אלוהים, או גלולות נגד דיכאון

הדת המאורגנת בעולם המערבי נמצאת בנסיגה זה 220 שנה, וּבמנוסה זה 60 שנה. האם משבר כלכלי עצום ממדים יחזיר את אלוהים? הנה פוליסה ל”ביטוח אושר” בלי AIG

 

הצטלבות פסח וחג הפסחא הנוצרי קוראת דרור לכוחות היצירה הדתיים של המו”לות האמריקנית ושל התקשורת. כאן מתאשר בהחלט חיוויו של רבי חנינא, שהכול בידי שמיים חוץ מִיִראַת שמיים. זה הזמן לספקולציות על אלוהים ועל נביאיו בחנויות הספרים, בַּערוצי הטלויזיה וּבעתונים.

זה הזמן להיזכר שאוסף עצום של אסוציאציות מְקַשר את שתי הדתות. המְפיצים הגדולים ביותר של חוכמת היהודים ושל כִּתביהם היו מיסיונרים נוצריים, שתירגמו אותם ללשונותיהם. ילדים בִּכפרים נידחים היו שומעים את שמה של ירושלים עוד לפני ששמעו על עיר המחוז, או על בירת הארץ.

מה הפלא איפוא שבעונה הזו הטלויזיה חוזרת וּמקרינה את “עשרת הדיברות” של סֶסיל דֶה מיל, וּמזכירה לנו את הדמיון המדהים בין משה רבנו ובין צ’ארלטוןּ הֶסטון, או אולי ההיפך, מי יודע (האמינו או לא, הסרט בן 60 השנה היכה בתחילת השבוע את כל מתחריו במידרוּג).

בעיר שילה שבארץ גלבוע

השנה יש לנו הֶעָזָה מקורית: רשת אן.בי.סי מקרינה זה השבוע החמישי סדרה דרמטית, המבוססת על חיי שאול ודויד, אם כי היא מתרחשת בזמננו, בעיר בדויה מלב הנקראת “שילה” (ונראית בדיוק כמו ניו יורק) בארץ בדויה מלב הנקראת “גלבוע”.

“דייוויד שֶפֶּרד” (“רועה” באנגלית) הוא חייל פשוט בקו החזית עם ארץ האויב, הנקראת “גת”. הוא מתייצב לבדו מול טנק מְזָרֵה אימים, וּמצליח להרוס אותו. דגם הטנק, אין צריך לומר, הוא “גוליית”. יחסים מסובכים להפליא מתפתחים בינו וּבין המלך “סילאס”, אהבה נרקמת בינו ובין בת המלך “מישֶל”, רֵעוּת בינו ובין יורש העצר הנסיך המבולבל “ג’ק”.

ספר שמואל א’, מדי יום א’, ב NBC. הציצו-נא באתר הרשת, כדי לצפות בצילומים אחרונים של דייוויד נושק למישל, “רֶבֶרֶנְד סמיואל” (הלוא הוא שמואל א’) חותר תחת סילאס (שאול). יש שם אפילו מפה מפורטת של “שאיילו” (שילה), עיר הבירה של “ממלכת גלבוע”

בשבוע שעבר הקרינה רשת הטלויזיה הציבורית תכנית של שעתיים על תולדות ירושלים. בערוץ ‘דיסקאברי’ מוקרן תחקיר מיוחד, “ההיסטוריה החסרה”, עם סקופים על חיי ישו הנוצרי.

עתה זה יצאה ביוגרפיה של יהודה איש קְרִיוֹת. בִּזכוּת הספר הזה אני מְגַלה, כי ביוגרף הרבה יותר מוקדם של מר איש קריות כתב בשנת 130 לספירה (עוד לפני שמישהו התחיל לספור), כי “אֶברוֹ היה גדול במידה מחפירה וּמעוררת תיעוב, וכל אימת שהיה מטיל את מימיו, מוגלה ותולעים היו בוקעים ממנו”. אני מקווה שהמצה לא נתקעה בגרונכם.

מצד שני כמובן, אם יהודה א”ק לא היה בוגד בכריסטוס, או אז לא היה כריסטוס. ישו היה מוכרח למות על הצלב, כדי לכפר על חטאי האנושות; והוא היה מוכרח לקום לִתחיה, כדי שאלוהיותו תוּכּר, וּמֵחלציו תִבקע דת אוניברסלית חדשה.

