אתה, חבר הכנסת נו”ן, אינך ברק אובמה

“כוח המופת” של ארה”ב מעורר חיקויים, או לפחות שאלות על חיקויים. קשה לחקות את ארה”ב, אבל אין מחסור במנסים. ראו-נא מי טוען עכשיו לכתר “אובמה הישראלי”. האם באמת הכול עובר?

המליצה הנאה ביותר של מערכת הבחירות בארה”ב לא בקעה מִגרונו של המנצח. היא בקעה מגרונו של מישהו שניסה בכל כוחו למנוע את נצחונו. ביל קלינטון אמר לִוועידת המפלגה הדמוקרטית באוגוסט, כי ארה”ב היא מקור השראה לעולם החיצון “לא בִּזכות המופת של כוחה, כי אם בזכות כוח המופת”.

ובכן, לא תמיד. כוח המופת, הוא כשלעצמו, לא היה מביס את היטלר ולא היה מפרק את ברית המועצות; אבל כוח המופת היה תמיד מרכיב חיוני. דה טוקוויל, ההיסטוריון הצרפתי שכל אמריקאי מתחיל אוהב לצטט מדי פעם, כתב לפני 175 שנה, “אמריקה חזקה מפני שאמריקה טובה”. במובן הזה, אמריקה מעולם לא היתה חלשה יותר ממה שהיתה כאשר התעוררו פקפוקים בכוח המופת שלה.

הממשל ששקד על הריסתו של כוח המופת כבר אורז את מזוודותיו. היורש כמו נולד לתכלית אחת: לחדש את המופת. מי שלא הספיקו להתבונן בעמודים הראשונים של עתוני העולם למחרת נצחונו של ברק אובמה מוזמנים לעשות כן בהקדם (באתר הרשת הנפלא newseum.org).

מה טוב היה לקום בבוקר ולגלות שהעולם כולו פער את פיו בהשתאות נעימה. גם מי שלא התפעלו מתכונותיו הפוליטיות של המנצח הוכרחו להודות שהוא מילא תפקיד היסטורי. אולי יתברר יום אחד שעצם נצחונו העניק לאמריקה הזדמנות להיחלץ מתהום עמוקה, עם תכנית-חילוץ או בלי.

לצד ההשתאוּת, בכל כך הרבה ארצות נשאלה השאלה “האם זה יתכן אצלנו?”. את השאלה הזו היה אפשר לשמוע בייחוד בַּארצות מערב-אירופיות, שיש בהן מיעוטים כהי-עור, אפריקנים או לא-אפריקנים: בריטניה, צרפת, גרמניה, הולנד, פורטוגל…

מלאה פריצות דרך מחשמלות

הקפיצה העצומה שארה”ב עשתה בן לילה תיתכן באמת רק בארץ רב-תרבותית ורב-גזעית. ארה”ב מעולם לא התאימה להגדרה האירופית של “מדינת לאום”. זה היה סוד כוחה. היא היתה כמעט מלכתחילה אומה אוניברסלית. כפות המאזניים בה נטו בהתמדה נגד הסטאטוס-קוו הדמוגרפי.

ההיסטוריה הפוליטית שלה מלאה פריצות-דרך, שבשעתן נחשבו למחשמלות. ב-1928 היא שיפשפה את עיניה בתדהמה למראה הקתולי הראשון המתמודד על נשיאותה. ב-1976 היא בחרה מועמד מן הדרום העמוק לנשיא, בפעם הראשונה מאז מלחמת האזרחים (ג’ימי קרטר. אמנם גם לינדון ג’ונסון היה דרומי, אבל הוא הגיע לנשיאות לאחר רצח הנשיא, לא מתוקף בחירה). ב-1984 התמודדה האשה הראשונה על כהונת סגן הנשיא. ב-2000 התמודד היהודי הראשון על אותה הכהונה.

