המשטר הרצוי? מלוכה. חוקתית כמובן, “רפובליקה עם כתר”. שיחה עם נורווגים בשמורת קרנפים בנפאל מעוררת אסוציאציות בלתי אפשריות וּמזכירה איך נפלה המלוכה ההינדואית האחרונה עלי אדמות. אגב, איזה נסיך גרמני (או אנגלי, או ספרדי, או אפילו גרוזיני) היה יכול למלוך על ירושלים? והאם זה היה כל כך רע?
מֶה היה קורה אילו החליטו המעצמות הגדולות של אירופה, למשל בקונגרס ברלין של 1878, לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל? בלי טובות מן הציונים, בלי מחתרות, בלי הפלמ”ח – וּבלי שתי מלחמות עולם?
אחרון מלכי נפאל, גיינאנדרה ביקראם שאה. אבות אבותיו המציאו את נפאל
מה טראגי הוא סיפורה של משפחת המלוכה הנפאלית. ב-2001, המלך, אשתו וכל יַלדיהם נטבחו בשעת סעודה. הרוצח היה יורש העצר, כנראה תחת השפעת סמים. נפאלים אינם נוטים להאמין. הם חושדים באחיו של המלך המת, שירש אותו.
זה כשלעצמו טוב, מפני שעוול לא יִתקוןֹ כל זמן שלא יוּבַּע. אבל כרגיל במקרים כאלה, התרעומת מוּבֵאת בימים האלה עד אבסורד: שביתות תכופות משתקות ענפי כלכלה חיוניים, נסגרים כבישי גישה חסרי תחליף, עובדים אינם עובדים, ציוד טכני אינו מתוחזק, נפאל פורקת כל עול, וּפוליטיקאים שוחרי-הזדמנויות מנצלים את מצב העניינים לטובתם וּלרעת ארצם. אולי מן האנרכיה הזו ייוולד משהו טוב, אבל קצת יותר סביר להניח שֶלַטוב יִקדמוּ די הרבה רעות.
ארמון המלוכה נפתח בחודש שעבר לקהל. הוא ישמש עכשיו מוזיאון. המאואיסטים להוטים להציג ברבים את חיי המוֹתָרות של השושלת המודחת. בארמון אַחֵר מוצגים דיוקנאות רשמיים של משפחת המלוכה. באחת הקומות מצאתי צילומים ישנים של המלך מַהֶנְדְרַה, אביו של המוּדח, בחברת דויד בן גוריון בשדה בוקר וּבחברת הנשיא זלמן שזר.
הנשיא זלמן שזר בחברת המלך מאהֶנדרה ביקראם שאה, 1966, בקטמנדו
צילום מעניין ממסעו של הנשיא שזר: הוא נראה כאן, מתבונן במשקפת, במהלך מפגן צניחה ליד קטמנדו. לצדו, במדי גנרל, מסב המלך מאהנדרה. רחל שזר היא זו היושבת משמאל. מאחורי שזר, עד כמה שאני מסוגל לזהות, נראים יושר העצר בירֶנדרה, זה המתבונן במשקפת, ומימין, כנראה, אחיו הצעיר גייאננֶדרה, שירש אותו לאחר הטֶבַח בחדר האוכל המלכותי, ב-2001. גייאננדרה היה אחרון המלכים של שושלת שאה. לפחות לפי שאה. זאת אומרת,לפי שעה.
הצילומים שלמעלה מופיעים באלבום העצום והמאלף של לשכת העתונות הממשלתית עלי-רשת. תוכלו למצוא שם עוד עשרות צילומים מתולדות היחסים בין ישראל לנפאל, ואלפי צילומים אחרים.
בשוֹך הקומוניזם המזרח אירופי היה לי העונג לראיין שניים מהם, שקיוו ברצינות גמורה לחזור: המלך מיחאי (מיכאל) מרומניה, שהספיק למלוך בשלהי מלחמת העולם השניה ומייד אחריה, לפני שגוֹרַש בחוסר כול (הוא עבד למחייתו, ומעולם לא עשה חיל); והנסיך אלכסנדר מיוגוסלביה, שנולד בגלות לאביו, המלך פטר, בזמן מלחמת העולם השניה. שלישי, שלא פגשתי, היה סימֶאוֹן מבולגריה, שמלך במשך שלוש שנים בהיותו ילד קטן, בסוף מלחמת העולם השניה.
