דוקטרינת הטירוף וּשקיעת הלגיטימיוּת

לגיטימיוּת היא מטבע עובר לסוחר. לגיטימיות היא נכס מדיני ומוסרי. לגיטימיות היא כלי פעולה. באמצעותה סוחרים, ולוֹוים, ונוסעים, וּמבקרים; מְשַתפים פעולה וּמסתייעים; לומדים וּמתפתחים. בלעדיה ישראל תהיה בוהן מוגלתית, שציפורן פראית תצמח אל תוכה

 

דוקטרינת הטירוף, היא כשלעצמה, אינה מעידה בהכרח עדות קלינית על בעליה. מקורה יכול להיות רציונלי בהחלט. היא יכולה להיות מחושבת, מוגבלת, תחת שליטה.

גנרל אלקסיי יֶרְמוֹלוֹב היה מראשוני משתמשיה בזמן המודרני. הוא היה המפקד העליון של חיל המשלוח הרוסי בהרי הקווקאז, ברבע הראשון של המאה ה-19. עטור תהילה ממלחמות נפוליאון – הוא הנהיג פרשים קוזאקיים אל תוך פאריס – הגנרל נשלח ללמד את השבטים הפראיים של הקווקאז לקח שלא יישכח.

ירמולוב, לא מטורף  (Wikipedia)

אלכסנדר פושקין הצעיר לא יכול לכבוש את התרגשותו. “כוף-נא את ראשך המושלג, הו הקווקאז/ ציית-נא! הנה ירמולוב בא” (סליחה על התרגום חסר החן והמשקל).

ירמולוב חשב את עצמו מומחה לענייני המנטאליות של עמי המזרח. מסופר עליו, שכאשר נשא ונתן עם מזרחיים, הוא היה מביים התפרצויות של טירוף, כדי לשכנע את בני שיחו שעניין להם באיש חסר רסן, המסוגל להרוג המונים כלאחר יד. אומרים שזה עבד. וחוץ מזה הוא אמנם הרג המונים, שרף את שדותיהם, החריב את בתיהם – ולא הצליח להכניע את הקווקאז. יעברו עוד שלושים שנה עד שתושלם המשימה.

כמעט חצי מאה אחר כך, גנרל ויליאם שרמן ניהל את אחד הסיבובים הראשונים של “המלחמה הטוטלית”. הוא הצעיד טור של צבאות הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית אל עומק הדרום. הוא השאיר בעקבותיו שובל חסר תקדים של חורבן.

כשלעצמו, שרמן היה איש מתון וּמאוּפּק וַחסר אמביציות אישיות (הוא דחה על הסף הצעה להיות מועמד לנשיא). אבל הוא הסיר את כל העַכָּבוֹת, כדי ללמד את הדרומיים לקח שלא יישכח. אגב, הוא התחיל את “המצעד אל הים” זמן קצר לפני הבחירות של 1864. החדשות על נצחונותיו עזרו לנשיא לינקולן לחזור וּלהיבחר.

ב-1979, סין הקומוניסטית תקפה את וייטנאם הקומוניסטית. היא רצתה להעניש אותה על התערבותה בקמבודיה כמה חודשים קודם. הסינים פלשו איפוא לאיזור לא חשוב במיוחד של וייטנאם, וזרעו הרס. מקובל להניח שנהרגו מאה אלף אזרחים. איזור פעילותו של הצבא הסיני היה לשממה.

זו היתה מלחמה קטנה ואיומה, שארכה חודש, ונשכחה תיכף מייד. היא נועדה ללמד את הווייטנאמים לקח שלא יישכח.

 

גנרל שרמן לא יצא מדעתו. הוא רק רצה שהדרומיים יחשבו שהוא יצא. בערך. הוא נראה כאן משמאל. הציור מתאר את ‘המצעד לים’, 1864, שהתוצאה  ההיסטורית ארוכת-הטווח ביותר שלו היתה הסרט ‘חלף עם הרוח’.  במקום אחר כתבתי עוד על הטקטיקות של גנרל שרמן

 

מלחמת הלקח הגמישה

האם רב אלוף גבי אשכנזי, או אלוף יואב גלנט, למדו את ירמולוב, את שרמן ואת מלחמת סין-וייטנאם בפו”ם? יתכן בהחלט. סוף סוף זה מן הדברים שמלמדים באקדמיות צבאיות. כך או כך, מצביאי ישראל כתבו פרק חדש בתולדות הדוקטרינה של הטירוף. המחיר המדיני, או המוסרי, או התרבותי, אינו מעניינם, כל זמן ש”הלקח לא יישכח”.

