אסטרטגית, אסטרטגית מאוד

חשבתי שאני יודע משהו על קלישאות, בייחוד על קלישאות חבוטות. התכוונתי לפתוח את הרשימה הזו בהתנצלות על השימוש שאני עומד לעשות בצירוף המלים “תבוסה אסטרטגית”.

מה גדולה היתה הפתעתי כשגיליתי שהן הופיעו רק עשר פעמים ב’ניו יורק טיימס’ ב-27 השנה האחרונות (נסו להכניס אותן בשורת החיפוש של nytimes.com עלי-רשת).

אפילו בגוגל השימוש הוא לא מופרז, רק 33,200 פעם. נסו-נא למשל synergy, ותקבלו כמעט 31 מיליון תוצאות.

אין איפוא צורך להתנצל, ואפשר לשאול, לפחות לשאול, אם ישראל עתה זה נחלה תבוסה אסטרטגית במלחמות השיוּר שלה.

מה ההבדל בין “תבוסה אסטרטגית” לִ”תבוסה ניצחת”, למשל? את הניצחת רואים מייד. הטנקים הגרמניים כבשו את פאריס. אין שום דבר “אסטרטגי” בתבוסה הזו. היא קלאסית, פשוטה, חד-משמעית.

אבל כאשר גרמניה הקיסרית, 22 שנה קודם, הניחה את נשקה וּביקשה שביתת-נשק במלחמת העולם הראשונה, היא הודתה בּתבוסה לא-נראית-לְכל-עין. חייליה עמדו בלב צרפת וּבלב רוסיה, רגל אויב לא דרכה על אדמתה. אף על פי כן היא הכירה בתבוסתה האסטרטגית, מפני שהאויר אזל מריאותיה.

מקובל להגיד, כי בתחילת 1968, ארה”ב נחלה “תבוסה אסטרטגית” בווייטנאם. הקומוניסטים יצאו למיתקפת ראש השנה שלהם (TET), ולא השיגו אף יעד אחד. אבל הספיקה עצם יכולתם לנהל את המיתקפה, מול מצלמות הטלויזיה האמריקאית. TET הוכרזה איפוא “תבוסה אסטרטגית”, וארה”ב התחילה לאבד את וייטנאם.

הסכין בגב

דעת קהל אינה נוחה להשתכנע מִ”תבוסות אסטרטגיות”. כמעט לפני תשעים שנה, מספר גדול מספיק של גרמנים סירבו להכיר בתבוסה הלא-נראית, ויצרו את אגדת “הסכין בגב”. היא קיצרה את חייה של הרפובליקה הדמוקרטית, וזירזה את עליית היטלר לשלטון.

כיוצא בזה, אם גם בנסיבות אחרות, הרוסים חשדו שבגלל סכין בגב בא קיצה של ברית המועצות. סוף סוף, טנקים אמריקאיים לא נראו בכיכר האדומה. אדרבא, טנקים סובייטיים הם שעמדו במרכז ברלין. האמונה שקשר בוגדני נקשר נגד המולדת הסובייטית פירנסה דור חדש של לאומנים. קו כמעט ישר נמתח ממנה אל עריצותו של ולדימיר פוטין.

ההיסטוריון של העתיד יצטרך להחליט אם נצחון ישראל ב-1967 היה “אסטרטגי” או “טאקטי”, אבל לא נועזת במיוחד תהיה ההנחה שנצחונה של ישראל ב-1973 היה “טאקטי”, לא “אסטרטגי”: זאת אומרת ישראל ניצחה בשדה הקרב, אבל תורת ההרתעה שלה זועזעה ללא תקנה.

לבנון ב-1982 בוודאי התפתחה לממדים של תבוסה אסטרטגית, ורק רפיון לא מובן מנע את המתונים בישראל מלהפוך אותה למוטיב קבוע של כל בחירות ושל כל מאבק פוליטי.

האם אופציית אש”ף של יצחק רבין ב-1993 היתה תוצאה של הכרת האנליסט העליון בִּתבוסה אסטרטגית? אני חושב שכן.

הנסיגה המבוהלת מלבנון במאי 2000 התפתחה לממדים של תבוסה אסטרטגית באותו המובן שהיא הטעימה את חולשות היסוד של החברה הישראלית ואת ליקויי תרבותה הפוליטית.