מיכאל הרומני, צאצא למשפחת נסיכים גרמנית, היה קשיש וחסר כריזמה, אבל איש הגון להפליא, שזכות היסטורית עמדה לו: הוא הדיח ב-1944 את הרודן הפשיסטי אנטונסקו, וצירף את רומניה למלחמה נגד גרמניה הנאצית.
אלכסנדר הסרבי היה צעיר, מודרני ובעל קשרים בין לאומיים מצוינים.
סימאון, צאצא של אחרון מלכי צרפת הנשוי לבתו של אחרון מלכי איטליה, היה אריסטוקרט אירופי מַשרֶה כבוד אם כי שאפתן מדיי ואגוצנטרי מדיי.
כל אחד מהם היה יכול לשמש גשר מצוין בין ארצו ובין העולם החופשי, בייחוד אירופה. כל אחד מהם היה יכול לסַפּק לארצו עוגן בימי סערה של מַעבר מטוטליטריזם לדמוקרטיה.
מיכאל הרומני חזר אל ארמנות משפחתו, לפני שהעניק אותם לאומה. הוא פופולרי מאוד, אבל הכתר המשפחתי נשמט לבלי שוב.
אלכסנדר מפַתֶה מדי פעם את סרביה, בייחוד מאז שנשארה לבד, ללא שום שותפת יוגוסלבית. אפשר להיתקל מפעם לפעם בשמועות על אפשרות של המלכתו – אבל נראה שכולן הן משאלות-לב.
דיוקנו הרשמי של הטוען לכתר הסרבי, הנסיך אלכסנדר (בנו של פטר, אחרון מלכי יוגוסלביה). המלים המופיעות כאן בסרבית אומרות “בית המלוכה של קאראג’וֹרגֶ’ביץ'”. אלכסנדר וילדיו פעילים מאוד בחיי הציבור של סרביה, אם כי נזהרים שלא להתערב בפוליטיקה. הדיוקן הזה שאול מאתר הרשת של משפחת המלוכה הסרבית
מעמד הפיכתו של ארמון המלוכה בקטמנדו למוזיאון לאומי, 2008. הדמות התמירה והצנומה שלמטה היא זו של ג’י.פ. קוֹיראלה, אחרון ראשי הממשלה של ממלכת נפאל. מאז החליף אותו מהפכן מאואיסטי קשוח מַלכֵי נפאל, משושלת שאה, היו לפעמים חזקים מאוד ולפעמים חלשים מאוד. במשך מאה שנה, מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, הם נדחקו לעמדה של חוסר רלוונטיות מפני שהכוח האמתי היה בידי ראשי ממשלה שכהונתם עברה בירושה בתוך משפחה אחת, משפחת רַאנַה. ראשי הממשלה האלה ניסו להגיף את כל הדלתות והחלונות ולמנוע חינוך והשכלה, מפני שהניחו, בצדק, כי מגע עם העולם החיצון ישים קץ לאבסולוטיזם הלא-נאור שלהם.
“אדום מושל בממלכה”, מכריזה הכותרת הדרמטית בעתון הזה, המופיע בקולקאטה (כלכתה), הודו, למחרת נצחונם המהמם של המאואיסטים בבחירות לאסיפה המכוננת של נפאל. שלושה-עשר באפריל 2008. תומכי ם מוצהרים של המלוכה קיבלו רק אחוזים בודדים המפלגות הממסדיות של נפאל לא רצו להפיל את המלוכה, וּבזה כלולה אפילו המפלגה הקומוניסטית הלא-מאואיסטית החזקה. ראש הממשלה האחרון של ימי המלוכה דיבר על אפשרות של החלפת המלך השָׂנוּא בנכדו הקטנטן. תידרש כמובן תקופת מעבר ארוכה, שבה המלוכה תהיה בידי עוֹצֵר, או עוצרים. |
קיראו-נא בעמוד הבא על אהבת התאים למלכם ועל חרפתו של בית המלוכה האיטלקי.
