הינשכו ההינדו את שפתיהם?

כל כך הרבה תלוי עכשיו במידה תרומית שהודו מעולם לא הצטיינה בה: קור רוח בשעת משבר. הינשכו ההינדו את שפתיהם עד זוב דם, מבלי לשפוך דם? היתלכדו המוסלמים של הודו נגד הטירור המתיימר לדבר בשמם?

העתון ההודי הזה (הפונה אל מיעוט קורא אנגלית) השתמש ב-4 בדצמבר כמעט בכל אסוציאציה אמריקנית אפשרית. מתחת לכותרת ענק "הודו המתעוררת" הוא דיווח על התפרצות עזה של פטריוטיות ושל סולידריות, שהיתה ל"שאגה למען שינוי", בעקבות "עשרים-וששה בנובמבר" (שיהיה מעכשיו ואילך כ"אחד-עשר בספטמבר" של ארה"ב). ובשביל מי שלא הבינו את הרמז באה כותרת קטנה אך בולטת מימין, Yes, You Can, הלוא היא קריאת הקרב של ברק אובמה

עתון מקומי במומבאי, DNA, דיווח בארבעה בדצמבר על הפגנות הרחוב הגדולות בעיר, במחאה על אזלת ידה של הממשלה, תחת כותרת ענק, "הכתובת על הקיר". באחד הצילומים שם נראית מפגינה צעירה הנושאת שלט גדול, "מוטב שכלב יבקר בביתך ולא פוליטיקאי"

הגזיר הזה, מן העמוד הראשון של 'טיימס אוף אינדיה', ארבעה בדצמבר, מראה מפגינה אחת במומבאי מניפה שלט המתאים מאוד לבחירות ישראליות: "האם אשאר בחיים עד הבחירות הבאות?" הבחירות יהיו ב-2009

מה משונה להיזכר בשמו של האיזור הגיאוגרפי, שג'ורג' בוש השמיט מרשימת האינטרסים הלאומיים של ארה"ב באוקטובר 2000. זה היה במהלך ויכוח טלויזיה עם אל גור. בוש, מושל טקסס, היה צריך להפגין ידע וּמחשבה מקורית בִּתחום שלא היה לו בו נסיון של ממש: מדיניות חוץ. הוא עבר הכנות יסודיות, במשך חודשים ארוכים.

בוש ביקר את הפרופיל הגבוה שממשל קלינטון סיגל לעצמו בעניינים בין לאומיים. הוא התלונן שארה"ב אינה צנועה מספיק. הוא הבטיח ענווה. הוא גם הציע שארה"ב לא תהיה בכל מקום, בוודאי לא במלוא כוחה. מוטב שתסתפק באזורים חיוניים לבטחונה הלאומי.

המושל בוש עמד וּמנה את האזורים האלה. הוא כלל בהם כמעט את כל אזורי העולם. נו, טוב, הוא לא כלל את איי דרום האוקיאנוס השקט, וגם לא את רוב יבשת אפריקה. אבל אלה היו השמטות כמעט טבעיות. מה שלא כן ההשמטה הדרמטית של דרום אסיה. הוא דילג על הודו, על פקיסטן ועל בנגלאדש (וגם על אפגניסטן). זה היה רק שנתיים  לאחר שהודו ופקיסטן כמעט יצאו למלחמה גרעינית.

ההשמטה של בוש עוררה אז תשומת לב מוגבלת מאוד. המנחה לא הקשה, ואל גור לא הזהיר את האמריקנים מפני קלות דעתו של הטוען הרפובליקני לנשיאות.

הטכנולוגיה הגרעינית הגנובה שלה

בשמונה השנים הבאות, דרום אסיה עמדה סמוך מאוד למרכז תשומת לבה של ארה"ב. אפגניסטן היתה שדה הקרב הראשון של המלחמה בטירור. פקיסטן נעשתה אחד ממקורות הפחד הגדולים ביותר של המערב, כאשר רודנה הצבאי התנדנד, קיצוניה האיסלאמיים התחזקו, הטכנולוגיה הגרעינית (הגנובה) שלה דלפה לכל המרבה במחיר, וחלק מן הממסד הצבאי שלה חרש מזימות בלתי פוסקות נגד הודו.

אשר להודו, היא הפכה במרוצת שמונה השנים האחרונות לאחת השותפות האסטרטגיות החיוניות ביותר של ארה"ב – השג שלא היה אפשר להעלות על הדעת רק לפני רבע מאה, כאשר הודו היתה "נייטרלית" ועוינת, סייענית בין לאומית של ברית המועצות, מטפחת רבת שנים של אנטי-אמריקניוּת בעולם השלישי.

בזמן הזה הודו גם הפכה לשותפת אסטרטגית של ישראל, משהו שעליו דויד בן גוריון היה יכול רק לחלום כאשר טווה את "אסרטגיית הפֶּריפֶריה שלו", וחיפש ידידים בקירבת המזרח התיכון.