אתיאיזם בִּנסיגה סוֹפָנית?

כך או כך, היְבול הזה מזכיר לנו עד כמה אמריקנים מתעניינים באלוהיהם, בכִתבי הקודש שלהם וּבמיתוסיהם. מן הדמוקרטיות העשירות, אין עוד דתית ויראת-שמיים כאמריקה.

אחד מספרי העונה, שעתה זה יצא, נקרא בפשטות “אלוהים חוזר” (God Is Back). כתבו אותו שני עתונאים נכבדים מאוד. אחד הוא העורך הראשי הצעיר של השבועון ‘איקונומיסט’, שהרבה מאוד אנשים הוגים בו כדרך שאבותיהם הגו בכתבי הקודש. השני הוא כתב ה’איקונומיסט’ בוושינגטון.

הם באים לכלל מסקנה, ש”התחיה הגלובלית של האמונה הדתית משַנה את העולם”. הם אינם מתכוונים רק לאיסלאם בהרי פקיסטן וּבחופי עזה. הם טוענים שהדת חוזרת גם בלב המערב. הם אפילו קובעים שהאתיאיזם – זאת אומרת, הכחשה חד-משמעית של אלוהים – נמצא בנסיגה סופנית.

הם מייעצים לקוראיהם שלא להתרשם מהצלחתן רַבַּת המכר של התקפות ספרותיות אחרונות על הדת, כמו “אחיזת העיניים של אלוהים” מאת ריצ’רד דוׂקינס, או “אלוהים הוא לא כך כך גדול: איך הדת מרעילה כל דבר” מאת כריסטופר היצֶ’נס.

אם הצדק עם אנשי ה’איקונומיסט’, לנגד עינינו מתחוללת מהפכת ערכים שאולי לא נראתה כמותה מאז המהפכה הצרפתית. עוד מעט ימלאו לצרפתית 220 שנה, כמה שהזמן עובר מהר, והיא אמנם הכניסה את הדת להתגוננות נמרצת. התקדמות מדעית ותרבותית זוהתה זיהוי כמעט מלא עם חילוניות.

המהפכה המתמדת של אלוהים

אחד החיבורים התיאולוגים הבולטים של זמננו, “העיר החילונית” מאת הארווי קוֹקְס, טען כמעט לפני חצי מאה שבעצם אין עוד צורך בדת המאורגנת. אלוהים אינו זקוק לה. אדרבא, שמרנותה הטבעית מכשילה את “המהפכה המתמדת של אלוהים בהיסטוריה”.

לא הכול מסכימים ש”אלוהים חוזר”. ‘ניוזוויק’ ציין את שבוע הפסחא במאמר-שער מאת עורכו הראשי, בתבנית צלב, “שקיעתה ונפילתה של אמריקה הנוצרית”. הרבה יותר מדיי סנסציוני לטעמי. בוודאי לטעמו של הימין השמרני. הנה תגובה נזעמת של אחד המארגנים הימניים האפקטיביים ביותר באמריקה, בְּרֶנְט בּוֹזֶל. הוא מזכיר שלא הנצרות האמריקנית שוקעת, אלא ‘ניוזוויק’ עצמו. זה נכון כשלעצמו — העתונות המודפסת כולה מדַדָה אלי קבר — אבל מה בדיוק הקשר?

נסיגת הדת התפתחה למנוסה מבוהלת בששים השנה שלאחר מלחמת העולם השניה. זה בולט במיוחד במערב אירופה. לא קשה להבין את התהליך הזה: המאה העשרים הבאישה את ריחם של כל המוסדות החברתיים באירופה. לא רק לדת יצא שם רע, אלא גם לפטריוטיות. בני תרבות אינם מדברים עוד על אלוהים או על המולדת.

אמריקה יצאה דופן. היא לא התנסתה בשבר האירופי. היא לא חרבה בשתי מלחמות עולם. צלב ודגל לא סבלו אותה דיסקרדיטציה. מלכתחילה, השתייכות דתית בארה”ב היתה עניין של בחירה, אם כי לעתים קרובות נורמות חברתיות הצריכו אותה.

סקר אחרון על דתיות באמריקה, מטעם מרכז פיו (Pew) בוושינגטון, מראה כי רק 17% מן האמריקנים אינם שייכים לארגון דתי  (עליה ניכרת, צריך למהר ולהודות, לעומת 1990). אבל רק שבע עשיריות האחוז מגדירים את עצמם “אתיאיסטים”.

