קו המשווה

אחרון מלכי נפאל, גיינאנדרה ביקראם שאה. אבות אבותיו המציאו את נפאל

מה טראגי הוא סיפורה של משפחת המלוכה הנפאלית. ב-2001, המלך, אשתו וכל יַלדיהם נטבחו בשעת סעודה. הרוצח היה יורש העצר, כנראה תחת השפעת סמים. נפאלים אינם נוטים להאמין. הם חושדים באחיו של המלך המת, שירש אותו.

ארבע שנים אחר כך, בעיצומה של התקוממות קומוניסטית, המלך הֶחדש כונן רודנות אישית. יהירותו הֵקֵלה על יריביו לשנוא אותו, וחזית רחבה של האופוזיציה התארגנה נגדו. המפלגות הלגיטימיוֹת כרתו ברית של חוסר חשק עם מורדים מאואיסטים. הברית הביסה את המלך, וארגנה בחירות לאסיפה מכוננת. המאואיסטים ניצחו, והאסיפה המכוננת ביטלה מייד את המלוכה.

המאואיסטים מתפארים שלא היו עוד גירושים אלגנטיים כאלה בתולדות המלוּכוֹת. אני חושב שהם צודקים. מלכים מוּדחים מאבדים את ראשיהם, או יוצאים לגלוּת. המלך הזה הורשה לצאת לפנסיה, באחוזה ממשלתית. מדוע המהפכנים של נפאל מגלים אורך רוח? מפני שהם יודעים כי המלך אינו מסכן את שלטונם. קשה למצוא נפאלי המצטער על סילוקו.

האומנם נפאל תֵצֵא נִשׂכֶּרֶת מִכּינון רפובליקה? לאו דווקא. בהיעדר כתר היא עלולה לגלות ש”היא” בעצם אינה היא. כוחות צנטריפוגליים מושכים עכשיו לכל עֵבֶר. רק חודשים אחדים עברו, וּתפריה האתניים העדינים של הארץ הזו, שלושים מיליון בני אדם, מתחילים להיפָּרם. מיעוטים אתניים ודתיים מעיזים להביע תרעומות, שהוחנקו במשך דורות.

זה כשלעצמו טוב, מפני שעוול לא יִתקוןֹ כל זמן שלא יוּבַּע. אבל כרגיל במקרים כאלה, התרעומת מוּבֵאת בימים האלה עד אבסורד: שביתות תכופות משתקות ענפי כלכלה חיוניים, נסגרים כבישי גישה חסרי תחליף, עובדים אינם עובדים, ציוד טכני אינו מתוחזק, נפאל פורקת כל עול, וּפוליטיקאים שוחרי-הזדמנויות מנצלים את מצב העניינים לטובתם וּלרעת ארצם. אולי מן האנרכיה הזו ייוולד משהו טוב, אבל קצת יותר סביר להניח שֶלַטוב יִקדמוּ די הרבה רעות.

ארמון המלוכה נפתח בחודש שעבר לקהל. הוא ישמש עכשיו מוזיאון. המאואיסטים להוטים להציג ברבים את חיי המוֹתָרות של השושלת המודחת. בארמון אַחֵר מוצגים דיוקנאות רשמיים של משפחת המלוכה. באחת הקומות מצאתי צילומים ישנים של המלך מַהֶנְדְרַה, אביו של המוּדח, בחברת דויד בן גוריון בשדה בוקר וּבחברת הנשיא זלמן שזר.

זה האחרון ערך ביקור רשמי בקטמנדו בשנת 1966. משה חובב, הקריין המפורסם ביותר של הרדיו (עדיין לא היתה טלויזיה), ליווה את הנשיא. קולו החגיגי של חובב – קולו היה תמיד חגיגי – מילֵא את חלל ישראל בשידור חי של תנועת השיירה מנמל התעופה אל העיר. זה היה כנראה מאורע מדיני חשוב. הנשיא עצמו תירגם אוסף שירים של המלך לעברית, בעזרתם הצנועה של יודעי נפאלית. האוסף התפרסם וכנראה גם נמכר.

