מן הארכיון (2004): הוֹ, השמאל ינצח, זה בטוח. השאלה מתי, ובאיזו תכיפוּת

"איך 59,054,087 איש יכולים להיות כל כך מטומטמים"? שאל ברוב חן 'דיילי מירור' של לונדון בשבוע שעבר, למיקרא מניין הקולות הכמעט-סופי בארה"ב. ה'מירור' טועה בהחלט, הרוב בחברה דמוקרטית תמיד צודק. רק צריך לקוות שהרוב לא יצדק תמיד

 

מה היו הבחירות בארה"ב? האם הן היו ביטוי של פילוג כמעט מדויק בנטיותיה של דעת הקהל? או שהן היו תבוסה איומה לדמוקרטים ותחילת עידן ארוך של הגמוניה רפובליקנית?
 
ההערות שנשמעו בעקבות הבחירות האלה, בדרך כלל מפי רפובליקנים שׂמֵחים לאֵיד, הזכירו לי במידת מה שתי מַעַרכוֹת בחירוֹת בישראל לפני די הרבה שנים. אחת היתה ב-1973, השניה היתה ב-1981.
 
הבחירות של 1973 נערכו ביום האחרון של דצמבר. התאָרֵך מֵעליהן צילוֹ הכבד של "המֶחדל" ממלחמת יום הכיפורים. היה קשה לפגוש מישהו ששִׂנאָה יוקדת לא בערה בלבו כלפי אִמוֹת המחדל ואבותיו. תנועות המחאה התחילו להופיע ברחובות. מפלגת העבודה לא סתם נמאסה, היא היתה מסוכנת לשלום הציבור.
 
והיא ניצחה. היא קיבלה 51 מושבים בכנסת, רק חמישה פחות ממה שקיבלה ב-1969. הליכוד, בהופעתו הראשונה, אמנם התחזק – 39 מושבים, 11 מושבים יותר ממה שקיבלו מרכיביו בכנסת הקודמת (אינני כולל בחישוב הזה את הרשימה הממלכתית של בן גוריון, ששלושה מארבעת חבריה התחברו לליכוד) – אבל לא היה כלל צורך להביא אותו בחשבון בכינון קואליציה.
 
במוצאי 31 בדצמבר, לאחרי שֶהֶערוּץ היחיד בטלויזיה הודיע את התוצאות, באה שעת הפרשנים. אחד מהם היה הרב הליברלי שמואל הכהן אבידור. לצופים היה נדמה שהוא היטיב לסכם מה שקרה. "אם הפעם לא הצלחתם", הוא אמר לאנשי הליכוד, "אחרי המחדל והמחאה והכשלון, אז מתי כבר תוכלו להצליח" (אני מצטט מזכרוני).
 
נו, והסוף ידוע. שלוש שנים וחצי אחר כך, הליכוד עבר לעמדת בכורה, ושלח את העבודה לאופוזיציה היסטורית.
 
נזכרתי בהתרסתו של הרב הכהן אבידור, כאשר שמעתי את דַעתְנֵי הימין האמריקני אומרים למפלגה הדמוקרטית, "אם הפעם לא הצלחתם – עם מלחמה לא פופולרית בעיראק, ועם מצב כלכלי לא-מי-יודע-מה, ועם התייצבות גלויה של רוב התקשורת לצידכם – אז מתי כבר תוכלו". 
 
מערכת הבחירות הישראלית השניה במשוואת האסוציאציות היא זו של 1981. השמאל כולו התלכד כמעט כאיש אחד תחת הסיסמא "רק לא ליכוד". קמה אפילו תנועה בשם הזה, והיה לי העונג להיות אחד המשַמשים בה, טוראי מן המניין. אני זוכר את חבר הכנסת דאז מאיר פעיל, שייצג מפלגת שמאל זערורית, נכנס אל סניף "רק לא ליכוד" לא הרחק מכיכר דיזנגוף, ומדבר בכעס רב על הנזק שאנחנו גורמים לשמאל האותנטי, מפני שאנחנו שואבים את כל מצביעיו אל המערך עבודה/מפ"ם.
 
