קו המשווה

זה היה מצחיק באותו המובן שמתיחוֹת מחוספסות במיוחד באחד באפריל מצחיקות. זה היה מצחיק באותו המובן ש”עבדנו עליהם” מצחיק. סוּבּטיליוּת אינה מידה עוברת לסוחר בין ישראלים, גם כאשר הם עושים חיל. לרוע המזל, ההומור הקופיראייטי המחוספס של הרשות לפיתוח אמצעי לחימה סיבך את המצב.

הוא הוקרן על מסך גדול בביתן רפא”ל, ביריד הנשק של באנגאלור, הודו, בחודש פברואר: צעיר ישראלי מזוּקן רוקד לפני צעירה הודית יפה ורכה. טיל זקוף עומד ביניהם. הישראלי שר-שואל מה עוד הוא יכול לעשות כדי להבטיח “עתיד איתן” לה ולו. “אני צריכה להרגיש בטוחה וּמוּגנת”, מזמרת הכמו-הודית (ישראלית עם אינטונציות של בּוֹליווּד). “אני צריכה נאמנות וּשלֵמוּת, הגנה וּמסירוּת”. הוא מבטיח לַהודית “הגנה וּבטחון”. ההודית מבקשת “בטחון וּשלמות”.

המקהלה משיבה בקול אחד

יחד, לנצח…

לעולם לא ניפרד…

דינגה-דינגה, דינגה-דינגה, דינגה-די.

זַכרוּתוֹ של האל שיבה

והטיל ההוא. אני מנחש שמפיקי הסרטון של רפא”ל ידעו משהו על מוטיבים של תרבות הינדואית. סוף סוף ברקע הווידיאו שלהם נראים דיוקנאותיהם של האנוּמאן (האֵל בעל פני הקוף) ושל דוּרגַה (האֵלה הזוהרת בעלת עשר הזרועות). האומנם הטיל הוא גירסה ישראלית של ה”לינגה”, זַכרוּתוֹ של האל שיבה, המוּצבת במקדשיו, ונערצת על המאמינים?

היתכן? האומנם את המשל הזה המשילו חכמי רפא”ל רבי-הדקוּיוֹת? זכרותו האולימפית של הגבר הישראלי הֶחזק היא מָעוֹז צוּרה של הודו הרכה וּמעוגלת החמוּקים? האומנם הודו היא כאשה נחשקת וּכנועה?

מי בדיוק חשב, וּמפני מה, שהודים יאהבו את האנלוגיה? שיניים נחרקו עוד לפני כמה שבועות, כאשר הסרטון הזה עלה על YouTube.

לרוע המזל, הבדיחה של רפא”ל נכנסה בשבוע שעבר לקונטקסט אחר בהחלט, לא נעים מעיקרו. זה  התחיל בעתון במומבאיי, ששמו DNA. לפני עשרה ימים הוא פירסם בראש עמודו הראשון מסכת של החשדות ושל רינונים על עיסקת נשק בין הודו לתעשיה האוירית של ישראל, שעתה זה נחתמה. הקורא היה חופשי להסיק שהתעשיה האוירית שילמה שוחד למפלגת השלטון של הודו בערך של ששה אחוזים מֵעֵרֶך העיסקה (שעמדה על סביבות 1.4 מיליארד דולר). DNA  העלה אחר כך את ה”שוחד” לתשעה אחוזים.

מאותו היום ואילך, DNA פירסם ואריאציות על הידיעה הזו בראש עמודו הראשון או סמוך לראשו. העתון יצא מִגִדרוֹ להזין פוליטיקאים של האופוזיציה בִּרמזים וּבשִברי רמזים על שערוריית שחיתות מסמרת שיער.

מלחמת חורמה נגד משפחת גאנדי

הימים האלה הם ימי מערכת בחירות בהודו. כל כך הרבה מוּטל על כפות המאזניים. מלחמת חורמה מתנהלת בין שני גושים פוליטיים, שההפרש ביניהם כנראה קטנטן. שמאל אנטי-מערבי ממורמר וימין לאומני מתוסכל אימצו ברצון את ההחשדות של DNA, כדי להזיק למפלגת הקונגרס של משפחת נהרו-גאנדי. העתון שזר את ספק-דיווחיו בהערות נגד קשרי הבטחון הענפים של ישראל עם הודו.