בַּערוב נשיאותו של ג'ורג' בוש, דרום אסיה מִתדפֶּקֶת על כל דלת בבית הלבן. התקפת הטירור על מומבאיי עלולה לשחרר אנרגיה קטלנית בדרום אסיה. היא תרופף עוד יותר את התפרים בחברה ההודית, שבה היחסים בין ההינדו ובין המוסלמים לעולם אינם רחוקים מהתלקחות. היא תגביר את תַאבונם של הג'יהדיסטים. היא מחזקת את הסבירוּת של נצחון ללאומנים בבחירות הכלליות בשנה הבאה. היא עלולה ליצור תגובת שרשרת שתחליש את היסודות הרציונליים בפקיסטן.

אם יש איזור בעולם שבו עלולה להתחולל מלחמה גרעינית, תת היבשת ההודית היא המועמדת. הסבירות עדיין נמוכה, אבל היא גבוהה עכשיו ממה שהיתה לפני עשרה ימים.

ירחם-נא האל וישנוּ

אם ארצות המערב אובדות לא פעם עצות במאבק בטירור, נקל לשער את אבדן העצות בהודו. היא ענקית, היא אנרכית, עריה צפופות להחריד, יש לה מסורת של אלימות רצחנית בין לאומים ודתות. אם אמנם מתפתח ג'יהדיזם בין מוסלמי הודו, ירחם-נא האל וישנוּ על תת היבשת. יש בהודו 154 מיליון מוסלמים (על פי נתונים מעודכנים של הסי.איי.אי). טכנית הם "מיעוט", 13.4% של האוכלוסיה. אבל המיעוט הזה הופך את הודו לארץ המוסלמית השלישית בגודלה בעולם (לאחר אינדונזיה ופקיסטן).

הודו היא כמובן דמוקרטיה. לא דמוקרטיה לפעמים, ולא דמוקרטיה במקצת, אלא דמוקרטיה שישראלים מיטיבים להכיר: צרחנית, כוחנית, פטפטנית, חסרת אחריות, מלאה פוליטיקאים אנוכיים וציניים, מוצפת דמגוגיה דתית וחילונית – אבל חופשית להחריד.

מה דמוקרטיה כזאת יכולה לעשות נגד טירור? היא יכולה לחדול להיות דמוקרטיה. פעם אחת בתולדותיה, במשך שנה וחצי ויותר (1977-1975), היא אמנם חדלה. חוקתה הושעתה, ראשי האופוזיציה הושלכו לכלא, העתונים צונזרו, מיליוני גברים בגיל הפריון עוקרו בכוח – והחוק והסדר עמדו בשיאם. כשלהודים ניתנה ההזדמנות להודות למַשעֵי הדמוקרטיה שלהם, הם הנחילו להם תבוסה היסטורית בבחירות הכלליות.

אי אפשר לקחת את הדמוקרטיה מן ההודים. אבל דמוקרטיה יכולה להישחק, ואין לך אמצעי שוחק-דמוקרטיה יותר מאשר פחד. ואין לך מעורר פחד גדול יותר מטירור חסר אבחנה. לנוכח מה שקרה במומבאיי נשאלת השאלה מי צריך בכלל טירור מתוחכם. עשרה אנשים עם תת-מקלעים כי יתייצבו באמצע עיר גדולה יכולים להוריד חברה שלמה על ברכיה, אם לא על גחונה.

כל כך הרבה תלוי עכשיו במידה תרומית שתת היבשת מעולם לא הצטיינה בה: קור רוח בשעת משבר. היִנשכו ההינדו את שפתיהם עד זוב דם, מבלי לשפוך דם? היִתלכדו המוסלמים של הודו נגד הטירור המתיימר לדבר בשמם?

1947: מְחַלקים, מְחַלקים

בין אינטלקטואלים מוסלמיים בהודו – אנשים שהם ליברלים וּפתוחים, נהנים מעמדות השפעה וּמקובלים על שכניהם – נשמעת בשנים האחרונות, אולי ביתר שְׂאֵת, הדעה שבִּיסוד כל הבעיות עומד החטא הקדמון של אוגוסט 1947: החלוקה. הם מתבוננים בפקיסטן בתערובת של טינה ושל סלידה. לפחות לחלקם אין תחושה של שותפות גורל. הם מדברים בִּגנוּת "הלאומיות הדתית" שלה.

אגב, הם מבקרים גם את ישראל על "לאומיות דתית". הם מוצאים דמיון בין ישראל לפקיסטן. הם טעו עד כה, הבה נקווה שהם יוסיפו לטעות.

אילמלא חולקה, היו כיום בהודו המאוחדת בערך 480 מיליון מוסלמים וּבערך 920 מיליון הינדו. "המיעוט" המוסלמי היה גדול מאוכלוסיית כל העולם הערבי גם יחד; גדול מאוכלוסיית ארה"ב, מקסיקו וקנדה גם יחד; גדול מאוכלוסיית כל מערב אירופה. בקצרה, הודו היתה, בלשון מקומותינו, "מדינה דו-לאומית", או מוטב "יבשת דו-לאומית".