[X=nextPage=X]
(2)
דרך המלך
זה היה שבוע של נוסטלגיה לחובבי מלוכות. באותו השבוע, מלך תיילנד הנערץ ציין ששים שנה לכתרו — וראש משפחת המלוכה לשעבר של איטליה נעצר בחשד של ניהול רשת זנוּת, בדיוק ששים שנה לאחר ביטול המלוכה. פעם מלכים הזיקו לבריאות, אבל עכשיו אפשר לטעון שבארצות דמוקרטיות הם יכולים לעזור ליציבות ולשגשוג
התפרסם ב’גלובס’, 20 ביוני 2006
“מלך של הדר” בעמוד הראשון של העתון האנגלו-תאי הזה. מלכי העולם ונסיכיו נאספו לחוג את יום השנה הששים להכתרת פּוּמיפּוֹן אַדוֹלְייאדֶט. שלושה-עשר ביוני 2006
בבנגקוק היה בשבוע שעבר מאורע חגיגי להחריד, אבל קצת עצוב. תיילנד חגגה ששים שנה לַעליית מלכה האהוב לשלטון. היא יצאה מִגִדרה להראות שהיא אוהבת אותו, שאי אפשר אלא לאהוב אותו. שמֵי בנגקוק הוארו באור יקרות, גונדולות מלכותיות החליקו על נהר המֶקונג, התקשורת היתה מסוגלת לדבר רק עליו, על פּומִיפּוֹן אַדוֹלְייאדֶט (Bhumibol Adolyadej, בלטינית. התעתיק העברי הוא נסיון לפוֹנֶטיזציה), המלך הֶחסוד ורב המידות התרוּמיוּת, שרצונו הוא חוק.
זה היה החלק החגיגי, המאושר. הפחות חגיגי נגע לרשימת המוזמנים. רק מלכים וּנסיכים יכלו להסב בחברת פומיפון והמלכה סיריקיט, ורק מלכים ונסיכים הופיעו. היו שם קיסר יפאן לצד הדוכס מיורק, מלך שוודיה לצד יורש העצר של טונגה, מלך קמבודיה לצד הסולטן של ברוּנַאי, הדוכס הגדול של לוקסמבורג לצד השליט המורשתי של אבו דאבי, המלך עבדאללה מירדן לצד מלך לֶסוּטוּ (Lesotho). עשרים וששה ראשים מלכותיים הֵסֵבּוּ אל שולחנו של פומיפון. עד כמה שהיה אפשר להבחין, לא נעדרה משם אף משפחה מלכותית אחת המוסיפה לחבוש את הכתר.
וזה מזכיר לנו, כי רק שמינית מארצות העולם עדיין מחזיקות מלכים במשרה מלאה. אילו צוין יום ההולדת הזה בדיוק לפני מאה שנה, לא היו די חדרי שינה בארמון המלכותי של בנגקוק כדי להכיל אותם. באסיה ובאירופה לא היו אלא מלכים (חוץ מאשר בצרפת, בשווייץ ובסן מרינו).
לרוע המזל, רוב המלכים היו אשמים בנפילתם. הם התערבו ללא הרף בפוליטיקה. הם אהבו ללבוש מדים וּלהעמיד את עצמם בראש צבאות. מאחר שלא היו להם עַכָּבוֹת הם נטו לתמוך במשטרים רודניים ולרחוש איבה לדמוקרטיה ליברלית.
השבוע הזה מלאו ששים שנה לסיום המלוכה באיטליה. ב-16 ביוני 1946 הוכרזו התוצאות של משאל עם – רוב לא גדול רצה רפובליקה. בית סאבוי, שאיחד את איטליה 85 שנה קודם, איבד את הכתר בגלל התפקיד שמילא בעליית הפשיזם. אחרון מלכי איטליה, אומברטו, יצא לגלוּת. הרפובליקה האיטלקית מיהרה לאסור על צאצאיו את הכניסה לתחומיה. האיסור הזה הוסר רק ב-1997. כך חזר והתיישב באיטליה ראש בית סאבוי, הנסיך ויטוֹריוֹ אֶמנוּאֶלֶה, איש עסקים ונער שעשועים מזדקן, שאופיו והתנהגותו עוררו מעט מאוד הערצה.
אירוניה משונה, כמעט מדהימה, היא, שמשטרת איטליה עצרה את הנסיך ויטוריו אמנואלה בדיוק ביום השנה לביטול המלוכה. לא, הנסיך בן ה-69 לא נעצר מפני שתִכנן לתפוס בכוח את השלטון. הוא נעצר מפני שהוא וּבנו חשודים שניהלו רשת זנות, וניסו להבריח לאיטליה מכונות הימורים לא-חוקיות. האיש שהיה יכול להיות מלך בילה לילה שלם חבוש בתא המעצר. הוא אולי יחזור לשם להרבה יותר לילות.