הנשיא זלמן שזר בחברת המלך מאהֶנדרה ביקראם שאה, 1966, בקטמנדו

צילום מעניין ממסעו של הנשיא שזר: הוא נראה כאן, מתבונן במשקפת, במהלך מפגן צניחה ליד קטמנדו. לצדו, במדי גנרל, מסב המלך מאהנדרה. רחל שזר היא זו היושבת משמאל. מאחורי שזר, עד כמה שאני מסוגל לזהות, נראים יושר העצר בירֶנדרה, זה המתבונן במשקפת, ומימין, כנראה, אחיו הצעיר גייאננֶדרה, שירש אותו לאחר הטֶבַח בחדר האוכל המלכותי, ב-2001. גייאננדרה היה אחרון המלכים של שושלת שאה. לפחות לפי שאה. זאת אומרת,לפי שעה.

הצילומים שלמעלה מופיעים באלבום העצום והמאלף של לשכת העתונות הממשלתית עלי-רשת. תוכלו למצוא שם עוד עשרות צילומים מתולדות היחסים בין ישראל לנפאל, ואלפי צילומים אחרים.

לא כל זכרון ראוי לגעגוע, אפילו לא זה של מלך משורר. נפאל היתה זקוקה עד ייאוש לאקט של התחדשוּת. כתבתי שמלכים יכולים להיות סמלים. לפעמים, גם סילוקו של מלך יכול להיות סמל. לפעמים גם חזרתו.

ב-1931 הודיע עתון בירושלים על נפילת מלך ספרד. “עוד מלך הלך לבלי שוב”, הכריזה הכותרת ב’דואר היום’ בעקבות יציאתו החפוזה של אלפונסו השלושה-עשר. רפובליקה קצרת-ימים קמה, עד שהוטבעה בדם ואש, במלחמת האזרחים האיומה של ספרד. הרודנות הימנית  שקמה בעקבות המלחמה ביטלה את הרפובליקה, והחזירה לכאורה את המלוכה. אבל מלך של ממש הורשה לחבוש את הכתר רק ארבעים-וארבע שנה אחר כך, לאחר מותו של הרודן פרנסיסקו פרנקו.

זו לא היתה תוצאה של בחירה דמוקרטית.  פרנקו הוא שהחליט,  מבלי לשאול את בני ארצו, כי נכדו של הנופל מ-1931 יומלך לאחר מותו.  כך אמנם היה ב-1975. המלך חואן קרלוס דה בורבון אי בורבון כיפר על עוונות אבותיו, הראה שבורבונים , לפחות מן השלוחה הספרדית, דווקא מסוגלים ללמוד את לקחי ההיסטוריה, והגיש לארצו משהו שהיא מעולם לא היתה מסוגלת למצוא בעצמה: דמוקרטיה ללא שפיכוּת דמים.

הרבה מאוד נסיכים גולים חלמו מאז על נס ספרדי.

בשוֹך הקומוניזם המזרח אירופי היה לי העונג לראיין שניים מהם, שקיוו ברצינות גמורה לחזור: המלך מיחאי (מיכאל) מרומניה, שהספיק למלוך בשלהי מלחמת העולם השניה ומייד אחריה, לפני שגוֹרַש בחוסר כול (הוא עבד למחייתו, ומעולם לא עשה חיל); והנסיך אלכסנדר מיוגוסלביה, שנולד בגלות לאביו, המלך פטר, בזמן מלחמת העולם השניה. שלישי, שלא פגשתי, היה סימֶאוֹן מבולגריה, שמלך במשך שלוש שנים בהיותו ילד קטן, בסוף מלחמת העולם השניה.

שלושתם היו אטרקטיביים, איש בדרכו.

מיכאל הרומני, צאצא למשפחת נסיכים גרמנית, היה קשיש וחסר כריזמה, אבל איש הגון להפליא, שזכות היסטורית עמדה לו: הוא הדיח ב-1944 את הרודן הפשיסטי אנטונסקו, וצירף את רומניה למלחמה נגד גרמניה הנאצית.

