ג’נטלמנים עם פיאות נוכריות

ממעמקי המאה ה-18 הם מוסיפים לרמוז לאמריקה לאן ללכת. בית משפט שלם מנסה להבין למה בדיוק הם התכוונו


פילדלפיה, 1787, בלי טלפון סלולרי אחד

 

בקיץ 1787, חמישים וחמישה בני אדם נאספו בפילדלפיה, כדי לכתוב את החוקה הנועזת ביותר עלי אדמות. כולם היו גברים לבנים, פרוטסטנטים, ממוצא אנגלי, סקוטי ואירי; רובם היו חוואים, חלק ניכר מהם היו בעלי עבדים.

האמריקאים קוראים להם עד עצם היום הזה, “אבותינו המייסדים” – ושואלים, וחוזרים ושואלים, לְמַה הם בעצם התכוונו.

המידה שבה חיי ארה”ב מתנהלים בסימן “כוונוֹת המנסחים” חזרה והתחוורה באופן דרמטי בשבוע שעבר. בית המשפט העליון – הלוא הוא המפָרֵש המוסמך ביותר של “הכוונוֹת” – פסק, כי החוקה מעניקה לכל אזרח אמריקאי את הזכות להחזיק כלי נשק בביתו. זה לא נכתב במפורש בחוקה.

כשלעצמו, פירוש של “כוונת המחוקק” הוא עניין רגיל במשפט. אבל אין כנראה עוד חוקה כתובה, המצריכה פירושים יותר מן החוקה האמריקאית. הפירושים האלה הם לפעמים כה הרי-גורל, עד שהשאלה מי ימנה את חברי בית המשפט העליון מתייצבת במרכז הזירה הפוליטית.

בארה”ב, הנשיא הוא הממנה הבלעדי של שופטים פדרליים, והסנאט הוא המאשר. זה תמיד היה תהליך חשוב, אבל חשיבותו גדלה והלכה ב-50 השנה האחרונות, בקשר עם המחלוקות החברתיות המסעירות ביותר באמריקה. זה התחיל ב-1954, כאשר בית המשפט אסר הפרדה גזעית בבתי הספר, ופתח בזה את המערכה לשיווי זכויות האזרח של השחורים.

מאותו הזמן ואילך, מבקריו השמרניים של בית המשפט האשימו אותו ב”אקטיביזם שיפוטי” (מלים שהתחילו להופיע גם בלקסיקון הישראלי עשרים שנה אחר כך), או ב”חקיקה מן הדוכן” (באנגלית, “מן הספסל”).

התפלפלות על התפלפלות

ב-1973, בית המשפט שינה את ההיסטוריה הפוליטית של ארה”ב, כאשר פסק שהחוקה מקנה לאשה את הזכות להפלה מלאכותית. זה כמובן לא היה ציטוט של החוקה, מפני ש”האבות המייסדים” לא היו מעלים בדעתם להעניק זכות כזאת; זה לא היה אפילו פירוש; זה היה פירוש של פירוש, התפלפלות על התפלפלות.

ההחלטה ההיא עוררה התגייסות מסיבית של הימין הנוצרי, הכניסה אותו בהמוניו אל המפלגה הרפובליקאית, וּמילאה תפקיד חשוב מאוד בנצחון רונלד רייגן ב-1980. קו ישר נמתח ממנה אל נצחון הרפובליקאים בבחירות לקונגרס ב-1994, ואל שני נצחונותיו של ג’ורג’ בוש הבן. הימין הנוצרי רצה דבר עיקרי אחד: לשנות את הרכב בית המשפט.

מעשה אירוניה, רק בערוב נשיאותו של בוש, כאשר הסקרים חוזים לרפובליקאים את תבוסתם הניצחת ביותר זה 44 שנה, בבית המשפט העליון יש סוף סוף רוב שמרני. זה רוב התלוי על חוט השערה, חמישה מול ארבעה. לא תמיד הוא מחזיק מעמד, לפעמים הצלע החמישית מצטרפת אל הליברלים.

איש אינו יודע מתי יתפנה המושב הבא, מפני ששופטים פדרליים בארה”ב מתמנים לכל חייהם – אבל הדעת נותנת שזה יקרה בארבע השנים הבאות, וסביר להניח שהמושב הראשון יתפַּנֶה בצד הליברלי של בית המשפט (זְקַן החברים, ליברל, הוא בן 88). השמרנים ערגו אל הרגע הזה, בתקווה שנשיא בחיר לבם יוסיף עוד שמרן אחד, וִיקַבֵּעַ בזה את הרוב הימני במסמרות.

זה כמובן לא יקרה אם הנשיא הבא יהיה ברק אובמה.