נכדו של אחרון מלכי איטליה, הצליח לפני שנתיים וחצי לחזור ולקבור את בית סאבוי, ששים שנה לאחר שנקבר בפעם הראשונה. טוענים לכתר אינם צריכים להיות מושלמים, אבל סרסור-זונות? נו, באמת. הכותרת בעתון הזה (המתפרסם באי סרדיניה, מקום מושבה המקורי של משפחת המלוכה האיטלקית) מכריזה: “נפילתו של ויטוריו אמנואלה לבית סאבוי מסתיימת באזיקים”. שבעה-עשר ביוני 2006
הבורבונים דווקא למדו משהו
אכן, ויטוריו אמנואלה הוכיח, שמשפחתו לא שכחה דבר ולא למדה דבר. את המלים האלה נהגו להגיד על מלכי משפחת בורבון. אבל הבורבונים דווקא למדו משהו, והואיל ולמדו גם הצליחו להשיב לעצמם את הכתר הספרדי – וּלהחזיק בו.
על המלך חואן קרלוס כתבתי ברשימה אחרת באתר הזה תקרית דיפלומטית דרמטית בסנטיאגו דה צ’ילה החזירה את מלך ספרד אל הכותרות. גדוּלָתוֹ של חואן קרלוס היא דווקא הצלחתו לרדת מן הכותרות. לפני 32 שנה הוא הוציא את ספרד מֵעַבדוּת לחרוּת – והתפרק מסמכויותיו. המודל של חואן קרלוס היה אור לגויים. מה חבל שאי אפשר לייבא נסיך צעיר גם לירושלים |
נסיך צעיר ששמו חואן קרלוס הומלך לפני שלושים שנה, על פי צוואתו של הרודן פרנקו. במקום להוציא את הצוואה אל הפועל, המלך החדש העניק לספרד דמוקרטיה, התפרק מכל סמכויותיו הביצועיות, והתקבל ברצון אפילו על ידי אויבים מושבעים של המלוכה.
אין כמעט ספק, שספרד לא היה מסוגלת לעבור במהירות כזאת מדיקטטורה ימנית ודתית נוקשה אל דמוקרטיה ליברלית חילונית אילמלא היה לה מלך.
הצלחת חואן קרלוס פירנסה במשך שנים את הפנטזיות של כל מיני טוענים לכתרי משפחותיהם.
כאשר התמוטט הקומוניזם במזרח אירופה, טוענים לכתר בבולגריה, ברומניה, ביוגוסלביה, באלבניה, אפילו בגרוזיה הציעו לסַפּק לארצות אבותיהם מַעבָר חלק לדמוקרטיה בנוסח ספרד. שעתם באה – וחלפה כלעומת שבאה.
אחרון מלכי בולגריה הצליח להיבחר לראש ממשלה בבחירות דמוקרטיות, אבל לא עשה חיל, ואת הכתר איש לא הניח על ראשו. בנו של אחרון מלכי יוגוסלביה עדיין מנסה. כאשר יוגוסלביה התפרקה סופית בחודש שעבר, הוא חזר והציע את שירותיו. עתונים מלוכניים בספרד, שדיווחו על הצעתו בהרחבה, היו כנראה היחידים שהתרשמו.
יום השנה של מלך תיילנד שייך לקטגוריה שונה בהחלט. בששים שנות מלוכתו הוא גדל והלך עד שהיה לענק. סמכויות ביצוע רשמיות מעולם לא היו לו. המלוכה התאית איבדה אותן עוד ב-1932. מאז, חובשי הכתר היו שַליטים סמליים בלבד. אבל גם לִסמלים יש כוח, בוודאי בחברה המכבדת אותם, וּמוּכנה להאציל קדוּשה על מוסדות היסטוריים. הסמלים האלה נחוצים בייחוד כאשר ארץ סובלת מקיטוב חברתי וּמפילוּג פוליטי ואתני.
פומיפון עבד קשה מאוד, כדי לזכות בהערצת נתיניו. הוא בילה שנים ארוכות בנסיעות מפרכות בכל רחבי תיילנד, בייחוד באזורים כפריים מוכי עוני. הוא עירב את עצמו בחייהם של מיליונים, באמצעות מאות יוזמות אישיות, שנועדו לפתור בעיות אמתיות של אנשים אמתיים. שורה של פטנטים רשומים על שם המלך, שפיתח שיטות השקיה וטיהור של מי שתיה. הוא קיבל עליו את המשימה של עידוד ל”צמיחה כלכלית בת-קיום”, שאינה מִתגָרָה בַּטבע.