אלכסנדר הסרבי היה צעיר, מודרני ובעל קשרים בין לאומיים מצוינים.

סימאון, צאצא של אחרון מלכי צרפת הנשוי לבתו של אחרון מלכי איטליה, היה אריסטוקרט אירופי מַשרֶה כבוד אם כי שאפתן מדיי ואגוצנטרי מדיי.

כל אחד מהם היה יכול לשמש גשר מצוין בין ארצו ובין העולם החופשי, בייחוד אירופה. כל אחד מהם היה יכול לסַפּק לארצו עוגן בימי סערה של מַעבר מטוטליטריזם לדמוקרטיה.

זה לא הסתייע, אם כי שלושתם הצליחו בסופו של דבר לחזור הביתה, ובמרוצת הזמן גם נפתחו לפניהם הזרועות. סימאון הבולגרי אפילו נכנס אל הפוליטיקה, ולהפתעתה הגדולה של אירופה הוא נבחר ב-2001 לראש הממשלה. זו היתה טעות, מפני שהוא היה נחוץ לארצו לא כפוליטיקאי מן המניין אלא כסמל מאחד. אף על פי כן, הוא ניווט אותה בכניסתה אל האיחוד האירופי ואל נאט”ו. הוא עדיין פעיל בפוליטיקה.

מיכאל הרומני חזר אל ארמנות משפחתו, לפני שהעניק אותם לאומה. הוא פופולרי מאוד, אבל הכתר המשפחתי נשמט לבלי שוב.

אלכסנדר מפַתֶה מדי פעם את סרביה, בייחוד מאז שנשארה לבד, ללא שום שותפת יוגוסלבית. אפשר להיתקל מפעם לפעם בשמועות על אפשרות של המלכתו – אבל נראה שכולן הן משאלות-לב.

דיוקנו הרשמי של הטוען לכתר הסרבי, הנסיך אלכסנדר (בנו של פטר, אחרון מלכי יוגוסלביה). המלים המופיעות כאן בסרבית אומרות “בית המלוכה של קאראג’וֹרגֶ’ביץ'”. אלכסנדר וילדיו פעילים מאוד בחיי הציבור של סרביה, אם כי נזהרים שלא להתערב בפוליטיקה. הדיוקן הזה שאול מאתר הרשת של משפחת המלוכה הסרבית

לאחר שנפלה חומת ברלין השתררה התרגשות של ציפיה בין משפחות המלוכה הגולות של אירופה. היה להן סיכוי, אם בכלל, רק בזמן של ואקום. הוואקום נסגר.

המלוכה היחידה שהתחדשה מאז ספרד היתה בקמבודיה, חלק מנוסחה מסובכת ולא כל כך מוצלחת של הסדר שלום לאחר עידן הקְמֶר רוּז’. למרבה הקוריוז, ברזיל השתעשעה, לא ברצינות יתרה, באפשרות של חידוש הקיסרות. ב-1990 היא ערכה משאל-עם על צורת הממשל המועדפת: משטר נשיאותי, או פרלמנטרי, או מלוכני. בערך 15% תמכו בחידוש המלוכה, שיעור מפתיע כשלעצמו מקץ מאה שנה ללא מלך.

בשורה של ארצות יש משטר מלוכני ללא מלך: אלה הארצות המכירות במלכת בריטניה, וּמעניקות לה את הסַמכוּת הנומינלית למנות “מושל כללי” מטעמה (למעשה, ממשלותיהן הן הממנות, והמלכה רק מאשרת). בין הכמו-מלוכות הגדולות של זמננו אפשר למצוא את קנדה, את אוסטרליה, את ניו זילנד ואת ג’מייקה (כן, ג’מייקה, מזכרת של קולוניאליזם בריטי, שהג’מייקים דבקו בה). באוסטרליה יש תנועה רפובליקנית חזקה, לא מתוך רגשות אנטי-בריטיים, אלא מפני שרבים מן האוסטרלים חושבים שהגיע הזמן להיפרד ממורשתם הבריטית, ולהשתלב בסביבתם הגיאוגרפית הטבעית.