החזרה המבוהלת אל לבנון ביולי 2006 היתה גם תבוסה אסטרטגית גם ניצחת, אם כי ישראל סירבה להודות בה. מה שלא כן שביתת הנשק עם חמאס בשבוע שעבר. ישראל הכירה במפורש שאין היא מסוגלת להשיג הכרעה במלחמה.

בתולדות התחביר הדמוקרטי

זה רגע חמוץ-מתוק בהיסטוריה הישראלית. הוא אינו מתיישב עם הרגליה הפוליטיים של ישראל. הוא אינו מתיישב עם ציפיותיה של דעת הקהל שלה. אבל הוא מתיישב עם ציפיות העולם החיצון, שישראל תנהג כפי שארצות בגיל העמידה צריכות לנהוג: ביישוב דעת וּמתוך הכרה במגבלות הנתונות.

הראיתם פעם פוליטיקאי מנצח באמצעות משפטים מורכבים, שבסופם אינו עומד אף סימן קריאה אחד? לא היה כדבר הזה בתולדות התחביר הדמוקרטי.

לא קשה לנחש מה יקרה כאן. כעס, מפח נפש, מורך רוח, קוצר רוח יחברו יחדיו כדי להגביר את הקיטוב בישראל, וּלזרז את הרסטורציה של שלטון הליכוד. גם הפעם, דעת הקהל לא תסכים להניח שאפשר לנחול תבוסות מבלי לראות אותן. גם הפעם, מערכת מורכבת של חישובים מדיניים ושל יחסי ציבור בין לאומיים לא תהיה מטבע עובר לבוחר.

הראיתם פעם פוליטיקאי מנצח באמצעות משפטים מורכבים, שבסופם אינו עומד אף סימן קריאה אחד? לא היה כדבר הזה בתולדות התחביר הדמוקרטי.

אולי פני הדברים היו קצת שונים, אילמלא הובאש מבעוד מועד ריחה של האליטה הפוליטית.

“כשאני מנצח”, אמר ג’ורג’ בוש למחרת הבחירות של 2004, “אני צובר הון פוליטי. ואני מתכוון להשתמש בו”. שנה אחת אחר כך הוא נשאל במסיבת עתונאים מדוע אינו משתמש ב”הון הפוליטי” כדי לקדם יוזמה חשובה בענייני פנים. “בזבזתי את כל ההון על המלחמה בעיראק”, הוא השיב בגילוי לב מדהים.

מדינאי? סוף סוף

מה טראגית היא העובדה שלראש ממשלת ישראל אין אף פרוטה אחת של הון פוליטי לפורטה. הוא ביזבז את הונו בשבוע הראשון של מלחמת 2006, אותו השבוע שבו טובי הפרשנים בעתונות הישראלית טפחו על שכמו וקשרו לו כתרים של “מדינאי”.

לפעמים אין טעם בדם, ביזע וּבדמעות; ולפעמים צריך לחרוק שיניים, ולדעת שאי אפשר. לפעמים אי אפשר אפילו כאשר אפשר, ואפילו כאשר הצדק איתנו

זה טראגי, מפני שבשבוע שעבר אהוד אולמרט אמנם התרומם למעלת המדינאי. זה זמן מה שהוא נמצא סמוך למעלה ההיא. הוא מנסה לעשות שלום עם סוריה מן הסיבות הנכונות וּבמחיר הנכון (זה המחיר הֶעצוב, שכמה קוראים הוכיחו אותי לאחרונה בחומרה רבה על תמיכתי בו. אני מכבד את תוכחותיהם). הוא עושה עסקים עם השייח’ הרע מחיזבאללה. הוא מציע שלום-תמורת-חווה ללבנון (מה טרומפלדור היה אומר).

אבל הואיל ולא נשארו לו מזומנים פוליטיים, ראש הממשלה אינו מסוגל לשאת נאום צ’רצ’ילי לאומה, ולהודיע לה שאין טעם בדם, ביזע וּבִדמעות כאשר אין טעם בדם, ביזע ובדמעות; ולפעמים צריך לחרוק שיניים, ולדעת שאי אפשר. לפעמים אי אפשר אפילו כאשר אפשר, ואפילו כאשר הצדק איתנו.

אולי כל זה קורה עכשיו מפני שהמערכת נדרכת כִּקפיץ לקראת האפוקליפסה הממשמשת וּבאה בפאתי מזרח. אולי צריך לכבות את כל השריפות הקטנות והבינוניות, מפני שהכול מתבטל בהשוואה. תופסי מרוּבֶּה וּמקסימליסטים מניחים שהרגל האנושית ניתנה לתכלית אחת בלבד: כדי לרקוע בה, תמיד וללא תנאי. אבל לפעמים מוטב לשמור את העקב לצרכים אחרים.