 

איפה עוד אפשר לקרוא כותרת ראשית כזאת מבלי להתבלבל? “ראשון לטובת התיקון השני”, מכריז עתון במינסוטה למחרת פסיקתו של בית המשפט העליון נגד הגבלת הבעלות על נשק פרטי בעיר וושינגטון. לצד הידיעה הוא מביא את נוסח הסעיף בחוקה, הנוגע לנשק. זה אינו עלון של לשכת עורכי הדין. זה עתון המחולק בכל בוקר להדיוטות. אבל זו אמריקה. למטה, סבב אקדחים על עמודיהם הראשונים של עתונים בכל רחבי ארה”ב, 26 ביוני 2008, יום לאחר פסיקת בית המשפט.

כאשר שיניים נעקרו ללא הרדמה

כאשר חוקה זקוקה לכל כך הרבה פירושים, וכאשר הפירושים הם כל-כך לא מוּבָנים מֵאֲלֵיהֶם; כאשר הפירושים מחוללים פוליטיזציה של בתי המשפט, וּמַקטינים את האֵמון הציבורי במערכת – או אז באה השעה לכתוב חוקה חדשה. שַאֲלו-נא את הצרפתים, שהיו להם שש רפובליקות, שתי מלוכות ושתי קיסרויות בזמן שלאמריקאים היתה חוקה רפובליקאית אחת (עם מספר ניכר של תיקונים).

סוף סוף, החוקה הזו נכתבה עוד לפני שהתחיל העידן המודרני, כאשר מושגי הזמן והמרחק נגזרו מספינות מִפרשׂ, מכירכרות וּמיוני-דואר; כאשר נשים לא הצביעו; כאשר מוות מסיבות טבעיות בגיל 35 היה עניין רגיל; כאשר שיניים נֶעֶקרו ללא הרדמה. הַאֵין משהו כמעט-דתי בַּהתעסקות הנמשכת של האמריקאים ב”כוונות המנסחים”? האם הארץ הראשונה עלי אדמות שהפרידה בין דת למדינה אינה צריכה לֶאֱזור אומץ וּלהפריד את עצמה גם מֵחוּקה מתיישנת והולכת?

רק זה חסר לאמריקאים. רעיונות כאלה מרחיקים את משמיעיהם אל שוליים סהרוריים. אנשים החפצים חיים ציבוריים לא יעזו להשמיע אותם.

הילרי קלינטון, למשל, חוותה את שריקות הבוז הראשונות בקריירה הפוליטית העצמאית שלה, כאשר טענה, למחרת הבחירות של שנת 2000, כי הגיעה השעה לבטל את חבר האלקטורים. בבחירות ההן, אל גור קיבל חצי מיליון קולות יותר מג’ורג’ בוש – אבל הפסיד מפני שבוש קיבל יותר קולות בחבר האלקטורים. מדוע דמוקרטיה מודרנית צריכה להוסיף ולבחור את נשיאיה באמצעות נוסחה הנובעת משיקולים שהיו ענייניים אולי ב-1787? מדוע בחירה של נשיא אינה יכולה להיות כללית וישירה?

כיוצא בזה גם הסעיף בחוקה הנוגע לאחזקת כלי נשק. הוא נוסף ב-1791, כחלק ממגילת זכויות האדם של ארה”ב. האזרחים הורשו לשאת נשק וּלכונן מיליציות לַהגנתם. זו היתה תוצאה של איסור על נשק ועל מיליציות בזמן השלטון הבריטי. זו היתה גם תוצאה של היעדר צבא סדיר.

“אם זה לא שבור, אל תתקנו”

מה מאוד השתנתה אמריקה מאז 1791. צבאה הסדיר פָּרוּשׂ על חמש יבשות ועל שלושה אוקיאנוסים. היא אינה זקוקה עוד למיליציות. האויב הבריטי שוב אינו עומד בשער. לעומת זאת יש ראיות ברורות שחוקי נשק מתירניים להפליא מעודדים מעשי רצח.

האֱמוּנים שהרפובליקה האמריקאית שומרת לחוקתה אינם מופרכים מעיקרם. החוקה הזו היטיבה עם ארה”ב. היא העניקה לה מידה של יַציבוּת שלא היתה לשום ארץ, בוודאי לא לארץ דמוקרטית. היא גם העניקה לה אתוס, והפכה אותה למקור של חיקוי ושל הערצה.

האמצעי הפשוט ביותר לתקן את מומי החוקה הוא לחזור וּלכנס ועידה בנוסח פילדלפיה 1787. זה כנראה לא יקרה. חמישים וחמשה בני האלמוות שהתכנסו אז בפילדלפיה הניבו תוצאות ששולחיהם לא העלו בדעתם. ועידה חוקתית חדשה היא הימור מסוכן מדיי. מי יודע מה ייצא ממנה. לאמריקאים, אלופי העולם בפרגמטיות וּבשכל ישר, יש מימרה פולקלוריסטית, “אם זה לא שבור, אז אל תתקנו”.