לפי הידוע לי אין שום ארץ המהרהרת ברצינות בכינון מלוכה, אף כי בגרוזיה (זו המכונה בארץ “גיאורגיה”) יש אנשים החושבים כי זה הפתרון הטוב ביותר לבעיותיה. יש בית מלוכה גרוזיני עתיק וּמוּכּר, הטוען לקשר עם בית דויד.

יש כמובן מלכים ונסיכים אקזקוטיביים בעולם הערבי – בערב הסעודית, במרוקו, בירדן, הערביות של המפרץ הפרסי. יש אחד בדרום-מזרח אסיה, הסולטן של ברונאיי, אחד האנשים העשירים ביותר בעולם; יש אחד בארכיפלג הזעיר של טונגה, בדרום האוקיאנוס השקט; יש אחד בממלכת סוואזילנד, באפריקה הדרומית. אבל לא להם אני מתכוון כשאני מתגעגע אל כתרים. אין הבדל של ממש ביניהם ובין הנשיאים ה”רפובליקניים” של רוב ארצות ערב. לא זו בלבד שהרפובליקנים מושלים לנצח (בלוב, זה ארבעים שנה; במצרים, זה 27 שנה; בתוניסיה, זה 21 שנה), אלא שהם מכוננים מלוכות מורשתיות לכל דבר. הדור השני של שושלת אסד מושל בסוריה, והדור השני של שושלת מובארק ממָרק את הכתר במצרים. מותר להניח שקדאפי יירש יום אחד את קדאפי בלוב.

כיוצא בזה גם באפריקה, אם כי שם התחוללו תמורות בעשרים השנה האחרונות. הן פסחו על ארצות כמו גאבון וקאמרון, ששליטיהן הם קיסרים לכל דבר. בטוגו הקטנה שבמערב אפריקה, נשיא אשר משל רבע מאה מת ב-2005, והוריש את כהונתו לבנו. אבל מורשתיוּת אינה נפוצה באפריקה. כמעט לפני 35 שנה, אחד הקיסרים-לכל-דבר, נשיא הרפובליקה המרכז-אפריקנית, ז’אן-בֶּדֶל בוקאסה, החליט שאין צורך להעמיד פנים. הוא הכריז על עצמו קיסר, הניח על ראשו את הכתר (כמו נפוליאון), והוסיף את הציון “הראשון” לשמו. הוא גם היה האחרון.

אין סיבה טובה להניח שמלוכה חוקתית תחזור ותאומץ באיזשהו מקום. אבל איש לא יגזול את זכותנו לערוג אליה.