הוא צדק. השאיבה היתה מדהימה. רק שולמית אלוני הצליחה להיבחר לכנסת באופן עצמאי. כל השמאל היהודי שמחוץ למערך התחסל. בבחירות ההן, כוח המערך גדל מ-32 מושבים ל-47. זו היתה קפיצה מרשימה, ושמעון פרס תבע עליה את האשראי. זה גם היה פחות מדיי בשביל לכונן ממשלה. ב-30 ביוני 1981, המערך מיצה את כוחו האלקטורלי. עשרים שנה אחר כך הוא יתקשה להגיע אל חצי המספר הזה.

Eminem בתור מגייס קוֹלוֹת

על 2004 באמריקה אפשר להגיד, כי לא נראתה בה אולי אי פעם התלכדות כל כך מלאה ומסיבית של השמאל. מה אני אומר שמאל, זה אפילו לא שמאל, מפני שאיזה תוויות פוליטיות אפשר לתת לזמרי רוק ושחקני קולנוע ואמני ראפ, המתחננים לפני מעריציהם שיילכו להצביע. Eminem בתור מגייס קולות, נו באמת. ניהיליסטים ואנרכיסטים בשירות ג'ון קרי. פשוט לא נשארה אבן אחת, שלא הורמה ונבדקה והושלכה. ראלף נֵיידֶר, שֶהֵעֵז לחזור ולהתמודד, הוּקַע ונוּדה. כל קול פנוי ולא-פנוי נשאב אל מֵעֶיהָ של המפלגה הדמוקרטית. ג'ון קרי קיבל יותר קולות ממה שקיבל איזשהו מועמד דמוקרטי אחר אי פעם, כולל מועמדים שנבחרו לנשיאים.
 

ברוס ספרינגסטין פותח עצרת בחירות של ג'ון קרי בקאמפוס של אוניברסיטת אוהיו בקולומבוס, אוקטובר 2004. בצילום למטה נראים הסטודנטים ופעילי האיגודים המקצועיים, שבאו להאזין לו, מריעים לכבודו ולכבוד הסנאטור.

כמעט כל גיבורי התרבות העממית התגייסו לטובת קרי, כולל אמני ראפ ניהיליסטים.

מי שזוכרים בבעתה את דודו טופז בעצרת הצ'חצ'חים ב-1981, זו שאולי עלתה למפלגת העבודה בשלטון, יתעניינו לדעת שמשהו מעין זה קרה גם בארה"ב: נשף התרמה ענקי שערכו שחקני קולנוע וזמרים ידועים לכבוד קרי הוצג בהצלחה על ידי הרפובליקנים כראיה למידה שבה "הערכים של הוליווד", טפו, טפו, טפו, השתלטו על המפלגה הדמוקרטית

 

צילומים: יואב קרני

 

לרוע מזלו של ג'ון קרי, זה לא הספיק, מפני שגם ג'ורג' בוש קיבל יותר קולות ממה שקיבל איזשהו מועמד לפניו, כולל ג'ון קרי. היתכן שהדמוקרטים של ארה"ב מיצו את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם בדיוק כמו מפלגת העבודה ב-1981? היתכן שמכאן ואילך מזומנת להם בעיקר ירידה? או שהאסוציאציה של 1973 תהיה בסופו של דבר רלוונטית יותר?
 
קשה מאוד לדעת. אני כשלעצמי נוטה לחשוב שלתוצאות הבחירות האלה הוצעו פירושים מוגזמים. הרי רק 75,000 מצביעים היו צריכים לשנות את דעתם במדינת אוהיו, כדי שג'ון קרי יהיה עכשיו הנשיא המיועד. הרי גם הרפובליקנים השקיעו כל קמצוץ של הון פוליטי בבחירות האלה. אולי דווקא הם מיצו את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם. סוף סוף, לא בכל סיבוב בחירות השמאל יציע להם נושא כל כך נוח לעיכול כמו נישואי הומוסקסואלים. ואחרי כל ההפחדה הזו הם ניצחו עם 51 אחוז של הקולות?
 