מה שמבטיח את המשך הסאגה: ממעמקי המאה ה-18, ג’נטלמנים-חוואים עם פיאות נוכריות יוסיפו לרמוז לאמריקה לאן היא צריכה ללכת. תשעה שופטים בבית המשפט העליון – כרגע שמונה גברים ואשה אחת, שמונה לבנים ושחור אחד, שבעה נוצרים ושני יהודים – יוסיפו לפרש את הרמיזות בשקדנות מעוררת הערצה, ויזכירו לנו שאמריקה היא לפעמים מקום מוזר מאוד.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

15 Responses to “ג’נטלמנים עם פיאות נוכריות”

  1. ינון שפריר הגיב:

    “מדוע דמוקרטיה מודרנית צריכה להוסיף ולבחור את נשיאיה באמצעות נוסחה הנובעת משיקולים שהיו ענייניים אולי ב-1787? מדוע בחירה של נשיא אינה יכולה להיות כללית וישירה?”

    מי אמר שהשיקולים לא עניניים עכשיו? השיטה הנכחית מאפשרת לאמריקה הכפרית גם להגיד את דברה. אם שיטת הבחירות תהיה בחירות רוביות כלליות אז המועמדים פשוט ינהלו מסעי בחירות (ז”א יבזבזו כסף) בשני איזורי החוף, היכן שמרכזי האוכלוסיה גדולים ויתעלמו לחלוטין מהמרכז דליל האוכלוסיה. השיטה הנכחית מאפשרת לכל חלקי האוכלוסיה להשפיע על התוצאות.

    לגבי התיקון השני. שים לב שזה תיקון. החוקה האמריקאית התחילה כמסמך לגליסטי יבש שכל תפקידו היה לארגן את מבנה השלטון האמריקאי החדש ואת יחסי הגומלין בין הרשויות השונות ובין הממשלה הפדרלית למדינות. המשפט הראשון של החוקה לא מזכיר אפילו זכויות פרט.
    בשביל זה באו עשרת התיקונים הראשונים – שכולם מתעסקים בזכויות של האינדיווידואל (הזכות לדיבור חפשי, חופש הדת, חופש הקניין, הזכות למשפט וכו,)

    התומכים בפסיקה האחרונה של ביהמ”ש שהכירה בזכות לשאת נשק כזכות אישית טוענים מן טיעון תלמודי שכזה:

    איך יכול להיות שמכל התיקונים האלה שמתייחסים באופן ברור לזכויות הפרט דווקא התיקון השני לא מתייחס? אין הגיון שפתאום די קרוב לתחילת המסמך המופלא הזה שנקרא “מגילת הזכויות” ע”י המייסדים, דווקא אז הם ינסחו משפט שלא נוגע לזכויות הפרט.

    “מה מאוד השתנתה אמריקה מאז 1791. צבאה הסדיר פָּרוּשׂ על חמש יבשות ועל שלושה אוקיאנוסים. היא אינה זקוקה עוד למיליציות”

    יש הטוענים שהתיקון הזה לא נועד נגד אוייבים חיצוניים בכלל. לאמריקאים יש חוסר אמונה בסיסי בכל ממשלה ובמיוחד בשלהם (זוכר מה הן 9 המילים המפחידות בשפה האנגלית ע”פ רייגן?).

    יש לזכור את המאבק החריף בין הפדרליסטים לדמוקרטים. האחרונים אפילו טענו שהנשיא אדאמס מתכנן להפוך למלך או לתמוך בהחזרת המונרכיה האנגלית. מקרה אהרון בר גם לא עזר במיוחד.

    לכן המטרה של אחזקת הנשק היא היכולת להתנגד לכל ניסיון מצד הממשלה להצר את הזכויות.

    ראה למשל מקרה דויד כורש שרוב האנשים מסכימים שהוא ניהל כת מטורללת – אבל עדייו הממשלה ספגה מפלה ניצחת בדעת הקהל האמריקאית לאחר הפיאסקו של ניסיון ההשתלטות. הפרשה הזו יצרה אצל רבים את ההרגשה שהממשלה הפדרלית תחבה את אפה לעניינים שלא שלה.

    “לעומת זאת יש ראיות ברורות שחוקי נשק מתירניים להפליא מעודדים מעשי רצח.”

    אתה בטח מכיר את המשפט המפורסם על שקרים וסטטיסטיקה. אני בטוח שיש מחקרים שמראים את ההפך.
    הבעיה היא לא מעשי הרצח אלא העובדה שהמון ילדים נהרגים כל שנה בגלל שההורים המטומטמים שלהם לא יכולים לשמור על הנשק מאובטח. יותר ילדים נהרגים בתאונה מידי שנה מאקדחי הוריהם מאשר פושעים מאקדחי אזרחים כתוצאה מהגנה עצמית.