מעמד הפיכתו של ארמון המלוכה בקטמנדו למוזיאון לאומי, 2008. הדמות התמירה והצנומה שלמטה היא זו של ג’י.פ. קוֹיראלה, אחרון ראשי הממשלה של ממלכת נפאל. מאז החליף אותו מהפכן מאואיסטי קשוח מַלכֵי נפאל, משושלת שאה, היו לפעמים חזקים מאוד ולפעמים חלשים מאוד. במשך מאה שנה, מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, הם נדחקו לעמדה של חוסר רלוונטיות מפני שהכוח האמתי היה בידי ראשי ממשלה שכהונתם עברה בירושה בתוך משפחה אחת, משפחת רַאנַה. ראשי הממשלה האלה ניסו להגיף את כל הדלתות והחלונות ולמנוע חינוך והשכלה, מפני שהניחו, בצדק, כי מגע עם העולם החיצון ישים קץ לאבסולוטיזם הלא-נאור שלהם. שושלת ראנה נפלה ב-1950. המלכים של שושלת שאה נשארו לבד. הם רצו לשלוט, לא רק למלוך. עשר שנים לאחר נפילת הראנה, המלך פיזר את המפלגות הפוליטיות, וניסה להעניק לנפאל דמוקרטיה מודרכת. הוא קיווה להציל אותה מתככי הפוליטיקאים, כדי לזרז את פיתוחה הכלכלי. הוא הצליח באופן מסוים: הוא סלל כבישים, בנה בתי ספר, איפשר לעתונים לצאת לאור – אבל לא חילץ את נפאל מן המעמד של המדינה הכמעט-עניה ביותר בעולם. הוא סיפק לנפאלים כלים כדי לעמוד על פיגורם, ולתבוע שינוי. “מהפכה דמוקרטית” ב-1990 הכריחה את בית המלוכה להחזיר את הדמוקרטיה. לרוע המזל, הפיתוי האוטוקרטי עמד בעינו. 15 שנה אחר כך חרצה משפחת המלוכה את גורלה, כאשר המלך כונן רודנות אישית בתקווה להביס את תנועת הגרילה המאואיסטית. האם בארץ עניה להחריד – אחת מעשר העניות ביותר בעולם – מלכים בחסדי וישנו היו יכולים להשתנות לאיטם, כפי שהשתנו האירופים? להפוך לסמלים אהובים במקום לטבול עד צוואר בפוליטיקה? מַלכֵי תיילנד הצליחו בזה, יחסית. ממלכת בּוּטאן השכנה החליטה לנסות, באופן וולונטרי. מלכי נפאל לא היו מסוגלים.   “אדום מושל בממלכה”, מכריזה הכותרת הדרמטית בעתון הזה, המופיע בקולקאטה (כלכתה), הודו, למחרת נצחונם המהמם של המאואיסטים בבחירות לאסיפה המכוננת של נפאל. שלושה-עשר באפריל 2008. תומכי ם מוצהרים של המלוכה קיבלו רק אחוזים בודדים המפלגות הממסדיות של נפאל לא רצו להפיל את המלוכה, וּבזה כלולה אפילו המפלגה הקומוניסטית הלא-מאואיסטית החזקה. ראש הממשלה האחרון של ימי המלוכה דיבר על אפשרות של החלפת המלך השָׂנוּא בנכדו הקטנטן. תידרש כמובן תקופת מעבר ארוכה, שבה המלוכה תהיה בידי עוֹצֵר, או עוצרים. המאואיסטים דחו את ההצעה על הסף, והמציע עצמו נאלץ לחזור בו כמעט מייד. והנה אני רואה בעתון נפאלי (‘קטמנדו פוסט’, 14 במארס 2009) שהאיש מס’ 2 במפלגה המאואיסטית מפריח תיאוריית קונספירציה: הממסד הישן, הוא אומר, זומם להעלות לשלטון את “המלך התינוק”. בעל התיאוריה הוא גם שר האוצר של נפאל, והוא גם האידיאולוג של מפלגתו. אידיאולוגים קומוניסטיים, מזמן לנין וטרוצקי ואילך, מעולם לא חשבו אמת למשהו אובייקטיבי. “המלך התינוק” מצוץ מן האצבע, כמעט ללא ספק, טכסיס של הסחת דעת ושל התגייסות פוליטית. רוב הסימנים מעידים שהמלוכה הנפאלית הלכה לבלי שוב – וגזלה בזה את הילת ‘שאנגרי-לה’ מן הארץ ההיא אשר ליד ההימליה.

קיראו-נא בעמוד הבא על אהבת התאים למלכם ועל חרפתו של בית המלוכה האיטלקי.

[X=nextPage=X]

(2)

דרך המלך

זה היה שבוע של נוסטלגיה לחובבי מלוכות. באותו השבוע, מלך תיילנד הנערץ ציין ששים שנה לכתרו — וראש משפחת המלוכה לשעבר של איטליה נעצר בחשד של ניהול רשת זנוּת, בדיוק ששים שנה לאחר ביטול המלוכה. פעם מלכים הזיקו לבריאות, אבל עכשיו אפשר לטעון שבארצות דמוקרטיות הם יכולים לעזור ליציבות ולשגשוג 

