הדגל בוער

העתונים ששעריהם מוצגים כאן, מלמעלה למטה, הם ‘דיילי מירור’ (לונדון), La Prensa (מנגואה, ניקרגואה), The Age (מלבורן, אוסטרליה), ‘סיטיזן’ (אוטאווה, קנדה), ‘לומאניטה’ (פאריס), ‘לה דבוואר’ (מונטריאול), ‘זידוייטשה צייטונג’ (מינכן), ‘פובליקו’ (מדריד), ‘טמוואנייאז” (האי הצרפתי ראוניון, באוקיאנוס ההודי), ‘טרוב’ (אמסטרדם), ‘פוליה דה סאו פאולו’ (ברזיל), ‘מורגנבלאדיד’ (איסלנד), ‘סאבאה’ (איסטנבול).

                   רוב השערים לקוחים מאתרי הרשת של העתונים, ומיעוטם — מ newseum.org.

 

האנגלית של שרת החוץ משתפרת מִמלחמה למלחמה. ברצינות. היא אפילו משתפרת מיום ליום. לא שיפור דרמטי, צריך למהר וּלסייג. אוצר המלים מתרחב, התחביר נעשה טיפה יותר מדויק. לרוע המזל עניין אחד אינו משתפר, לא אצלה ולא אצל עמיתיה: החן. או בייחוד חוסר החן.

גם התומך המובהק ביותר של המלחמה הזו, גם הסניגור הנאמן ביותר של מטרותיה, היה מוכרח להתכווץ בכסאו השבוע למישמע הציטוט מפי “בכיר בלשכת ראש הממשלה”. כתב ‘הארץ’ שמע, אל-נכון, את הדברים: “אין חיה כזו, הפסקת אש הומניטרית. אין בעזה משבר הומניטרי”. מנסח הכותרת הראשית ב’הארץ’ עשה חסד עם לשכת ראש הממשלה. “חיה” לא נכללה בה.

עד כמה שהצלחתי לבדוק, הציטוט הזה לא נכלל במהדורה האנגלית של ‘הארץ’. ממילא, העתונות הבין לאומית לא תצטט אותו. אכן, הרבה יותר מזל משכל.

חיספוס, עודף דפנסיביות וחוסר רגישות תמיד ייחדו מסבירים ישראליים. אפשר להבין ללבם. הם נתקלים בחומות של אי הבנה, או של איבה. והם אינם יודעים את נפשם. כל כך ברור להם שכל כך לא ברור לשומעיהם. ציפי לבני התלוננה השבוע בראיון לעתונאי לא-אוהד מן הבי.בי.סי על “פער הדימוי בין מה שאנחנו וּבין מה שאנחנו מצטיירים”.

היא טעתה. אנשים אינם אוהבים להאזין לרחמים עצמיים מפי ארץ המטילה מאה טון פצצות בבוקר אחד על עיר צפופה להחריד. אנשים נוטים לפקפק בצדקנות. מוטב למשל לגב’ לבני שלא תחזור ותשתבח ב”ערכינו”. אנחנו יודעים למה היא מתכוונת, אבל התפעלות-עצמית מן המוּסר הצבאי הישראלי אינה מטבע עובר לסוחר בימים האלה.

לא כאשר חמש אחיות פלסטיניות זעירות מרוחות מתות מאוד על עמודים ראשונים. לא כאשר הורים צעירים מוכים חרדה נושאים את זאטוטם מן ההריסות המעשנות (זו אגב היתה כנראה התמונה הפופולרית ביותר בעולם ב-48 השעות הראשונות של “עופרת יצוקה”, מאיפה באים השמות הלא-טובים האלה).