מלחמות לקח יכולות להיות מזעזעות – אבל יש להן סיכוי טוב להיות מוגבלות. זאת אומרת, לא טוב לצאת למלחמות – אבל אם מוכרחים, מוטב שהן יהיו חופשיות מיעדים שאפתניים מדיי. רק בהיעדר יעדים כאלה אפשר לסיים את המלחמה במהירות, ולהכריז נצחון. כאשר היעד אינו למוטט את האויב, או להביא אותו עד כניעה, או לכבוש את שטחו – כאשר היעד הוא רק ללמד לקח – הפרמטרים של הנצחון גמישים להפליא.

הגיעו-נא בנפשכם באיזה עולם משופר היינו יכולים לחיות אילו התממשו התרחישים הבאים:

  • “רצינו רק להעניש את סרביה”, הכריז קיסר אוסטריה בספטמבר 1914, הסיג את מלוא צבאו, וסיים בזה את מה שיכלה להיות מלחמת העולם הראשונה.
  • “מקווה שהקומוניסטים רשמו לפניהם”, אמר הנשיא לינדון ג’ונסון, כאשר סיים את פעולותיה הצבאיות של ארה”ב בווייטנם בתחילת 1966. לא בכדי הוא נחשב לאחד הנשיאים המהוללים ביותר בתולדות ארצו. הוא חזר ונבחר ב-1968 על יסוד הצלחתו לבער את העוני.
  • “זה מספיק”, אמר מנחם בגין לאריאל שרון ב-1982, כאשר שמע שהטנקים הגיעו אל הליטני. שרון ניסה לחצות, בגין פיטר אותו, וישראל יצאה מלבנון בדצמבר 1982.

האם מלחמת עזה (סליחה, מתקנים אותי, “המבצע האוגדתי”) שייכת לקטגוריה של מלחמות גמישות? הבה נקווה. בזמן המלחמה היה מפחיד למדי להאזין לפזמון הנדוש של שרת החוץ על “שינוי המשוואה במזרח התיכון”.

מפחיד, מפני שזה הזכיר את החזון הגלובלי של שרון ללבנון ב-1982; ואת החזון הדמוקרטי של ג’ורג’ בוש ב-2003. קל מאוד להפסיד במלחמות חזון, וקשה מאוד לסיים אותן.

 

אגרוף הברזל — והלגיטימיות

עוד מעט נדע, אולי, את היחס בין הרוגי חמאס להרוגים האזרחיים. אנחנו כבר יודעים, לעומת זאת, שישראל סבלה פגיעה אנושה בדעת הקהל העולמית.

עד כמה שאפשר לשפוט, שאלת הלגיטימיוּת של ישראל אינה מטרידה את רוב אזרחיה. הם התרגלו להניח את איבת העולם החיצון כמו היתה אקסיומה הכרחית, אולי אפילו אישור של צדקתם.

הפוליטיקאים שלהם (וגם, אבוי, עתונאיהם) לא עשו מאמץ של ממש לחנך אותם להכיר בחשיבותה של הלגיטימיוּת. ישראלים צריכים תזכורת, שארצם לא נולדה רק על כידוניה. היא נולדה מפני שעצרת האו”ם העניקה לה תוקף במשפט הבין לאומי. “אגרוף ברזל” בלבד לא היה מספיק.

מאז האינתיפאדה הראשונה, ישראל מאבדת בהדרגה, בהתמדה וּבדרך כלל לִבלי הָשֵב את היסודות הליברליים בדעת הקהל המערבית. את התרחקותם אפשר לייחס לביולוגיה וּלהיחלשוּת הזכרון, גם לרומנטיזציה של תנועות שחרור לא-מערביות. אבל היא בעיקרה תוצאה של האבולוציה בדימוּיָה הפומבי של ישראל.

מלחמת לבנון הראשונה, האינתפיאדה השניה וּמלחמת לבנון השניה האיצו את התהליך. התחילו להישמע קולות של פיקפוק בעצם הצורך בקיומה של ישראל. הם לא הגיעו אל מרכז הזירה, אבל יצאו בהחלט מִשוּלֶיהָ. אפשר למצוא אותם כיום בפרלמנטים אירופיים חשובים, ואת עקבותיהם היה אפשר למצוא בשנים האחרונות אפילו בעתונים אמריקאיים.