התפרסם ב’גלובס’, 20 ביוני 2006

“מלך של הדר” בעמוד הראשון של העתון האנגלו-תאי הזה. מלכי העולם ונסיכיו נאספו לחוג את יום השנה הששים להכתרת פּוּמיפּוֹן אַדוֹלְייאדֶט. שלושה-עשר ביוני 2006

בבנגקוק היה בשבוע שעבר מאורע חגיגי להחריד, אבל קצת עצוב. תיילנד חגגה ששים שנה לַעליית מלכה האהוב לשלטון. היא יצאה מִגִדרה להראות שהיא אוהבת אותו, שאי אפשר אלא לאהוב אותו. שמֵי בנגקוק הוארו באור יקרות, גונדולות מלכותיות החליקו על נהר המֶקונג, התקשורת היתה מסוגלת לדבר רק עליו, על פּומִיפּוֹן אַדוֹלְייאדֶט (Bhumibol Adolyadej, בלטינית. התעתיק העברי הוא נסיון לפוֹנֶטיזציה), המלך הֶחסוד ורב המידות התרוּמיוּת, שרצונו הוא חוק.

זה היה החלק החגיגי, המאושר. הפחות חגיגי נגע לרשימת המוזמנים. רק מלכים וּנסיכים יכלו להסב בחברת פומיפון והמלכה סיריקיט, ורק מלכים ונסיכים הופיעו. היו שם קיסר יפאן לצד הדוכס מיורק, מלך שוודיה לצד יורש העצר של טונגה, מלך קמבודיה לצד הסולטן של ברוּנַאי, הדוכס הגדול של לוקסמבורג לצד השליט המורשתי של אבו דאבי, המלך עבדאללה מירדן לצד מלך לֶסוּטוּ (Lesotho). עשרים וששה ראשים מלכותיים הֵסֵבּוּ אל שולחנו של פומיפון. עד כמה שהיה אפשר להבחין, לא נעדרה משם אף משפחה מלכותית אחת המוסיפה לחבוש את הכתר.

וזה מזכיר לנו, כי רק שמינית מארצות העולם עדיין מחזיקות מלכים במשרה מלאה. אילו צוין יום ההולדת הזה בדיוק לפני מאה שנה, לא היו די חדרי שינה בארמון המלכותי של בנגקוק כדי להכיל אותם. באסיה ובאירופה לא היו אלא מלכים (חוץ מאשר בצרפת, בשווייץ ובסן מרינו).

לרוע המזל, רוב המלכים היו אשמים בנפילתם. הם התערבו ללא הרף בפוליטיקה. הם אהבו ללבוש מדים וּלהעמיד את עצמם בראש צבאות. מאחר שלא היו להם עַכָּבוֹת הם נטו לתמוך במשטרים רודניים ולרחוש איבה לדמוקרטיה ליברלית.

השבוע הזה מלאו ששים שנה לסיום המלוכה באיטליה. ב-16 ביוני 1946 הוכרזו התוצאות של משאל עם – רוב לא גדול רצה רפובליקה. בית סאבוי, שאיחד את איטליה 85 שנה קודם, איבד את הכתר בגלל התפקיד שמילא בעליית הפשיזם. אחרון מלכי איטליה, אומברטו, יצא לגלוּת. הרפובליקה האיטלקית מיהרה לאסור על צאצאיו את הכניסה לתחומיה. האיסור הזה הוסר רק ב-1997. כך חזר והתיישב באיטליה ראש בית סאבוי, הנסיך ויטוֹריוֹ אֶמנוּאֶלֶה, איש עסקים ונער שעשועים מזדקן, שאופיו והתנהגותו עוררו מעט מאוד הערצה.

אירוניה משונה, כמעט מדהימה, היא, שמשטרת איטליה עצרה את הנסיך ויטוריו אמנואלה בדיוק ביום השנה לביטול המלוכה. לא, הנסיך בן ה-69 לא נעצר מפני שתִכנן לתפוס בכוח את השלטון. הוא נעצר מפני שהוא וּבנו חשודים שניהלו רשת זנות, וניסו להבריח לאיטליה מכונות הימורים לא-חוקיות. האיש שהיה יכול להיות מלך בילה לילה שלם חבוש בתא המעצר. הוא אולי יחזור לשם להרבה יותר לילות.