האם המסות האלה היו מסוגלות לחיות בשלום זו לצד זו, זו בתוך זו, זו על גבי זו? קצת קשה להאמין. אבל הנה לפנינו חלוקה טריטוריאלית, שבאה בהשראת תנועה לאומית אחת, נגד רצונה של התנועה היריבה, היתה תוצאה של התערבות קולוניאלית — ולא עלתה יפה, ולא השכינה שלום, והיא מוסיפה להציק וּלעוות.

חלוקת הודו התרחשה רק שלושה חודשים וחצי לפני החלטת החלוקה של ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר. היא נולדה מאותו מצב דעת: השקפה פסימית על מצב האדם ועל פראיותו השבטית. הפסימיות בעינה עומדת, והפראיות חוזרת וּמופגנת לראווה. הפתרונות אוזלים והולכים.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא "צונזרה", אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

4 תגובות בנושא “הינשכו ההינדו את שפתיהם?”

  1. שוב מכה בנו ה"נכון פוליטי" הבעייה אינה דת או דתות הבעייה היא איסלם יהדות ונצרות מסויימת לפי סדר זה. אבל הסקלה לוגריתמית ויותר כלומר המסוכנות של האיסלם לסדר הגלובלי רבה ביותר ולעומתה השאר זניחות. בראש וראשונה יש לחתור לדימוקרטיה פרועה פחות וקשובה פחותת לזכויות מיעוטים – זה כבר מתחולל באירופה ובארה"ב. פיתרון חלקי נוסף הנו הזרמת כספים מסיבית לאיסלם מתון כנגד השקעות הענק הסעודיות והאירניות באיסלם לוחם. לחילופין מציאת דרך למתן את האיסלם הסעודי. אולי בהבהרה למנהיגי סעודיה שראשם מונח על סדן עריפת הראשים. נעשו בעבר פעולות "חינוכיות כאלו" במקביל יש לפעול בכל העולם כנגד הטירור. דוגמה מצוינת כיצד ניתן לפעול נגד מטריד משותף היא הפעילות הגלויה והחשאית נגד הפירטים בקרן אפריקה. כאשר תופעה זו פוגעת בהכנסות תעלת סואץ, חברות ספנות ונפט סעודית וארצות הספנות מיפן ועד דנמרק ארה"ב ואוסטרליה ימצא לדבר פיתרון, לדעתי כמעט מוחלט. כך הרגיעו סינגפור, מלזיה ובמידה מסוימת אינדונזיה בעייה זו באיזורם, גם אם לא בשיטות צמחוניות במיוחד. ולסיכום לא תהיה תרפייה בלי דיאגנוזת אמת והבעייה היא האיסלם הלוחם. עד שבעייה זו לא תוגדר ומי שמורחים ומטשטשים את הדבר בעילית העולמית ומשתיקים אותו בברברת פוסט מודרנית באקדמיה ובתקשורת לא ירוסנו אין כל סיכוי להרגעת המצב עד וכולל עימותים גרעיניים.

  2. לדעתי, גם במקרה הגרוע של הדרדרות הודו ופקיסטן למלחמה מלאה, ואפילו אם תכלול שימוש בנשק לא קונבנציונלי, מדינות אחרות לא יתערבו באופן ישיר.
    כבר אין את ברה"מ שתהווה משקל נגד לארה"ב, כך שאפילו אם ארה"ב תתערב (ייתכן בכלל?), לא יהיה מולה כוח אמיתי.
    זאת בלי להפחית מחומרתה של מלחמה בין שתי מדינות מהמאוכלסות בעולם.

  3. הבעיה המרכזית היא שהאלטרנטיבות החילוניות של תחילת ואמצע המאה ה 20 קרסו.

    היו לנו גם הקומוניזם האתאיסטי שבאופן אינהרנטי היה אנטי דתי, וגם הלאומיות שהתחרתה בדת. והדברים האלו היו פופולריים בעולם המוסלמי/ערבי

    אבל המערב ניסה לחזק את האיסלאם הדתי כ"משקל נגד" לאידאולוגיות האלה. אי אפשר להלחם בהקצנה דתית של הצד השני ע"י הקצנה דתית אצלך.

    אנחנו עשינו את זה בתחילת שנות ה-80 כשחיזקנו את "האחים המוסלמים" בעזה כ"משקל נגד" לאש"ף. קיבלנו את החמאס.

    האמריקנים עשו את זה באותן שנים באפגניסטן בשביל להלחם בסובייטים. הם קיבלו את בין לאדן.

    ועכשיו כשהקומוניזם קרס, לא רק כשלטון, אלא כאלטרנטיבה אידאולוגית, יש גל דתי כלל עולמי. ולא רק אצל המוסלמים. גם אצלנו, ובמיוחד גם בארה"ב.

    לפי דתעי הדג מסריח מהראש, וכל עוד לא תהיה אלטרנטיבה אידאולוגית חילונית חדשה, שתרים ראש בארה"ב אנחנו נידונים למלחמות דת הולכות וגוברות.

השאר תגובה