מִהיותו חובב רדיו נלהב, הוא עמד בקשר יומי עם כל רחבי ארצו. הוא ידע מה קורה בתיילנד הרבה יותר טוב מן הפוליטיקאים המתקוטטים של בנגקוק. הוא גם התערב פעמיים כדי לשים קץ למשטרים צבאיים. בפעם השניה, המפורסמת, הוא אילץ גנרל מרדן לזחול לפניו על השטיח, בשידור טלויזיה חי. הוא דיבר אליו בנימוס, אבל המסר הובן מייד, והגנרל יצא לפנסיה.
מלוכות רפובליקניות ורפובליקות מלוכניות
תיילנד אינה חברה מן המניין במועדון הנמרים של אסיה. היא לא עשתה את כִּברת הדרך העצומה של דרום קוריאה ושל טייוואן אל חברת המעצמות התעשייתיות. היא גם לא הצליחה לכונן דמוקרטיה ליברלית יציבה. ב-1997, החלטות מוטעות של ממשלתה הניבו את המשבר הפיננסי הנורא של מזרח אסיה, שכמעט הטיל את שאר העולם אל שפל כלכלי. אבל תיילנד חזרה מפי התהום.
בחמש השנים האחרונות, תיילנד רשמה צמיחה שנתית ממוצעת של חמישה אחוזים, והיא נהנית מבריאות מונטארית שלא היה אפשר להעלות על הדעת לפני תשע שנים. גם אם את ההחלטות קיבלו פוליטיקאים, הנה אפשר לטעון ברצינות גמורה שהשגשוג הזה לא היה מתאפשר בלי המלך. הוא העניק המשכיות, הוא משך את תיילנד בכיוון הנגדי כאשר התחילה לאבד את האיזון, לְעֵת משבריה התכופים הוא העניק לה הֶקשר היסטורי ואפילו רוחני, והוא עזר לה להתגבר על כמה מִתכוּנוֹתיה הרעות ביותר.
על תפקידו המיוחד של מלך תאיילנד כתבתי ברשימה קודמת באתר הזה רשימות מִשִלהֵי הרפובליקה הישראלית הראשונה מה אומר לכם הקול הזה, הבוקע מבנגקוק? “75 שנה של ניסויים פרלמנטריים הספיקו. דמוקרטיה אינה מתאימה לארצנו” |
עד כמה שאפשר לשפוט, הבעות האהבה לפומיפון אדולייאדט – גם אם נודפים מהן לפעמים ניחוחות של הגזמה לא נעימה – מבטאות תחושה אותנטית. ימי החגיגות סיפקו לתיילנד הפסקת נשימה נחוצה, לאחר שבועות ארוכים של הפגנות רחוב ושל בחירות שנויות במחלוקת. סקר דעת קהל הראה בשבוע שעבר, כי התאים היו רוצים שהפוליטיקאים יסַגלו לעצמם כמה ממידותיו של המלך.
הדוכס הגדול של לוקסמבורג אינו מצוטט לעתים קרובות מחוץ לארצו. אבל דברי חוכמתו צוטטו בהרחבה באחד מעתוני באנגקוק. לַמלוכה עדיין נועד תפקיד חשוב בעולם של זמננו, הוא אמר. היא יכולה לייצב ארצות, והיא יכולה לסַפֵּק עצה נבונה לממשלות.
הדוכס כנראה צודק. התבוננו-נא במלוכות של צפון אירופה. כל כך ליברליות, כל כך ספוגות באֶתוֹס של שוויוֹניוּת, כל כך לא פורמליות – ואף על פי כן הן מפיקות תועלת מנוכחותו של כתר. במידה רבה הן אפילו יותר רפובליקניות מרוב הרפובליקות, בשעה שחלק ניכר מֵאֵלֶה המכוּנוֹת רפובליקות הן בעצם מלוכות או אפילו קיסרויות מורשתיות (כמו למשל סוריה, צפון קוריאה, אזרבייג’אן, טוגו, קונגו, וּבקרוב מצרים ולוב וכנראה קובה). קצת מלוכה כנראה לא היתה מזיקה לאיש.