לא כאשר עתונאים חוזרים וּמטעימים את ה”דיספרופורציה”. ה’גארדיין’ הבריטי, מן האויבים הגדולים ביותר של ישראל בעתונות המערבית, מנה השבוע את אבדות הפלסטינים, הרוגים וּפצועים, והעיר ביובש: “זה בִּתגובה על מאות ראקטות של המיליטנטים מחמאס, אשר הרגו ישראלי אחד בששה חודשים. אבל המשוואה היא תמיד כזאת”.

תמיד. כזאת.

מה שכמובן מעורר את השאלה כמה ישראלים צריכים למות, כדי שכותבי מאמרי המערכת ב’גארדיין’ יואילו להכיר בזכותה של ישראל להגן על אזרחיה.

רק מוסיקת רקע

אכן, קשה להתמודד עם ציניות כזאת. אבל כאשר העולם כולו משוכנע שעזה עומדת לקרוס על יושביה, הכחשת המשבר ההומניטרי היא לא רק מופרכת מעיקרה, אלא היא מוכרחה להתפרש כביטוי של אדישות לא-אנושית. ואיזה צורך בדיוק שירתה הכרזתו של שר הבטחון, שישראל תילחם “עד הסוף המר”? אולי צירוף המלים הזה היה תוצאה של חוסר שינה ושל עודף קפאין. אבל הוא נמרח על עמודים ראשונים מארגנטינה ועד לוקסמבורג, מיוהנסבורג ועד איסטנבול.

הדיבורים האלה מאשרים רושם, שישראל היא מדינת-קסרקטין, שמיליטריסטים משולחי רסן מנהלים אותה, שחיי אדם נוגעים להם רק כל זמן שֶאֵלֶה חיי יהודים. רוב האנשים אינם יודעים שכך נשמעת רטוריקה פוליטית ישראלית גם בִּימי שלום, שעברית מודרנית מוּעֶדֶת להפרזות, שלא כל מה שנאמר צריך להתפרש כִּפשוטו. לפעמים זאת רק מוסיקת רקע. לפעמים זו רק תוצאה של מחסור בניואנסים.

אבל לפחות חלק מדוברי ישראל צריכים לשנות קצת את הטון. שרת החוץ אולי צריכה להיות אשת הברזל במערכת הבחירות, אבל אינה מוכרחה להיות כל כך קשה וּמחוספסת כלפי חוץ. היא יכולה לגלות גם רכּוּת אנושית, היא יכולה להישמע קצת יותר מהורהרת ואפילו עצובה כאשר היא נשאלת על ייסורי העזתים.

אני חושש שאין תשובה הולמת לגוויותיהן של ילדות פלסטיניות, יהיה תקציב הפירסום גדול כאשר יהיה. הבה נודה, שטענותיהם של חלק מן המבקרים יסתתמו רק אם ישראל תציג את גוויות ילדיה.

זו כמובן אינה מישאלה. זו רק הכרה בחוסר סיכויי ההתמודדות של משמיעי טענות פוליטיות או משפטיות. הסברה ישראלית אינה צריכה לפסוח על טענות כאלה, אבל גם אינה צריכה לייחס להן עודף חשיבות.

ישראל, העומדת ללא הרף על צידקתה, עלולה לחזק את הרושם הלא-נעים של חברה המסרבת להכיר בחולשות, שבויה בקנאות, נתונה להתפרצויות של שנאה ושל נקם. אנחנו יודעים שהעמדה כזאת היא קריקטורה גסה, אם כי טיול במסדרונות הטוקבאק של אתרי חדשות ישראליים מרכזיים עלולה דווקא לחזק את הרושם (כותב פלסטיני באתר רשת ערבי-אמריקאי תיאר השבוע את ישראל כ”חברה חולה, קניבליסטית וחייתית” בגלל גילויי השמחה לאידם של הפלסטינים).

תראו איפה הוא בוער

קשה להסביר לרוב בני האדם מה היתה הסיבה שהתקפת חיל האויר התחילה ביום שבת ב-11:30 בבוקר, כאשר רחובות עזה המו אדם. בוודאי יש הסבר, והוא ענייני, והגיוני, ורלוונטי. אבל בניו זילנד, למשל, הוא נשמע נואל וציני ולא-הומני.