תהיה הדעה על מלחמת עזה אשר תהיה – אני עצמי אינני יכול לטעון שהתנגדתי לה – מוטב לדעת שהיא מרוקנת את מְכָלֵי החמצן של ישראל. בעיני חלקים גדולים מאוד של דעת הקהל הבין לאומית, אפילו בַּקטַנוֹת שבארצות, ישראל מוּקצָה עכשיו מחמת מיאוס.

לא חשוב? זה מה שאמרו האפריקנרים בדרום אפריקה לפני שלושים שנה. אבל בידודם הבין לאומי חנק אותם במהירות גדולה ממה שהעלה מישהו על הדעת. 12 שנה לאחר שראש ממשלתם יעץ בפומבי לעולם החיצון ללכת לעזאזל, יורש-יורשו התחיל את פירוקה של מדינת הלאום.

לגיטימיוּת היא מטבע עובר לסוחר. לגיטימיות היא נכס מדיני ומוסרי. לגיטימיות היא כלי פעולה. באמצעותה סוחרים, ולוֹוים, ונוסעים, וּמבקרים; מְשַתפים פעולה וּמסתייעים; לומדים וּמתפתחים. בלעדיה ישראל תהיה בוהן מוגלתית, שציפורן פראית תצמח אל תוכה.

קשה לטעון את הדברים האלה ערב בחירות שבהן ישראל עומדת לפנות ימינה, ולהתרחק עוד יותר מן העולם החיצון. אבל בוושינגטון של ברק אובמה, תחת הרושם של נס פוליטי ותרבותי משיעור היסטורי, מותר לקוות לנסים גם במזרח הים התיכון.

 

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

13 Responses to “דוקטרינת הטירוף וּשקיעת הלגיטימיוּת”

  1. avivsky הגיב:

    תודה יואב,
    טנצל את ההזדמנות כדי לשאול שאלה על “הרתעה” ו”צריבת תודעה”.
    להבנתי, אחרי הניצחון של ששת הימים קיבלנו את מלחמת ההתשה ואחרי סילוק אש”ף מלבנון קיבלנו (אני מתעלם מהשיעים) את האינתיפאדה. האם אני צודק בהבאת אירועים אלו כדוגמא לאי ההצלחה של הרתעה או שאני מפספס משהו?

    אביב

  2. יגאל לביב הגיב:

    ירמולוב לא היה צורב התודעה הראשון המתועד בכתובים. קדמו לו האשורים,הבבלים,המצרים והטטארים.פרנקו ניסה לצרוב בגרניקה.היטלר באירופה.שרון בסברה ושתילה וברק בעזה.

  3. יוסי הגיב:

    אתה מדבר על חשיבותה של הלגיטימיות, ואתה מדבר על כאלה המפקפקים בצורך בקיומה של ישראל.

    אתה מדבר על קולות שיצאו מ”פרלמנטים אירופיים חשובים”. אבל הקולות בחלק מהפרלמנטים החשובים הללו (בלגיה?) כבר שבויים בידי מוסלמים שמגדילים את כוחם בהדרגה.
    מה מניע את היסודות הליברלים בצרפת? האם זה איזשהו צדק קוסמי, או שמא החשש מהתלקחות מוסלמית שתשרוף מכוניות בפריס בקצב של אלף ללילה?

    יוצא לי להיות לא מעט בלונדון. אתה רואה את התמורה בהתהוותה. אנשי דת מוסלמים תושבי אנגליה, במבטא אנגלי למהדרין, כבר אומרים באולפני הטלוויזיה היוקרתיים ביותר שאנגליה היא טריטוריה מוסלמית ואיש אינו נופל מהכסא.

    מעניין באמת לבחון פעם ממה עשוייה הלגיטימיות של מדינה ומה המולקולות שמרכיבות אותה.

  4. ד.ט הגיב:

    אם הניסיון של מעצמות כסין, רוסיה וארה”ב רלוונטי בכלל להתנהלותן של מדינות קטנות או בינוניות.

    אשר ללגיטימיות, לדעת הקהל חשיבות מעטה בפני עצמה. נחמד שאוהבים אותך, אבל לא במחיר טילים על עריך. חשיבות יש לממשלות, ואלה נתנו גיבוי די נרחב לפעולת צה”ל. מצעד הפוליטיקאים האירופים ללשכת אולמרט בסוף המלחמה הוכיח שמדינת ישראל עדיין לגיטימית מספיק אצל מי שקובע. מובן, שלדעת הקהל יש חשיבות עקיפה – לאורך זמן היא תשפיע גם על ממשלות.