כמובן, כרגיל, זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.
מעולם לא חשבתי שאתמוך במלוכות, אבל שפכת אור מעניין על הנושא, והעלת נקודות מרתקות.
לא ידעתי איך לסווג את תאילנד ואת סגידתם של התאילנדים למלך, והנה שפכת אור על הנושא המרתק.
האם לכך התכוונו שבטי ישראל כשפנו לשמואל ובקשו לשים עליהם מלך ??? ובסוף יצא רודן, כמה חבל…
ובכל זאת הפרספקטיבה מעניינת מאוד. אפילו מעניין לחשוב על דוד בן גוריון שהיה ריכוזי מאוד, אבל צנוע וכמעט ספרטני באורח חייו.
גם הרבה אחרי שעזב את תפקידו, ושהשפעתו הפוליטית (במפלגתו שלו ובמספר המנדטים שקיבל כראש רשימה) פחתה מאד, עדיין נשאו אליו עיניים בהערצה והקשיבו למוצא פיו בחרדה.
אם המנדט הבריטי היה נשאר! רק בשביל הקריקט היה שווה… יואב, נראה לי שיש לך טעות בשמו של ראש הממשלה הנפאלי האחרון בתקופת המלוכה. למיטב ידיעתי, המדובר בג’י.פי(Girija Prasad Koirala)
ולא ב-בי.פי (Bishweshwar Prasad Koirala), אחיו של ג’י.פי שנפטר ב-1982. אגב, בי.פי הוא סבה של האלה ההודית המודרנית מאנישה קויראלה, מאלילות בוליווד.
ראשית, תודה על הסקירה המאלפת.
בשולי הדברים, מעניין להזכיר שדווקא הנשיא של הרפובליקה הצרפתית, הוא גם שליט במונרכיה. מיני-מונרכיה, אם נדייק: הוא הנסיך-השותף של אנדורה. השלטון בנסיכות הקטנה נתון בידיהם של שני נסיכים-שותפים: נשיא צרפת והבישוף של אורגל.
אני מסתכן לומר את המובן מאליו, אבל האם אין כאן היפוך של סיבה ומסובב? סביר יותר בעיני שבתי המלוכה של צפון אירופה שרדו מכיוון שהמדינות עליהן הן מלכו היו מצליחות, ולא ההיפך. הרי אילו לא היו המדינות לא מצליחות, לא היו בתי המלוכה שורדים.
סיבה אחת טובה אני יכול למצוא לטובת הדמוקרטיה המלוכנית המודרנית (ואיני מתכוון כאן לא לנפאל ואפילו לא לתאילנד) היא שמשטרים כאלו נהוגה דמוקרטיה פרלמנטרית ולא נשיאותית, שנראית לי כשיטת משטר פחות רצויה. באופן פרדוקסלי, אין בממלכות דמוקרטיות את ריכוז הכוח שיש בידי נשיא במשטר נשיאותי.
לגבי נפאל: מלכי בית שאה לא איחדו את נפאל, מכיוון שנפאל בגבולותיה היום מעולם לא היתה קיימת לפני כן. נפאל היתה הכינוי של אזור עמק קטמנדו, אותו כבש מלך גורקה במאה ה-18. למרות אופיה הרב-לאומי של הארץ (בה יש דוברי שפות הודו-אריות ושפות טיבטיות) העניקו מלכי נפאל את הבכורה לדוברי הניב ההודו-ארי של תושבי מרגלות ההימאליה, שפה הקרויה היום נפאלית – כמובן שהדבר לא מצא חן בעיני שאר תושבי נפאל. (ישנה, אגב, שפה נוספת הנקראית ‘נפאלית’, שפתם של תושבי עמק קטמנדו המקוריים – הנווארים – שפה שקרובה לטיבטית). אם נפאל רוצה יציבות עליה למצוא נוסחת פדרלית המיעוטים השונים המונים כחצי מאוכולסיית נפאל, וזאת המשטר המלוכני מעולם לא סיפק.
ידין, תודה על התיקון, הצדק כמובן איתך.
דני פינקוס, נטייתך הטבעית לאי-הסכמה כמעט עם כל מה שאני כותב מביאה אותך לייתור: מובן שנפאל לא היתה קיימת. אני עצמי כתבתי ברשימה שמלכי שושלת שאה “המציאו אותה”.