אני מזכיר את ניו זילנד מפני שהיא נעשתה יעד פופולרי לתיירים ישראליים. למי שנקלעו אליה השבוע, וקנו גליון של עתון מקומי, ‘דומיניון פוסט’, נכונה תמונה מהממת: לצד הלוגו של שמו, העתון פירסם דגל ישראלי בוער. אינני חושב שראיתי אי פעם משהו מעין זה בעתון נורמלי, בדמוקרטיה מערבית מפותחת.

שם אנחנו עומדים, ועם דימויינו הלא-אנושי עלינו להתמודד. עיון בעמודיהם הראשונים של מאות עתונים בעולם בימים האחרונים מגלה נזק עצום ממדים, נחשול מים אדירים של איבה ושל דיסקרדיטציה. אני נוטה להאמין שהתגובה ההולמת אינה התקפת-נגד (אני כותב כאן על יחסי ציבור, לא על עצם המלחמה). התגובה ההולמת היא אולי ענווה, הרכנת ראש, הבעת עצב, גילוי אמפתיה.

זכות ההגנה העצמית אינה צריכה לבוא על חשבון זכות הביקורת העצמית. כאשר דוברי ישראל מתחסדים ברבים, הם אינם מועילים לעניינה.

ועכשיו צריך לדון בעצם המלחמה הזו. מה חבל שאין עוד מקום.

התפרסם ב’גלובס’, אחד בינואר 2009

 

 

 

בעתון בריטי, ‘אינדפנדנט’, התנהל השבוע ויכוח לא-ישיר בין עורכת החוץ של העתון ובין כתב החוץ המפורסם ביותר שלו. העורכת היא מרי דג’בסקי (Dejevsky), הכתב הוא רוברט פיסק (Fisk).

את זה האחרון קצת קשה לחשוב למבקר של ישראל. הוא אינו מבקר, הוא כופר בעצם הלגיטימיות של קיומה, בגלוי וללא סייגים. זה מעולם לא מנע את עורכי ‘אינדפנדנטמלפרסם את הגיגיו בהבלטה ניכרת בעמודי החדשות שלהם.

פיסק כתב השבוע מביירות. עלה על דעתו שבהפצצת אשקלון כרוכה “האירוניה הטראגית ביותר”, מפני שכל כך הרבה עזתים הם בעצם אשקלונים וצאצאי אשקלונים, שנעקרו מבתיהם ב-1948. הוא מתלונן על עתונאים, שאינם מזכירים לקוראיהם, כי “בעזה מתגוררים הבעלים המקוריים, החוקיים של השטח הישראלי שעליו מתפוצצים טילי חמאס“.

האסוציאציות האשקלוניות חלפו במוחו של פיסק עוד לפני ההתנקשות בחיי ניזאר רייאן, בעצמו ממשפחה אשקלונית, שהיה ידוע בכינוי ‘האשקלוני’.

גב’ דג’בסקי אינה נוקבת בשמו של פיסק, אבל ברור למדי שאליו, או לפחות אל בני-דמותו היא מתכוונת.

היא מציגה למבקרי ישראל את השאלה,

“במעמקי לבכם, האם אתם מאמינים שלמדינת ישראל יש הזכות להתקיים, או, אם תהיו כנים להחריד, העולם יהיה מקום פשוט יותר והרמוני יותר” [אילמלא קמה ישראל על חורבות מלחמת העולם השניה].

ההערכה ההיסטורית, היא אומרת, “עומדת אל נכון ביסוד הנטיה בחלקים ניכרים של העולם המערבי להחזיק את ישראל אשמה, עוד לפני שהספיקה לעשות משהו“.