  5. ד.ט הגיב:

    בתיאור: “מצביאי ישראל כתבו פרק חדש בתולדות הדוקטרינה של הטירוף. המחיר המדיני, או המוסרי, או התרבותי, אינו מעניינם, כל זמן ש”הלקח לא יישכח”.

    אילו זה היה כך, מן הסתם לא היו עוצרים מתי שעצרו. לגבי המחיר המוסרי, לא מיותר לציין שבאותן מדינות שבהן הפגינו נגד הרג אזרחים בעזה, תמכה דעת הקהל בחום בהפצצות מגובה רב על סרביה שבהן נהרגו 500 אזרחים לפחות.

  6. עם כל הכבוד לעצרת האו”מ שהחליטה על הקמת מדינת ישראל, החלטתה איננה מהווה – לדעתי – לא מת מידה ללגיטמיות של הקמת המדינה בעיני העולם באותה תקופה, ואף לא המרכיב המכריע בהקמת המדינה.

    ניתן לדעתי לטעון שהרוב שהושג בעצרת האו”מ שיקף קוניוקטורות פוליטיות ואינטרסים דיפלומטיים של המדינות השונות הרבה יותר מכפי שייצג את מידת הלגיטימיות של מדינת יהודים בקרב אוכלוסיית העולם. כך למשל תמכה בריה”מ בהחלטה – אף ספק אם משטרו של סטאלין ייצג ב-1947 את מאוויי עמי בריה”מ, וספק בעיני אם אוכלוסיית ברית המועצות – ודאי זו הלא יהודית – היתה מצביעה במשאל עם, למשל, בעד הקמת מדינת יהודים בארץ ישראל. באופן דומה אני מרשה לעצמי לפקפק בכך שאוכלוסי פולין, בלארוס ואוקראינה היו מצביעים, שנתיים לאחר השואה, על הקמת מדינת ישראל.

    זאת ועוד: עצרת האו”מ החליטה על הקמת שתי מדינות, ולא אחת. מדוע לא קמו שתיהן? מלחמת הקוממיות של ישראל לא היתה הסיבה לכך, אלא האופן בו הומחשה התוצאה. הסיבה היתה כי הישוב היהודי בארץ ישראל השכיל להתארגן במערכות שלטון עצמיות עוד הרבה קודם לכ”ט בנובמבר, בתקופה בה ודאי שלא נחשבה מדינה יהודית בארץ ישראל ללגיטימית.

    על כן, אף שגם אני סבור שלגיטימיות בינלאומית היא דבר חשוב, אני חושב שאין לראות בה את חזות הכל. הלגיטימיות חשובה עד מאד בטוויית יחסי חוץ, בכלכלה, ביחסי מחקר עם אוניברסיטאות וכו’ – אך לגבי עצם קיומה של מדינת ישראל, אני סבור ששאלת הלגיטימיות הציבורית היא משנית. שאלת קיומה או התפרקותה של מדינת ישראל תקבע לדעתי בזירה הפנים ישראלית ולא בזירה החיצונית.

    ואחרון אחרון, הגזרה בין הערעור על הלגיטימיות של דרום אפריקה בדעת הקהל העולמית ובין הערעור על הלגיטימיות של ישראל איננה גזרה שווה. בשום שלב לא היה ערעור על עצם קיומה של דרום אפריקה כמדינה עצמאית, בגבולות שנקבעו על ידי הכוחות הקולוניאליסטים, ולא היה ערעור על מי זכאים לשבת שם. השאלה – והיא שאלה טובה בישראל כבדרום אפריקה – היא מה מעמדם האזרחי של היושבים בה. אולם הערעור על הלגיטימיות של ישראל נתפש – על ידי המערערים והמעורערים כאחד – כחתירה תחת עצם זכות קיומה של המדינה. ערעור כזה שב ומציב את ישראל במישור אחר מיתר מדינות העולם: דין אחד לדרום אפריקה, צרפת ומלזיה, ודין שני לישראל. לגיטימיות מטעם מערכת דו ערכית כזו היא לגיטמיות שעשויה להיות נוחה לי, אך אינני משתוקק אליה.

