ מלחמה כוללת.

    בשרי לאנקה, עד כמה שאני מבין, לא היה עזרה מהמדינות השכנות, לפחות לא לקראת סוף הסכסוך.

Leave a Reply