היא ממשיכה:

“פרדוקס הוא שאחת המדינות הפגיעות ביותר במזרח התיכון רכשה מוניטין של תוקפנית ושל בריונית”. אבל, “הפרזותיה” של ישראל בעזה, או בלבנון, לא היו נחוצות אילמלא כשלונו של העולם החיצון “לאכוף את החוק הבין לאומי ולערוב באמת ובתמים לזכות ישראל להתקיים“.

אני מציע לקוראי הטור הזה לקרוא את רשימתה המלאה של דג’בסקי. לדעתי, מעטים היטיבו יותר ממנה לקלף את הוויכוח מכל שכבות השומן שלו, ולחשוף את ליבתו. הביקורת הקשה ביותר על ישראל במערב אמנם באה מצד אנשים הכופרים בזכותה להתקיים.

(מיותר להגיד שביקורת על ישראל לגיטימית בהחלט, גם ביקורת נוקבת, גם ביקורת בימי מלחמה. אינני מנסה להפקיע את הלגיטימיות, ואינני מסווג כל ביקורת כהתנגדות לקיום ישראל.)

 

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

15 Responses to “הדגל בוער”

  1. יוסי הגיב:

    מתי, לעזאזל, כבר יפול הקסאם בתוך גן ילדים בשדרות?

  2. חנוך גיסר הגיב:

    תגובתך חולנית לגמרי!

  3. יוסי הגיב:

    לחנוך,
    כנראה שלא הבנת את הרעיון.
    תחשוב פעם נוספת.

  4. נתי יפת הגיב:

    כתבת:

    הכחשת המשבר ההומניטרי היא לא רק מופרכת מעיקרה, אלא היא מוכרחה להתפרש כביטוי של אדישות לא-אנושית.

    לטעמי, הכחשת המשבר ההומניטרי היא לא סתם אדישות לא-אנושית. היא היא הסימפטום לבעיה שלנו ביחס לפלסטינים ובייחוד לחמאסניקים (וככאלה אנחנו תופסים את כל תושבי עזה, לאור זכיית התנועה בבחירות). אנחנו עושים להם דה-הומניזציה, אנחנו לא רואים אותם כאנשים רגילים, ראציונליים, שבהינתן תנאים לקיום ריבונות אמיתית, כולל גבולות פתוחים, ינהגו בהיגיון ויעסקו בפיתוח הכלכלה והחברה. ההיגיון שלנו אומר שמתן גבולות 67′ באופן מידי, ואפילו במהלך חד צדדי – שלאחר ההתנתקות נחשב למוקצה – יביא עלינו גל של טרור.

    אבל אולי החמאס באמת מתכוון לכך כשאומר שתהיה הודנה ל-15 או 20 שנה בתמורה לנסיגה לגבולות 67′? ואולי הוא לא יפסיק להילחם עד שמדינת ישראל וארה”ב לא יכבדו את ריבונות העם הפלסטיני ואת הבחירה שלו בחמאס, ויאפשרו לו לשלוט כמו כל מפלגת שלטון?

    ישראל לא עשתה את כל מה שהיא יכולה כדי למנוע את המלחמה הנוכחית, והיא לא עשתה זאת משום שתפיסתה את הפלסטינים היא שמדובר באינפנטילים שזקוקים למבוגר אחראי.

    במידה זאת, הרושם שמותירה ציפי אין משבר הומניטרי בעזה לבני הוא סיסמוגרף מדויק עד כאב של ההתייחסות הישראלית אל הפלסטינים כבני אדם פגומים וחסרי יכולת לשלוט בגורלם.

    נראה לי שאם יש הסברה שצריכה להיעשות, היא בדיוק בתחום הזה, פנימה אל תוך החברה הישראלית: להסביר, כמה פשוט, שהפלסטינים הם בני אדם לא פחות טובים מאיתנו. מסר וואחד רדיקלי..