אבל זה לא בדיוק ככה. 51 האחוז האלה עשויים להיות רק ההתחלה. הרפובליקנים מאמינים שהם גילו נוסחת נצחון ארוכת טווח. בחודש שעבר הם הודיעו, כי הם מתכוונים להחיל אותה בסיבוב הבחירות של אמצע הקדנציה, ב-2006. במדינת מישיגן החשובה, שבה הסנאטור קרי ניצח בקשיים ניכרים, הרפובליקנים מקווים להביס את המושלת הדמוקרטית. יושב ראשם במישיגן הודיע בגלוי שהם יציגו אותה כאויבת הערכים המוסריים של העם האמריקני, ידידת שונאי המשפחה (זאת אומרת, ההומוסקסואלים), ואויבת המלחמה בטירור.
 
מה הקשר בין המלחמה בטירור ובין מישיגן? הלוא למישיגן אין מדיניות חוץ? הקשר הוא מלחמת התרבות המשתוללת באמריקה. יש בה מעט מאוד תרבות, ועניינה הוא הבאשת ריח סיטונית של היריב, החשדת הלויאליות שלו למולדת ולערכיה. ישראלים אינם זקוקים לשיעורים אמריקניים על השיטה הזו. ישראל של 2004 היא תוצאה ישירה של מלחמת תרבות כזאת.
 

באיצטדיון הפטריוטיזם ואהבת המולדת

השמאל הישראלי ויתר על תחרות של ממש באיצטדיון הפטריוטיזם ואהבת המולדת. השמאל האמריקני ויתר על תחרות באיצטדיון הערכים החברתיים. שניהם, אמריקנים וישראלים, מנסים עד ייאוש למצוא דרך חזרה. מפלגת העבודה חשבה שהיא זקוקה רק לתחליף-פרס, רצוי במדים, רצוי עם עיטורי גבורה. גם הדמוקרטים חיפשו אמינות דרך מדים ורקורד צבאי מהולל.
 
מדוע העבודה הצליחה ב-1999, אבל הדמוקרטים נכשלו השנה? ובכן, צריך להודות שבנימין נתניהו לא היה ג'ורג' בוש. אביגדור ליברמן לא היה שווה-ערך של קארל רוֹב, האסטרטג הפוליטי הֶעָרוּם מטקסאס, שבוש קרא לו "האדריכל" של נצחונו. עם שיטות קארל רוב, ביבי לא היה מאבד את השלטון.
 
הדמוקרטים נראים עכשיו כמי שנידונו לגלות ארוכה מאוד. הם לא יהיו שם לנצח, כשם שמפלגת העבודה הישראלית לא תהיה לנצח בגלותה שלה. אבל אין זה מן הנמנע שתכיפוּת פוליטית חדשה וּמבַשׂרת רעות מצטיירת גם כאן גם שם: הדמוקרטים והעבודה ינצחו פעם ב-15 או 20 שנה, אחד מכל ארבעה נשיאים, אחד מכל ששה ראשי ממשלות.
 
אגב, בניגוד ל'דיילי מירור', עתון הביבים הנִקלֶה של לונדון, אני אינני חושב שכמעט ששים מיליון אמריקנים טעו. אני חושב שהרוב בחברה דמוקרטית תמיד צודק. רק צריך לקוות שהרוב לא יצדק לעתים קרובות מדיי.

14 Responses to “מן הארכיון (2004): הוֹ, השמאל ינצח, זה בטוח. השאלה מתי, ובאיזו תכיפוּת”

  1. מרק ק. הגיב:

    מאוד מוזר לי לשמוע שמפלגה שמונהגת על ידי מולטי מליונר עם הון מזרחי ישן, ונתמכת בכל הכח על ידי מולטימיליונרים מהוליווד נקראת מפלגת שמאל. הלוביסטים של החברות הגדולות קרובים לצלחתם של הדמוקרטים כמו לזו של הרפובליקנים ואני די משוכנע שאם קרי היה נשאל האם הדמוקרטים הם שמאל, הוא היה דוחה את הרעיון בכל התוקף.