  7. דוד כפרי הגיב:

    “שרון בסברה ושתילה” – ?!
    האם הטבח שם היה יוזמה של שרון?

  8. יואב קרני הגיב:

    דוד, כאשר שרון הקיף את סברה ושתילה בכוחות צה”ל, והרשה לפלנגות להיכנס — גם אם לא חשב על גוויות מרוטשות של ילדים, בוודאי הניח פעולת עונשין רחבת ממדים.

    אבל הנח-נא לסברה ושתילה. קיביה היתה של שרון, והיא התרחשה כמעט שלושים שנה קודם.

    אנחנו יודעים שמשהו מעין “דוקטרינת הטירוף” הכביד על מצב הדעת הישראלי עוד מימי המדינה הראשונים. זה היה הגיונן של “פעולות התגמול” , המודוס אופראנדי של ישראל ב-19 השנה הראשונות של קיומה. הן היו דיספרופורציונליות בדיוק מפני שקיוו לשים קץ לטירור רצחני וחסר אבחנה נגד אזרחים ישראליים.

    אני אינני מערער על עצם הלגיטימיות שלהן, אבל היו פעולות שהרחיקו לכת הרבה יותר מדיי ושכרן יצא בהפסדן. קיביה היא דוגמא אחת, פעולת עזה (אלא מה) ב-1955 היא דוגמא שניה. קיביה היתה כתם מוסרי, ועזה רבת הקרבנות זירזה את השתעבדות עבד א-נאצר לברית המועצות.

    יגאל לביב מרחיק את עדותו עד ימי האשורים והטאטארים (מונגולים?). אני כמובן מתכוון לזמן המודרני. רק עם הזמן המודרני יש טעם להשוות. אינני חושב שראינו כאן רפליקה של גרניקה (העיירה הבסקית, 1937), אם כי השמאל האנטי-ישראלי הרדיקלי באירופה עשה את הההשוואה הזו בעונג רב .

    אגב, פרנקו, לא-ינוח-בשלום-על-משכבו, לא עולל את גרניקה. טייסת של הלופטוואפה ששלח היטלר עוללה אותה. טייסיה לא ניסו להבחין בין אזרחים למטרות צבאיות, מפני שלא נצטוו להבחין. בעלות הברית של מלחמת העולם השניה לא גילו הרבה יותר רגישות מוסרית, כאשר העלו את המבורג באש (1943, עם 50,000 הרוגים), או כמובן את דרזדן (1945).

    כאשר ישראל הפציצה את מערב ביירות, בקיץ 1982, והרגה בערך 200 אזרחים ביום, מנחם בגין שאל הסבר מווינסטון צ’רצ’יל. ראש ממשלת בריטניה השיב למתלוננים על הפצצת ערי הרייך, “ואת קובנטרי ראיתם?”, או משהו מעין זה — רמז להפצצה המסיבית וחסרת האבחנה של עיר התעשיה הבריטית בידי הגרמנים. גם אז, הדיספרופורציה היתה עצומה.

  9. יגיל הנקין הגיב:

    ואני יכול לומר את זה בצורה מהימנה למדי, כי אני מלמד שם. למעט אלה שטורחים לקרוא את הספר שלי על מלחמת צ’צ’ניה, ובפרט לכתוב עבודות על צ’צ’ניה (אם הם קוראים את הרקע ההסטורי ולא קופצים ישר לתכל’ס) אני מפקפק למדי כמה מכירים את המנוול הנ”ל. אני מזכיר אותו לפעמים, אבל דיינו שנציין שיש בצדק אנשים חשובים יותר ללמוד עליהם.
    מכל מקום, זו הערת שוליים. הנקודה היא שתורת התגובה-הלא-פרופורציונלית מעוגנת היטב בדברים מודרניים יותר – למשל, מה שנקרא ‘דוקטרינת פאואל’.
    אני כשלעצמי חושב שהבעיה עם ‘צריבת התודעה’ ושאר המושגים ממין זה, היא שהם מניחים קודם-כל שהאוייב שלנו הוא בדיוק כמונו, ושנית – שמה שלא עבד עלינו יעבוד עליו.
    זו גם הבעיה בכימות הרתעה: כפי שציינו, העובדה שנאצר חטף את הגדולה במכות בתולדותיו לא הרתיעה אותו מלחפש משהו אחר. העובדה שהוא נכשל ביעדיו ממלחמת ההתשה, כפי שנסראללה נכשל באמונתו כי יוכל להציק לנו בקצב הנוח לו, כפי שעראפת והחמאס נכשלו כל אחד בתורם באותה שגיאה, וכפי ש -אם כבר הזכירו את היטלר – גם הוא נכשל בהבנת מה שיגרום לדמוקרטיות להיכנס למלחמה, מעידה שהרתעה היא מונח מאוד, מאוד נזיל, ותלויה במידת נכונותו של הצד השני להיות מורתע. זו אחת הסיבות שמדיניות של פעולות-תגמול היא בעייתית כל-כך: מדובר בהסלמה מכוונת כדי לשכנע את האוייב להפסיק את ההסלמה מצידו. לפעמים זה עובד, לפעמים לא. אגב, אם יש משהו שפחות עובד מזה, זו המדיניות של ‘הסלמה מבוקרת’, או בלשון העולם ‘תגובה מידתית’: כמעט בלי יוצא מן הכלל היא מובילה להסלמה הדרגתית אך ברורה, ובסוף מספר הקורבנות איננו קטן יותר בדרך-כלל. לא לחינם מאו טרח להזכיר לגרילה שעליה להפסיק טרם ירתח האוייב: הסלמה הדרגתית יכולה להביא אותה למצב בו תוכל להסב נזק הרבה יותר כבד מאשר הסלמה פתאומית.
    אחרי-זה, כמה הערות ותיקונים הסטוריים, לפי סדר אקראי.