    (ואם לעשות עוד צעד – תפיסתנו את הפלסטינים אינה בהכרח בגלל שאנחנו גזענים מתועבים. דווקא הגיוון האנושי בישראל מעיד לא פעם על פתיחות רבה לשונה. אפשר לטעון שיחסנו אל הפלסטינים הוא כזה משום שזה הזיז הנוח ביותר להיתלות בו, כאשר הסיבה האמיתית היא שאם לא כן ניאלץ להודות שאנחנו לא מסוגלים, או מפחדים למוות, מפינוי יו”ש מרוה ההתנחלויות – תנאי יסוד לשקט באזור – משום שאין לנו הכוחות הפוליטיים או החברתיים לעשות מהלך כזה. אז את מי נאשים באימפוטנטיות הזאת? איך נסיר את האחריות מאיתנו? פשוט מאוד – נסבך את המציאות לעייפה ונטען שהפלסטינים הם שורש הבעיה..)

  5. דורון צברי הגיב:

    שלום יואב
    תודה על הטקסט. כמו תמיד, הוא מחדש, מאיר פינות אפלות ומרחיב את הדעת
    חסרתי לי, ואני מניח שגם לרבים אחרים, באתר בשבועות האחרונים. לטובת אלו מאיתנו שאינם מנויים על גלובס אני מפציר בך לא לזנוח את קוראיך ברשת לפרק זמן כה ממושך
    תודה וסחתין (על הכל) דורון

  6. מאור פרץ הגיב:

    נתי, כתבת: “אנחנו לא רואים אותם כאנשים רגילים, ראציונליים, שבהינתן תנאים לקיום ריבונות אמיתית, כולל גבולות פתוחים, ינהגו בהיגיון ויעסקו בפיתוח הכלכלה והחברה”.
    איפה זה כתוב שאנחנו צריכים לקיים גבולות פתוחים עם הפלסטינים אחרי שאנחנו חוזרים לגבול הבינ”ל? ממתי סגירת גבול בין 2 מדינות או ישויות שאין בו גזילת קרקעות לרעת צד אחד, כמו במקרה שלנו עם ישות החמאס בעזה, הוא עילה להתקפות טרור של צד אחד על השני? ישראל כבר הודיעה רשמית שהיא תהיה מוכנה להכיר בחמאס אם הוא יקבל את תנאי הקוורטט, אך כמובן מבחינתך זו דרישה מוגזמת מדי מצד ישראל. מבחינתך ישראל צריכה להכיר בחמאס גם אם הוא ממשיך להצהיר בגלוי על כוונתו לא להכיר לעולם במדינת ישראל וממשיך בפעילות הטרור כנגדה. האם בכלל יש מבחינתך מצב שבו מדינה מסוימת לא צריכה לדבר עם מדינה או ארגון אחר בגלל המצע הרשמי ו/או הפעילות העוינת שלו? כנראה שאין, כי חמאס מקיים את כל התנאים ההגיוניים שבגללם ישראל והמערב לא צריכים לדבר איתו, ואתה עדיין טוען שצריך להכיר בו. אולי באמת הפלסטינים היו מצליחים להתפתח כלכלית אם מנהיגיהם לא היו משתמשים בעשרות (אם לא מאות) המיליארדים שכל העולם נתן להם כחלק מהסכמי אוסלו כדי לממן תשתית טרור ענפה ולהקים מאות אתרי אינטרנט של תעמולה אנטי-ציונית במטרה לפורר את הלגיטימציה הבינ”ל של קיומה של מדינת ישראל, ואת העודפים שנשאר מהמיליארדים לוקחים לכיסם ולכיסי מקורביהם?
    “אבל אולי החמאס באמת מתכוון לכך כשאומר שתהיה הודנה ל-15 או 20 שנה בתמורה לנסיגה לגבולות 67′?” אף אחד לא מטיל ספק בכך שהחמאס באמת מתכוון לזה, השאלה אם זה באמת נכון ללכת על זה. האם ישראל צריכה לחזור לגבולות 67′, שהם הקונצנזוס לגבול בינ”ל, תמורת הפסקת אש זמנית ולא תמורת הכרה בקיומה וסיום הקונפליקט אחת ולתמיד? ואיזה מחיר ישראל תצטרך לשלם בתום ה15-20 שנה כדי להגיע ל”הודנה” נוספת של עוד 15-20 שנה? חזרה לגבולות 47′? או אולי לגבולות ועדת פיל של שנת 36′?
    “ישראל לא עשתה את כל מה שהיא יכולה כדי למנוע את המלחמה הנוכחית”. אני לא מחסידיו של אהוד ברק, אך במקרה זה הוא באמת עשה כל שביכולתו כדי להמנע מההסלמה הזאת. הוא הפעיל את כל המשקל הפוליטי שלו כדי לקיים את התהדייה החד צדדית הזאת בתנאים לא הגיוניים (מעברים בשליטת חמאס, ויתור על דרישה של לוח זמנים בנוגע לעסקת שבויים שתחזיר את שליט) בניגוד לדעת רבים בממשלה, כולל רה”מ עצמו. אפילו שר החוץ המצרי, שהוא לא מאוהביה הגדולים של מדינת ישראל, טוען שהוא הפעיל מכבש לחצים על החמאס כדי להפסיק את ירי הרקטות לעבר, ללא הועיל. אך כמובן, גם אם שונאיה של ישראל יטענו שבמקרה הספציפי הזה אין היא האשמה בהסלמה אתה תתעקש ותטען שהיא האשמה למרות הכל.
    אני אגב בעד הפסקת אש, אך לא מטעמים “הומניטריים” (האם המערב נצר את האש מטעמים הומניטריים בעיראק או באפגניסטאן?) אלא מטעמים טקטיים. הפסקת אש עכשיו תצטייר כניצחון. הפסקת אש שתגיע (והיא תגיע) אחרי פעולה קרקעית ארוכה ומסורבלת שבה ייהרגו הרבה חיילים תצטייר כהפסד של ישראל, גם אם עובדתית אין כך הדבר (ע”ע מלחמת לבנון השניה). מה לעשות שבמזרח התיכון הרושם שנוצר כלפי חוץ חשוב יותר מן העובדות.