  2. מעניין הצד של האופן בו ממסגרים הימנים את המסרים שלהם. השמאל ער במיוחד למחקריו של לייקוף בעניין זה, שמנסים לחלץ את המטא נרטיב של שתי המפלגות ולבדוק איזו אלטרנטיבה השמאל יכול להציע שלא ייפול למלכודת עולם המושגים שמכתיב הימין.
    בכתובת הבאה בלוג של תלמידים בקורס שלו, שמעלים את הסיכומים לרשת…
    http://www.zephoria.org/lakoff/

  3. יואב קרני הגיב:

    רק עניין של נוחיות סמאנטית. אנחנו משתמשים ב"שמאל" כדי לאפיין מפלגות הנמצאות שמאלה מן הימין הדומיננטי, או שיש להן איפיונים ליברליים. וממתי אנחנו קובעים שמאל או ימין על פי חשבונות הבנק של מנהיגיהם, או של תורמיהם? למפלגה הדמוקרטית בארה"ב יש מצע חברתי וכלכלי שיש בו הרבה יותר דאגה לחלשים, לעובדים, למיעוטים אתניים, וגזעיים, למיעוטים חברתיים. עובדה. קצת חבל להסיח זה את דעתו של זה מן העיקר.

  4. blondinside הגיב:

    פשוט יפה. האנלוגיות …תודה

  5. lior הגיב:

    זה אולי כבר נדוש, אבל לדעתי המפה הזאת מסבירה את העניין לא רע: אתם צוחקים על המבטא שלי, אתם צוחקים על האנגלית העילגת שלי, אתם צוחקים על זה שאני חסר השכלה ואתם צוחקים על האמונות המיושנות שלי. אבל אתם לא יכולים לקחת ממני את הקול שלי בבחירות, וזאת ההזדמנות שלי להראות לכם, האשכנזים הצפוניים השמאלנים, מאיפה משתין הדג.

    לדעתי, אם עושים אנלוגיה ישראלית-אמריקאית מבחינת הגישה האלקטורלית צריך להשוות את בוש דווקא לבגין.

  6. lior הגיב:

    לא יודע איך נכנסו לשם 3 הנקודות. המפה היא כאן:

    http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/2/28/New_map_WEB.jpg

  7. סאב הגיב:

    התגובה של ליאור מדגימה לדעתי בדיוק את הסיבה שמניעה הרבה מהקולות שקיבל בוש: תגובת נגד למה שנראה למצביעים כהתנשאות לא-דמוקרטית עליהם.

    דמוקרטיה מעניקה קול אחד לאדם, ללא קשר למנת המשכל שלו. (מקריאת התגובות ברשימות, אני בדרך כלל שמח שזה המצב.)

  8. lior הגיב:

    תודה על הפרשנות, אבל נראה לי שהפרשנות שלך היא בדיוק מה שכתבתי.

  9. סאב הגיב:

    כן, אבל אני חושב שזה לא טוב.

  10. גיל הגיב:

    לחשוב שב2004 אובאמה היה רק מחוקק זוטר מאילינוי שהתמודד על מושב בסנאט, ואנשים אמרו שיום אחד הוא יתמודד אולי על הנשיאות (רק שהם חשבו על משהו בכיוון של 15-20 שנה).

    אני חושב שהבעייה של מפלגת העבודה היא שהיא כמעט אף לא הייתה ממש באופוזיציה. היא הייתה אמנם בתקופת נתניהו ושרון אבל תמיד היו דיבורים על הכניסה שלה לממשלה וכל מה שנדף ממנה זה תאוות שלטון בלתי מרוסנת. אם היא תהיה אופוזיציה אמיתית ולא תהיה מזוהה עם השלטון סביר שהיא תצבור כח, בדיוק כמו שהליכוד היה מרוסק בבחירות האחרונות ועכשיו כוחו עלה.

    אפשר כמובן להשתעשע בהשוואה לארה"ב ולראות למה דווקא הרפובליקנים צריכים לדאוג. יש שני סוגי מצביעים שמספר עולה ונוטים לבחור דמוקרטים, היספנים וצעירים. המקבילה בארץ, בדוחק, להיספנים היא אולי יוצאי ברית המועצות לשעבר. הם והצעירים נוטים ימינה כך שלשמאל יש בעייה.