אינני יודע את מניעי העתון הזה, החושב את עצמו לנציג של הדור החדש, הצעיר, ההיפר-טכנולוגי של הודו. אני מדבר רק על התוצאות המודפסות.

ואני מתפלל שאין ממש בידיעות האלה. אם חלילה יתברר שיש בהן ממש, הנזק יהיה עצום ממדים, אולי לא הפיך.

לצד הקשרים המיוחדים עם ארה”ב, היחסים עם הודו הם הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל. לא רק מפני שההודים רוכשים כמויות עצומות של ציוד צבאי – לפי דיווח הודי, ישראל חלפה בשנה שעברה על פני רוסיה כספקית הנשק העיקרית של הודו – אלא מפני שלישראל ולהודו יש שוּתפוּת אינטרסים ממשית. הן עומדות בקו העימות עם איסלאם מיליטנטי, המתנגד לעצם קיומן.

מערכת היחסים הזו אינה מובנת מאליה, ואינה בטוחה. היא מצריכה טיפוח זהיר וּשמירה קפדנית, ניואנסים ולשון המעטה. היא מחייבת דיסקרטיוּת. לא רק דיסקרטיות של שמירת סודות, אלא דיסקרטיות של טון ושל לשון גוף.

ישראלים לא היטיבו בעניינים האלה. ב-1981, קונסול ישראל בבומביי (אז עדיין לא “מומבאיי”) התערב בענייניה הפנימיים של הודו ברגל גסה. הוא הזהיר את ההינדוּ מפני מזימות המוסלמים. היו אז בהודו כ-80 מיליון מוסלמים, וּמאז מספרם הוכפל ויותר.

הסתה נגד דו-קיום מפי דיפלומט זר הקפיצה את מנהיגי הודו ממקומם.

הקונסול, יוסף חסין, היה אז הדיפלומט הבכיר ביותר של ישראל בהודו. לא היתה אז שום נציגות בדלהי. הוא גוֹרַש בבושת פנים. ראש הממשלה דאז מנחם בגין טפח על שכמו, וּמינה אותו לשגריר בפינלנד. ההודים לא הרשו לישראל להחליף את חסין. חודשים ארוכים, הנציג הרשמי היחיד של ישראל בהודו היה איש הבטחון של הקונסוליה. כן, כן. (הוא עמד במשׂימה בִּגבוּרה, והורשה אחר כך להתחיל קריירה דיפלומטית משלו.)

חרסינה שברירית

הודו עברה מאז שינויים עצומים. היא המירה את הסוציאליזם האגררי של מייסדיה ואת רוח השוויוֹניוּת שלהם במשק ליברלי, הצומח בקפיצות דרמטיות של טכנולוגיה מתקדמת, יוצר מעמד בינוני ענקי (וּמשאיר מיליונים מאחור). הודו גם פנתה עורף לאינסטינקטים האנטי-מערביים שלה.

היא כוננה יחסים מלאים עם ישראל ב-1991. בעקבות הכמעט-מלחמה-גרעינית עם פקיסטן, ב-1999, הקשרים נכנסו אל שלב מואץ. התפתח שיתוף פעולה צבאי וּבטחוני הדוק, המזכיר לישראלים את תור הזהב של יחסיהם עם איראן ועם טורקיה. העתון ההודי ‘פאיוניר’ כתב ב-11 במארס השנה, כי ישראל עומדת לחלוף על פני רוסיה כספקית הנשק העיקרית של הודו, והיקף מכירותיה בשוק ההודי הגיע כבר לעשרה מיליארד דולר.