  7. יואב קרני הגיב:

    יוסי, אני בהחחלט הבנתי ששימוש הלשון שלך היה רטורי, ולא התכוונת מילולית.

    נתי, דברים מעניינים. אני מוטרד, וחוזר וחמוטרד, מן הטון הדפנסיבי-אגרסיבי של המונולוג הישראלי. אני חושב שהמייסדת היתה גולדה מאיר, והיא הורישה אותו, לפעמים באותה דרגה של שטחיות ועם אותו אוצר מלים דל ותחביר מזעזע, לילדיה ולנכדיה.

    סוף סוף אפשר להיות צודקים גם מבלי להיות צדקנים ומתחסדים. אפשר לעמוד על זכויות גם מבלי לאבד רגישות אנושית וכבוד לזולת.

    אשר לחמאס, אני אינני נוטה לתת לו אשראי. מקריאת ההיסטוריה ומעיון בהתנהגותן של תנועות מהפכניות ושל אידיאולוגיות דתיות-פשיסטיות, אין לי סיבה לפקפק באותנטיות של התחייבותו לחסל את ישראל.

    מדינה פלסטינית מלאה בגדה המערבית, לא גדועה ולא מפוררת, עם כלכלה משגשגת, היא הסותרן (אנטידוט) היחיד לחמאס. אבל אני חושש שיהיה קשה לשכנע ישראלים להעניק הזדמנות לחמאס להוסיף ולעשות ניסויים בליסטיים גם מתוך הגדה המערבית.

    האם יהיה צריך לעודד את הקמתה של מדינת משטרה פלסטינית, שתנהג בכל גילוי של אופוזיציה כפי שנוהגים בו המשטרים הערביים האהודים על עזמי בישארה? אינני יודע.