    1. קיביה, מבחינת ישראל, הייתה פעולה מוצלחת מאוד. לא מבחינת הנזק הבינ”ל, אבל אחריה חוסיין הבין בהחלט שמוטב לו לשים קץ לסיפור ההסתננות הזה, ובמשך שנתיים ומשהו מספר ההרוגים ירד פלאות ובעקביות. כפי שמרדכי בר-און מציין, מדיניות ה’גמול’ נכשלה בגבול המצרי אבל הצליחה בגבול הירדני, מסיבה פשוטה: חוסיין הבין שהגמול איננו מכוון כנגד משטרו, והיה קרוב מספיק להרגיש איום מתוצאות הלוואי. משטר הקצינים החופשיים לעומת זאת, הרגיש שהגמול מכוון נגדו, והיה רחוק מספיק כדי שלא להרגיש מאויים מכדי להסלים את המערכה.

    2. המיתוס של פעולת עזה מושרש מאוד, אבל הוא עדיין לא נכון. ראשית, נזכיר שבפעולת עזה כמעט לא נפגעו אזרחים. חשוב להזכיר – המטרות לא היו אזרחים. שנית, רמי גינת כבר חקר והוכיח שעסקת הנשק הראשונה עם הגוש הסובייטי נחתמה *לפני* הפעולה, ושפעולת עזה הייתה תירוץ-ליחסי-ציבור עבור ‘העסקה הצ’כית’, ולא הסיבה לה ואפילו לא המאיץ. גם חלקו של קרמיט רוזוולט בעיצוב הנראטיב הזה (לא לגמרי בכוונה) כבר נחקר היטב.

