אמריקה מתקנת מסלול באמצע הסערה

האומנם זו אמריקה שבחרה פעמיים את ג’ורג’ בוש? האומנם זו אמריקה שהיה כל כך קל לשנוא ולגדף? איך אמריקה מצאה בעצמה את הכוח, או את ההשראה, להעמיד בראשה איש שחור, ולא להיבהל מאחרותו? היש עוד ארצות בעולם המסוגלות למעשה כזה?

 


הרבה מאוד שערי עתונים בארה”ב מחמישה בנובמבר היו ראויים לשיעתוק. בחרתי כאן את זה של ‘קולומביה דיילי טריביון’, המופיע בעיר קולומביה שבמדינת מיזורי. בזמן פירסום הרשימה הזו, תשעה בנובמבר, מיזורי היא המדינה היחידה שתוצאות ההצבעה בה לא סוכמו. למרבה המזל ההכרעה הושגה בלעדיה. למטה: עתונים מקליפורניה

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

התפרסם ב’גלובס’, 5 בנובמבר 2008

זה היה ערב של מליצות, אבל אף אחת מהן לא היתה חבוטה מדיי, או נפוחה מדיי, או ארכאית, או דוחה, או מיותרת. אין זו הגזמה להגיד – והנה מליצה נוספת – שמַשַק כנפי ההיסטוריה נשמע לפנות בוקר באמריקה. הוא הידהד מחוף אל חוף, הוא הקפיץ המוני צעירים אל כיכרות העיר, הוא הוכרז בצופרי מכוניות וּבהשלכת כובעים. הוא בקע לבסוף מגרונו של איש שחור אֶרֶך-גפיים וּזקוּר-אוזניים בפארק ענקי בשיקאגו.

“עֵת השינוי הגיעה לאמריקה”, הוא הכריז.

היסטוריונים יצטרכו להחליט אם הוא הגזים. אבל קצת לפני חצות, שעון שיקאגו, ברק אובמה התייצב בפעם הראשונה לפני קהל, כאשר המלים “הנשיא המיועד” (שהן התרגום הראוי של president-elect, לא “הנשיא הנבחר”) מקשטות את שמו. מכאן ואילך הגינונים הפוליטיים של ארה”ב מחייבים את הכול, לפחות בפומבי, לפנות אליו בתואר “אדוני הנשיא המיועד”.

אבל הרי רוב הקוראים יודעים את זה. הם התוודעו אל גינוני הנשיאות האמריקאית שנים ארוכות באמצעות סדרת הטלויזיה הדרמטית “הבית הלבן” (West Wing).

אכן, עשרים-וּשניים הֶחודשים האחרונים נראים כמו יצאו מִשִלהי הסדרה ההיא. זוכרים איך יועץ פוליטי רב דמיון הגה רעיון לא סביר מעיקרו: להריץ לַנשׂיאוּת ציר קונגרס אלמוני, שחוּם עור, בעל שם משונה, גבוה, דק, צח לשון, ליברלי-ללא-התנצלויות? ציר הקונגרס ההוא היכה את יריביו במפלגה הדמוקרטית, והתייצב לבסוף מול סנאטור רפובליקני מפורסם, הידוע בדעות לא-שגרתיות?

והוא ניצח, האלמוני השחום. לרוע המזל, את ההמשך איננו יודעים. שם הסתיימה הסדרה, מפני שרשת הטלויזיה שהקרינה אותה באה למסקנה שהצופים אינם מעוניינים עוד.

עכשיו מתחיל ההמשך. עוד מעט קט נדע מה קרה לנשיא החדש והצעיר מן “הבית הלבן”. ללַמֶדךָ שבאמריקה, לפחות באמריקה, המרחק בין עוּבדוּת לַהזיה לעולם אינו גדול מדיי. התסריטים של הוליווד הם לפעמים טיוטה של תולדות הֶעתיד.