    אני מניח שהתשובה הישראלית עומדת להיות קבינט שבו בנימין נתניהו יהיה הסמן השמאלי.

    דורון, תודה על איחוליך. מאחר שאין כל סיכוי שאצליח להדביק את קצב הפירסום ב’גלובס’, אני מפנה את תשומת לבך לקישור החדש שאני נותן מצד שמאל של העמוד הזה, למעלה, לרשימותיי בארכיון הדיגיטלי של ‘גלובס’. הן מופיעות שם ללא אלמנטים גראפיים, ומתוך שיעבוד גדול יותר לאורך המתחייב מגודל של עמוד מודפס, וללא ניקוד (: — אבל לפחות אפשר לקרוא אותן שם.

  8. מאור פרץ הגיב:

    באשר לבעיית ההסברה- אני חושב שיראל צריכה להפסיק לנסות להצטייר כקורבן או כצד החלש. אף אחד לא קונה את זה. ישראל צריכה לומר שהיא הצד החזק ושאין בכוונתה להתנצל על כך שהיא הצד החזק. לפעמים גם הצד החזק יכול להיות הצד הצודק.
    אני בדרך כלל מתנגד חריף להפרטות באשר הן- אך בנושא ההסברה של מדינת ישראל אני דווקא תומך נלהב בהפרטה. בעיקר בגלל שהפוליטקאים שלנו עם האנגלית המגמגמת והביטויים חסרי הטקט נכשלים פעם אחר פעם ומאידך אנשים מהשוק החופשי (עתונאים, פובליציסטים, אנשי אקדמיה או אנשים רגילים בעלי דעה) כגון דג’בסקי מיטיבים במשימה (הלא פשוטה יש להודות) יותר מכל פוליטקאי ישראלי או משרד ממשלתי.

  9. עומר לביב הגיב:

    יואב,

    אם החמאס סבור שכדי לשחרר את גלעד שליט, ישראל צריכה להחזיר כ- 500 אסירים, נראה כי על 4 הרוגים מטילי גראד, הולם כי ייהרגו 2,000 פלשתינים.
    המתמטיקה היא באדיבות החמאס. אני רק עשיתי את החישוב.

    עומר לביב

  10. טוויטר הגיב:

    טוויטר יואב טוויטר

  11. יואב קרני הגיב:

    מבריק, עומר. (במובן של הברקה, לא במובן של חוכמת מדיניות.)

  12. נתי יפת הגיב:

    תודה מאור ויואב על התגובות המלמדות.
    מאוד קשה לי להתפלמס באדיקות ובאמונה שלמה בימים אלה, המצב אפוף מדי מכדי לקבוע דעה נחרצת עד כדי כך.
    בכל אופן, נתתם חומר למחשבה.

  13. Michael Bergman הגיב:

    Yoav – welcome back and Happy New Year

    Can we wish for a year of peace and prosperity? Yes we can

    PS
    מה שכמובן מעורר את השאלה כמה ישראלים צריכים למות, כדי שכותבי מאמרי המערכת ב’גארדיין’ יועילו להכיר בזכותה של ישראל להגן על אזרחיה.

    יועילו – I think you meant with א

    Though no doubt that will be beneficial too

  14. יואב קרני הגיב:

    כמובן, מיכאל, תודה על עינך הבוחנת.

  15. עופר נ. הגיב:

    אני לא מבין מה כ”כ מבריק בתגובה המספרית של עומר

    יואב, אשמח אם תרחיב מדוע פיסק שולל את זכות קיומה של ישראל.

    הוא הפך לשק אגרוף נוח מאד.
    הרשה לי לשאול אותך האם תמצא דופי בדבריו של מישהו שיכתוב על האירוניה בכך שתותחי צה”ל כותשים מבני ציבור בגוש קטיף

Leave a Reply