    3. לא במקרה, היישום המודרני בצה”ל של ‘צריבת התודעה’ נכתב בידי אנשים שרצו *להימנע* מלחימה ממשית בשטח עירוני. בעניין זה זוכרים את יעלון, אבל שוכחים שלא הוא החל עם זה, ואת תפקידה החשוב של המלת”ק מצד אחד ועיבל גלעדי מצד שני. ‘צריבת התודעה’ הייתה נסיון להשפיע על האוייב לא באמצעות שלילת יכולת, אלא באמצעות שלילת רצונו. הבעיה הראשונה היא שהאוייב עלול בכל-זאת להמשיך להילחם כשיש לו יכולת, והשניה – ההשפעה על התודעה היא לרוב צורה זו או אחרת של הפגנת כח. ז”א, השפעה על התודעה כשלעצמה אמורה לשרת מטרה צבאית מוגדרת. בתפיסת ‘צריבת התודעה’ דובר על נסיון לעצב את העולם באמצעות התודעה. אני משתמש בכוונה בביטוי ‘העולם’, כי מי שקורא את ראיון הפרישה עם תא”ל גלעדי, רואה שיש שאיפה ברורה להשפיע על כולם – כולל האירופים, הערבים, ומי עוד – באמצעות ‘תודעה’.
    http://www.fresh.co.il/dcforum/Army/7836.html
    התפיסה הזו במפורש ניסתה להימנע מכיבוש שטח על ידי ‘הדגמה אופרטיבית’ ושכנוע הצד השני ביעדים שונים.
    ומכאן נגזרת בסופו של דבר העובדה, שאחת ההבטחות החשובות בטחונית בזמן ההתנתקות הייתה שאם משהו לא יילך כמו שצריך, נגיב בלי פרופורציה ותהיה לנו לגיטימציה עולמית. שורשי ‘עופרת יצוקה’ הם בהתנתקות לא פחות משהם במלחמת לבנון. כי ברגע שהוחלט לוותר על השליטה בשטח, האידיאולוגים של כח האש נתנו פתרון אחר: אש בלתי-פרופורציונלית. אם אתה לא שולט בשטח, אין לך יותר מדי פתרונות כדי ‘לשכנע’ את הצד השני – למעט תגובה לא פרופורציונלית. זה מה שהבטיח שרון, זה מה שהבטיח בזמנו א.ב. יהושע, ואפילו בצורה זו או אחרת יוסי שריד כמה שנים קודם.
    הדבר הנוסף הוא, שהיחס כלפי ישראל קשור בדיוק לעניין זה. כאשר ישראל שלטה בשטחים והתמונות היו של אבן מול רובה, היחס הציבורי היה פחות גרוע מכאשר היא איננה שולטת, ונאלצת להפעיל מטוסים, וטנקים, וארטילריה. בסופו של דבר, מהבחינה שאותה אתה מתאר, השאיפה לסיים את הכיבוש כנראה גרמה יותר נזק למעמדה של ישראל מהמשכו, וסכסוך אלים בין ישראל למדינה פלסטינית יגרום לעוד-יותר נזק, ולא משנה אם כיום אומרים לנו ש’ברגע שתהיה מדינה החוקים ישתנו’.

  10. יואב קרני הגיב:

    תודה, יגיל, על התגובה המעניינת והמלומדת.

    אני נאלץ לחלוק על האיפיון שנתת לתגובות על טיפול ישראל באינתיפאדה הראשונה (“אבן מול רובה”). אלה היו הימים של התמוטטות דימויה הציבורי של ישראל בדעת הקהל המערבית. לא היו שחורים מהם. אני סקרתי את השפעתם בארה”ב, ואני זוכר יפה את ההתבטאויות של הזמן ההוא. הן היו שוות ערך לתגובות על עזה, חוץ מזה שהן התפרשו לאורך הרבה יותר זמן.

    הימים ההם גם הניבו את הפאזה העוינת ביותר לישראל במדיניות החוץ של ארה”ב מאז אמצע שנות ה-50, זו שהקליימאקס שלה היה הכרזת מזכיר המדינה בייקר בשימוע בקונגרס, “הנה מספר הטלפון שלנו, כאשר לישראל יהיה משהו להגיד לנו שתצלצל”. בייקר גם הוציא איסור על כניסת פוליטיקאי ישראלי אחד לבניין מחלקת המדינה בוושינגטון. פרסים יוגרלו בין המנחשים את שמו.

  11. יגיל הנקין הגיב:

    האינתיפאדה הראשונה בצורה מספיק טובה (לא הייתי בר-מצווה כשהיא פרצה) אבל יצא לי לקרוא כמה וכמה סקרים אירופאיים שהיו קשורים למיצובה של ישראל בדעת הקהל. אינני בא להציג את האינתיפאדה כתקופת זוהר, אבל באופן מובהק, אחוז הבריטים שהתייחסו לישראל בצורה שלילית היה נמוך בהרבה מאשר בימי עזה, בדוגמה אחת. אתה סובר שמדובר בהתפתחות עקבית, עד למצב של ימינו; אני לא משוכנע בזה. גם בימי משבר הדלק הדוד האמריקאי שלי זכה לשמוע את הביטויים של
    Burn Jews, not fuel
    ודומיהם, אבל נראה לי שאיש היום לא יטען שהמצב דומה לאז.
    מן הצד האחד, מנהיגי מדינות אירופה מתייחסים היום לישראל הרבה יותר בעדינות מאנשים כמו קרייסקי, שלא לדבר על שיתוף-הפעולה-בפועל של האיטלקים עם אש”ף בשנות השבעים (הסכמות שבשתיקה והעלמת עין, כמובן לא שת”פ גלוי). אני בספק אם מבחינה מדינית משהו כמו ביקור התמיכה של מנהיגי אירופה יכול היה לקרות לפני עשרים-שלושים שנה.
    מן הצד השני, יש עויינות ציבורית גדולה הרבה יותר, גם אם מנטרלים את המרכיב המוסלמי הבולט.
    נכון, גם בשנות החמישים היו חבר’ה כמו שגריר הוד מלכותה ג’ון ניקולס, שהצהיר “עלינו להתייחס לישראלים כאל חולי נפש” (עם הסבר אנטישמי למדי על יסודות מחלת הנפש הקולקטיבית). אבל היום לא רק שיש תגובות עויינות ושלילת הלגיטימציה, יש גם את כל האשמות הטבח וההשמדה שבכל-זאת לא היו מי יודע מה נפוצות אז למיטב ידיעתי.
    (מצד שני, אם אני טועה, אולי אפשר לקוות שגם מזה נתאושש. הלא אפילו אייזנהאואר הצהיר בשנות השישים כי טעה בגישתו לגבי משבר סואץ בכלל והישראלים בפרט, ולא היה צריך להוציא אותם מסיני…)