אבל הודו היא חרסינה שברירית, גם מפני מה שהיא כשלעצמה, וגם מפני שלא קל להיות חברים של ישראל. היא מוסיפה להיות התאגדוּת של אומות, של לשונות ושל דתות; נטיותיה צנטריפוגליות וּתפריה רופפים.

הודו רחשה איבה אותנטית לישראל במשך הרבה שנים. המהטמה גאנדי חשב את הציונות לשלוחה אימפריאליסטית הרבה לפני שההנחה הזו קנתה שביתה בַּחלקים אחרים של העולם. ישראל היתה לִצנינים בעיני אנשים שראו בה צירוף לא בריא של לאומיוּת ושל דתיוּת – שני האיומים הגדולים ביותר על אֶתוס הסובלנות והחילוניוּת של מייסדי הודו המודרנית.

כמובן, בריתות אסטרטגיות מיוּסדוֹת על אינטרסים, לא על סנטימנטים. אבל טעות תהיה להניח שהן ריקות מסנטימנטים. קשה לקיים אותן לאורך ימים לנוכח אנטיפתיה. “ישראל היא הארץ האכזרית ביותר בעולם”, הכריז בשבוע שעבר מנהיג קומוניסטי במדינה ההודית קֶרַאלַה (Kerala). מוטב שהמלים האלה יהַדהדו באוזנינו, לא מפני שהן נכונות אלא מפני שכרוכה בהן הזהרה.

בתחילת השבוע קיבלנו תזכורת על האי-זמניוּת של המשטר הנוכחי בטורקיה: הניאו-איסלאמיסטים שם ניצחו בקַלוּת בבחירות מקומיות, אשר אישרו את עמדת הדומיננטיות שלהם. ישראלים צריכים להביא בחשבון את האפשרות הגוברת שיחסיהם המיוחדים עם טורקיה מסתיימים והולכים.

זה הזמן לחזור ולהטעים את הודו. היחסים איתה צריכים להיות סמוכים מאוד אל ראש סדר העדיפויות הלאומי. על שמירתם ועל טיפוחם צריך להפקיד נבחרת של כשרונות. צריכה לפקח עליהם ועדה מתמדת. הודו היא אבן-חן יקרה, בָּבַת עין.

(אולי אפשר אפילו למַנות שר ללא תיק לענייני הודו. לא אתה, אבישי, אל תקפוץ. אבישי, שֵב בבקשה.)

ישראלים צריכים להתחנך לַהבנת הודו, לא רק לצורכי תיירות או מיסטיקה. הודו מצדיקה קתדראות באוניברסיטאות. התקשורת הישראלית צריכה לדווח עליה בהרחבה וּבהעמקה. “כתבנו בניו דלהי” צריך להיות מובן מאליו לא פחות מ”כתבנו בוושינגטון”.

בשם וישנוּ, שיבה, האנוּמאן ודוּרגה, אנא במטותא, התהלכו-נא על בהונותיכם כשאתם מתקרבים אל הודו. דינגה-דינגה, דינגה-דינגה, דינגה-די.

ישראל “האכזרית מכולן”

ברית אסטרטגית אולי אינה עניין לסנטימנטים, אבל סנטימנטים דווקא יכולים לעזור

הפירסום על עיסקת הרכש ההודית מן התעשיה האוירית בא בשעה לא נוחה. בהודו מגיעה בימים האלה אל שיאה הקולני והצורם אחת ממערכות הבחירות הדרמטיות ביותר ב-61 שנות קיומה. לפנינו יש צירוף קטלני של פוליטיקאים נואשים, של עתונות בעלת נְטַאי גלוי, ושל נטיה ביורוקרטית להעדיף פינות חשוכות על פני טרקלינים מוארים.

מפלגות היסטוריות נלחמות עכשיו על חייהן, וּמפלגות אזוריות שואבות יותר ויותר חמצן מריאותיהן. שלוש בריתות מורכבות, שיש בהן כמעט ארבעים מפלגות, נאבקות על 552 מושבים ב’לוֹק סַאבַּה’, בית הנבחרים הפדרלי של הודו.