נכדו של אחרון מלכי איטליה, הצליח לפני שנתיים וחצי לחזור ולקבור את בית סאבוי, ששים שנה לאחר שנקבר בפעם הראשונה. טוענים לכתר אינם צריכים להיות מושלמים, אבל סרסור-זונות? נו, באמת. הכותרת בעתון הזה (המתפרסם באי סרדיניה, מקום מושבה המקורי של משפחת המלוכה האיטלקית) מכריזה: “נפילתו של ויטוריו אמנואלה לבית סאבוי מסתיימת באזיקים”.  שבעה-עשר ביוני 2006

הבורבונים דווקא למדו משהו

אכן, ויטוריו אמנואלה הוכיח, שמשפחתו לא שכחה דבר ולא למדה דבר. את המלים האלה נהגו להגיד על מלכי משפחת בורבון. אבל הבורבונים דווקא למדו משהו, והואיל ולמדו גם הצליחו להשיב לעצמם את הכתר הספרדי – וּלהחזיק בו.

נסיך צעיר ששמו חואן קרלוס הומלך לפני שלושים שנה, על פי צוואתו של הרודן פרנקו. במקום להוציא את הצוואה אל הפועל, המלך החדש העניק לספרד דמוקרטיה, התפרק מכל סמכויותיו הביצועיות, והתקבל ברצון אפילו על ידי אויבים מושבעים של המלוכה.

אין כמעט ספק, שספרד לא היה מסוגלת לעבור במהירות כזאת מדיקטטורה ימנית ודתית נוקשה אל דמוקרטיה ליברלית חילונית אילמלא היה לה מלך.

הצלחת חואן קרלוס פירנסה במשך שנים את הפנטזיות של כל מיני טוענים לכתרי משפחותיהם.

כאשר התמוטט הקומוניזם במזרח אירופה, טוענים לכתר בבולגריה, ברומניה, ביוגוסלביה, באלבניה, אפילו בגרוזיה הציעו לסַפּק לארצות אבותיהם מַעבָר חלק לדמוקרטיה בנוסח ספרד. שעתם באה – וחלפה כלעומת שבאה.

אחרון מלכי בולגריה הצליח להיבחר לראש ממשלה בבחירות דמוקרטיות, אבל לא עשה חיל, ואת הכתר איש לא הניח על ראשו. בנו של אחרון מלכי יוגוסלביה עדיין מנסה. כאשר יוגוסלביה התפרקה סופית בחודש שעבר, הוא חזר והציע את שירותיו. עתונים מלוכניים בספרד, שדיווחו על הצעתו בהרחבה, היו כנראה היחידים שהתרשמו.

יום השנה של מלך תיילנד שייך לקטגוריה שונה בהחלט. בששים שנות מלוכתו הוא גדל והלך עד שהיה לענק. סמכויות ביצוע רשמיות מעולם לא היו לו. המלוכה התאית איבדה אותן עוד ב-1932. מאז, חובשי הכתר היו שַליטים סמליים בלבד. אבל גם לִסמלים יש כוח, בוודאי בחברה המכבדת אותם, וּמוּכנה להאציל קדוּשה על מוסדות היסטוריים. הסמלים האלה נחוצים בייחוד כאשר ארץ סובלת מקיטוב חברתי וּמפילוּג פוליטי ואתני.

פומיפון עבד קשה מאוד, כדי לזכות בהערצת נתיניו. הוא בילה שנים ארוכות בנסיעות מפרכות בכל רחבי תיילנד, בייחוד באזורים כפריים מוכי עוני. הוא עירב את עצמו בחייהם של מיליונים, באמצעות מאות יוזמות אישיות, שנועדו לפתור בעיות אמתיות של אנשים אמתיים. שורה של פטנטים רשומים על שם המלך, שפיתח שיטות השקיה וטיהור של מי שתיה. הוא קיבל עליו את המשימה של עידוד ל”צמיחה כלכלית בת-קיום”, שאינה מִתגָרָה בַּטבע.