כך או כך, כאשר הברית המקרטעת קדימה-עבודה מתחילה בחיל וּרעדה את הכנותיה לקראת הבחירות הבאות, אני מרשה לעצמי לחזור על דעה שהבעתי כאן לפני שלושה חודשים. דווקא מפני שתבוסה כמעט-ודאית, בכלל-לא-אסטרטגית, מאיימת על הברית הזו, זה בדיוק הזמן להפוך את מערכת הבחירות לסדרת חינוך.

יש לי אפילו הצעה לשלושת המשפטים הראשונים בנאום הראשון של מסע הבחירות. גם אם הם לא יעוררו שמחה, הם בוודאי יעוררו תשומת לב: “ידידיי אזרחי ישראל, נחלנו תבוסה אסטרטגית. כדי להוסיף ולהתקיים עלינו להסיק את המסקנות. את מערכת הבחירות הזו נקדיש לאמירת האמת, כולה, תמיד, ללא תנאי”.

כמובן, כדי לטעון לאמירת האמת הנואם יצטרך להיות איש הידוע באמירת האמת, ולמען האמת יהיה די קשה למצוא אותו. אבל שווה לנסות.

 

באתר הזה, בעניין הזה

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

13 Responses to “אסטרטגית, אסטרטגית מאוד”

  1. קרן הגיב:

    לפעמים אי אפשר אפילו כאשר אפשר, ואפילו כאשר הצדק איתנו
    יפה כתבת

  2. מי יגיד לנו אמת? ברק? נתניהו? מופז (מועמד סביר מאד להחליף את אולמרט)? קדימה הוקמה על ידי שקרן מקצועי ולפי מידותיו, מפלגת העבודה מסתירה את האמת לא רק מהציבור אלא גם מעצמה כבר 30 שנה, ולליכוד יש מסורת מפוארת של הליכה עם הראש בקיר, למרות המציאות.

  3. גיל הגיב:

    כי האמת אינה “בחירה” (מלשון אלקטורלית). מה שמעניין את הפוליטיקאים זה להיבחר כאן ועכשיו גם אם זה כולל לשקר לבוחרים. המושג אופוזיציה לא ממש קיים בארץ ומי שנכשל בבחירות יסולק מההנהגה לטובת מועמד בחיר אחר. איפה הימים שבגין הצעיד את הליכוד ל9 מערכות בחירות עד שנבחר? בגלל תרבות האינסטנט הזו יש בחירות כל 2-3 שנים, ואף ממשלה לא מסיימת את דרכה בזמן.

  4. יוסי הגיב:

    אתה אומר:
    “החזרה המבוהלת אל לבנון ביולי 2006 היתה גם תבוסה אסטרטגית גם ניצחת”

    איך הדברים הללו עולים בקנה אחד עם דבריו של נסראללה (בטלוויזיה), שאילו ידע מראש שישראל תגיב על החטיפה כפי שהגיבה – הוא לא היה מבצע אותה.

    אשר לרגיעה בעזה, זה נראה בבירור כהפסקה בין סיבובים כמו באיגרוף – כך שמוקדם לסכם.

  5. חני הגיב:

    והרי גם הצד השני לא השיג הכרעה באף מלחמה. האם גם הוא הובס?
    עצם קיומה של המלחמה הוא תבוסה – תבוסה ליכולת לפתור את הבעיות במו”מ.זאת התבוסה העיקרית.
    נסיונות להכריע בהמשך האם מדובר בניצחון או בתבוסה רק מגבירים את הצורך להמשיך להילחם.
    וחוצמזה נהניתי לקרוא את רשימתך מעוררת המחשבה.