הבחירות יתחילו ב-16 באפריל, ויימשכו חמישה שבועות. יש 714 מיליון בעלי זכות בחירה, הפזורים על פני 35 מדינות ו”טריטוריות”. אחדות מן המדינות האלה גדולות יותר מכל מדינה במערב אירופה.

בחמש השנים שעברו שלטה בהודו מפלגת הקונגרס הוותיקה, המייסדת של התנועה הלאומית ההודית. הואיל והיא כשלעצמה היתה רחוקה מאוד מרוב פרלמנטרי, היא הוכרחה לכונן קואליציה, שבשיאה כללה 21 מפלגות. בין המפלגות היו גם שני הפלגים הקומוניסטיים של הודו, שיש להם בסיסי כוח אזוריים גדולים: אחד, שתואר פעם “פרו-סיני”, שולט במערב בנגל (שקולקאטה, או כלכתה, היא בירתה); והשני, לפנים “פרו-סובייטי”, שולט במדינה הדרומית קֶרַאלַה.

לקונגרס ולקומוניסטים היתה פעם נאמנות משותפת לעֶקרון חילוניותה של הודו, התנגדות משותפת לקפיטליזם ואיבה משותפת למדיניות החוץ של ארה”ב. בימי השיא של שלטון הקונגרס, עד אמצע שנות ה-80, הודו נמנעה בַּעקיבוּת מלכונן קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. הודו גם תמכה בפלישת ברית המועצות לאפגניסטן, ב-1979. היא היתה המנהיגה הבולטת של תנועת המדינות הבלתי-מזדהות, אשר נטו להזדהות עם ברית המועצות.

הודו מתקרבת אל המערב

מאז, הקונגרס השתנה – ושינה את הודו. הוא עדיין נאמן לחילוניות, עניין שאי אפשר לטעות בחשיבותו בהודו. אבל הוא התחיל ליברליזציה של הכלכלה בתחילת שנות ה-90, שנמשכה מאז ביתר שְׂאֵת. עם התמוטטות ברית המועצות, הודו התקרבה אל ארה”ב – וגם אל ישראל. הקומוניסטים ראו את המהלכים האלה בעין רעה.

בסוף שנות ה-90, הודו זנחה את העמדת הפנים שאין לה תכנית צבאית גרעינית. היא עשתה ניסוי גרעיני, פקיסטן הלכה בעקבותיה – וארה”ב הטילה סנקציות על שתיהן, מפני שהפרו את האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. המלחמה בטירור חזרה וקירבה את וושינגטון ודלהי.

לפני שנתיים, הנשיא ג’ורג’ בוש הציע להודו לחתום על הסכם, שיְמַסד את תכנית הגרעין שלה, ויגביל את שימושיה הצבאיים. ממשלת הקונגרס הסכימה. הקומוניסטים, עם היסטוריה ארוכה של אנטי-אמריקניוּת, חשבו את ההסכם לכניעה. הם הסתלקו מתמיכתם בקונגרס, וקיוו שהממשלה תיפול. אבל הקונגרס מצא שותפי-ביניים – בפוליטיקה הביזנטינית של הודו לא קשה למצוא שותפי-ביניים – וממשלתו הצליחה להשלים את מלוא כהונתה.

היחסים בין הקונגרס לקומוניסטים הוּרעו מאז במידה כזאת, שאֵלֶה האחרונים הודיעו כי יהיה אשר יהיה הם לא יתמכו בממשלה שבראשה יעמוד הקונגרס. מאבק איתנים מתנהל עכשיו בין הקונגרס ובעלי בריתו ובין הקומוניסטים בשתיים או שלוש מדינות מפתח. תוצאות המאבק הזה עשויות להכריע את הבחירות.

“הארץ האכזרית ביותר”

הקומוניסטים הם עכשיו המבקרים הקולניים ביותר של עיסקת הנשק עם ישראל. מזכיר של אחד מפִּלגֵיהֶם במדינת קראלה הדרומית הכריז בסוף השבוע שעבר, כי ישראל היא הארץ האכזרית ביותר“.