קפיצתו של אובמה בשום פנים לא היתה “טבעית”, אבל היא התיישבה עם סגנון פוליטי. אמריקנים מעולם לא נטו להאמין שהתקדמות חייבת להיות אחידה. הם טסו לירח מבלי להאכיל תחילה את הרעבים. הם זינקו אל עידן הטכנולוגיה העלית מבלי לטפל בפיגור הפנומנלי של בתי הספר הממלכתיים. הם פיתחו את הרפואה המשוכללת ביותר מבלי להעניק ביטוח בריאות ל-12 מיליון ילדים שאין יד הוריהם מַשֶׂגֶת.

כיוצא בזה הם הקפיצו את אובמה אל הפיסגה מבלי לטפל בפערי ההכנסות המשאירים מיליוני שחורים הרחק מאחור. אין פה כוונת מכוון. יש פה לעומת זאת הנחה מובנית: למופת יש כוח. אי אפשר למדוד את הכוח הזה במספרים, בכוחות סוס, בערך שוק. אבל לרושם של נחיתת האדם על הירח, או של בחירת הנשיא השחור, יש אפקט מהפנט — וּבוֹנה.

אובמה על המושב האחורי

אילו ארצות אחרות עשויות להתהפנט? אני מנחש: קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה, כנראה בסדר הזה. זה מוכרח לקרות יום אחד גם בברזיל (40% שחורים, שום שחור בצמרת). אבל קשה לחקות את ארה”ב מפני שרוב הדמוקרטיות המערביות מעדיפות משטרים פרלמנטריים. במשטרים כאלה ההתקדמות היא בדרך כלל אטית והדרגתית. אין הפתעות, בוודאי לא בן-לילה. מחוקק זוטר כברק אובמה היה צריך לבלות כברת זמן הגונה על הספסלים האחוריים, לפני שהיה מצורף לקבינט, לפני שהיה מסוגל להתחיל לחשוב על ההנהגה.

בישראל? השתעשעתי כאן לפני כמה חודשים בתרחיש “ברק פחימה משלומי”, שיגיח במרוצה מאלמוניותו, יתגלה במלוא האטרקטיביות של “כוח המופת”, ויפיח רוח חיים בדמוקרטיית-הסרק הישראלית. הבטחתי לשאת את כליו של ברק פחימה. אני עדיין מחכה להזמנה.

אבל, ראו זה פלא, יש מישהו החושב שהוא ברק אובמה הישראלי. זה המישהו שחשב את עצמו לפני עשרים שנה לרונלד רייגן הישראלי, או לפחות לג’ק קמפ הישראלי (ציר הקונגרס האמריקני הכריזמטי, שקיווה להיות יורש העצר של רייגן); זה המישהו שחשב את עצמו לפני 16 שנה לביל קלינטון הישראלי; זה המישהו שחשב את עצמו לפני שש שנים לג’ורג’ בוש הישראלי, או לפחות דיק צ’ייני.

זה האיש המבקש מישראל שתיתן לו עוד הזדמנות אחת, ועוד הזדמנות, ועוד הזדמנות. הלוגו הדהוי של בנימין נתניהו נצבע עכשיו בצבעי האינטרנט של אובמה. אתר הבחירות של יושב ראש הליכוד חסר מקוריות במידה כזאת, שהוא שיכפל כמעט במלואו את אובמה-נקודה-אורג. ה’ניו יורק טיימס’ בכבודו ובעצמו שם לב, והקדיש דיווח מלגלג להתיימרויותיו של אביר השינוי הישראלי.

אה, איזה שינוי. איזה אויר פסגות נודף כאן. עשרים שנה הוא מבשר את השינוי. על סף שנתו הששים, הוא מוביל את מפלגתו בפעם הרביעית אל בחירות כלליות. הוא יהיה מועמדה לכנסת בפעם השביעית. אבל יש לו האומץ להודיע שהוא – הוא! – מייצג את השינוי.