    לסיום אבקש לצטט משפט אמריקאי ידוע:

    “If it ain’t broke – don’t fix it”

    החוקה הזו וצורת השלטון הזו עובדים יופי כבר 232 שנה. מדינות אחרות בתקופה קצרה יותר ידעו מהפיכות ושינויי ממשל קיצוניים (מה המספר של הרפובליקה הצרפתית הנכחית? הם הגיעו כבר ל6?)
    זו אחת השיטות היחידות שאני מכיר שנושאות בחובן את התהליך לתיקון עצמי (די מזכיר את הקוד הגנטי בקטע הזה),

    למה לקלקל?

  2. ברוך הגיב:

    כלא דתי, לדעתי כל המערכת של החוקה האמריקאית הבנין הכללי, הפרטים, שיטות ההפעלה וההצלחה להתפתח מאז 13 המושבות ועד היום עשויים לעורר את המחשבה על רגע של חסד אלוהי. השוו ל 50 השנה האחרונות של האידיאולוגיה והפרקטיקה הקומוניסטית. איפה מרקס לנין וכ”ו לעומת בנימין פרנקלין ג’פרסון וואשינגטון.

  3. גיל הגיב:

    בשיטה הקיימת היום יש הרבה מאוד אנשים שקולותיהם לא נשמעים. לרפובליקני בניו יורק או קליפורניה או מצביע דמוקרטי באלאבמה אין מוטיבציה ללכת להצביע כי הם יודעים שהקול שלהם לא ישנה את מאזן הכוחות הפנימי במדינה. זה משהו מאוד אנטי דמוקרטי בעיניי. בנוסף, ישנם הרבה מאוד אנשים (סטודנטים, מטיילים, אנשי עסקים וכו’) שמצביעים למדינות שהם אינם מתגוררים בהן כרגע. מעבר לעיוות שבמצב, רבים מהם יכולים להחליט אם להעביר את כתובתם או לא לצרכי הצבעה ויכולים להיכנס לכאן שיקולים זרים (באיזו מדינה לקול שלי יהיה יותר השפעה?).

    השיטה האלקטורלית הייתה טובה לזמנים שבהם היה מסובך מדי לספור קולות מכל האנשים. כיום זה כבר לא רלוונטי.

  4. אסף הגיב:

    אני לא בטוח שהבנתי אותך. כתבת: “אם שיטת הבחירות תהיה בחירות רוביות כלליות אז המועמדים פשוט ינהלו מסעי בחירות (ז”א יבזבזו כסף) בשני איזורי החוף, היכן שמרכזי האוכלוסיה גדולים ויתעלמו לחלוטין מהמרכז דליל האוכלוסיה. השיטה הנכחית מאפשרת לכל חלקי האוכלוסיה להשפיע על התוצאות.”

    אבל גם בשיטה רובית רגילה, יהיה צורך בקולות הפריפריה. חוץ מאולי בבחירות נוסח 72 ו84 (שבהן הנשיא המכהן ניצח ברוב פופולרי עצום), המועמדים לא יוכלו להרשות לעצמם לוותר על איזורים כאלה. לעומת זאת, כמו שגיל ציין מעליי, לרפובליקנים בקליפורניה או ניו יורק תהיה הרבה יותר מוטיבציה לבוא ולהצביע במצב של שיטה רובית רגילה.

  5. ינון שפריר הגיב:

    “בשיטה הקיימת היום יש הרבה מאוד אנשים שקולותיהם לא נשמעים. לרפובליקני בניו יורק או קליפורניה או מצביע דמוקרטי באלאבמה אין מוטיבציה ללכת להצביע כי הם יודעים שהקול שלהם לא ישנה את מאזן הכוחות הפנימי במדינה”

    יש לזכור שבארה”ב הבחירות הן מקומיות. ביום השלישי הראשון בנובמבר הבוחר לא רק מצביע עבור הנשיא אלא גם עבור חבר הקונגרס, הסנאטור, המושל, ראש העיר, ועד החינוך, השופטים המקומיים השריף ותופס הכלבים. כלומר – האינטרס של הבוחר להגיע להצביע לא קם ונופל על הבחירות לנשיא בלבד. אני במרילנד שבכל מקרה תלך לאובמה. אבל במרילנד גם היה עד לא מזמן מושל רפובליקאי (כמו שהיה בניו יורק ועדיין בקליפורניה – מדינות “כחולות”). לכן בבחירות הקרובות אני גם שם לב מי מציע מה ברמה המקומית מבחינת מיסים, חינוך תחבורה וכו’ ואצביע בהתאם.