איבת הקומוניסטים ההודיים לישראל היא רבת שנים, אבל את הטונים האלה אפשר לייחס לצרכים אלקטורליים דחופים. בהודו יש, על פי הערכה, 190 מיליון מוסלמים. הם יכולים להטות את הכף נגד הקונגרס, בייחוד בַּמדינות צפופות האוכלוסים של צפון הודו. הם אמנם לא יצביעו בעד הקומוניסטים, אבל עשויים לתת את קולם לשותפות אזוריות של הקומוניסטים.

יריבתה העיקרית של מפלגת הקונגרס היא ‘מפלגת העם ההודית’ (BJP). היא רואה בעצמה את נושאת הדגל של הלאומיות ההינדואית, וּבין מרכיביה אפשר למצוא ארגונים דתיים קנאים, לאומנים, גזעניים ושונאי-זרים (מוסלמים, נוצרים). היסטורית, BJP, בגילגוליה הקודמים, היתה הידידה הקרובה ביותר של ישראל בהודו.

אבל BJP לוחמת עכשיו על חייה. היא הפסידה את שלטונה בבחירות של 2004 בגלל שאננות וִיהירוּת. מנוי וגמור אתה לחזור לשלטון. דובריה התנפלו איפוא על החשדות של “שוחד” ישראלי למפלגת הקונגרס כמוצאי שלל רב. הם אינם מְגַנים את ישראל, אלא מתלוננים על שחיתותה של הממשלה.

הם מקווים שהרינונים על שחיתות יטו את לבם של בוחרים, לפחות בערים הגדולות. הם מזכירים עכשיו את השחיתויות הקודמות, בייחוד את עיסקת הנשק המפולפלת עם החברה השוודית Bofors. השוודים הואשמו אז בתשלום שוחד לראשי מפלגת הקונגרס השלטת.

ראש הממשלה אז היה ראג’יב גאנדי, בנה של אינדירה, נכדו של ג’ווהרלל נהרו. הקונגרס נחל תבוסה ניצחת בבחירות של 1989. מקובל להניח ששערוריית השוחד היתה הסיבה העיקרית. התבוסה ההיא סיימה למעשה את המונופול של הקונגרס בפוליטיקה ההודית. היא ישבה באופוזיציה עשר מעשרים השנה הבאות.

הכתם של ראג’יב

שושלת נֶהרוּ-גאנדי של הודו: סדרת שקופיות באתר הרשת של השבועון ‘טיים’

בראש הקונגרס עומדת כיום סוניה גאנדי, אלמנתו ילידת איטליה של ראג’יב. הודו היא אמנם רב-תרבותית ורב-לשונית, אבל מהגרים איטלקיים עדיין מתקשים להגיע בה לשלטון. בחוכמה יתרה וברוב טאקט, סוניה העדיפה למסור את ראשות הממשלה לידי כלכלן מקצועי, אבי הליברליזציה של המשק ההודי, מַנמוֹהאן סינג. אבל סינג הוא בן 76, חולה לב, וּמעוט כריזמה. סוניה מכינה איפוא את כתר השושלת בשביל בנה בן ה-38 ראהול גאנדי. הוא המזכיר הכללי של המפלגה וחבר פרלמנט, ומנסה לגייס נעורים ודינמיות אל מפלגה שעורקיה קצת הרבה הסתיידו.

בראג’יב האבא דבק בשנות ה-80 הכתם של שערוריית בופורס. מה נוח איפוא לתלות כתם דומה באלמנתו ואולי גם בבנם. מה נוח לעשות כן ערב בחירות, בעזרתה של עתונות הלהוטה להתגייס למערכות פוליטיות.

מוטב להניח שסיפור השוחד מצוץ מן האצבע. אם אין הוא מצוץ, הנזק ליחסי ישראל-הודו עלול להיות דרמטי.