“אתה, סנאטור, אינך ג’ק קנדי”

מה שמזכיר רגע דרמטי-קומי אחד מ-1988, השנה שבה נתניהו נבחר בפעם הראשונה לכנסת. שני המועמדים לסגן נשיא בארה”ב התעמתו בוויכוח טלויזיה: הרפובליקן הצעיר להפליא דן קוויל והדמוקרט הזקן לויד בנטסן. קווייל נשאל על הרושם שהוא צעיר וַחסר נסיון. הוא עשה טעות איומה, והזכיר לשומעיו שזה בדיוק מה שאמרו פעם על ג’ון קנדי.

בנטסן נעץ בו את מלתעותיו בחיוך פאטריצי, וּמבלי להרים קול. “סנאטור”, הוא אמר לקווייל, “אני הכרתי את ג’ק קנדי, ג’ק קנדי היה ידידי. אתה, סנאטור, אינך ג’ק קנדי”.

[youtuber youtube=’http://www.youtube.com/watch?v=O-7gpgXNWYI’]

אמריקה התפוצצה מצחוק. שבועות ארוכים אחר כך, אנשים היו עושים פרפרזות מבודחות על המשפט ההוא.

האם ציפי לבני תואיל להגיד לו, למתיימר הכוזב, בוויכוח הטלויזיה ביניהם, “חבר הכנסת נתניהו, העולם כולו מכיר את ברק אובמה, ברק אובמה הוא מקור תקוותם. אתה, חבר הכנסת נו”ן, אתה אינך ברק אובמה”.

האם הכול עובר? האם האיש, אשר הקדיש את מלוא הקריירה שלו כדי לעשות בדיוק את ההיפך ממה שאובמה רוצה – הוא הסית, הוא פילג, הוא שיסה איש באחיו, הוא השפיל, הוא התרברב, הוא התנשא, הוא שָׂנֵא, הוא לא ידע את פשר המלה ‘אמפתיה’, הוא התרחק מכל נורמה של צדק חברתי – הוא יצליח להִתנָאוֹת בַּבּרק של ברק אובמה?

לא, לא הפעם, זה פשוט לא יתכן, “אתה אינך ג’ק קנדי”, אמר לויד בנטסן. ששה שבועות אחר כך הדמוקרטים הוכו שוק על ירך בבחירות, וקוויל נעשה סגן נשיא. התחילה השושלת של משפחת בוש, שמורשתה העיקרית היא…

…היא ברק אובמה.

מסקנה? חכו איזה עשרים שנה. הרי הזמן פועל לטובתכם.

תגובות יתקבלו ברצון ובהערכה. הן יתפרסמו אם יהיו ענייניות, ויימנעו מהתקפות אישיות.

המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית, אשר תיבדק. בהיעדר כתובת כזאת, השארת תגובה היא ברכה לבטלה. הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.

אם המגיב או המגיבה מעדיפים ששמם המלא לא יופיע, יציינו-נא בגוף המסר. תודה

12 Responses to “אתה, חבר הכנסת נו”ן, אינך ברק אובמה”

  1. חיים שיבי הגיב:

    את ההצע.באין ברק פחימה – מבין שלושת האישים שאחד מהם שואף להרכיב את הממשלה הבאה ולהוביל גוש מרכזי וממשלת אחדות – ברק אהוד אינו ברק אובמה. גם ציפי לבני עדיין לא. מבחינה זאת לפחות נתניהו בחברה שווה.
    ולעניין הוא שיסה הוא שנא וכו- מיקוד החטאים כולם. אינני חסיד של איש בפוליטיקה הישראלית אך לא מצאתי אותה בית מלא אהבה. האיש על סף שנתו השישים שרד את הקור האופוזיציוני. האיש שדחק אותו לשם ביצע מהלך חד צדדי שבמאזן סקאדים מול פינוי כשל מדינית צבאית ואנושית. על משקל עכשווי של שחור-לבן ופרסונליזציה מוחלטת של המירוץ הפוליטי – אני לא נוטה לקבל קלסתרונים פוליטיים שהם או שחור או לבן. לכל אחד בשלישיה שמניתי יכולות וחסרונות משלו.