לשם השוואה, בגרמניה הראה סקר דעת קהל ב-2005 שוויון סטטיסטי בין מאמינים באלוהים ובין לא-מאמינים (אתיאיסטים ואגנוסטים): 22 אחוז ו-23 אחוז. במארס 2009, ארגון אתיאיסטי יצא למסע פירסום אנטי-דתי בתחנות אוטובוסים

בארה”ב, עצם המושג הזה, “אתיאיסט”, מעורר אי נוחות ניכרת אצל רוב האוכלוסיה. סקר של אוניברסיטת מינסוטה הראה ב-2006 כי יותר מחצי האמריקנים היו מתנגדים לנישואי יַלדיהם עם אתיאיסטים. לשם השוואה, שליש היו מתנגדים לנישואיהם עם מוסלמים, וההתנגדות קטנה בהרבה כלפי קבוצות אחרות.

אופיום, או חלופה רוחנית

“אלוהים חוזר” אינו עוסק בקשר האפשרי בין משבר כלכלי וּבין רגשות דתיים, אולי מפני שעדיין מוקדם להעריך. אבל הקשר בין דת לכלכלה נידון בהרבה הזדמנויות קודמות.

פרופ’ ראג’יב דאהג’יה מאוניברסיטת קולומביה היה אחד משלושה כלכלנים שכתבו לפני ארבע שנים נייר מעניין על “הבטחת צריכה ואושר דרך ארגונים דתיים”. הם הראו, כי משתתפים פעילים בחיי הדת נוטים לצרוך פחות, וממילא סובלים פחות מהפסדי הכנסה דרמטיים. למען הדיוק הסטטיסטי – 35% פחות.

אגב, אצל שחורים התוצאות היו עוד יותר חיוביות: אושרם נפגע 75% פחות. האם זה מפני שהדת היא אופיום להמונים, או מפני שהיא חלופה רוחנית לגלולות נגד דיכאון? על זה אין הם משיבים.

נשיאי ארה”ב, גם הליברלים ביותר שבהם, משתמשים בלשון דתית במידה שלא היתה מתקבלת על דעתם של אירופים. זה כולל גם את הדייר הנוכחי בבית הלבן. ברק אובמה מדבר על אמונתו, וּמעמדים רשמיים בבית הלבן מתחילים לא פעם בתפילה גֶנֶרית, זאת אומרת מבלי לנקוב בשמו של אלוהים.

צריך יהיה לחכות ולראות אם יתמלא חסרונו של אלוהים בחלקים אחרים של המערב. רמז על השתוקקות הצורה אל הרוח ניתן בשבוע שעבר בוועידת ה G-20 בלונדון, שבה הונחו, אולי, היסודות לסדר פיננסי חדש בעולם.

המארח, ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון, דיבר על רוחניות, על ערכים ועל אמונה. מגרונו בקעו צלילים של מטיף כנסיה, כאשר הזהיר נגד סגידה לכוחות השוק. חלק משומעיו נזכרו, שהוא בנו של מטיף כנסיה סקוטי. בארה”ב, הפוליטיקאים המצליחים ביותר הם קצת מטיפי כנסיה. מי יודע, אולי זו תהיה הנורמה החדשה בדמוקרטיות המערביות, לפחות עד שוק השוורים הבא.

 

 

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום.  מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם.  תודה. 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

11 Responses to “אלוהים, או גלולות נגד דיכאון”

  1. אסף הגיב:

    לצערי, אני נוטה להסכים עם אנשי האקונומיסט שציטטת. אם השמרנות האנטי-רוזוולטית (הכלכלית-חברתית) נכשלה עם בארי גולדווטר, והצליחה רק עם רונלד רייגן בחסות העלייה של האגף הדתי במפלגה הרפובליקנית, המצב (מבחינתם של אתאיסטים כמוני) לא נראה מבטיח.

    (בהיותי יצור מתוסבך, מעבר להיותי אתאיסט אני גם רואה את השמרנות הרייגניסטית כחיובית בעליל, מה שהופך אותי לבן-בלי-בית ולמי שמתלבט קשות איזו מפלגה הוא מעדיף בארה”ב. מזל שאני לא אמריקאי.)