יש לפחות הבדל אחד בין נסיבות נצחונו של הנשיא מהוליווד ושל הנשיא המיועד משיקאגו: יוצרי סדרת הטלויזיה נזהרו שלא ליצור פנטזיה. הנשיא שלהם נבחר בקושי, על חוּדוֹ של קול, כמעט במזל. ברק אובמה נבחר ברוב חד-משמעי. ההפרש במניין הקולות היה בערך שבעה מיליון – אבל ההפרש בחבר האלקטורים עצום: אובמה קיבל לפחות 365 אלקטורים. לנצחון נחוצים 270.

“המשפחה הראשונה באה”

בקני-מידה אמריקאיים זה אינו “רעש אדמה” וגם לא “צונאמי”. אבל זה נצחון משכנע מאוד. מעניין עם זאת, שאפילו בנסיבות פוליטיות וכלכליות כל כך דרמטיות, כאשר הפופולריות של הנשיא הרפובליקני נמוכה מזו של רוב קודמיו, המועמד הדמוקרטי אינו נוסק לגבהים רמים יותר. הוא קיבל 52.6%. יימצאו כמעט ללא ספק פרשנים כבדי ראש שיראו בזה הוכחה שאמריקה מוסיפה להיות “ארץ העומדת ימינה מן המרכז”. על פי ההיגיון הזה היא הצביעה בעד אובמה רק מפני שהיתה מוכרחה להתנער משמונה השנים הקודמות, לא מפני שהחליטה על פניה חדה שמאלה.

משהו מֵעֵין זה קרה עוד ב-1976: המוּמה מבגידת הפוליטיקאים בפרשת ווטרגייט, ארה”ב בחרה לנשיא מישהו ששמו לא היה ידוע לה רק שנה אחת קודם. המנצח, ג’ימי קרטר, פוליטיקאי נגוע בתסביכים משיחיים קלים, פתח את נשיאותו עם מאגר ניכר של רצון טוב – ועם רוב מסיבי של מפלגתו בשני בתי הקונגרס. ארבע שנים אחר כך, אמריקה עשתה פניה חדה ימינה, בחרה ברונלד רייגן, והתחילה עידן פוליטי וכלכלי שהסתיים רק השנה.

לאובמה יש יתרון חשוב על פני כל אחד מקודמיו: הוא מעורר אצל רוב האמריקאים לפחות אסוציאציה נעימה אחת. “המשפחה הראשונה הבאה”, הודיע לפנות בוקר הכָּרוֹז בפארק בשיקאגו על כניסת הנשיא המיועד, אשתו וּשתי בנותיהן הקטנות. דמעות זלגו מהרבה מאוד עיניים. אכן, אמריקה התקדמה כברת דרך ניכרת. עד זה לא כבר הנשים השחורות היחידות בבית הלבן נהגו להגיע לשם בכניסה האחורית, כדי להָדיח כלים או לקלף תפוחי אדמה.

“המשפחה הראשונה” היא מושג בעל צלילים קיסריים. לרפובליקה האמריקאית היה תמיד מימד אימפריאלי. לא רק סמכויות הנשיאות הטעימו את זה, כי אם גם גינוני הכהונה וההילה המיסטית שלה.

הנשיאות היא הרבה יותר מצירוף הסמכויות הפוליטיות שהחוקה מעניקה לה. היא שוות ערך אמריקאית של יהלומי הכתר במגדל בלונדון. נושא הכהונה אינו עומד רק בראש ממשלה, אלא הוא המדריך הלאומי.

איש שחור בא לסעוד

לפני מאה שנה, אחד הדיירים המבריקים ביותר שנראו אי פעם בבית הלבן אמר על הנשיאות שהיא “במת הדרשן” הגדולה ביותר בעולם. זאת אומרת, קולו של האיש המחזיק בה עובר דרך מגאפון ענקי, וּמשפיע על אורח חייהם של שומעיו – לא מפני שהוא חותם על צו, או מאשר חוק, אלא מפני שלעצם נוכחותו יש כוח כמעט מהפנט.