  2. יוסי הגיב:

    מדהים שאדם שטרם ישב בבית הלבן יום אחד כבר משמש מופת.
    הרי ההימור עליו נמצא עדיין בעיצומו.
    מי שראוי בשלב זה למחמאות הוא מי שהימר עליו – כלומר הבוחר האמריקאי.

    כן, וגם אובמה עצמו מתגלה כמהמר – בכך שבחר את הילרי למזכירת המדינה.
    כמדומני ששמעתי פרשנות אמריקאית שמדברת על המינוי הזה תוך איזכור האימרה “שמור את ידידיך קרוב ואת אוייביך יותר קרוב”. יש לקוות שהשיניים של אובמה חזקות מספיק כדי לגרוס את החצץ שהילרי (ובעלה?) תאכיל אותו.

  3. אלעד-וו הגיב:

    נחשפה לא ע”י הניו-יורק טיימס, אלא על-ידי הבלוגר עידו קינן (ליתר דיוק: ע”י הגולש גל חן, שהלשין לעידו). משם היא הגיעה לבוינג-בוינג וגם לאתרי האינטרנט הישראליים, וכנראה משם הגיעה לניו-יורק טיימס. רק שהטיימס לא נותן קרדיט.

    ראה:
    http://www.room404.net/?p=15386
    החשיפה המקורית:
    http://www.room404.net/?p=15299

  4. דני בלוך הגיב:

    במסעותי במקומות שונים בארץ ובמפגשים בתעשיה ובמדע אני פוגש לא מעט אנשים מרתקים שאילו היו נשאבים לפוליטיקה מישהו מהם היה מתגלה כברק אובמה ישראלי. אך המערכת הפוליטית לא נותנת לכוחות כאלה לצמוח או ששוחקת אותם כה מהר. ראו מה קרה לאדם כפרופסור אבישי ברוורמן מרגע נכנס לפעילות פוליטית. ואני בכוונה לא מדבר על אנשי הצבא.
    אני מאמין שבין ראשי הערים שלנו, ההנהגה האקדמית ומנהיגי התעשיה נמצאת מנהיגות העתיד.

  5. יואב קרני הגיב:

    דני, נדמה לי שאמנם כדאי לחפש אותם בשלטון המקומי. אין בארץ חממות גידול כמו אסיפה מחוקקת של מדינה בארה”ב, אבל כתוב-נא על הצעירים המבטיחים שאתה פוגש, בייחוד אם אתה נתקל באנשים בעלי תרבות דיבור וגינונים. אולי זו תהיה החשיפה הראשונה שלהם. אולי אפשר לפתוח אתר רשת שיהיה מוקדש לאנשים האלה, כדי להציג אותם לפני הציבור, כדי לתת להם במה קבועה, כדי לעודד אותם, כדי לצפות בהתפתחותם.

    חיים, גם אם אם אני בהחלט מקבל את הגיון הגינותך כלפי אנשי ציבור, אני חושב שאוסף התיימרויותיו של נתניהו במרוצת עשרים השנה האחרונות מעניקות לו את הזכות להישפט, ומעניקות לנו את החובה לשפוט. יש בינינו כמובן הבדלי הערכות, אבל אני מציע שלא ננסה לשלול זה מזה את הלגיטימיות של הערכותינו.

    יוסי, אכן מדהים שאובמה כבר התפתח לדרגת מופת. אבל המהירות הזו היא המסבירה את הדרמטיות של עלייתו. וכמובן גם הנסיבות האיומות של התחלת נשיאותו מסבירות את גודל הציפיות. מוטב שהוא יעמוד בהן.

    אלעד, חן חן על הפרטים. אני כמובן לא ייחסתי את הגילוי ל’ניו יורק טיימס. רק ציינתי שהניו יורק טיימס “שם לב”.

  6. שונרא הגיב:

    אובמה עוד לא עשה דבר שלטוני, אבל כבר עשה שני דברים שמבדילים היטב (וברמה מופתית) בינו ובין בוש.