מִהיותו חובב רדיו נלהב, הוא עמד בקשר יומי עם כל רחבי ארצו. הוא ידע מה קורה בתיילנד הרבה יותר טוב מן הפוליטיקאים המתקוטטים של בנגקוק. הוא גם התערב פעמיים כדי לשים קץ למשטרים צבאיים. בפעם השניה, המפורסמת, הוא אילץ גנרל מרדן לזחול לפניו על השטיח, בשידור טלויזיה חי. הוא דיבר אליו בנימוס, אבל המסר הובן מייד, והגנרל יצא לפנסיה.

מלוכות רפובליקניות ורפובליקות מלוכניות

תיילנד אינה חברה מן המניין במועדון הנמרים של אסיה. היא לא עשתה את כִּברת הדרך העצומה של דרום קוריאה ושל טייוואן אל חברת המעצמות התעשייתיות. היא גם לא הצליחה לכונן דמוקרטיה ליברלית יציבה. ב-1997, החלטות מוטעות של ממשלתה הניבו את המשבר הפיננסי הנורא של מזרח אסיה, שכמעט הטיל את שאר העולם אל שפל כלכלי. אבל תיילנד חזרה מפי התהום.

בחמש השנים האחרונות, תיילנד רשמה צמיחה שנתית ממוצעת של חמישה אחוזים, והיא נהנית מבריאות מונטארית שלא היה אפשר להעלות על הדעת לפני תשע שנים. גם אם את ההחלטות קיבלו פוליטיקאים, הנה אפשר לטעון ברצינות גמורה שהשגשוג הזה לא היה מתאפשר בלי המלך. הוא העניק המשכיות, הוא משך את תיילנד בכיוון הנגדי כאשר התחילה לאבד את האיזון, לְעֵת משבריה התכופים הוא העניק לה הֶקשר היסטורי ואפילו רוחני, והוא עזר לה להתגבר על כמה מִתכוּנוֹתיה הרעות ביותר.

עד כמה שאפשר לשפוט, הבעות האהבה לפומיפון אדולייאדט – גם אם נודפים מהן לפעמים ניחוחות של הגזמה לא נעימה – מבטאות תחושה אותנטית. ימי החגיגות סיפקו לתיילנד הפסקת נשימה נחוצה, לאחר שבועות ארוכים של הפגנות רחוב ושל בחירות שנויות במחלוקת. סקר דעת קהל הראה בשבוע שעבר, כי התאים היו רוצים שהפוליטיקאים יסַגלו לעצמם כמה ממידותיו של המלך.

הדוכס הגדול של לוקסמבורג אינו מצוטט לעתים קרובות מחוץ לארצו. אבל דברי חוכמתו צוטטו בהרחבה באחד מעתוני באנגקוק. לַמלוכה עדיין נועד תפקיד חשוב בעולם של זמננו, הוא אמר. היא יכולה לייצב ארצות, והיא יכולה לסַפֵּק עצה נבונה לממשלות.

הדוכס כנראה צודק. התבוננו-נא במלוכות של צפון אירופה. כל כך ליברליות, כל כך ספוגות באֶתוֹס של שוויוֹניוּת, כל כך לא פורמליות – ואף על פי כן הן מפיקות תועלת מנוכחותו של כתר. במידה רבה הן אפילו יותר רפובליקניות מרוב הרפובליקות, בשעה שחלק ניכר מֵאֵלֶה המכוּנוֹת רפובליקות הן בעצם מלוכות או אפילו קיסרויות מורשתיות (כמו למשל סוריה, צפון קוריאה, אזרבייג’אן, טוגו, קונגו, וּבקרוב מצרים ולוב וכנראה קובה). קצת מלוכה כנראה לא היתה מזיקה לאיש.

כמובן, כרגיל, זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום.  מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה. 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on יום ראשון, מרץ 15th, 2009 at 19:40 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.