  6. רוגל הגיב:

    משחר ימיה של המדינה הייתה עיקר המחקלוקת בין אלו שחשבו ששעון החול פועל לרעתה של ישראל וכי עליה לפעול לייצוב מעמדה וקיומה באופן מיידי, ובין אלו שחשבו שהזמן פועל לטובתה וכי יש לחתור להישגים נוספים – הן בכוח והן במשא ומתן.
    בן-גוריון, בנאומו המפורסם בסוף מלחמת השחרור התרה בקציני צה”ל כי לא יתפתו לחשוב כי הנצחון שהשיגו במלחמה מבטיח את עליונותה הצבאית של המדינה הצעירה וכי התפתחויות רבות במזה”ת מהוות איום על עצם קיומה של המדינה. יגאל אלון לעומתו העריך כי ככל שחולף הזמן מעמדה של ישראל משתפר וכי פיתוח יכולות צבאיות קונבציונאליות מבטיח את קיומה של המדינה ומאפשר לה ליצור אפשרויות אסטרטגיות. ההבדל התפיסתי הזו היה בבסיסם של חילוקי הדעות בין האסכולות הללו לגבי סיומה של מלחמת העצמאות, אסטרטגיית הגרעין (שיגאל אלון התנגד לה) ומעמדם של השטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים.
    כהערת אגב, סביר להניח שלו בן-גוריון היה ראש-הממשלה ב-1967 הוא היה נמנע ככל יכולתו מיציאה למלחמה שעיתוייה נקבע על ידי נאצר. אין זו רק ספקולציה מאחר וזה בדיוק מה שהוא עשה ב- 1962, במה שנתכנה לימים – כוננות רותם.
    רבין היה חניכו הרעיוני של יגאל אלון, אולם עם השנים חלה תמורה רעיונית בהבנתו את מגבלות כוחה של מדינת ישראל ואת יכולותיה להתקיים לאורך זמן בתנאי קונפליקט. אני נוטה לחשוב שהייתה זו האינתיפאדה הראשונה שהיוותה את הקש ששינה את מדיניותו. נראה גם שאריאל שרון עבר מטמורפוזה רעיונית דומה, אם כי תפיסתו האסטרטגית הייתה מורכבת יותר מזו של רבין עוד מלכתחילה.
    נקודה נוספת היא כשל התפיסתי שאיננו מוגבל לישאלים דווקא – השימוש בכח צבאי. צבאות הם כלי מוגבל, למרות המורכבות האירגונית שלהם, למטרות מאוד ספציפיות – כיבוש שטח, הגנה על שטח והשמדת כוחות אוייבים. שימוש בצבאות למטרות אחרות נידון בסופו של דבר לכשלון. אולם הפיתוי להשתמש בכח צבאי על מנת להשיג מטרות פוליטיות מורכבות גרר שימוש בכח הצבאי מעבר ליכולת המוגבלת שלהם – ראו את עירק לדוגמא. הפיתוי חזק בקרב מנהיגים מתוחכמים, כדוגמת קיסינג’ר או אהוד ברק, הנוטים לחשוב כי כשלונות העבר נובעים מחוסר יכולת של המנהיג הפוליטי לתכנן ולבצע מהלך איסטרטגי מתוחכם. אני חושב שגם רבין ושרון נטו להשתייך לקבוצה הזו. דווקא פוליטיקאים מסוגם של בן-גוריון ואיזנהאור שהבינו את חוסר יכולתם המובנה של צבאות להשיג מטרות איסטרטגיות מורכבות השכילו לחזק את מצבם האיסטרטגי.
    כשלונה האסטרטגי של מדינת ישראל איננו מוגבל למלחמה זו או אחרת, אלא נובע מתפיסת בטחון הגורסת כי שימוש מתוחכם בכוח צבאי להשגת מטרות מדיניות, ושימור יכולתה הטקטית של ישראל, יכול להבטיח את קיומה ושלומה של המדינה. השגיאה, דרך אגב, איננה מוגבלת רק למצבה האיסטרטגי אלא ניכרת גם בהזנחה של תחומים אחרים על מזבח היכולות הצבאיות הקונבנציונליות. החדשות העצובות הן שהעיוורון התפיסתי הזה מוליך אותנו, ככל הנראה, למהלך של מתקפה על אירן – מהלך שאני חושש יהווה את השיא בעיוולת של תפיסת הביטחון הישראלי

  7. דן הגיב:

    מדינת ישראל הוקמה על מותם של מיליונים, ואין מה לעשות, המשך קיומה יתבסס גם הוא על מותם של רבים, אלה אם הפוליטקאים יתחילו לדבר אמת.
    הבעיה היא שמי שמוכן לומר אמת, לא נמצא במקום שמאמינים לו.

  8. יואב קרני הגיב:

    כמה הערות מעניינות הוערו כאן.