    ראשית, מערך החלפת השלטון גלוי ולא נסתר. חלק גדול מהבעייתיות של ממשל בוש היה הסודיות שבה הוא עשה הכל – אי אפשר לבקר כשאי אפשר לראות.

    שנית, בנאומיו לאומה, אומבה אינו מגחך בלעג אלינו כפי שעשו בוש, רמספלד, רייס וכיו”ב. הוא אומר דברים קשים (יידרשו קורבנות, התשתית מתפוררת, החינוך מחייב שינוי, המצב הכלכלי הוא הגרוע ביותר שידענו מזה שנים) אבל הוא לא אומר זאת בצורה מתנשאת. בוש ניסה לגרום לאנשים להתנהג כאילו הכל בסדר (צאו לקניות. לכו לדיסני.) כשהאמת היתה הפוכה. אובמה אינו עושה זאת.

    מאה ימי החסד שלו יהיו מעניינים מאוד. במיוחד אם הוא יפעל כפי שהוא התחיל לפעול וישלב ידיים עם רפובליקאים במקום לחדד את ההבדל הבלתי-אפשרי כפי שנעשה בעשרים וכמה שנים האחרונות.

    It is so *very* nice to have a president-elect who isn’t sneering at us!

  7. דידו הגיב:

    בית הגידול שלנו הוא הכנסת, והבולטים לטובה שיש והיו בה מעולם לא היו קרובים להובלת המדינה, אם בעיני אחרים (די בטוח) ואם בעיני עצמם (אינני יודע)- וירשובסקי או תמר גוז’נסקי או בני בגין או אחרים ששמם אינו עולה בזכרוני. אותה כוחנות שאיננה ניכרת עד כה באובמה היא המתבקשת כאן כדי להיות מנהיג.

  8. מאור פרץ הגיב:

    יואב, אני מסכים עם רוב דברי הביקורת שלך על נתניהו, אך לפי דעתי אתה נמנע שלא בצדק מלהעביר דברי ביקורת גם על יריביו. את כל מה שנאמר על נתניהו: “ההבטחה שלא קוימה ולא תקוים”, “האיש שמבקש שניתן לו עוד ועוד הזדמנויות” אפשר גם לומר על אהוד ברק. האיש שמשקיף על כולנו ממרום מגדלי אקירוב גם הוא לא בדיוק מייצג נורמות חברתיות. אני בכלל לא בטוח שאהוד ברק, שהיה הסמן הימני בממשלת אולמרט, רואה בצד הפלסטינאי פרטנר למו”מ יותר מאשר ביבי (ויכול להיות שמסיבות לגיטימיות מבחינתו- מפח הנפש של קמפ דייויד 2000 למשל). ובאשר למפלגת קדימה- די קשה להצביע למפלגה שהיתה בשלטון ב3 השנים באחרונות, במהלכן נחטפו שלושה חיילים, החמאס עלה לשלטון בעזה והקים שם ישות טרור עצמאית, ישראל לא ניצחה מלחמה לראשונה בתולדותיה ובעקבותיה חיזבאללה הפך לכוח הפוליטי והצבאי הכי חזק בלבנון, מספר חסר תקדים של טילים נורה לעבר ישראל (מדרום ומצפון), מונה שר אוצר שיושב על דוכן הנאשמים באשמת גניבה (!), רה”מ מכהן נחקר ב7 פרשות שחיתות, בוצעה עסקת חילופי השבויים הגרועה בתולדות ישראל וגם בתחום המדיני לא הושגה שום פריצת דרך משמעותית. מפלגת השלטון הנוכחית נכשלה בשני הנושאים שהכי מעניינים את הציבור הישראלי: מלחמה ושלום. על כן אני סבור שאין היא ראויה לתקופת כהונה נוספת (אגב, גם בנתניהו איני תומך).
    דרך אגב, ביבי נשמע הרבה פחות מסתייג מלבני לגבי מו”מ עם הסורים (שאתה בעדו ואני מתנגד לו לחלוטין).