האיש שהשמיע את המלים ההן היה טדי רוזוולט. סמוך לסיום כהונתו, רוזוולט הזמין מנהיג שחור בולט של הזמן ההוא לסעוד על שולחנו בבית הלבן. לא היה כדבר הזה. אמנם העבדים שוחררו ארבעים שנה קודם, אבל בוושינגטון הבירה עדיין נהגה הפרדה גזעית מלאה. שחורים ולבנים חיו במקביל, מבלי להיפגש. נישואים בין-גזעיים היו אסורים על פי החוק. מיליוני אמריקנים חשבו את הסעודה בבית הלבן לאקט לא-מוסרי. היתכן שהדרשן העליון בבית הלבן ינהג בשחור כמו היה שווה ערך?

שלושים שנה אחר כך, אחייניתו האהובה של טדי רוזוולט, אלינור, אשת הנשיא פרנקלין רוזוולט (דודן רחוק), אירגנה קונצרט בשביל זמרת הקונטראלטו השחורה המפורסמת, מאריאן אנדרסון. בוושינגטון לא היה אולם קונצרטים אחד שהיה מוכן להרשות לזמרת שחורה להופיע בו. הקונצרט נערך איפוא מתחת לכיפת השמיים, ונחשב להעזה גדולה ולִפריצת דרך נועזת.

(צפו-נא בסרטון על הופעתה, ‘אמריקה מקבלת שיעור בסובלנות’; ונאום מרגש לפני הופעתה מפי הרולד איקיס, שר בממשלת הנשיא רוזוולט, “באולם הזה, תחת כִּפַּת השמיים, כולנו חופשים“)

זה היה ב-1939, ערב כניסת אמריקה למלחמת העולם השניה. במלחמה ההיא שררה הפרדה גזעית מלאה בין חיילים לבנים ושחורים. עשר שנים יַעַברו לפני סיומה. 15 שנה יעברו לפני שתבוטל ההפרדה הגזעית בבתי הספר באמריקה. עוד עשרים שנה יעברו לפני שההפרדה הגזעית תבוטל בעיר וושינגטון. עוד שלושים שנה יעברו לפני שתושבי וושינגטון, רובם הגדול שחורים, יורשו לבחור ראש עיר משלהם בִּבחירות כלליות.

כל אחד מן המאורעות המתוארים כאן היה טראומטי במידה כזאת או אחרת. ביטול ההפרדה הגזעית בצבא פילג את המפלגה הדמוקרטית. ביטול ההפרדה הגזעית במערכת החינוך עורר התנגדות אלימה במדינות הדרום, שהצריכה התערבות צבאית. כאשר הנשיא הדמוקרטי לינדון ג’ונסון חתם על החוקים לשיווי זכויות האזרח, לפני 43 שנה, הוא אמר, על פי המסופר, “היום איבדנו את מדינות הדרום”. וכך היה.

אם כל אחד מן המאורעות האלה הוא ציון דרך בהתפתחותה של אמריקה, נשיאותו של ברק אובמה מוכרחה להיחשב לקליימאקס הטבעי שלהם. אין זו הגזמה לטעון שהכול הוליך אליה.

“כדי שאנחנו נוכל להמריא”

בשבוע שעבר, באסיפת בחירות אחת בפנסילווניה, פוליטיקאי שחור העמיד את אובמה בהקשר ההיסטורי הראוי. הוא צירף את שמו אל זה של רוזה פארקס, השחורה שהעזה לשבת בחזית האוטובוס בעיר מונטגומרי במדינת אלבמה לפני 53 שנה, והתחילה בזה את התנועה לשיווי זכויות האזרח; ו מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה, שנרצח לפני ארבעים שנה.

הנואם קרא

רוזה פארקס ישבה, כדי שמרטין לותר קינג יוכל ללכת.

מרטין לותר קינג הלך כדי שברק אובמה יוכל לרוץ.

ברק אובמה רץ כדי שאנחנו נוכל להמריא” (או “לטוס”, בתרגום מילולי).

תהיה הדעה על הפוליטיקה של אובמה אשר תהיה, נצחונו השלים לפנות בוקר תהליך היסטורי עצום ממדים. גם אם נניח שאין לו שום משמעות אחרת, הנה המשמעות הזו לבדה הופכת אותו לפרשת דרכים בתולדות אמריקה.“היום חוללנו מהפכה ללא שפיכות דמים”, אמר לפנות בוקר ציר הקונגרס הקשיש ג’ון לואיס, שהיה עוזרו הראשי של מרטין לותר קינג לפני מותו.