ההודית הקטנה הגדולה

מכונית לכל פועל? בימים האלה? דווקא כן. שמה ‘נאנו’, והיא מדברת הינדית שוטפת. היא כל כך קטנה, עד שאפשר להחנות אותה במטבח. מה היא אומרת על הודו? עוד מעט הודו תגיד משהו על הודו: היא תצביע

“קטן הוא יפה” אינו המסר הטבעי של ארץ שמניין תושביה עומד בערך על 1.16 מיליארד בני אדם. אבל הקטנה היפה הזו אינה ככל הקטנות. היא אולי שער אל גדולות.

המכונית הקטנה ביותר בעולם בקעה סוף סוף מחלצי טאטה, ענק הרכב של הודו. שְמָהּ, כראוי לִקטנה גדולה, הוא ‘נאנו’. ראטאן טאטה עצמו, במלוא קומתו (1.80 מ’, הרבה יותר מדיי גדול בשביל ‘נאנו’), עמד ליד ערישתה, על הטיילת במומבאיי.

טאטה ראתה ימים טובים מאלה. היא כורעת תחת נטל חובות, וּמטוּפּלת בבעיות תפוקה. קווי הייצור שלה אינם מסוגלים לספק את הדרישה ל’נאנו’, וּבעל הבית השיב ריקם את נהגי המוניות של מומבאיי, שרצו להכניס את הקטנה לשימוש מיידי.

יתר על כן, לטאטה מזומנת בִּלבדיוּת קִצרת-ימים, לפני שמתחרות חיצוניות וּפנימיות יציגו את הקטנטנות שלהם. אבל כל זה לא מנע תשומת לב אוהדת, לפעמים אופורית, של התקשורת ההודית. הודו מניבה בימים האלה כל כך הרבה חדשות דרמטיות, עד ש’נאנו’ לא יכלה מלכתחילה לקוות ליותר מתשומת לב חטופה.

“מכונית העם”

החיפוש ההודי אחרי מכונית עממית נמשך לפחות שלושים שנה. התחיל אותו סאנגֵ’י גאנדי, הטוען המפונק וַחסר המעצורים לכִתרה של שושלת נֶהרוּ-גאנדי. סאנג’יי, בנה של ראש הממשלה אינדירה, תיכנן את “מכונית-העם” הרבה לפני שהודו פתחה את כלכלתה לסחר וּלהשקעות. הוא לא השלים את המלאכה, גם מפני שלא היה מסוגל, וגם מפני שנהרג בתאונת מטוס.

מכוניות עממיות – זאת אומרת מכוניות שגם פועלים יוכלו להרשות לעצמם – היו מַשׂאוֹת נפשן של ממשלות טוטליטריות.

היטלר יצר את העממית המוצלחת ביותר של כל הזמנים, הלוא היא החיפושית. חרושצ’וב העניק להמוני ברית המועצות בשנות ה-60′ את ה”זאפּוֹרוֹזֶ’ץ”, שהוא עצמו כינה בלגלוג “קופסת גפרורים על גלגלים”. מזרח גרמניה הקומוניסטית העניקה לַעמֵלֶיהָ את ה’טראבאנד’. כמובן גם לא-טוטליטרים ניסו. לישראלים היתה פעם הסוסיתא, פיברגלאס על גלגלים.

‘נאנו’ היא כל כך מיניאטורית, עד שהיא מזכירה לכל מיני אנשים מכשיר מטבח חשמלי. צמיגיה אינם גדולים הרבה מצלחת. “אבל האם היא יכולה לעַרבּל?”, שאל בלגלוג אתר רשת אחד העוסק במכוניות.

מחירה הנקוב נע כרגע בסביבות 2,500 דולר, בערך פי שלושה מן ההכנסה השנתית של הודי ממוצע. טאטה אומר, שהמחיר הזה עשוי לרדת בגלל התחרות. הוא אפילו צוטט באחד מעתוני הודו, ש”בהחלט אפשר לייצר מכונית גם ב-50,000 רופיות” (בערך אלף דולר). מה שמזכיר באופן כמעט בלתי נמנע את הכרזתו של סטיב ג’ובס, “תמורת פחות מ-500 דולר, אנחנו ב’אפל’ איננו יודעים איך לא לייצר זבל”.