    “אבל גם בשיטה רובית רגילה, יהיה צורך בקולות הפריפריה. חוץ מאולי בבחירות נוסח 72 ו84 (שבהן הנשיא המכהן ניצח ברוב פופולרי עצום), המועמדים לא יוכלו להרשות לעצמם לוותר על איזורים כאלה.”

    אם אתה יכול לפתוח בקליפורניה פער של 3% בלבד זה מקביל לאוכלוסיה של וויומינג,אידהו מונטנה והדקוטות ביחד.

    עוד נקודה – השיטה הזו מבטיחה ניצחון ברור למועמד גם אם תוצאות הבחירות קרובות. אתה יכול לשער בדימיונך בחירות רוביות שמוכרעות על חודם של פחות ממאתיים אלף איש? מה שהיה בפלורידה יהפוך למצב קבוע כלל ארצי.

    בפריימריס הדמוקרטים השנה זו הפעם הראשונה שהנציגים לועידה חולקו לפי מפתח יחסי. הם עדיין מלקקים את הפצעים. פעם אחרי סופר-טיוזדיי זה היה כבר גמור.

    בסופו של דבר מי שקובע את חלוקת האלקטורים זה המדינות בעצמן (או יותר נכון בית המחוקקים של כל מדינה). אין בחוקה האמריקאית שום כלל האומר שהאלקטורים צריכים להתחלק לפי כלל “המנצח לוקח הכל”. עד כמה שידוע לי ניו המפשייר מחלקת את האלקטורים שלה באופן יחסי.

    כמובן שמספר האלקטורים המוקצב לכל מדינה נקבע לפי גודל האוכלוסיה ומשתנה כל 10 שנים בעקבות המפקד הלאומי.

  6. רוגל הגיב:

    השאלה היא, כמו שאתה רומז, גדולה יותר מהתיקון השני לחוקה או מחבר האלקטורים. השאלה היא, אם נרשה לעצמנו לשאול מהפופוליזם המסוכן של האדונים אובמה ומקקיין, מהו יעודה של ארה”ב? מהו הרעיון המכונן שעומד מאחורי אחת היצירות המופלאות של העת החדשה.
    אני, להבדיל מהילרי קלינטון לדוגמא, אינני חושב שצריך לבטל את חבר האלקטורים אלא להפך – לבטל את התיקון שחייב בחירות ישירות של סנטורים (אינני זוכר אם היה זה התיקון ה13 או ה 16 – שניהם דרך אגב רעים בעיניי). השאלה היא האם אנחנו מנסים לחזק את הממשלה הפדרלית, או להגן על זכויות הפרט – ביטול שיטת האלקטורים, באופן פרדוקסלי, תתמוך ברעיון הראשון אך תפגע קשות בשני.
    כזו היא הגישה לתיקון השני, כפי שביטא באחת הפסיקות היותר איכותיות של ביהמ”ש העליון בשנים האחרונות, אנטונין סקליה. הרעיון הרדיקלי שהחוקה מבטיחה לשמר את זכותם של אזרחיה לייסד מיליציות שייתנגדו לממשלה, ולא לאוייב חיצוני, הינו הרעיון שמאחורי התיקון השני. סקליה כמובן מכיר בחשיבות מונופול המדינה על אמצעיי הכפיה ומדגיש כי המדינה יכולה להגביל את ההיתרים לנשיאת נשק. אבל, וזה גורם חשוב, על המדינה להצדיק את הסיבות להגבלת הזכות לנשיאת נשק בהגנה על זכויות אחרות בעוד שהאזרחים לא צריכים (כמו שזה כיום בניו-יורק לדוגמא) להצדיק בקשה לרשיון לנשיאת נשק.
    ואם נתרחק מעט מהדוגמאות הספציפיות אל הכלל – לאבות המייסדים של ארה”ב הייתה תפיסה ברורה מאוד על מהותה של השלטון והאיום שהוא נושא לחופש הפרט והם טרחו מאוד להגביל אותו. המסמך, ככל מסמך פוליטי, איננו מושלם. המסמך אפשר את המשך קיומו של מוסד העבדות, את אפלייתם של נשים ולא הגדיר האם הוא מוגבל להגנה על הזכויות המוגדרות בו או האם אלו רק דוגמאות המעידות על כלל רחב יותר. אולם זהו אחד המסמכים המרשימים ביותר המתיימרים להסדיר את היחסים בין הפרט וממשלתו. חלק גדול מעוצמתו של המסמך הזה הוא מהקושי הרב לשנותו ומהמשקל הרב שניתן לפרשנות המלומדת של הכוונה הראשונית.
    אני, להבדיל מההמלצה העולה מהמאמר, לא הייתי ממהר להחליף את שיפוטם האליטיסטי של חבר החקלאים מהמאה השמונה עשרה בזו של חבורת הפופוליסטים המאכלסת את מסדרונות השלטון בימינו אלו.