אני חושש שגם לא הצלחתי להבין את הסתייגותך ממה שכתבתי על ערכם של המשטרים המלוכניים. סיבה, מסובב — על מה אתה מדבר? אני מתכוון לתרבות פוליטית הניזונה מאחדות, מסמלים ומסובלנות.
אין שום דבר “פרדוקסלי” בהיעדר ריכוז כוח בידי מלך. זה בדיוק העניין: לא יתכן ריכוז כוח בידי מלך בחברה דמוקרטית, וזה יתרונה של המלוכה החוקתית על פני משטרים אחרים.
מצטער אם לא הקלתי עליך לטעון את ההיפך. עוד יהיו לך הזדמנויות (:
אבל עידן ההצנחות של מלכים מבחוץ על מדינות חדשות חלף. הרי כוחם של מלכים במדינות כמו שוודיה או הולנד נשען על היותם סמל חי לעבר היסטורי. הפונקציות הממשיות שממלאים מלכים בדמוקרטיות נמסרו בחלק מן הרפובליקות לנשיאים טקסיים – תאורטית, רעיון לא רע.
החזון של נסיך גרמני המוצנח על ארץ הקודש ונתינים יהודים בפתיחת המאמר הזכיר לי את “השנה השחורה” מאת האלבני אסמעיל קאדרה, העוסק במלחמת האזרחים הכאוטית שפתחה את ההיסטוריה של אלבניה העצמאית, ובין גיבוריו המלך (נסיך גרמני בשם ויד, לא זוכר איך נקרא לאחר שעלה לכס המלוכה) ורעייתו סופי. באחת האפיזודות (הבדויות, אני מניח) מסכים אחד ממנהיגי המורדים המוסלמים להכיר במלך, בתנאי שיקבל את מצוות המילה.
טענתו של דני פ. פשוטה: לא המלכים תרמו לכך ששוודיה , הולנד או נורווגיה הן דמוקרטיות שלוות ויציבות, אלא יציבותן רבת השנים (שיש לה סיבות אחרות) תרמה לכך שהמלכים עוד שם, בניגוד למצב בפורטוגל, יוון, צרפת של לואי-פיליפ או איטליה. אותן מונרכיות ששרדו היו בסבירות גבוהה מסתדרות יפה (כפי שמסתדרות פינלנד או איסלנד) גם ללא מלך. כלומר, בפשטנות, המסקנה היא לא: “מלך טוב ליציבות הדמוקרטיה” אלא “דמוקרטיה יציבה טובה להישרדות המלוכה”.
התפקיד שמילא חואן קרלוס באיחוי קרעיה של ספרד ובמעבר מפרנקואיזם לדמוקרטיה הוא באמת מרשים וחשוב, אבל זו כנראה דוגמה ייחודית ביותר לזמנה ולמקומה, וכן לאופיו של האיש עצמו.
אפשר לטעון מה שאפשר לטעון. עובדה שהדמוקרטיות היציבות יותר ביבשת אירופה הן אלה שבראשן עומד מלך.
חואן קרלוס אינו סתם “יוצא מן הכלל”. הוא דגם רלוונטי לחלוטין של השראה לחברות הנמצאות במשברים קיומיים מתוקף מעבר מסובך מרודנות ארוכה לחיים דמוקרטיים. נתתי דוגמאות לחברות כאלה, שמלכים היו יכולים לעזור לייצובן.
אנגליה, ואחר כך בריטניה, נהנתה משיעורי היציבות והשלום הפנימי הגדולים ביותר באירופה בזכות האיזון שסיפק בית מלוכה, משלהי המאה ה-17 ואילך. מלוכה חוקתית היא המכניזם היעיל ביותר לסיכול הפיתוי האוטוקרטי והאוטוריטרי. חוקתית.
מלכים יכולים להיות מקור השראה וייצוב לחברות בעולם השלישי. הקפצת חברות מסורתיות באפריקה ובאסיה אל השלב הכמו-רפובליקני היתה הרת אסון.
אבל באמת אין צורך להביא את טענותיי עד אבסורד. אני אינני מציע להצניח נסיכים בשום מקום. כתבתי ברשימה שאי אפשר עוד להמציא בתי מלוכה. אבל עדיין יש מקומות שבהם, אולי, אפשר להשתמש בבתי מלוכה קיימים לטובת ההווה. ארץ אחת חוזרת ועולה על דעתי: גרוזיה.
תודה למגיבים.