“באראט” בעצם לא זהרה

מוקדם מאוד לדבר בשבחה של ‘נאנו’ או בִּגנוּתה. מעניין יותר לדבר בשבחה של הודו או בגנותה. לפני חמש שנים בדיוק, מפלגת שלטון הודית נקלעה למצב דעת שכולו אופוריה. היא ניהלה את הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם בשנות השגשוג הגדולות ביותר שלה. הודו, לפנים פיל אסיאני כבד, ניתרה כאחד הנמרים.

המפלגה ההיא, “מפלגת העם של באראט” (שזה שמה של הודו בהינדית), או BJP, אימצה סיסמת בחירות הרת גורל, “הודו הזוהרת”. מה גדולה היתה תדהמתה כאשר התברר לה שהיא הפסידה, ומפלגת הקונגרס הזקנה, הלוא היא מפא”י של הודו, חזרה מן המדבר הפוליטי.

טעות אופטית מצערת טעו אמרגניה של BJP. הזוֹהַר שסימֵא את עיניהם בקע מִמרכזי הֶערים, מן הקמפוסים של חֶברות הטכנולוגיה המצליחות – לא מ”באראט”, לא מן הכפר, לא מ-80% של האוכלוסיה המתגוררים מחוץ לערים הגדולות. הנשארים מאחור הענישו את BJP על התיימרותה, והעדיפו את “האשה האיטלקיה” על פני הפטרונים הזקנים של הלאומיות ההינדואית.

נסיבות טראגיות הקפיצו את “האיטלקיה”, סוניה גאנדי, אל עמדת מנהיגוּת: בעלה, אחיו הבכור של סאנג’יי, נרצח ב-1991. אף כי נצחון הבחירות של 2004 נזקף במידה רבה לזכותה, היא ויתרה על ההזדמנות להיות ראש הממשלה. היא העניקה את הכבוד למאנמוֹהאן סינג, לא-פוליטיקאי קשיש, כלכלן מדופלם, בן המיעוט הסיקי. היא הסתפקה בכהונה החשובה מאוד של נשיאת הקואליציה. לא פחות מ-21 מפלגות חברו כדי להעניק רוב פרלמנטרי לקונגרס של סוניה.

בעוד שבועיים יתחילו בחירות כלליות בהודו. הן יימשכו חמישה שבועות. ככה זה כאשר יש 714 מיליון בעלי זכות בחירה, ואל חלק מהם אפשר להגיע רק על גבי פילים.

מלומדי הלקח של 2004, הפוליטיקאים אינם מדברים עוד על “הודו הזוהרת”. אבל הודו דווקא עשתה כברת דרך ניכרת. הפעם, בניגוד ל-2004, יש סיבה להניח שחל שיפור של ממש במצבם של ה-80% שנשארו מאחור. העתון הפיננסי ההודי Mint כתב על זה בהרחבה ערב הבחירות.

התפרים הרופפים, הפוטנציאל השברירי

שנים-עשר מיליון ההודים מצטרפים מדי שנה בשנה אל שוק העבודה. כדי למלא את צורכי התעסוקה שלהם, הכלכלה אינה יכולה סתם לצמוח. היא צריכה להוסיף בכל שנה גובה של עץ. זו בעיה רגילה בארצות המתפתחות. בסין מקובל להניח שצמיחה שנתית של בין שבעה לתשעה אחוזים היא הכרח קיומי, כדי לקיים על כנה את היציבות החברתית. בפקיסטן, הבנק העולמי מעריך שהצמיחה השנה תעמוד על אחוז אחד ויחיד. אחד מבכירי כלכלניה הגיב במלה אחת: “התאבדות”. על פי חשבונו, פקיסטן זקוקה לצמיחה שנתית של עשרה אחוז רק כדי לספק מקומות עבודה.