    1) יוסי ג., אכן, אימתי מנהיג ישראלי דיבר אמת? או אפילו התקרב לדבר אמת? למען האמת, קשה להיזכר במנהיגים זרים שדיברו אמת לעמיהם. ג’ימי קרטר ניסה, בסוף שנות ה-70, וטוטאטא מן הבית הלבן על עודף פסימיות. אבל אין זה מאוחר מדיי להתחיל.

    2) גיל, אני מודה שאינני מתגעגע אל הימים שבהם בגין הנהיג את הימין שמונה פעמים אל המדבר. נוכחותו האין סופית בראש האופוזיציה היתה מקור של דישדוש ושל חוסר דינאמיות בפוליטיקה הישראלית. אינני בטוח שיש טעם להתלונן על פוליטיקאים הרוצים לנצח. אולי מוטב להתלונן על אלה המוכנים להצביע בעדם.

    3) יוסי, אינני בטוח שאני יורד לסוף דעתך. נסראללה השמיע את הדברים ההם — אילו ידע איך יגיבו הישראלים, לא היה חוטף את החיילים — לצרכים פנים-לבנוניים. זו היתה דרכו להתנצל על הריסת חלקים ניכרים של התשתית הלבנונית. ישראל לא יצאה מנצחת מן המלחמה ההיא מפני שהרסה את התשתית, והחלישה את ממשלתה המרכזית של לבנון. ראה-נא מה קרה מאז.

    4) חני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה תיקו. תורת ההרתעה שלה חייבה מאז ומעולם מלחמות קונבציונליות קצרות ומהירות עם הכרעה ברורה, שבמהלכן היא יכולה להשתמש בכל כלי הנשק שלה (חוץ מאתם יודעים מה) עם מירב האפקט. אויביה של ישראל אינם צריכים להביס אותה, הם צריכים רק להתיש אותה. וזה מה שהם עשו במידה ניכרת של הצלחה. כך על כל פנים אני רואה את הדברים.

    5) רוגל, חן חן לך על תרומה מעמיקה ומחכימה. אני מסכים בהחלט עם הכיוון ועם המסקנות. אינני בטוח שבן גוריון ראוי לכל מחמאותיך, אם כי הוא בוודאי הבין את מגבלות הכוח. בן גוריון הורה על פעולות גמול שאולי הביאו נזק היסטורי, כמו פעולת עזה ב-1955 (אומרים עליה שדחפה את עבד א-נאצר לזרועות הסובייטים). הוא אכן התנגד למלחמת ששת הימים, וריפה את ידי רבין. אני חושב שהוא טעה. אני מצטער על הרבה מן התוצאות ארוכות-הטווח של המלחמה ההיא, אבל היא היתה בעיניי מחויבת המציאות.

    חן חן.

  9. יוסי הגיב:

    אכן נסראללה השמיע הדברים לצרכים פנים לבנוניים, אבל השאלה מה המשמעות של הדברים לגבי העתיד – כלומר מה זה עשה לכוח ההרתעה של ישראל כלפיו.
    לטעון שהרס התשתית הלבנונית אינו מטריד את נסראללה יהיה פשטני מדיי. אני עוקב אחר נאומיו, והוא בהחלט לא נראה כמי שמתעלם מהלחצים התוך לבנונים כלפיו. נשמעות כלפיו האשמות גלויות – בעיקר מפי גונבלט – על שהוא זה שהזמין את “היהודים המשוגעים” להרוס את לבנון.
    אבל דבר נוסף ולא פחות חשוב: נשאלת השאלה מה האימפליקציות של פעולות חיל האוויר שלנו במלחמת לבנון השנייה על כל הזירה. המצב נכון לעכשיו הוא שחיל האוויר שלנו – על כל הכלים, אנשי צוות אוויר, מכונאים וכו’ – רכש ניסיון קרבי עצום בהפעלה מסיבית של כלים מכל הסוגים ובו זמנית (בזמן ההפצצות היו מצבים – כך מספרים – שהיה קשה להכניס סיכה באוויר…).
    ובכן, מה כל זה עושה לכל המדינות במעגל הראשון והשני שמסביבנו? האם ניתן להכחיש שיש לכך חלק כלשהו בהבאת אסד אל שולחן הדיונים?
    וגם על זה צריך להודות לנסראללה.

  10. יוסי הגיב:

    הבהרה,
    התכוונתי כמובן שיש “להודות” לנסראללה, כלומר שנסראללה גרם להפגנת חלק נכבד מהיכולות של חיל האוויר – תוך אימון והקניית ניסיון למערכת הזו.