  7. ינון שפריר הגיב:

    עד כמה שידוע לי -בכל ההיסטוריה האמריקאית היו רק שתי מערכות בחירות שבהן התוצאות הסופיות לא התאימו למניין הקולות הכלל ארצי. הנדירות של מקרים כאלו לפי דעתי הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
    כמו כן שימו לב שהבחירות הללו לא הסתיימו בשפיכות דמים או במהפיכות כנהוג במדינות אחרות. החוקה פעלה ובגלל הכבוד של האמריקאים לחוקה ולתהליך התוצאות התקבלו ע”י כולם.

    ואסיים בדו-השיח האלמותי בין קפטן רנו למייג’ור שטראסה:

    Major Strasser: You give him credit for too much cleverness. My impression was that he’s just another blundering American.

    Captain Renault: We mustn’t underestimate American blundering. I was with them when they blundered into Berlin in 1918.

  8. ד.ט הגיב:

    האם יש באמת הכרח לחוקק חוקה חדשה? האם זה אפשרי? הרי אפשרי, ופשוט יותר, לשנות רק את הדרוש השינוי.

    אמיתות היסוד על האדם ועל השלטון לא השתנו מאז 1787, למרות כל השינויים הטכנולוגיים.

    לשאלה הצדדית שעלתה פה על חבר האלקטורים: אפשר לטעון בעד בחירה רובית ישירה, אבל חלק מהשיקולים לטובת שיטת הבחירה הנוכחית, המתחשבת במבנה הפדרטיבי של המדינה, שרירים וקיימים גם כיום.

  9. גיל הגיב:

    בבחירות האמריקאיות אבל רוב האמריקאים לא מטריחים עצמם לבחור, ובטח ובטח לא בשביל שופטים או בחירות מקומיות. הם מצביעים בבחירות הללו רק אם הם כבר שם, קרי, מצביעים בשביל המועמד לנשיאות. ברגע שגם זה לא מענייו אותם הם לא יצביעו. למעשה זו בעייה אחרת שאני רואה בדמוקרטיה האמריקאית. עודף הצבעות. אין כמעט שנה שלא צריך להצביע לנציגים לבית הנבחרים, סנאט, נשיאות, מושל, שופטים, בחירות מקומיות ועוד שלל משאלים מקומיים. לרוב התושבים אין הרבה מושג בנושאים הללו וההצבעות שבטיות לרוב (אם בכלל).

  10. ינון שפריר הגיב:

    א. כאחד שחי (ועדיין חי ) הרבה מאד שנים בארה”ב יש להניח שאני די בקיא בבחירות האמריקאיות.

    ב. Your point being? הטענה היתה שבגלל שיש מדינות שבאופן קבוע נוטות לצד אחד -קולות האופוזיציה לא נשמעים.

    אני אומר שבארה”ב, בניגוד למשל לישראל, לבחירות המקומיות יש השפעה רצינית על חיי האזרח. הסנטור וחבר הקונגרס שהם בוחרים אחראים בעיקר כלפי הבוחר המקומי והצלחתם בד”כ נמדדת ע”י כמות הכסף הפדרלי שהם מביאים למדינה (תסתכל עכשיו על הקטטה בין הסנטורים והמושלים של וושינגטון אלבמה וקנזס).

    ראה מקרה ליברמן שבגלל הבחירה של תושבי קונטיקט הרוב הדמוקרטי בסנאט תלוי על חודו של קול – ועוד אין סוף דוגמאות שבה פוליטיקה ואינטרסים מקומיים הם בעלי השפעה מרחיקת לכת על מדיניות הממשלה הפדרלית – כולל הנשיא.

    לכן להסתכל על הבחירות האמריקאיות רק דרך האספקלריא של הבחירות לנשיאות זה דבר מוטעה.

  11. גיל הגיב:

    השפעה, אני חושב שזה משתנה ממקום למקום, אבל לו זו הנקודה. מה שמשנה הוא ההבדל העצום בין אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות לבחירות לנשיאות. אם אני לא טועה אחוזי ההצבעה בבחירות מקומיות הן בסביבות 30-40% בעוד לנשיאות זה 60%. אנשים לא מטריחים עצמם רק לבחירות מקומיות, ואם הם יודעים שלקול שלהם אין השפעה בבחירות לנשיאות זה גם משפיע על ההצבעה המקומית (מעבר לעובדה שרוב האנשים פשוט לא מתעניינים בפוליטיקה מקומית).