  12. יואב קרני הגיב:

    יגיל, מסקנתך מקובלת עליי בהחלט. הדה-לגיטימציה הגיעה אל שיאים היסטוריים. היא הבעיה החמורה ביותר של ישראל, הטיפול בה יהיה ירושת הדור הזה לבאים אחריו. אי אפשר עוד לדחות את הטיפול. הימנעות ממנו תחרוץ את גורלם של הבאים.

    אמרתי, לעומת זאת, שפניית העורף המסיבית של דעת הקהל הליברלית לישראל התחילה במלוא התנופה בשנות ה-80, תחת הרושם של מערב ביירות (סברה ושתילה לא היו מעשה-ידינו במישרים, אבל ההפצצות המסיביות על אוכלוסיה אזרחית היו גם היו) ושל חיילים יורים בראשיהם של ילדים המיידים אבנים בימי האינתיפאדה הראשונה.

    אחרה כך באה אוסלו. על כל מומיה הניכרים והבלתי-נסלחים, היא השעתה את תהליך הדה-לגיטימציה. האינתיפאדה השניה חידשה אותו, לבנון השניה הביאה אותו לגבהים חדשים, עזה העניקה לו קליימאקס (לדעתי, מפני שעזה היתה רפליקה מוקטנת של 1948. אילו מצלמות אל ג’אזירה היו ביפו ובלוד ובסאפורייה ב-1948, אני חושב שישראל לא היתה נולדת, ואם היתה נולדת היתה נולדת ללא חיבתה של דעת הקהל הליברלית, לרעת שיורה).

  13. שלומי שטרית הגיב:

    יואב, אני מתנצל אם אני נשמע נדוש, לא אפנתי או פרנואידי. אבל, לראייתי, המצב החריג הוא זה שבו ישראל זוכה ללגיטימציה, ולא להפך.

    הרי הפכנו ל”שטן הקטן” כבר בימי המלחמה הקרה, בעידוד מכונת התעמולה של גן העדן הקומוניסטי. השמאל הרדיקאלי באירופה, למיטב זכרוני, לובש כאפיות מזה זמן (שלא להזכיר אימונים משותפים עם ארגונים פלסטיניים במחנות בלוב ובלבנון).
    גם העיוורון הסלקטיבי של אותם חלקים מהמפה הפוליטית כלפי עוולות האסלאם אינו חדש – והוא אף טבעי כשנזכרים בפולחן סטלין שרווח בקרבם.

    בכלל, מקריאת תגובתך האחרונה ליגיל, עולה התמונה האמיתית: העולם (לפחות חלקו ה”ליבראלי”) שונא את ישראל כשהיא מתגוננת. מה היתה החלופה ל”גאות ושפל” (ה”אינפיאדה ה-2″)? לחומת מגן? למלחמת לבנון השניה? למערכה בעזה?

    אתה מביא את אוסלו כסיבה להשעייתה (הזמנית והחריגה!) של הדה-לגיטימציה. אני מסכים עם הזמן, אך לא עם הגורם. להערכתי, נפילת בריה”מ תרמה לכך הרבה יותר. מעבר לכך שאוסלו הביאה (בדיוק כפי שנחזה ע”י גורמים בימין) למצב שבו, כפי שיגיל ציין, עלינו לשלוח אוגדה למקום שבו פעלה פלוגת מג”ב.

Leave a Reply