  9. רועי מיל הגיב:

    מאור, השאלה אינה מי מהמועמדים דומה, או מזכיר, את אובמה. בדיוק כפי שבנטסן אומר לקוויל בסוף קטע הוידאו לאחר שהאחרון נעלב – נתניהו הוא זה שמנסה לגייס את סיסמתו של אובמה המדברת על שינוי.

    אולי זה לא יהיה הדבר המתאים ביותר לפורום, אבל אני אוהב את התזמון: לחשוב שנתניהו יביא שינוי למדינת ישראל זה כמו לחשוב שאבי נמני יביא שינוי למכבי תל אביב בכדורגל. שני הרעיונות נשמעים הולמים בהחלט למעריצי הדמויות (כל דמות בתחומה), אך למתבונן מבחוץ לא נותר אלא לתהות על איזה שינוי מדובר. במקרה של אבי נמני עוד אפשר לחשוב שיש משהו חדש במשרת האימון, אבל אצל נתניהו?

    אם אתה תומך בו – הְיה אורחי, אבל אתה לא יכול לומר שזה בזכות איזה שינוי שאתה מייחל לו. אין שום הבדל מהותי בינו לבין יורשיו.

  10. אמיר ג. הגיב:

    תענוג לקרוא אותך כמו תמיד,
    פצצת ידע בלתי נדלית שכמוך..!!!

  11. מאור פרץ הגיב:

    אם היית קורא את תגובתי עד סופה היית רואה שכתבתי שאינני תומך בנתניהו, רק ציינתי שמן הראוי להעביר ביקורת על כל המתיימרים להיות ראשי ממשלה ולא רק על אחד מהם. ואגב גם באובאמה לא תמכתי, אז אני גם לא מחפש רה”מ שיזכיר לי את אובאמה, ההיפך- אני מעדיף ראש ממשלה עם פחות כריזמה וסיסמאות ויותר ניסיון ואחריות. אם מעניין אותך במי אני תומך- אומר לך שאצביע למפלגת העבודה בבחירות הקרובות למרות הסלידה שלי מאהוד ברק, בגלל שהשקפת עולמי היא סוציאל-דמוקרטית ובתמימותי אני עדיין רואה במפלגת העבודה ככזאת.

  12. שלומי שטרית הגיב:

    אמנם נתניהו אינו אובמה, אך במובן מסוים הוא (או, ליתר דיוק, עליית הגוש שבראשו הוא עומד) בהחלט מבשר על שינוי פוליטי בישראל.

    מספיק שתרד מעל סדר היום התפיסה הכוזבת והמגוכחת, לפיה השלום נמצא מעבר לפינה ורק אם נוותר עוד קצת, ננשוך עוד טיפ-טיפה את השפתיים ונקריב עוד “קורבנות שלום” הוא בוא יבוא- וכבר יהיה שינוי שאינו קטן מכל דבר שאובמה לא יעשה.

    מספיק שנחזור להצביע לפי עניין ולא לפי אישיות (לא “מנהיגה מסוג אחר” שלא הנהיגה דבר בחייה ולא “מנהיג לא טרנדי” שמחקה את פיילין ורץ לתכניות סאטירה), לפי משנה אידאולוגית סדורה – להזכירכם שכיום הליכוד היא הוא היחיד מבין המפלגות השואפות לשלטון שמציג כזו (ולו חלקית).

    ולא, אינני מאנשי “ביבימלך ישראל”. נתניהו היה, לכל היותר, ראש ממשלה בינוני בקדנציה שלו. אבל זה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על ברק,שהוא לדעתי הגרוע בראשי הממשלה שאי פעם היו לנו, או על לבני – שההחלטה ה”אמיצה” ביותר בחייה הפוליטיים היתה לבגוד בבוחריה ובמצע שבבשמו נבחרה.

    אוי לנו שאלה הבחירות שבפנינו.

Leave a Reply for חיים שיבי