  12. דני פ הגיב:

    לגבי השיטה האלקטורלית – האבות המייסדים הושפעו מתפיסות קלאסיות שסוג הממשל הטוב ביותר הוא ממשל מעורב, המכיל יסודות דמוקרטיים, אריסטורקרטיים ומונרכיים. מוסד הנשיאות היה אמור להיות היסוד המונרכי, אך הם לא רצו לאפשר אופי דמוקרטי מדי לבחירתו של הנשיא. לפיכך הוקם מוסד חבר האלקטורים שהיה אמור להיות גורם מתווך בין העם לנשיא. בפועל זה אף פעם לא עבד – לאלקטורים אף פעם לא היתה חשיבות כפרטים.

    שיטת האלקטורים 3 עיוותים בתוצאות הבחירות לנשיאות במאתיים השנים האחרונות, שזה אולי לא רקורד נוראי עד כדי-כך, אבל פשוט אני לא רואה טיעונים משכנעים בזכותה של השיטה. נכון, השיטה מגינה על המדינות הקטנות, אך האם המדינות האלו לא מקבלות את כל ההגנה שהם צריכות (ואף יותר מכך) בסנאט, שם קליפורניה וואיומינג שולחות אותו מספר של נציגים?

    לגבי זכות האחיזה בנשק, זה די אירוני שהתומכים בזכות זו נשענים על התיקון השני, שעוסק הרי בזכות של אמריקאים ליצור מיליציות; במאה ה-18 חיו בארה”ב כ-3 מיליון איש פזורים על שטח עצום, רבים מהם חיו בקהילות קטנות, מוקפים בדובים, אינדיאנים וסתם פושעים. כפי שאין תיקון חוקתי שמגדיר את זכותו של אדם לאכול לחם, כך הזכות לנשק להגנה עצמית באותם ימים לא היתה עניין לתיקון חוקתי מכיוון שהוא היה מובן מאליו. לגבי ימינו אנו, כנראה שחוקים נוקשים יותר בעניין זה יכולים אולי להוריד מעט את הפשיעה, אך אני חושב שפוליטית זה לא נושא שאנשי שמאל בארה”ב צריכים להשקיע בו – לא רק שזהו נושא נפסד פוליטית, אלא שיש בקרב המתנגדים הרבה יותר מדי זחיחות והתנשאות כלפי התומכים בנשק שלרוב הם מרקע פרובינציאלי – אפשר היה לראות זאת בסרט של מייקל מור בנושא לפני כמה שנים. גם לאובמה היו לא מזמן התבטאויות לא-מוצלחות בעניין זה לא מזמן, שאני מקווה שלא יעלו לו ביוקר.

    האם אמריקה היא באמת “מקום מוזר מאוד”? יש בזה משהו. הייתי משווה את ארה”ב לשוויץ, שהשתחררה מעול השלטון מונרכי ואריסטוקרטי עוד בימי הביניים ופילסה דרך עצמאית בהתפתחות המשטר הדמוקרטי שלה. יש בה אלמנטים ייחודיים חביבים, כמו צבא עממי, משאלי עם ורוטציה שלטונית, ואלמנטים פחות חביבים כמו עיכוב מביך בהענקת זכות הבחירה לנשים. ארה”ב גם היא פילסה דרך עצמאית למשטר דמוקרטי (רוב המדינות הדמוקרטיות הפכו להיות כאלה מאוחר ביותר, ונטו להעתיק אחת מהשניה). בניגוד לשוויץ, ארה”ב היא גדולה מאוד ומבודדת מאוד ואינה מתעניינת בשאר העולם; הם חושבים שהם נורמלים.

    אפרופו נושא האבות המייסדים, לאחרונה יצאה ב-HBO מיני-סדרה על ג’ון אדמס. טרם הספיקותי, אבל אני חושב שהביקורות היו טובות.

  13. חזי הגיב:

    יאמר לזכותם של האבות המייסדים שהיה להם מספיק חזון כדי לכתוב חוקה גמישה יחסית עם ערכים אוניברסליים, כך שבמשך הדורות היה אפשר לצקת לתוכה תכנים חדשים בהתאם להתפתחות של מערכת הערכים המקובלים. דווקא בגלל שקשה מאד להתווכח עם ההצלחה הזו, קשה גם לבקר את החוקה ולדרוש את שינויה.

  14. ינון שפריר הגיב:

    “נכון, השיטה מגינה על המדינות הקטנות, אך האם המדינות האלו לא מקבלות את כל ההגנה שהם צריכות (ואף יותר מכך) בסנאט, שם קליפורניה וואיומינג שולחות אותו מספר של נציגים?”

    יש כמובן הבדל משמעותי בין הסנאט כרשות מחוקקת לבין הנשיא כרשות מבצעת.