  2. גיל הגיב:

    סקרים מראים שלמרות שהאתאיסטים הם עדיין מיעוט מבוטל, הם נמצאים בעלייה מתמדת. ספרים כמו אלו של דוקינס, היצ’נס ואחרים, וגם כתבי עת כמו free inquiry נותנים לאתאיסטים לגיטימציה “לצאת מהארון” ולא להתבייש באתאיסטיות שלהם. הבחירה באובאמה בהחלט עוזרת אחרי המשיחיות של בוש. אני חושב שיש תנועה חזקה לכיוון רציונליות בארה”ב. כמובן שהיא עדיין ותמשיך להיות מאוד דתית, אבל זו כבר לא בושה להיות אתאיסט.

  3. אדי הגיב:

    משהו על הקשר בין האמונה הדתית לכלכלה:
    בחוקה האמריקאית מצוין בריש גלי שזכויות חופש הקניין נתונות מכוח עליון – ולא מכוח הקולקטיב. יש כאן אלמנט דתי לא מבוטל בהצהרה הזו וניתן לראות שחלק גדול מן השמרנים מתייחס לחוקה כאל משהו שניתן להקביל לכתב קודש, ומכאן גם ההתנגדות לרפורמות חקיקה שיכולות להתנגש בחוקה – בין אם טרנסנציונאליות חוקתית ובין אם קולקטיביזם כלכלי

  4. alterk הגיב:

    בשנים האחרונות ניתן למצוא גם קולות הפוכים לתהליך עליו כותבים אנשי האקונומיסט. מהצד השני של המתרס ניתן למצוא לדוגמא את סם האריס ( (Sam Harris, The end of faithשמייצג אתאיזם אקטיביסטי מהמקובל, הרבה פחות סלחני ולא סובלני כלפי ההבלים הדתיים.
    התקופה בה אמריקה נמצאת כיום, כאשר השווקים הפיננסים נעים בתנודות של מאניה דיפרסיה ודיבורים על ארמגדון כלכלי נזרקים לאוויר, היא קרקע פוריה לכוהני הדת. קל להסביר לאמריקאים שתאוות הבצע ((GREED!! של הבנקאים גרמה לקריסת הכלכלה, הבנקאים שלא ידעו לא לעמוד בפיתוי של המינוף הפיננסי. Lead us not into temptation. משבר אמון – משבר אמונה – הכל מתערבב.

  5. רון הגיב:

    הערך עצמו של החילונויות נגזר למעשה מהמחשבה הדתית-נוצרית, וישנם אכן הוגים היום שטוענים שהרפובליקה החילונית אינה אלא צורה אחרת של המדינה הנוצרית, כלומר של היחסים בין המדינה לדת (כלומר זה לא הרס שלהם אלא רק שינוי). בכל מקרה אפשר לראות את זה עכשיו יפה מאוד בצרפת גם עם סרקוזי שמתעקש להדגיש את המורשת הנוצרית של אירופה.
    והערה קטנה – זה אינו הרמב”ם שניסח את הביטוי הכל בידי שמים אלא חכמינו זכרונם לברכה…

  6. אדם הגיב:

    מצאתי את דעותיו של אובמה בנושאי על סף האתאיזם, כשהוא נצמד לערכים ריאליים והומניים יותר מאשר לאמונה בנביאים, אלים וכיוצא בזאת.

    אני מניח שהסטטיסטיקות שצויינו כאן הן סיבה טובה לכך שנשיא אמריקאי בשנת 2009 עדיין אינו יכול להתבטא כאתאיסט “מחוץ לארון”, אך כמו שציין גיל אני חושב שמדובר בהתקמות משמעותית לאחר בוש, ובטח ובטח לאחר הפרק העצוב בהשתתפות גב’ פיילין.

    מעבר לכך, תמוה בעיני הפחד המדהים של האמריקאים (ובכלל) מפני אתאיזם. מישהו יכול לשער מה הסיבות לכך?

  7. אהרון הגיב:

    הספר של דוקינס בתרגומו המעולה לעברית אינו נקרא “אחיזת העיניים של אלוהים” אלא “יש אלוהים?” (כותרת משנה: “האשליה הגדולה של הדת”).
    בחלומי (הפרוע?) אני רואה את הספר הזה נלמד בבתי הספר במקביל ללימודי התנ”ך (אילו היה לי דמיון יותר פרוע הייתי כותב “במקום” ולא “במקביל”…)
    ואני רוצה לקוות שהאיתותים בדבר אהדתו של אובמה לאתאיזם יתרמו לשינוי במגמת הנסיגה, למרות הכל.