פרשן לבן בהחלט אמר באחת מרשתות הטלויזיה, “העולם כולו מתבונן בנו עכשיו בעיניים אחרות”.

האומנם זו אמריקה שבחרה פעמיים את ג’ורג’ בוש? האומנם זו אמריקה שהיה כל כך קל לשנוא ולגדף? איך אמריקה מצאה בעצמה את הכוח, או את ההשראה, להעמיד בראשה איש שחור, ולא להיבהל מאַחֵרוּתוֹ? היש עוד ארצות בעולם המסוגלות למעשה כזה?

בעיצומו של משבר פיננסי עצום ממדים, המסכן את אושיות כלכלתה וחברתה, אמריקה הראתה שיש לה הכוח המוסרי לשנות כיוון באופן הדרמטי ביותר. סוד הצלחותיה של אמריקה בדורות האחרונים היה בראש ובראשונה ביכולתה לתקן מסלול בשעת סערה. אם הכוח הזה לא ניטל ממנה, מותר לכולנו להאמין שהיא תוכל גם למשבר הזה.

 

אני מצטער שלא הצלחתי לעדכן את האתר הזה בעשרת הימים הקריטיים האחרונים. הסיבה, כפי שהסברתי בהזדמנות קודמת, היא סדר העדיפויות: את עיקר תשומת הלב אני צריך להעניק לכתיבתי ב’גלובס’, ובהתקרב הבחירות כתבתי שם טור יומי. למתעניינים בכתיבתי אני מציע שיואילו לבדוק גם את אתר ‘גלובס’. תרומותיי אינן מופיעות באתר עצמו, אבל אפשר לשלות אותן בקלות רבה מארכיון ‘גלובס’, ללא תשלום. הקישו-נא על הקישור הזה.

הנה קישורים לרשימות האחרונות

 

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

6 Responses to “אמריקה מתקנת מסלול באמצע הסערה”

  1. שונרא הגיב:

    ואני יכולה לדווח שגם בעיירה לבנה מאוד בקצה הצפון-מערבי של ארה”ב אפשר היה להרגיש את ההקלה באוויר – הבושה הלאומית (הבוש הלאומי?) התגלגלה קצת מעל הלב.

    אמנם אנחנו נמצאים בעיצומם של משברים בתחום הכלכלה, הבריאות, הביטחון (שתי מלחמות באסיה? אחת לא הספיקה לנו?) ועוד – אבל השבוע אנחנו יכולים לראות לפנינו לא רק דם, יזע, עבודה ודמעות – אלא גם תקווה.

    תקווה במקום בושה – והעולם נראה הרבה יותר טוב.

  2. גיל הגיב:

    אני יכול להעיד שלא ראיתי חגיגות כאלו ברחובות מעולם (או כאלו שלא קשורות לניצחון של קבוצת ספורט כלשהיא).

    רק תיקון קל: בסדרה “הבית הלבן” הנשיא הנבחר הוא היספני (מגולם על ידי השחקן ג’ימי סמית). נכון שדמותו מבוססת על אובאמה אבל הוא אינו שחור. בסדרה “24” היה נשיא שחור (שאחר כך נרצח) ויש אומרים שהיא תרמה לקבלה של אובאמה.

  3. אהרון הגיב:

    לפעמים נראת כל כך ילדותית ולא בשלה, ולפעמים התעלות בלתי מוסברת. ואין מועד טוב יותר להתעלות מאשר עכשיו.