  11. דניאל הגיב:

    אצלנו פשוט השמאל נהנה מעמדת המתחסד הנרדף, והצדקן המיוסר. רק צפייה בפוסטים באתר מוכיחה כמה נהנים אותם שמלאנים לחבוט מפלגותיהם , לא להצביע, להקים מפלגות טרנד, העיקר לא להשפיע. כנראה שזה מגיע לנו.

  12. מרק ק. הגיב:

    משעשע לחזור לדיון מלפני חמש שנים, ועדיין אני חושב שההבדלים בין המפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית ממש אינם בקטע של "שמאל/ימין" ולכן ההשואה המרומזת לתוצאות הבחירות בארץ אינה תקפה ממש. המפלגות האמריקאיות מזיזות את המצע שלהן כך שיהיה להן לפחות סיכוי להגיע ל50% ולא נשארות תקועות עם מצע לא רלבנטי (אחרת המפלגה הדמוקרטית שחלק מחבריה היו בעד ההפרדה הגזעית לעולם לא היתה בוחרת מועמד שחור).

    בארץ לעומת זאת מפלגות השמאל פשוט תקועות עם מצע שאינן יכולות לשנות. בבחירות האלו הציבור היראלי הוחיך שהוא לא קונה את הסחורה המשומשת של מלחמת המעמדות שהשמאל מציע והוא יודע שלמרות שהשמאל נאחז בהם בכח, הסכמי אוסלו פג תוקפם.

    הויתור של השמאל הישראלי על עיסוק באגנדות אזרחיות והשארתן לליבני וליברמן הוא מה שהפך את ההפסד המאוד צפוי לתבוסה צורבת. כל עוד השמאל הישראלי ימשיך כך הוא ילך וידעך.

    אה, ואין מקום נח שממנו ניתן לראות את כל התוצאות, אבל אני מנחש שיצר הפלגנות של השמאל בבחירות האלו הפסיד לו ארבעה מנדטים שלא עברו את אחוז החסימה.

  13. אלעד-וו הגיב:

    "ל 2004 באמריקה אפשר להגיד, כי לא נראתה בה אולי אי פעם התלכדות כל כך מלאה ומסיבית של השמאל. "

    עכשיו כבר נראתה. 2008, ככה נראה ניצחון. והניצחון, במידה רבה, בא מהאינטרנט. סגירת מעגל משהו.

    "הרפובליקנים מאמינים שהם גילו נוסחת נצחון ארוכת טווח" האירוניה.

  14. אברהם כרם שלום הגיב:

    איך שגלגל מסתובב לו.

    בימים האלה (נובמבר 2012), רגע לאחר שברק אובמה חזר ונבחר לנשיאות, המפלגה הרפובליקאית מיטלטלת בין דכדוך לתקוה.

    הרבה עבר עליה בשמונה שנים האחרונות, מאז נצחון ג'ורג' בוש, ודומה שדווקא הרפובליקאים הם שמיצו אז את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם. עובדה – מ-62 מיליון הקולות, שקיבל בוש ב-2004, נרשמת ירידה עקיבה: 59.9 מיליון אצל ג'ון מקיין, 58.5 מיליון למיט רומני, ודומה שהירידה תימשך ותלך.

    או שלא? אם לפני שמונה שנים התהלל קארל רוב (שבבחירות האלו לא הצליח לשחזר את הצלחתו מ-2004 על אף תקציב ענק של 300 מיליון דולר) על "רוב רפובליקאי קבוע". כעת הדמוקרטים הם שנסחפים לשם, כשהם נשענים על הקול ההיספאני, שניתן להם במספרים עצומים, והעביר לידיהם שלוש מדינות בדרום מערב ארצות הברית ובמערבה – ניו מקסיקו, נוואדה וקולורדו, כשגם אריזונה צפויה להתחיל להתערער בהדרגה.

    ובכן מי צודק? דומה שבנובמבר 2020 נהיה חכמים יותר…

Leave a Reply