  8. יואב קרני הגיב:

    מודה על טעותי בייחוס החיווי לרמב”ם. הוא אמנם עושה בו שימוש ניכר בשמונה פרקיו, אבל מקורו הוא כמובן תלמודי. תודה על התיקון, רון.

    הרפובליקה האמריקנית אמנם נוסדה על הכרה רוחנית. אבותיה אסרו על כינון דת מדינה, אבל לא אסרו על אמונה. דתיוּת — לא בקריקטורה האוונגליסטית של זמננו — היתה תמיד חלק בלתי נפרד של חיי הציבור, של הרטוריקה הפומבית, של הגינונים.

    אתיאיזם באמריקה היה שולי, ומוסיף להיות שולי. מדוע יש “פחד מדהים” מפניו, אדם? אני חושב שהוא מעורר אי-נוחות. דתיותם של רוב האמריקנים היא סובלנית ופתוחה, ולאמתו של דבר חייהם חילוניים מאוד. אבל התרסה אתיאיסטית נשמעת כמעט טיפשית. היא היתה נחוצה בצרפת של המאה ה-19, כדי לפרק את המונופול של הכנסייה על חינוך ואת שליטתה על קרקעות. אבל מדוע צריך לאסור מלחמה על האמונה בארץ כל כך פלורליסטית באמריקה?

    מנוסתה של אירופה מן הדת מעוררת בי רגשות מעורבים מאוד. סרקוזי, רון, “מתעקש” להבליט את מורשתה הנוצרית של אירופה מפני שלאירופה אמנם יש מורשת נוצרית. אין שום פסול בהטעמת המורשת.

  9. רון הגיב:

    אני כמובן לא מכחיש את המורשת הנוצרית של אירופה. להיפך. כתבתי בתגובה שלי שלדעתי החילוניות עצמה היא ערך שנגזר מהמורשת הנוצרית. עם זאת צריך לראות את מה שסרקוזי אומר בהקשר הצרפתי והאירופאי הנוכחי, עם הגישה הריאקציונרית של האפיפיור ועליית כוחם של כל מיני שיחים רוחניים וכיתתיים, ובעיקר מדיניות ההגירה של הימין הצרפתי. אף אחד לא מכחיש שאירופה היתה ובמובן מסוים עודנה נוצרית, הבעיה היא שהעובדה הזו משמשת לחתירה תחת הערכים החילוניים והאזרחיים של הרפובליקה.

  10. גיל הגיב:

    אבל המחאה האתאיסטית יוצאת גם כנגד מה שנראה כנסיון עירבוב בין מדע ודת. הרבה מקומות ניסו ומנסים להחדיר את לימוד התכנון התבוני (שם אחר לבריאתנות) לתוכניות הלימוד בבתי ספר ולהכניס את הדת בדלת האחורית. כנגד זה, בין השאר יוצא גל האתאיזם ואני לא הייתי ממעיט בחשיבותו למרות שהוא מיעוט. הוא עדיין עושה הרבה רעש.

  11. מאור פרץ הגיב:

    לפי דעתי השיבה של אירופה לחיק הנצרות נובעת בעיקר מההגירה המוסלמית המסיבית לתוכה, לידתן של שלוש מדינות מוסלמיות באירופה וניסיונות של טורקיה ההולכת ומתאסלמת להכנס לאיחוד האירופי. כל זה מבהיל את האירופאים שמנסים מצידם באופן אינסטינקטיבי למשוך לצד השני ולהדגיש ולהטעים שאירופה נוצרית היא.

    בתור אתאיסט אני באמת מצר על הגישה הירון-ידענית הזאת להפיץ את האתאיזם. אתאיזם לא אמור להיות דת שיש להפיצה. אותם ארגונים אתאיסטים שיוצאים בקמפיינים נגד הדת נוהגים כאחרוני המיסיונרים האוונגליסטיים שמשתמשים במשאביהם הכלכליים בכדי להפיץ את אמונתם, ובכל רק גורמים לסלידה מהאתאיזם.

Leave a Reply