  4. שגיא חייטס הגיב:

    עוד הערת שוליים קטנה אם יורשה לי:
    אכן אותם פרשנים כבדי ראש שיאמרו שאמריקה מוסיפה להיות “ארץ העומדת ימינה מן המרכז” יש להם כמה וכמה דוגמאות להסתמך עליהם, הנה אחת:
    בקליפורניה זכה אובאמה לתמיכה גורפת באחוזים, וגרף את האלקטורים שלה, אולם אותם המצביעים אישרו את “הצעה 8” המגבילה זכויות גייז להנשא. הצעה שבאה מבית המדרש של הימין שהוא “קצת יותר ימינה מהמרכז”, ושאובאמה עצמו כינה “מיותרת”.
    אגב, רוב הפרשנים אומרים כי דווקא אחוזי התמיכה הגבוהים שלו בקליפורניה – תוצאה של אחוז גבוה מאד של מצביעים שחורים, יותר מאשר במערכות קודמות, הוא זה שפגע בציבור הדמוקרטי הוותיק וגרם לאישור ההצעה. (סקרים הורו כי החוק המגביל היה פופולרי מאד בייחוד בקרב שחורים בקליפורניה, והוא עבר בהפרש של כ- 4% תמיכה בלבד)

  5. ישראל הגיב:

    יואב,
    ראשית, תודה על הקישורים לגלובס. אני קורא את כתבותיך בגלובס ונהנה מאוד. חבל שלא מתפתחים שם דיונים מעניינים כמו כאן.
    קראתי לאחרונה את כתבתך על “עשרת הדברות” , ואני שואל את עצמי האם זו אותה אמריקה שבחרה אובמה?
    http://www.notes.co.il/karny/10253.asp
    כל כך קשה להאמין שאנשים הפכו ליברלים תוך 4 שנים. לי נראה שהתשובה טמונה במצב הכלכלי ובאכזבה מבוש ולא בתזוזה שמאלה.
    לדעתי, היות אובמה אפרו-אמריקני הווה יתרון, בקרב ליברלים וודאי בקרב אפרו-אמריקנים.

  6. יואב קרני הגיב:

    ישראל — אף לי קשה להאמין. אבל, מוטב לזכור שג’ורג’ בוש ניצח בהפרש יחסית קטן, שלושה מיליון קולות. ב-2000 הוא לא ניצח כלל. אמריקה היתה חצויה גם לפני ארבע שנים. המטוטלת נעה עכשיו שמאלה, אבל אפילו עכשיו — בנסיבות של משבר קיומי — התנועה אינה כל כך דרמטית. כמעט 48% של המצביעים רצו להישאר בימין.

    השאלה היא אם זו עוד תנועה של המטוטלת, או שזו התחלה של תנודה היסטורית, והמטוטלת תוסיף לנוע באותו הכיוון. אינני יודע. הנוכחות המסיבית של לטינוס, או היספאנים, בין מצביעי אובמה היא אולי המפתח. הלטינוס נוטים לתמוך במועמדים דמוקרטיים מסיבות כלכליות ובקשר עם מדיניות ההגירה. הם נחשבים לשמרנים יותר בענייני חברה, לפעמים הרבה יותר. השפעת הכנסיה הקתולית עליהם הרבה יותר גדולה.

    כיוצא בזה שחורים. כפי שהזכיר שגיא חייטס למעלה, נוכחות מסיבית של שחורים בקלפיות בקליפורניה, כדי להצביע לטובת אובמה, נתנה למספר ניכר מהם את ההזדמנות להצביע לטובת תיקון לחוקת קליפורניה, המגביל נישואים לזוגות הטרוסקסואליים. יש פוטנציאל שמרני ניכר בענייני חברה גם אצל שחורים.

    אמנם ברור למדי שבשנים הבאות נראה ליברליזציה חברתית, ונראה כמעט ללא ספק מינויים של שופטים ליברליים בכל הדרגים הפדרליים — כולל, כמובן, בית המשפט העליון — אבל מן הליברליות הזו יכולה לצמוח על נקלה תגובת הנגד. זה מה שקרה לאחר פסיקת בית המשפט העליון לטובת הפלות מלאכותיות ב-1973.

    אינני יודע אם אמריקה היא “ארץ העומדת ימינה מן המרכז”, אבל אני מעז לנחש שהיא עדיין לא התייצבה שמאלה מן המרכז. הבה נתפשר על מרכז.

Leave a Reply for שונרא