  11. יואב קרני הגיב:

    יוסי, מה שכתבת על חיל האויר מעניין מאוד כשלעצמו, וגם מעודד במובן זה שטוב להניח כי לקחי לחימה נלמדים וּממוּצים. אבל אני חושב שתסכים אתי שתועלת מבצעית אינה שקולה כנגד נצחון אסטרטגי.

    השאלה — ורק היסטוריון של העתיד יוכל להשיב עליה — היא מה למד השייח’ הרע, אילו לקחים הפיק יחד עם פטרוניו באיראן. האם הוא גם הוא למד את מגבלות כוחו? האם גם הוא יודע עכשיו שהסטאטוס-קוו טוב מכל נסיון לשנותו בכוח?

    מי יודע. ההיגיון המהפכני — וזה בוודאי הגיון החיזבאללה — מנוגד לסטאטוס קוו, אבל אינו סותר אותו מעיקרו. אם מלחמת 2006 תניב עשר שנים של שקט, אולי יהיה מקום לשפוט אותה באופן אחר. אבל גם אז, הערכה חיובית יותר של תוצאותיה תצטרך להיות מיוסדת על ההכרה במגבלות הכוח. רק מכוח הכרה כזאת ישראלים יוכלו להסתפק בהפסקת אש ממושכת, שאינה כרוכה בהבסת האויב.

    אולי ההשוואה יכולה להיות, במידה מסוימת, עם עשר שנות השקט שלאחר מבצע קדש. בגל של רוויזיוניזם היסטורי ושל נוסטלגיה שמאלית, בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, העשור שבין נובמבר 1956 ליוני 1967 תואר כ”תור הזהב” בהיסטוריה של המדינה. אני חושב שזו היתה בעיקר ג’סטה רטורית, לא שיפוט היסטורי רציני. אבל נכון שבעשור ההוא ישראל היתה חופשית מאיום מצד אויבתה העיקרית, מצרים.

    האם זה הצדיק את הברית הישראלית עם בריטניה ועם צרפת נגד עבד א-נאצר? אני מודה שאינני מצליח להשיב על השאלה הזו עד עצם היום הזה.

  12. רועי מיל הגיב:

    אני קורא עכשיו את הקטעים מהסוף להתחלה, ותוהה כיצד מתיישב הקטע הזה עם הקטע האחרון על מגבלותיהם של אלה שהודו במגבלות הכוח.
    מהו המקום בו הקולומביאנים צדקו ואנחנו טעינו? אולי חסרו לקולומביאנים כמה פרופסורים, עיתונאים וארגונים שיאמרו להם שהכוח הוא מוגבל ונגזר עליהם להשלים עם ה-FARC? אולי ה-FARC אינו נשען על עוולות מספיק גדולות של ממשלת קולומביה ולכן אזל לו דלק הקיפוח? אולי ה-FARC היה לבד ואילו נגדנו עומדים פסבדו-ליברלים, תומכי אנדרדוגים, ישראלים מלאי תחושות אשמה (אולי בצדק) או שנאה עצמית וסתם אנטישמים? אולי הסכסוך שם הוא פשוט אידיאולוגי – כזה שניתן להעביר אותו לזירה דמוקרטית – ופה הוא לאומ(נ)י ולא ניתן לשינוי בדיבור?

    ואם נגזר עלינו להכיר במגבלות הכוח שלנו, אין זו גם באותה העת הכרה באפקטיביותו של הכוח של הצד השני?

  13. יואב קרני הגיב:

    רועי, שאלות טובות. אני מנסה להשיב על שאלת קולומביה ברשימה נפרדת, אחד ההבדלים החשובים בין קולומביה ובינינו הוא זה שבקולומביה הסכסוך לא היה אתני. חלקים ניכרים של השמאל הקולומביאני מצאו את מקומם במערכת דמוקרטית רב-מפלגתית, והגיעו למסקנה שיש להם סיכוי סביר להגיע לשלטון באמצעות הקלפי. אבל הבה נדבר על קולומביה בקישור שנתתי,לא כאן.

    על השאלה השניה, אכן, הכוח הלא-קונבציונלי של האויב היה אפקטיבי. זה מכאיב, אבל זו עובדה שצריך להתמודד אתה בנשיכת שפתיים, לא ברקיעת רגליים.

Leave a Reply for יואב קרני