איש אינו יודע כמובן מה יילד יום. דוח רשמי חדש חוזה צמיחה של לפחות 6.3% בשנה הבאה. שיעור כזה יזיל ריר בכל ארץ מתועשת. אבל בהודו, כמו בסין, צמיחה מהירה נחוצה רק כדי להישאר במקום, כדי ליצור די מקומות עבודה בשביל שנים-עשר מיליון ההודים המצטרפים מדי שנה בשנה אל שוק העבודה. צמיחה אטית שקולה כנגד נסיגה. בשלוש השנים האחרונות הצמיחה בהודו עמדה על 9%. אבדן של שליש, או של חצי, יהיה שקול כנגד הצטמקות בארץ מפותחת.

הנעלמים במִשוואת ההצלחה ההודית אינם רק כלכליים. הפוליטיקה הפנימית מסוּבּכת להחריד, כאשר שלוש קואליציות יריבות מתמודדות על השלטון, והמַפתחות נמצאים בידי מפלגות אזוריות קטנות. התפרים העדתיים, האתניים והדתיים רופפים כתמיד, אולי רופפים מתמיד. דמגוגים פורטים על נימים של פחד קמאי. התמוטטותה המוּאצת של פקיסטן השכנה מעוררת פחד קונקרטי, וַעלולה לטרוף את כל הקלפים.

‘נאנו’ מזכירה לכולנו את הפוטנציאל של הודו. אבל נסיבות הולדתה מזכירות גם את שבריריותו של הפוטנציאל. טאטה התקשתה למצוא אתר למפעל ההרכבה שלה. היא גורשה משתי מדינות של הודו, כולל מערב בנגל הגדולה, בגלל התנגדות מסיבית ל”הפקעה לא חוקית של קרקעות”. אף כי טאטה עמדה להשקיע הרבה כסף, וּלספק מקומות עבודה, היא התקשתה לשכנע המוני איכרים הודיים שיש להם מה להרוויח.

ארץ אלף המפלגות

מתחים בין פיתוח וּבין מסורת הם עניין רגיל כמעט בכל חברה. במרוצת המאה העשרים נעשו הרבה נסיונות, בדרך כלל הֲרֵי-אסון, ליישב את המתחים באמצעות מהפכות אלימות. מהפכות כאלה – ברוסיה, בסין, בווייטנם – גבו מחירים מפלצתיים. עשרות מיליונים מתו במרוצתן. הודו המודרנית חוותה הרבה אלימוּת, אבל מחוץ לזמן הולדתה היא לא התנסתה במרחצי-דמים כל כך מסיביים.

הנסיון הדמוקרטי שלה רב פגמים, ולא פעם נשמעות הַשָׂגוֹת על איכותו. אבל אין דוגמתו בשום מקום. ב-61 שנות קיומה, הודו חזרה ועשתה שימוש בתיבת הקלפי כדי להעניש פוליטיקאים במידה שלא עשתה שום חברה בעולם הלא-מפותח.

המעקב אחרי הפוליטיקה של הודו מערער את בטחונו העצמי של המנוּסֶה במשקיפים. לפי נתוני ועדת הבחירות המרכזית בדלהי יש בערך 70 מפלגות בולטות, ארציות ואזוריות, ועוד אלף מפלגות זעירות. אלף. המפלגות האלה עומדות בתהליך בלתי פוסק של מטמורפוזה, אפילו שלושה שבועות לפני תחילת ההצבעה.

ההודים ראויים בימים האלה לתשומת לב כללית. מוטב שהם יעשו שימוש מוצלח ואחראי בכליהם הדמוקרטיים. אנחנו יכולים רק לשפשף את עינינו.

רשימות קודמות על הודו באתר הזה: לקרוא את הֶעָתיד בַּעֲלֵי התֵה של הודו רגע של הודו האם משורר הודי זקן יביא שלום? 670 מיליון הודים בשלושה שבועות הינשכו ההינדו את שפתיהם? מסע חטוף להודו הזוהרת: התחזית — רוח צפונית קרה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on שבת, אפריל 4th, 2009 at 11:03 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.