    בעוד שהסנאט מגבש חוקים ופועל באיטיות (כל מה שנדרש כדי לעכב חקיקה זה סנטור אחד, שלא לדבר על הפיליבסטר), הנשיא אחראי על ישום החוקים ע”י הגדרת המדיניות והתקנות של הסוכנויות הפדרליות השונות. למשל, בסופו של יום מי שמחליט אם האויר בוויומינג הוא נקי זוהי ה EPA שנתונה לשליטתו של הנשיא. מי שמחליט על מינויים ב FCC או ב SEC הם אנשי הנשיא.

    לפיכך חשוב שגם בצורת בחירת הנשיא תהיה הגנה מסויימת (הרי בסה”כ מספר האלקטורים הוא פרופורציונלי לכמות האוכלוסיה).

    ןשוב אזכיר את העובדה שהאלקטורים ממדינה ספציפית יכולים להיות מחולקים בין המועמדים לפי מפתח שנקבע בבית המחוקקים של אותה מדינה. החוקה לא מתעסקת בדרך בחירתם של האלקטוריםץ מרילנד יכולה לשלוח אלקטורים לפי תוצאות יחסיות בעוד שווירג’ניה מעבר לנהר תשלח אלקטורים לפי “המנצח לוקח הכל”.

    “לגבי זכות האחיזה בנשק, זה די אירוני שהתומכים בזכות זו נשענים על התיקון השני, שעוסק הרי בזכות של אמריקאים ליצור מיליציות; במאה ה-18 חיו בארה”ב כ-3 מיליון איש פזורים על שטח עצום, רבים מהם חיו בקהילות קטנות, מוקפים בדובים, אינדיאנים וסתם פושעים. כפי שאין תיקון חוקתי שמגדיר את זכותו של אדם לאכול לחם, כך הזכות לנשק להגנה עצמית באותם ימים לא היתה עניין לתיקון חוקתי מכיוון שהוא היה מובן מאליו”

    ו
    בשביל הגנה עצמית גם היום לא צריך איזכור מיוחד. הזכות להגנה עצמית היא אחת מהזכויות העתיקות בהיסטוריה.

    המטרה של התיקון לא היתה לעגן את הזכות של האמריקאים להקים מיליציות – כי אותם הם הקימו גם בלי חוקה ובכל מקרה הקמת המיליציה הוא עניין של כל מדינה בפני עצמה. אין כל חובה חוקית על שום מדינה באיחוד להקים מיליציה.

    למה ברשימה שמפרטת זכויות אישיות – הממשלה הפדרלית מתעסקת בסמכותן של מדינות להקים מיליציות?

    כמו שכתבתי קודם, רוב הסיכויים שהאבות המייסדים פחדו מהשתלטות דיקטטורית על הממשלה (All enemies – Foreign and domestic) וראו איך קומץ אזרחים יכלו להנחיל הפסדים כואבים לצבא מאומן בכך שהם השתמשו בנשקם האישי והקימו מיליציות באופן עצמאי.
    הנצחון ב “Kings Mountain” שהיה נקודת מפנה במלחמת העצמאות הושג ע”י כוחות מתנדבים.

    ולכן הם הבינו שכדי שהמדינה בכלל תוכל להקים מיליציה שתוכל להיות אפקטיבית- צריך גוף אזרחים שבכל רגע יכולים להביא את נשקם האישי איתם, וכך אין צורך במחסנים ונקודות חלוקה ולוגיסטיקה מסורבלת שצבא סדיר צריך.

    בזמן מלחמת האזרחים הגיוס היה מקומי וגדודים גויסו לפי עיר או מחוז מוצאם. היות ולקח לצדדים זמן להתארגן לייצור מלחמתי, הנשק שהביאו איתם המתגייסים מהבית היה קריטי בשלבים הראשונים של המלחמה.

    הוסף לכך את התיקון התשיעי לחוקה ולפי דעת ברק אובמה (לימד חוקה באוניברסיטה) הזכות לשאת נשק היא אכן זכות אישית מעוגנת בחוקה.

  15. רועי מיל הגיב:

    רגע של חסד שבו אליטה ממציאה משהו שעובד היטב, ואז מאות שנים אחר-כך שמרנים מנסים להתאים את עצמם כל כך לרוח הדברים מבלי לסתור אותם ורפורמיסטים מנסים לשבור הכל כי הזמנים השתנו.

    האם בארה”ב של היום החזקת נשק יכולה באמת להגן על האזרח מהממסד? שטויות. בעולם טכנולוגי בו דרושה שיטה של אלקטורים כדי לעשות סדר בדברים (במחיר של עיוות מסוים של עקרון הרוב), הנשק הקל היה מספיק כדי להרתיע איזה שריף מלעשות שימוש לרעה בתפקידו. מה שכן, יש הרבה “יידישקייט” במוסדות הללו ובסמלים הללו.

Leave a Reply